כמתאננים לשון און ועמל כמו מחשבות אונך.וישמע ה' שדברו דברי און.ותבער בם אש מדה כנגד מדה לפי שפשעו והציצו במראה כבוד שכינה שהוא כאש אוכלת והוזהרו בסיני בה נענשו כאן ראשי העם כשפרש״י בפ׳ משפטים גבי ויראו את אלקי ישראל.ותאכל בקצה המחנה לפיכך ויצעק העם אל משה יראים היו פן תתפשט בכל המחנה.תבערה היא קברות התאוה.והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וגו׳ עד ויאסוף משה כל זה היה בשלשה ימים בעשרים באייר וכ״א בו וכ״ב בו.והאספסף כתיב אל״ף ולא קרי.[אשר בקרבו והם לא היו באמצע המחנה]. וישבו ויבכו גם בני ישראל אחר שהתלוננו כבר לבדם חזרו ונתרעמו עם האספסוף ובכו על תאות הבשר.מי יאכילנו בשר כי השלו פסק משנה ראשונה, פסוק זה מלמדנו שנתאוננו על אכילת הבשר.זכרנו את הדגה כשנילוס מתפשט כמנהגו ואחר כך חוזר למקומו הדגים נשארים בגומות בשיחין ונשותיהם שואבות מאותן השיחים והדגים נכנסים בכדיהם וכן ארז״ל.אשר נאכל במצרים חנם בלא טורח ובלא דמים.את הקשאים ואת האבטחים לאכול בקנוח סעודה.ואת החציר ואת הבצלים לטעום הקדרה עם הבשר.ואת השומים לטבל הבשר והדגים.ועתה נפשנו יבשה אמרו עתיד המן ליתפח בתוך כרסנו להרגנו כלומר יש לך ילוד אשה שאינו מוציא מה שהוא אוכל אמרו לו לרבי שמעון ובמה אתה מקיים ויתד תהיה לך על אזנך אמר להם מה שתגרי אומות העולם מביאים להם יוצא מהן אבל המן אינו יוצא מהם לעולם כדכתיב לחם אבירים אכל איש. ד״א לאחר שסרחו היו מוציאים.והמן כזרע גד הכ״ף בחיר״ק והזיי״ן בשו״א דוגמא ואיש יהודה נטע שעשועיו.[ועינו כעין הבדלח מבריק].שטו כמו חקרו כמו משוט הארץ, נמצא באגדה שטו העם ולקטו אלו הצדיקין שהיו אוכלים אותו כמו שהיה יורד.וטחנו ברחים או דכו במדכה אלו הבינוניים.ובשלו בפרור אלו הרשעים שהיו מבשלים אותו וזהו שנאמר וימצאו אותו מקושש עצים למה היה לו לקושש אלא מפני שהיה רשע היה רוצה לבשל את המן.ולמה לא מצתי חן מן התיבות חסרות אלף באחרית יסוד שלהם.האנכי הריתי אם אני אמם שהריתי אותם.אם אנכי ילדתיהו אם אני אביהם לשון ילד את שלח.על האדמה אל האדמה כמו על גוזזי צאנו נטה ידך על השמים.לא אוכל אנכי לבדי לאחר שבערה האש בקצינים שבמחנה אמר משה כך בהיותם חיים היו נושאים עמי במשא העם.ואם ככה את עשה לי פירש״י תשש כחו של משה כנקבה. פירוש שרוי בצער ובכעס היה ולא היה יכול לגמור הדבר ולומר אתה ואמר את כאדם המתאנח שבתחלת אנחתו אינו יכול לגמור נשימתו. וי״א תיבת את, לך, בך, אתך, לשון זכר ולשון נקבה.ואל אראה ברעתי אל אראה עוד ברעה שאני בה.אספה לי שבעים איש כנגד שבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה ושבעים זקנים במתן תורה ושבעים משפחות המנויות בפרשת פנחס ומשם ואילך היתה סנהדרין גדולה שבעים.ואצלתי מן הרוח אשר עליך וכי לא היה לו להקב״ה רוח אחרת לשבעים זקנים אם לא לקחה ממשה אלא כך אמר לו הקב״ה אני אומר לך אתה תדון את עמי ונתתי לך חכמה לדונם ואת רוחי נתתי עליך ואתה אמרת לא אוכל לבדי חייך ינתן להם מרוחך.התקדשו למחר כ״ג באייר.עד חדש ימים עד ולא עד בכלל כלומר כ״ט ימים והוו להו עשרים ותרין בסיון כדאיתא במסכת תענית.והיה לכם לזרא אלף במקום ה״א דוגמא קראן לי מרא, ופי׳ לזרא להסיג כמו נזורו אחור זרה הלאה כלומר תאכלו מאיתו בשר וסופו יהיה לכם רע ונתעב עד שתסיגוהו ותרחיקוהו מכם. לאמר. למה זה יצאנו ממצרים ושאמרתם זכרנו את הדגה וגו'.ויאמר משה שש מאות אלף רגלי וגו׳ רבונו של עולם אמרת לי אספה לי שבעים איש ונשאו אתך ואל העם תאמר ונתן ה׳ לכם בשר ע״י שבעים איש אלו וכי יש יכולת ביד שבעים איש לתת בשר לשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף.הצאן ובקר שאמרו מי יאכילנו בשר.ואם את כל דגי הים שאמרו זכרנו את הדגה.ישחט להם יאסף להם על ידי אנשים מעט כשבעים נפש. ומצא להם. לשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף עד חדש ימים.ויאמר ה׳ אל משה היד ה׳ תקצר אין דעתי ליתן להם ע״י השבעים איש אלא על ידי וידי לא תקצר.עתה תראה היקרך דברי שאתן להם אבל לא ע״י השבעים איש.ויאצל אל״ף כתיב ולא קרי.ויתנבאו ולא יספו ולא הוסיפו על משה דוגמא ויסף חמישיתו עליו.וישארו שני אנשים היתרים על השבעים.שם האחד אלדד ושם השני מידד. הזקנים לא נתפרשו שמותם ואלו נתפרשו שמותם לפי שהזקנים נפסקה נבואתם שהיתה משל משה שכך אמר הקב״ה ואצלתי מן הרוח אשר עליך אבל אלו נבואתם היתה מאת הקב״ה כדכתיב ותנח עליהם הרוח וגו'.ותנח עליהם הרוח. אע״פ שלא נבחרו בכלל השבעים הואיל והיו ראויים לכך לא הוכלמו ושרתה עליהם הרוח ונתנבאו.והמה בכתבים פרש״י נטל ע״ב פתקין וכתב על שבעים זקן ועל שנים חלק. וא״ת הרי קנאה גדולה מוטלת בדבר שיוכלו האחרונים לומר שמי שיטלו תחלה מסברא יעלה ביד כל אחד פתק זקן ולפי שהפתקין של זקן יתרים על הפתקין של חלק, אלא י״ל כמו כן מסברא זו השבעים ראשונים יכולים לומר שמא השנים פתקין של חלק יגיעו לידינו מתוך שאנחנו הרוב קודם שיגיעו ליד השנים האחרונים ע״י שהם המיעוט ונמצא שאין יתרון לזה מזה.ולא יצאו האהלה לא יצאו ממחנה ישראל אל אהל מועד עם האחרים.ויתנבאו במחנה ועל מי היו מתנבאים על גוג ויחזקאל רמז נבואתם כדכתיב כה אמר ה׳ האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד הנבאים שנים אל תקרי שנים אלא שנים.מבחריו מנעוריו לשון בימי בחורותיך. ד״א מן המובחרים לשרת את משה כי אחרים היו עמו.אדני משה כלאם בבית ולא יתנבאו במחנה שהרי האחרים שנתן להם רשות מתנבאים בהצנע כדכתיב ולקחת אותם אל אוהל מועד והתיצבו שם עמך והללו לא נטלו רשות ממך ומתנבאים חוץ לאוהל מועד.ומי יתן כל עם ה׳ נביאים הן במחנה הן באוהל מועד להקל מעלי.כי יתן ה׳ את רוחו עליהם. ולא מרוחי שמה שאמר הקב״ה לתת מרוחי היינו על שבעים זקנים אבל יותר אינן מתנבאים מרוחי אלא מרוחו של הקב״ה הלואי שיהיו כולם מתנבאים בענין זה.ויאסף משה אל המחנה נתלוה עם הזקנים לחלוק להם כבוד.ורוח נסע בכ״ג באייר.ויגז שלוים מן הים כנגד מה שאמרו מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה הגיז להם עופות מן הים לטעום טעם בשר ודגים.על המחנה אצל המחנה כמו ושכות על הארון ונתת על המערכת. וכאמתים על פני הארץ ר״ל שהיו מעופפים חבורה על גבי חבורה עד שהיה עבין אמתים.ויאספו את השלו חסר יו״ד.עשרה חמרים יש בחמר שלשים סאין הרי עשרה חמרים מחזיקים שלש מאות סאה הרי בכל יום עשר סאין לממעיט.הבשר עודנו בין שניהם לאחר שהספיק בשר לכולם כדי שלא יאמרו לא נגפם אלא מפני שלא היה בידיו יכולת להספיק בשר לכולם.ויקרא את שם המקום חסר שם הקורא כמו ויאמר ליוסף.מקברות התאוה נסעו בכ״ב בסיון.ויהיו בחצרות היל״ל ויחנו בחצרות כמו בשאר חניות אלא כיון שנסעו מחצרות לא הספיקו להלוך עד ששמעו שדברה מרים במשה ונצטרעה וחזרו וחנו לאחוריהם בחצרות עד האסף מרים ואין מוקדם ומאוחר.
