פסוק א:וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן דברים קשים בְּמֹשֶׁה. נראה כי מרים יזמה שיחה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח משה. התורה אינה מפרשת מהו אותו מעשה, אלא כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח משה, צפורה המדינית. ייתכן שהמדינים – שנדדו ממקום למקום – התערבו עם עמים אחרים. אפשר אפוא שבִּתם תהיה כהת עור יותר מהרגיל אצל בני ישראל, שלפי הידוע צבע עורם היה חום בהיר. אף על פי שמשה נשאהּ לאשה, הוא פרש ממנה ולא קיים אתה יחסי אישות, אלא התייחד עם ה' באוהל מועד.
פסוק ב:וַיֹּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'?! הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר! כיוון שאף אנו נביאי ה', איננו רואים מה זכותו של משה לנהוג כך באשתו. הרי משה נשא את צפורה, ואביה הביא אותה אל המחנה ממדין, והנה משה מתעלם ממנה. וַיִּשְׁמַע ה'. זו הייתה שיחה פרטית בלי נוכחותם של אנשים אחרים. אך הכתוב מעיד כי גם אילו ישב משה באותו מקום ושמע את דבריהם, הוא לא היה מגיב או נעלב –
פסוק ג:וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. משה לא היה תובע מעמד מיוחד או זכויות יתר, אלא תמיד ראה עצמו כעבד ה' ושליחו, כמוסר דבר ה' ותורתו.
פסוק ד:וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם, ברגע כלשהו אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם: צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם יחד אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם.
פסוק ה:וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל. וַיִּקְרָא: אַהֲרֹן וּמִרְיָם? וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם מתוך האוהל, קרוב יותר אל הענן.
פסוק ו:וַיֹּאמֶר: שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי. אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם – נביא ה', אכן ה' מנבא אתכם, ועם כל המעלה שיש למי שה' מנבא אותו – בַּמַּרְאָה, באופן עקיף. בחזון סתום שיש לפענחו אֵלָיו אֶתְוַדָּע, או בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. כל נביא אינו שומע את דברי בערנות מלאה אלא במצב נפשי מיוחד של טרנס עמוק.
פסוק ז:לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה. הוא שונה מכם ומשאר נביאי. בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. הוא העבד הנאמן עלי, עד כדי כך שבידו הפקדתי את דברי תדיר.
פסוק ח:פֶּה אֶל פֶּה, פנים אל פנים, ישירות אֲדַבֶּר בּוֹ, ושלא כחזיונות הנביאים שמתוכם הם מסיקים את נוכחות ה', וּמַרְאֶה המתגלה למשה הוא ממשי ואמתי וְלֹא בְחִידֹת, בדימויים ומשלים שיש לפרשם, וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט במישרין. וכיוון שכך, מַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי, בְמֹשֶׁה?! כיצד אתם מעיזים להשוות עצמכם אליו ולבקר את התנהגותו?!
פסוק ט:וַיִּחַר אַף ה' בָּם, וַיֵּלַךְ.
פסוק י:וְהֶעָנָן, שהוא האות להתגלות, סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. זה היה הביטוי לכעסו של ה'. וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם – וְהִנֵּה, הוא מגלה שהיא מְצֹרָעַת. אמנם גם משה נמצא שם באותו מעמד או קרוב לו, אבל הוא כביכול מחוץ לעניין. ה' פונה רק אל אהרן ואל מרים והם אלה שננזפים וניזוקים.
פסוק יא:וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה: בִּי, בבקשה ממך, אֲדֹנִי. אמנם כבר בעבר אהרן ציית למשה, אחיו הצעיר ממנו, ושימש מעין סגנו ועוזרו, אך קודם לכן הוא ראה בהם בני השוואה. עתה, לאחר ששמע את דברי ה', כבר אין הוא יכול אלא לדבר אליו בהכנעה גמורה. קשר האחווה שביניהם או קשרי העבודה המשותפת אינם רלוונטיים עוד, והוא פונה אל אחיו בתחינה: אַל נָא תָשֵׁת, תשים עָלֵינוּ חַטָּאת, אל תחשוב לנו לחטא את אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ, התנהלותנו הטפשית, איוולתנו, וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ בדיבורים שלא היינו צריכים לדבר.
פסוק יב:אַל נָא תְהִי, תהיה אתה כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ – וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. אתה בשר מבשרנו, שכן אחים נחשבים כבשר אחד, ועתה כשאחותנו הצטרעה עד כדי כך שהיא כמעט בדרגתו של מת, שכן יש להוציאה אל מחוץ למחנה עד שתירפא מצרעתה, חצי בשרך נשחת. גם אם לא תרצה לעשות למעננו; עשה למען בשרך שלך.
פסוק יג:וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ!
פסוק יד:וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, אילו אביה של מרים ירק בפניה, היה זה עלבון חמור מאוד – הֲלֹא תִכָּלֵם, בבושתה לא הייתה מעיזה לצאת מביתה שִׁבְעַת יָמִים, עד שהעלבון יישכח. ה' שלח את הצרעת במרים בתור ביזוי פומבי, כיריקה. לכן תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כמצורעת, וְאַחַר תֵּאָסֵף, תסולק מצרעתה, או: תיכנס למחנה.
פסוק טו:וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כדין מצורעת. וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף, שובה של מִרְיָם, שכן למרות חטאהּ היא אדם גדול שיש לכבדו ולהמתין לו.
פסוק טז:וְאַחַר שמרים נרפאה, נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת, וַיַּחֲנוּ במקום אחר בְּמִדְבַּר פָּארָן.
