ויקח קרח. פי' הרמב"ן שלקח עצה בלבו לעשות מה שאמר אח"כ כי לשון לקיחה נופל על העצה ועל המחשבה כמו מה יקחך לבך מה מחשבה יקח לך לבך שתחשוב פלסתר לית דין ולית דיין וכן במחשבה טובה קחו מוסרי ואל כסף. ור' אברהם פי' ויקח קרח אנשים ואמר דרך קצרה. וי"מ ויקח קרח חוזר על דתן שלקח דתן ואבירם והוא"ו של ודתן היא יתירה כמו ואיה וענה ופי' ויקח לדתן ולאבירם. כתב ר' אברהם כי זה קרה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלויים שחשבו שמשה עשה כל זה מדעתו לתת גדולה לאחיו גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו והלויים קשרו עליו בעבור שהיו נתונים לאהרן ולבניו וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן ונתנה ליוסף ואולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו גם קרח בכור היה ואלה נשיאי העדה היו בכורים ועל כן לקחו מחתות. וכתב הרמב"ן זה מדעתו של ר' אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו ועל דעתי כל התורה כולה כסדר וכו' עד בהם או בכהנים:
וישמע משה ויפול על פניו. ולא אמר ויפלו על פניהם כי אהרן במוסרו לא ענה דבר בכל המחלוקת ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו אלא שהוא היה עושה כדבר משה ומקיים מצות המלך:
בקר ויודע ה' את אשר לו. לעבודת לוייה כענין שנאמר והיו לי הלויים או עדיין הבכורות שלו כענין שנא' כי לי כל בכור שלא יחליפם בלויים ואת הקדוש הם הכהנים המקודשים לעבודה כענין שנא' ויבדל אהרן בין הקודש וקדש הקדשים: ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. כתב הרמב"ן כתב פעם שנית ואת אשר יבחר בו יקריב אליו תחלה אמר ואת הקדוש והקריב אליו למחר שיפן אל מנחתו ולא אל מנחת האחרים ואת אשר יבחר בו לדורות לעמוד לפניו לשרת הוא וזרעו כל הימים יבחר לו ג"כ ומחר לומר שיהיה להם הנסיון הזה אות לדורות עולם שלא יחלקו לא על הנבחר ולא על זרעו לעולם. ור' אברהם פי' ויודע ה' את אשר לו השבט הנבחר וזאת תשובה לעדה ואת הקדוש בשבטו להיות כהן גדול יקריב אליו. וכתב ר' אברהם שאלה הנקהלים היו כולם משבט לוי לכך אמר רב לכם בני לוי שמעו נא בני לוי. וכתב הרמב"ן אילו היו כולם משבט לוי לא היו כל מטות ישראל מתלוננים למחר אתם המתם את עם ה' וגם באות המטה ראייה כי המחלוקת מכל שבטי ישראל אבל טעם רב לכם בני לוי כי קרח היו מפתה כל השבטים כי לכבודם רוצה להחזיר העבודה לבכוריהם כאשר אמר כי כל העדה כולם קדושים ומשה בחכמתו גלה מצפון רשעו לכל העם שעיקר מחלוקתו לא היתה אלא על הכהונה ואמר לו שדי לו בכבוד שבטו רב לכם בני לוי וחזר ואמר שמעו נא בני לוי לקרח גדולם. וזה טעם ויאמר משה אל קרח אבל כולל דבריו עם בני לוי כי דברי משה בחכמתו פייס לו ולכל השבט שלא ימשוך אדם מהם אחריו. והנה משה חשב בעצמו זו המחשבה ורצה בקטרת יותר משאר קרבנות מפני שראה כבר בנדב ואביהוא שמתו בהקריבם קטרת זרה והתיר לאהרן להקטירה לצורך השעה או שהיתה קטרת הבקר בהטיבו הנרות כמשפט ובטח משה כי יקים ה' דבר עבדו. ונ"ל שאי אפשר לומר שהיה קטרת הבקר שאותו הוא על מזבח הזהב ואהרן במחתה הקטיר. וי"מ ויפול משה על פניו לדעת מה יעשה ואז אמר לו הקב"ה בקר ויודע ה' את אשר לו כמו שבכמה מקומות הכתוב מקצר שפעמים מזכיר הדיבור השם למשה ויקצר בסיפור משה לעם ופעמים בהיפך. וראיתי לאונקלוס שתרגם כל קטרת הנזכרת בפרשה קטרת כלשונו ולא אמר קטרת בוסמין כמנהגו נראה שסובר שלא היה קטרת סמים של הקדש אלא לבונה וכיוצא בה שהקטירו לנסיון וכן עשה בבני אהרן ודעת רבותינו שהיה קטרת הקדש והוא הנכון ואולי לא ירצה אונקלוס לשבח הקטרת להוסיף בו סמים רק בהעשות עניינו למצוה:
ויקרב אותך. שגרשון בכור והי' לו לקרבו ולתת לו עבודת הקדש ורחקו וקרב בני קהת לתת הארון וכלי הקדש בכתף:
וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם. כי הם היו עיקר המחלוקת עם קרח ועד כאן דבר משה עם קרח לבדו ופייסו וכשלא נתפייס שלח לדתן ולאבירם. ולא שלח לאון בן פלת כתב הרמב"ן אפשר שהי' הוא נגרר אחר עצת דתן ואבירם כי היו גדולים ממנו ואם היו מתרצים הי' גם הוא מתרצה. והנה לא בא ולא היה עמהם ולא עם עדת קרח שכבר חזר בו בעצת אשתו כדברי רבותינו כי לא הזכירו הכתוב שנבלע עם דתן ואבירם ולא היה ג"כ בכלל העדה הנועדים על ה' במקריבי הקטרת כי היו ר"ן מלבד אלו הד' הנזכרים. וטעם וישלח כי הלכו מלפניו בדברו עם קרח ואחרי כן ויאמר משה לקרח אשר היה לפניו עומד שם. או מפני שהיה קרח עומד במחנה לוייה סמוך לאהל משה כי כל זה היה ביום הראשון כדכתיב בקר ויודע ה' את אשר לו: לא נעלה. כתב ר' אברהם אפשר שהי' אהל מועד במקום גבוה בתוך המחנה או מי שילך לעבודת השם או למקום נבחר יקרא עולה:
כי תשתרר עלינו גם השתרר. כתב הרמב"ן גם כמו אפילו פי' המעט ממך כי עשית עמנו רעה גדולה להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו אפילו שררה מועטת לשלוח לנו לעמוד לפניך וכ"ש שתתנשא ותמלוך עלינו. וי"מ לא דייך שתשתרר עלינו אתה אלא שגם אחיך השתרר עלינו:
העיני האנשים ההם. על יוצאי מצרים פי' כאלו אמר וכי תרצה לנקר עיניהם שלא תראנה כי זה שעשית לנו נראה הוא לעינים ודרך משל לאמר סגורות הן עיני פלוני ע"כ לא יראה וע"כ לא נעלה:
אל תפן אה מנחתם. פירש"י לפי פשוטו על הקטרת שהם מקריבים למחר. וכתב הרמב"ן ואינו נכון לפי שעל דתן ואבירם אמר כן שחרה לו על דבריהם והם לא היו בתוך העדה הנועדים על ה' להקטיר קטרת. אבל פשוטו לפי שהיו רוצים בכהונה להקריב קרבן אמר משה אל תפן אל מנחתם אל קרבן שיקריבו לפניך ואל תפלה שיתפללו לך כי כל הקרבנות גם תפלה יקראו מנחה בכתובים וכן אמר אונקלוס קרבנהון איזה דבר שיקריבו לפניך: לא חמור אחר מהם נשאתי. בשביל שאמרו כי תשתרר עלינו אמר שלא השתרר עליהם שלא לקחתי אפילו חמור אחד מהם לעשות בו צורכי כדרך המלכים שזה משפט המלוכה וזה שתרגם אונקלוס שחרית שכך נקראת אנגריא של מלך שחוור: ולא הרעותי את אחד מהם. לשומו במלאכתי במרכבתי כאשר יאות למלך: ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה' וגו' מחר. כתב ר' אברהם כבר נאמר לו כן ופירשו כאשר אמר משה לקרח היו לפני ה' וקחו איש מחתתו. ורמב"ן כתב והנכון כי מתחלה אמר להם זאת עשו קחו לכם מחתות וגו' והיה האיש מכם אשר יבחר ה' הוא הקדוש ולא אמר שיהי' אהרן עמהם והם שתקו ואולי לא נתרצו ולא הודו בכך כי חשבו אם יהי' אהרן עמנו תרד האש לכולנו או לא תרד בכלל ונהיה כולנו שוים ואם לא יהי' אהרן עמנו ולא תרד האש יאמרו כי לא בחר בנו שלא ירד לנו האש כאשר ירד בקרבנותיו ביום השמיני למילואים ומ"מ יש לנו טענה שלא נבחר בו בשביל שירד לו ביום ח' למילואים כי לא בשבילו לבד ירד אלא בזכות ישראל שעשו המשכן כי הוא הי' שליח לכל הצבור וע"כ לא רצה קרח לנסות דבר בלא אהרן והיו שם דתן ואבירם כאשר דבר להם משה כן והיו בכלל מה שאמר קרח וכל עדתו וכאשר שלח להם ואמרו לא נעלה ויחר למשה רצה לגזור עליהם שלא ימותו כמות כל האדם אז חזר ואמר אל קרח קחו איש מחתתו ר"ן מחתות ואתה ואהרן איש מחתתו והנה הוציא דתן ואבירם מכללם וזה טעם ר"ן מחתות כי מה היה צריך להזכיר עתה המנין וכשהכניס אהרן עמהם אז נתרצה קרח: ויקהל עליהם קרח את כל העדה. פי' הרמב"ן לא הקהיל עליהם כל העדה כולה שאלו היה שם כל ישראל והי' אומר עליהם ואכלה אותם כרגע הי' מסיים לומר ואעשה אותך לגוי גדול אלא פי' כל העדה גדולי השבטים הנועדים תמיד אצל פתח אהל מועד או בכורי כל ישראל הראויים לעבודה ולכך לא כתב העם כמו שכתוב בעגל ובמרגלים. וכל זה שהזכרתי על הבכורים הוא על דרך רבותינו שאומרים כי העבודה היתה בבכורים אבל על דרך הפשט היו מתחלה כל ישראל כשירים לעבודת הקרבנות כי כן הדין לעולם בבמת יחיד ונבחר אהרן לעבודת המשכן והמקדש והי' קרח טוען על הבחירה הזאת להחזיר העבודה לכל ישראל כי כל העדה קדושה:
הבדלו מתוך העדה הזאת. הקשה הרמב"ן אם ישראל לא חטאו בדבר קרח למה היה הקצף עליהם לאמר אכלה אותם כרגע ואם גם הם חטאו היאך אמר משה האיש אחד יחטא. וכתב ר"ח מתוך העדה עדת קרח בלבד ולא עדת ישראל ואמר אל אלקי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא מיד הודיע הקב"ה כי לכל בני ישראל לא בקש לכלות אלא עדת קרח בלבד לפיכך פירש לו זה שאמרתי הבדלו העלו מסביבי למשכן קרח דתן ואבירם הוא שאמרתי לך והזכיר להם העלו מסביב אולי כשיראו קרח ועדתו ישובו ע"כ. וכתב הרמב"ן ואין דבריו נכונים כי לא הי' (ישראל) בתוכם ואהרן הי' עם עדת מקריבי הקטרת ועוד הבדלו לא קאי אלא על משה ואהרן לבד כמו הרומו וכן ואכלה אותם כרגע רמז למגיפה שתכלה עם רב ועצום כרגע ועוד חלילה שלא יבין משה נבואתו ויטעה בה. אבל הטעם כי מתחלה הי' לב העם אחרי משה ואהרן וכאשר לקחו (קרח ועדתו) המחתות ועמדו לפני אהל מועד והקהיל עליהם כל העדה ואמר להם כי בכבודם הוא מתקנא וייטב הדבר ונקהלו שם אולי תשוב העבודה לבכוריהם וזה טעם ויקהל עליהם קרח את כל העדה והנה נתחייבו כלייה שמהרהרים אחרי רבם ומוותרים על נבואתו של נביאם בלבם וחייבים מיתה בידי שמים ומשה ואהרן למדו עליהם זכות שלא חטא במעשה אלא קרח והוא הגורם ומפתה אותם וראוי שימות הוא וזה דרך מבקשי רחמים להקל החטא מעל העם ולתת אותו על היחיד הגורם שהוא חייב על כל פנים:
ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם. פי' הכתוב סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה פן תספו וגו' שאם לא יסורו יבלעם הארץ ואל תגעו להציל מממונם דבר כי חרם הוא. ור' אברהם כתב שפן תספו חוזר ג"כ על ואל תגעו שאם יבואו להציל ירדו כמוהם שאול חיים:
אם כמות כל האדם ימותון אלה. כתב הרמב"ן רבים היו בעם שאמרו למשה פעמים רבים למה העליתנו ממצרים ולמה נענשו אלו יותר מאותם אלא ענשם של אלו יותר מן האחרים הי' על שאמרו לא נעלה וכי תשתרר עלינו שעשו שתים רעות שבזו כבוד רבם וכפרו בכל מעשה ה' שעשה במצרים ובמדבר וגם במעמד הר סיני שנאמר וגם בך יאמינו לעולם והם לא האמינו בו ומפני זה אמר ויחר למשה מאד וגם קרח אמר ומדוע תתנשא ועל כן נבלע עמהם וזה שאמר כי ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה על תחלת השליחות ששלחו במצרים אמר שהיו הם כופרים בו ולא על חליפת הבכורים בלויים לבד אלא היו כופרים בעיקר ואומרים שאין לשם השגחה בנבראים כלל ע"כ פרע להם באותה מדה וחידש עליהם דבר שלא נעשה מעולם להודיע שהשגחתו בנבראים:
ואם בריאה יברא. כתב ר' אברהם רבים אומרים כי מלת בריאה על מציאות יש מאין וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו הרים רבים בהם שאולה אבל פירושה כטעם גזירה מן וברא אותם בחרבותם. והרמב"ן כתב ודאי מלה זו היא מורה על מציאות יש מאין וודאי בקיעת האדמה אינו דבר חדש אבל פתיחת הארץ לבלוע הוא דבר חדש כי כאשר תבקע האדמה כאשר נעשה פעמים רבים תשאר פתוחה וגם ימלא הבקע מים ונעשה כאגמים אבל שתפתח ותסגר מיד כאדם הפותח פיו לבלוע ויסגור אותו אחרי בלעו זה נתחדש ביום ההוא כאלו נברא מאין:
ואת כל האדם אשר לקרח. פי' הרמב"ן הם עבדים ושפחות שהי' לו קנין כספו או אולי גם מישראל היו בביתו תושבים וגרים ונמשכו אחר עצתו ולקו עמו כי אין לפרש כל האדם אשר לקרח על בניו כי בניו הגדולים לא מתו ובנים קטנים לא היו לו שלא הזכיר בו הכתוב טף:
ויאבדו מתוך הקהל. כתב הרמב"ן שאבדו לעיניהם בהיותם עומדים עמהם כי כרגע פתחה הארץ את פיה וסגרה אותה עליהם ולא נודע מקומם איה. ור' אברהם אמר בעבור מות בניהם העומדים תחתם. כתב ר' אברהם י"א כי קרח מהבלועים כדכתיב ותבלע אותם ואת קרח. וי"א מהשרופים כדכתיב ואת קרח במות העדה ותאכל האש. וקדמונינו אמרו כי נשרף ונבלע. ולפי דעתי שלא נבקע רק מקום דתן ואבירם וקרח היה עם אהרן ונשיאי העדה מקריבי הקטרת ומה שכתוב ואת קרח איננו דבוק עם ותבלע רק אם במות העדה ומה שלא הזכירו עם השרופים מפני שלא היה צריך כי כיון שהזכיר שנשרפה עדתו שבאה לעזרתו קל וחומר לבא בעצמו:
