תנ"ך על הפרק - בראשית יד - רבינו בחיי

תנ"ך על הפרק

בראשית יד

14 / 929
היום

הפרק

מלחמת המלכים

וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ אַמְרָפֶ֣ל מֶֽלֶךְ־שִׁנְעָ֔ר אַרְי֖וֹךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר כְּדָרְלָעֹ֙מֶר֙ מֶ֣לֶךְ עֵילָ֔ם וְתִדְעָ֖ל מֶ֥לֶךְ גּוֹיִֽם׃עָשׂ֣וּ מִלְחָמָ֗ה אֶת־בֶּ֙רַע֙ מֶ֣לֶךְ סְדֹ֔ם וְאֶת־בִּרְשַׁ֖ע מֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֑ה שִׁנְאָ֣ב ׀ מֶ֣לֶךְ אַדְמָ֗ה וְשֶׁמְאֵ֙בֶר֙ מֶ֣לֶךְצבייםצְבוֹיִ֔יםוּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִיא־צֹֽעַר׃כָּל־אֵ֙לֶּה֙ חָֽבְר֔וּ אֶל־עֵ֖מֶק הַשִּׂדִּ֑ים ה֖וּא יָ֥ם הַמֶּֽלַח׃שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה עָבְד֖וּ אֶת־כְּדָרְלָעֹ֑מֶר וּשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה מָרָֽדוּ׃וּבְאַרְבַּע֩ עֶשְׂרֵ֨ה שָׁנָ֜ה בָּ֣א כְדָרְלָעֹ֗מֶר וְהַמְּלָכִים֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וַיַּכּ֤וּ אֶת־רְפָאִים֙ בְּעַשְׁתְּרֹ֣ת קַרְנַ֔יִם וְאֶת־הַזּוּזִ֖ים בְּהָ֑ם וְאֵת֙ הָֽאֵימִ֔ים בְּשָׁוֵ֖ה קִרְיָתָֽיִם׃וְאֶת־הַחֹרִ֖י בְּהַרְרָ֣ם שֵׂעִ֑יר עַ֚ד אֵ֣יל פָּארָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּדְבָּֽר׃וַ֠יָּשֻׁבוּ וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־עֵ֤ין מִשְׁפָּט֙ הִ֣וא קָדֵ֔שׁ וַיַּכּ֕וּ אֶֽת־כָּל־שְׂדֵ֖ה הָעֲמָלֵקִ֑י וְגַם֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בְּחַֽצְצֹ֥ן תָּמָֽר׃וַיֵּצֵ֨א מֶֽלֶךְ־סְדֹ֜ם וּמֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֗ה וּמֶ֤לֶךְ אַדְמָה֙ וּמֶ֣לֶךְצבייםצְבוֹיִ֔םוּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִוא־צֹ֑עַר וַיַּֽעַרְכ֤וּ אִתָּם֙ מִלְחָמָ֔ה בְּעֵ֖מֶק הַשִּׂדִּֽים׃אֵ֣ת כְּדָרְלָעֹ֜מֶר מֶ֣לֶךְ עֵילָ֗ם וְתִדְעָל֙ מֶ֣לֶךְ גּוֹיִ֔ם וְאַמְרָפֶל֙ מֶ֣לֶךְ שִׁנְעָ֔ר וְאַרְי֖וֹךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר אַרְבָּעָ֥ה מְלָכִ֖ים אֶת־הַחֲמִשָּֽׁה׃וְעֵ֣מֶק הַשִׂדִּ֗ים בֶּֽאֱרֹ֤ת בֶּאֱרֹת֙ חֵמָ֔ר וַיָּנֻ֛סוּ מֶֽלֶךְ־סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה וַיִּפְּלוּ־שָׁ֑מָּה וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים הֶ֥רָה נָּֽסוּ׃וַ֠יִּקְחוּ אֶת־כָּל־רְכֻ֨שׁ סְדֹ֧ם וַעֲמֹרָ֛ה וְאֶת־כָּל־אָכְלָ֖ם וַיֵּלֵֽכוּ׃וַיִּקְח֨וּ אֶת־ל֧וֹט וְאֶת־רְכֻשׁ֛וֹ בֶּן־אֲחִ֥י אַבְרָ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב בִּסְדֹֽם׃וַיָּבֹא֙ הַפָּלִ֔יט וַיַּגֵּ֖ד לְאַבְרָ֣ם הָעִבְרִ֑י וְהוּא֩ שֹׁכֵ֨ן בְּאֵֽלֹנֵ֜י מַמְרֵ֣א הָאֱמֹרִ֗י אֲחִ֤י אֶשְׁכֹּל֙ וַאֲחִ֣י עָנֵ֔ר וְהֵ֖ם בַּעֲלֵ֥י בְרִית־אַבְרָֽם׃וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָ֔ם כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה אָחִ֑יו וַיָּ֨רֶק אֶת־חֲנִיכָ֜יו יְלִידֵ֣י בֵית֗וֹ שְׁמֹנָ֤ה עָשָׂר֙ וּשְׁלֹ֣שׁ מֵא֔וֹת וַיִּרְדֹּ֖ף עַד־דָּֽן׃וַיֵּחָלֵ֨ק עֲלֵיהֶ֧ם ׀ לַ֛יְלָה ה֥וּא וַעֲבָדָ֖יו וַיַּכֵּ֑ם וַֽיִּרְדְּפֵם֙ עַד־חוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר מִשְּׂמֹ֖אל לְדַמָּֽשֶׂק׃וַיָּ֕שֶׁב אֵ֖ת כָּל־הָרְכֻ֑שׁ וְגַם֩ אֶת־ל֨וֹט אָחִ֤יו וּרְכֻשׁוֹ֙ הֵשִׁ֔יב וְגַ֥ם אֶת־הַנָּשִׁ֖ים וְאֶת־הָעָֽם׃וַיֵּצֵ֣א מֶֽלֶךְ־סְדֹם֮ לִקְרָאתוֹ֒ אַחֲרֵ֣י שׁוּב֗וֹ מֵֽהַכּוֹת֙ אֶת־כְּדָרלָעֹ֔מֶר וְאֶת־הַמְּלָכִ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ אֶל־עֵ֣מֶק שָׁוֵ֔ה ה֖וּא עֵ֥מֶק הַמֶּֽלֶךְ׃וּמַלְכִּי־צֶ֙דֶק֙ מֶ֣לֶךְ שָׁלֵ֔ם הוֹצִ֖יא לֶ֣חֶם וָיָ֑יִן וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵ֥ל עֶלְיֽוֹן׃וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃וּבָרוּךְ֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן אֲשֶׁר־מִגֵּ֥ן צָרֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־ל֥וֹ מַעֲשֵׂ֖ר מִכֹּֽל׃וַיֹּ֥אמֶר מֶֽלֶךְ־סְדֹ֖ם אֶל־אַבְרָ֑ם תֶּן־לִ֣י הַנֶּ֔פֶשׁ וְהָרְכֻ֖שׁ קַֽח־לָֽךְ׃וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל־מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִימֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל־יְהוָה֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃אִם־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֽוֹךְ־נַ֔עַל וְאִם־אֶקַּ֖ח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת־אַבְרָֽם׃בִּלְעָדַ֗י רַ֚ק אֲשֶׁ֣ר אָֽכְל֣וּ הַנְּעָרִ֔ים וְחֵ֙לֶק֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָלְכ֖וּ אִתִּ֑י עָנֵר֙ אֶשְׁכֹּ֣ל וּמַמְרֵ֔א הֵ֖ם יִקְח֥וּ חֶלְקָֽם׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ויהי בימי אמרפל מלך שנער. אמרפל זה נמרוד שאמר לאברהם לפול לתוך כבשן האש, והוא הי' המלך הראשון מעשרה מלכים שמלכו בכפה עם מלך המשיח לעתיד שהוא העשירי, ותגיד לך הפרשה שהיה אברהם אבינו גבור ואיש מלחמה, כי ארבעה מלכים עשו מלחמה עם החמשה ונצחו הארבעה, ואברהם אבינו נצח את הארבעה והתגבר עליהם.ובמדרש: (ב"ר מב, ז) ארבעה מלכים אלו כנגד ארבעה מלכיות שעתידין להשתעבד בישראל: שנער, זה מלך בבל, שנאמר: (דניאל ב, לח) "אנת הוא רישא די דהבא". אלסר, זו מלכות מדי, כי אלסר הוא עיר במדי או בפרס, ומלך עילם, זה יון, שכן דרשו רז"ל (ע"ז י א) במלכות יון: שש שנים מלכו בעילם ואח"כ נתפשטה מלכותם בכל העולם. מלך גוים, זה מלכות אדום, שהומלך על עמים רבים שונים אשר מנוהו עליהם לראש ולקצין, והוא מלך רומי שהיא עיר מקובצת מעמים רבים, כתים ויתר גוים. והכונה במדרש הזה, כי כשם שהתגבר אברהם על ד' מלכים אלו ונצח אותם ונפלו בידו, כן לעתיד לבא עתידים ד' מלכיות שיפלו ביד זרעו, וזרעו ינצחום.ושלש עשרה שנה מרדו. שעורו ובשלש עשרה, כלומר בשנת י"ג מרדו, וכן כי ששת ימים שיעורו בששת. בא כדרלעומר. יגיד הכתוב גבורת המלך הזה עם המלכים אשר אתו שהכו את הגבורים שהיו יושבים בערי החוזק והמבצר, וזהו בעשתרות קרנים, כי חוזק הבהמה הם הקרנים, והכו ג"כ לאותן שהיו עשירי העם עם ההמון שלהם, זהו ואת הזוזים בהם, ולמדך הכתוב שכיון שהכו את הרפאים והם הגבורים בתוך הערים הבצורות, אין צ"ל הגבורים שהיו במישור, זהו ואת האימים אשר בשוה קריתים. האמים הם הגבורים המטילים אימה, בשוה קריתים באורו בערי המישור. ואין צ"ל עובדי האדמה שהיו במקום מבצר בהר שלהם הוא שעיר, זהו ואת החורי בהררם שעיר, וידוע כי בני החורי היו עובדי האדמה וכן דרשו רז"ל למה נקרא שמם חורי על שם שמריחין את העפר כחויא. וטעם עין משפט הוא הסלע שבקדש שבו עתיד משה שיהא נדון בו. וטעם בחצצן תמר בחציון של תמר, הוא ארץ ישראל שהיא באמצעות העולם, שהאמורי יושב בה. והאריך הכתוב בספור המלחמה הזאת ובגבורתו הגדולה של כדרלעומר והמלכים אשר אתו שנצחו ה' המלכים עם הגבורים הגדולים היושבים בערי המבצר ועם ההמון הגדול שלהם, כדי שיתפרסם מזה ענינו ש אברהם אבינו בגבורתו הגדולה שנצח את המלכים הנוצחים, וכענין שכתוב אחרי שובו מהכות את כדרלעומר ואת המלכים אשר אתו. ועמק השדים בארות בארות חמר. דרשו רבותינו כי היו בארות שבהם טיט הרבה שלוקחים מהם אדמה לבנין, ונעשה נס למלך סדום שיצא, כי היו באומות מקצתם שלא היו מאמינים באברהם שנצל מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע. וכתב הרמב"ן ז"ל ויש לתמוה כי בודאי האומות שלא היו מאמינים בנסו של אברהם בכבשן האש, בראותם נסו של מלך סדום לא יוסיפו אמונה בהקב"ה, אבל נסו של מלך סדום היה מחזק ידי עובדי ע"ז, כי מלך סדום עובד ע"ז היה, ואפילו למאמינים נסו של אברהם אבינו היה נותן בהם ספק. אבל באור ענין המדרש הזה כי מלך סדום נצל בזכות אברהם, ונעשה לו נס שיצא לקראת אברהם לכבדו ולברכו, ואברהם בשובו הביט בבור ההוא כי חפץ להציל המלכים ולהשיב להם רכושם. והנה כוונת החכמים כי אם נעשה למלך סדום נס לכבוד אברהם, כ"ש שיש להאמין שיעשה נס לאברהם עצמו ולהצילו מכבשן האש ע"כ. ובמדרש ועמק השדים שהיתה מניקה אותם כשדים לתינוק. הוא ים המלח שבעונם נעשה אותו העמק מים מלוחים, וכד"א (תהלים קז) ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה. ויבא הפליט. זה עוג שפלט מהמבול, ואברהם העלה שמו על שם שכשבא לפניו היתה שרה מתעסקת בעוגות, וע"כ נתירא משה שלא יעמוד זכות זה לעוג בנו שהיה מלך הבשן, וכ"ש אם היה זה עוג ממש, כדעת רז"ל שהיה כל כך גדול, והאריך ימים עד זמנו של משה. ובמדרש פרקי ר"א ויבא הפליט זה מיכאל, והוא הפליט שנאמר ביחזקאל, שכתוב בו (יחזקאל לג) בא אלי הפליט מירושלים. והוא שוכן באלוני ממרא האמורי. ידוע כי שלשת רעי אברהם ענר אשכול וממרא היו אמוריים, אבל לא מצינו בכתוב שיזכיר באחד מהם לשון אמורי כי אם בממרא לבדו, וגם לא מצינו שיהיה נזכר במקום אחר זולתי בכאן. והענין מפני שהזכיר ברית, וכדי שלא תבין כשתאמר והם בעלי ברית אברם ששלשתן נתנו לאברהם עצת המילה, כי לא נתן לו העצה כי אם ממרא לבדו, שכך הזכירו ז"ל, וע"כ הזכיר האמורי מלשון אמירה, שהוא אמר לו ומה אם הקב"ה מבקש את נפשך לא היית מוסרה לו, אבר אחד על אחת כמה וכמה, ועוד מי הצילך מן המלכים ומן הרעב, ומי הצילך מאור כשדים כ"ש שיציל אותך עכשיו, וזהו לשון ממר"א נוטריקון מ"לכים מ"ילה ר"עבון א"ש. ומצינו לשון אמירה במצות מילה (תהלים קיט) שש אנכי על אמרתך. וישמע אברם כי נשבה אחיו. התלבש גבורה כששמע הענין, ומיד וירק את חניכיו ילידי ביתו. ולמדך הכתוב כי אנשיו בני ביתו הסמוכים על שלחנו היו שמנה עשר ושלש מאות. ובמדרש י"ח ושלש מאות זה אליעזר שעולה בגימטריא שי"ח. ויש לשאול כי לפי המדרש הזה שמנה עשר ושלש מאות אינו כפשוטו אלא חידה על אליעזר לבדו, ואין לנו להוציא המקרא מידי פשוטו, שהרי הכתוב מעיד על ילידי ביתו שהם שי"ח. אבל הענין היה כי כל המספר הזה היו ילידי ביתו של אברהם אוכלי שלחנו, ואחר שנזדרז לצאת למלחמה מיעט אותן וריקנן, לפי שהזכות הוא המנצח לא רבוי עם, ולכך צוה שיחזרו כל החוטאים כדין תורה ביוצאי מלחמה שאמר הכתוב (דברים כח) מי האיש הירא וגו'. וזהו לשון וירק שכולל לשון זיין ולשון מיעוט מלשון רק. וכיון שנתמעטו מצא אברהם את עצמו עם אליעזר לבדו, ואע"פ שכתוב חניכיו ביו"ד יש בכלל מאתים מנה ויש בכלל חניכיו חניכו, ולומר כי כל חניכיו עמדו עם חניכו, הוא אליעזר לבדו. ומה שאמר אחיו והיה בן הרן אחיו, הודיענו בזה יופי מדתו ומעלתו של אברהם, כי קנא אל הדבר ופנה אל האחוה ולא פנה אל המריבה שהיה ביניהם, אבל נזדרז בדבר כאלו היה אחיו ממש. וירדוף עד דן. עד שחלה עליהן מדת הדין. וכן אמר ישעיה (ישעיה מא) ירדפם יעבור שלום וגו'. ובמדרש וירדף עד דן, שם תשש כחו לפי שעתידים בניו להעמיד שם ע"ז, הוא שכתוב (מלכים א יב) וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן. ויחלק עליהם לילה. כלומר שהחשיך ואעפ"כ לא נמנע מלרדפם עד חצי הלילה. ובמדרש אמר לו הקב"ה לאברהם אתה הרגת בשונאי מחצות הלילה עד הבקר, חייך אני אהרוג בשונאי בניך מחצות הלילה עד הבקר, שנאמר (שמות יא) כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים . המדרש הזה יורה כי מלחמתו היתה מחצות הלילה עד הבקר. ולפי פשוטו של מקרא נ"ל כי כל הלילה לא שכב לבו ולא ראה שינה, אך התעסק להלחם כנגדם כל הלילה, חצי הלילה רדף וחציו הכה, וזהו ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וירדפם, כלומר שהכם בחציו האחרון אחר שרדפם בחציו ראשון. עד חובה עד שהודו בחיובם שקרה להם מן השמאל ונתברר להם שהיו חייבים במקום במדת הדין, כענין שכתוב (בראשית מד) האלהים מצא את עון עבדיך, ולכך היו נופלים בשמאלו של אליעזר המכה בהם, זהו משמאל לדמשק, כי מלת משמאל נמשכת למעלה ולמטה, ויתפרש כן עד חובה אשר משמאל וכן משמאל לדמשק, ותמצא כמוהו (תהלים נ) מציון מכלל יופי, שהיא משמשת למעלה ולמטה. ומלכי צדק מלך שלם, זה שם בן נח. והוא כהן לאל עליון. ע"ד הפשט כהן משרת ומפני שיש בכל האומות כהנים משרתים למלאכים הנקראים אלהים, כמ"ש (שמות ו') מי כמוכה באלים ה' ע"כ יקרא הקב"ה אל עליון כי עליון על כל אלהים וגבוה על כל גבוהים הוא, ועל דעת רז"ל כהן ממש היה ולכך נתן לו אברהם מעשר שנאמר ויתן לו מעשר מכל:קונה שמים וארץ. אין להבין קונה ממוכר, אבל פירוש קונה זוכה מלשון רז"ל בהרבה מקומות קנה חברו כלומר זכה לעצמו, כלשון המגביה מציאה לחברו קנה חברו אין הכוונה בו שקנה מאחר: ודע כי כל יש קנין כי האין אינו קנין ולפי שהוא יתברך הוציא העולם יש מאין מזכיר הכתוב לשון קנין קונה שמים וארץ, וא"כ באור מלת קונה ששם אותן לישראל:אבל בב"ר נראה שהבינו החכמים מלת קונה כפשוטו שקנאן מאחר והוא החומר הראשון שממנו ברא הכל והוא שדרשו קונה שמים וארץ ממי קנאן כהדין דאמר פלניא עינוהי יאי שערוהי לא יאי בתמיה, ובאור זה כי ממה ששבח את העינים לא תבין מזה שאין שערו נאה כי כולו נאה אבל לא בא ספור השבח אלא במה שהיה מדבר, וכן בבריאת העולם כשהוא אמר קונה שקנאן מהחומר לא תבין שאותו חומר קדמון היה אצלו מתחלה כי גם החומר מחדש בראו וחדשו מאין:ויברכהו ויאמר ברוך אברם וכו' וברוך אל עליון. הקדים מלכי צדק ברכת אברהם לברכת אל עליון וחטא בזה כי היה לו להקדים ברכת הש"י כענין שמצינו בדוד ע"ה (שמואל א' כ"ה) ברוך ה' אלהי ישראל אשר שלחך היום הזה לקראתי וברוך טעמך וברוכה את וגו' והיה ענשו שנטלה ממנו כהונתו ונתנה לאברהם הוא שאמר דוד במזמור (תהלים ק"י) נאם ה' לאדני שב לימיני, שהוא מיוסד על אברהם שקראו דוד אדני מפני שהיה זקנו, אמר נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, כלו' בסבת אותו הדבור שהיה שלא כהוגן שהקדים בו"ד לברכת השם יתברך, ומה שדן יהודה לתמר בשרפה שהיתה בתו של שם לא היה יודע שנטל ממנו כהונתו: וכפי דעת המדרש קונה שמים וארץ יחזור לאברהם שכן אמרו במדרש משלי (משלי י"ז) בפסוק טוב פת חרבה ושלוה בה, זכה אברהם לקנות שמים וארץ שנאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, שזכו בניו לנחול את התורה שנתנה מן השמים, וארץ שזכו בניו לפרות ולרבות כעפר הארץ: אם מחוט ועד שרוך נעל. הראה בזה אברהם כח נדיבתו שלא רצה ליהנות משלל המלכים ואפילו הדברים שאין להם דמים ונשבע בזה ואמר הרימותי ידי והוא לשון שבועה כלשון (במדבר י"ד) נשאתי את ידי, ואמר הרימותי ידי אל ה' להיות הקדש הכל לפניו ואם אקח מכל אשר לך, ומפני זה אמר הרימותי ידי ולא אמר נשאתי, לפי שההקדש נקרא תרומת יד כענין שכתוב (שמות ל"ד) תרומת כסף ונחשת:והגאון רבי סעדיה כתב אם מחוט ועד שרוך נעל הזכיר הכתוב הצומח והחי והדומם שהם הקנינים כולם שהם ברשות המדבר אם מחוט זה הצומח וכולל התבואה והפירות, ועד שרוך נעל זה החי וכולל הבהמות והעופות, ואם אקח זה הדומם וכולל הכסף והזהב ואבנים טובות ומרגליות, ולכך הוסיף ואמר ואם אקח מכל אשר לך וגו':ובמדרש אם מחוט ועד שרוך נעל, אמר לו הקב"ה לאברהם אתה אמרת אם מחוט חייך שאני נותן לבניך מצות ציצית שנקרא חוט שנאמר (במדבר ח') ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ומתרגמינן חוטא דתכלתא, וטהר את בניך במזבח שהיה מוקף בחוט הסקרא, אתה אמרת ועד שרוך נעל חייך שאני נותן לבניך מצות רצועה של תפילין ומצות אכילת הפסח שכתוב בו (שמות י"ב) ונעליכם ומצות יבמה שכתוב בה (דברים כ"ה) וחלצה נעלו, וכן בלשון נעל אני עתיד ליפרע מעשו שנאמר (תהלים ס') על אדום אשליך נעלי וכן בלשון נעל אני משבח את בניך שנאמר (שה"ש ז') מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך