ולמה לא פתח בזו מפני שהיא גנותן של ישר' שכל מ' שנה שהיו ישר' במדבר לא הקריבו אלא פסח זו בלבד. בספרי אבל במכילתא שנינו בפרשת בא אל פרעה בפסוק והיה כי תבאו אל הארץ וגו' ושמרתם את העבודה הזאת תלה הכתוב עבודה זו בביאתם לארץ שלא נתחייבו במדבר אלא פסח אחד בלבד שעשו בשנה השני' ועל פי הדבור והביאו גם רש"י ז"ל בפירושו שם ומשמע שאין זה מאמ' עצלותן אלא מחמת שלא נתחייבו בו אלא אחר ביאתן לארץ ואף זו לא נעש' אלא על פי הדבור ושמא יש לומר שהבריתו' הללו חולקות זו לזו שהבריתא של ספרי סוברת שנתחייבו ישראל במצוה זו אפילו במדבר וקרא דוהיה כי תבאו אל הארץ מפרשי לה כי האי תנא דאמר דביאה הכתובה גבי תפילין הוא לומ' עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ הכי נמי עשה מצו' זו שבשבילה תכנס לארץ ומה שלא עשו פסח במדבר אלא בשנ' השנית בלבד אינו אלא מחמת עצלות ואע"פ שהיו רובן ערלי' מפני שלא נשבה להם רוח צפונית כל מ' שנה שהיו במדבר כדאיתא ביבמות ובחגיגה וכתיב וכל ערל לא יאכל בו ואם כן לא היו חוטאים במה שלא עשו פסח במדבר שהרי ערל אסור באכילתו מ"מ כיון שעונותיהם הם שגרמו שלא נשבה להם רוח צפונית כל אותן מ' שנה שהיו במדבר לפי שהיו נזופים בעון המרגלים ואלמלא עון המרגלים היתה נושבת בהם רוח צפוני' והיו נמולים והיו עושים הפסח במדבר היינו גנותן והבריתא של מכילתא סוברת כאידך תנא דתנא דבי ר' ישמעאל הואיל ונאמר' ביאו' בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם לאחר ירושה וישיבה אף כל לאחר ירושה וישיבה ומה שהקריבו פסח במדבר בשנה השנית ופסח בגלגל בימי יהושע קודם שנכבשה ונחלקה הארץ לא עשו אלא על פי הדבור ולפיכך הותר להם לאכול הפסח אף על פי שבשניה' שנולדו להם משיצאו ממצרים ערלים היו ומילת זכרם מעכבתם מלאכול בפסח כמו ששנינו במכילתא ומייתי לה ביבמות אי נמי י"ל שהבריתא של ספרי אינ' חולקת עם הברית' של מכילת' ששתיהן סוברות שלא נתחייבו במדבר אלא הפסח של השנה השנית בלבד והפסח שנעשה בגלגל בימי יהושע שהיו על פי הדבור דס"ל כי האי תנא דאמ' שכל מקום שנאמ' ביאה אינה אלא לאחר ירושה וישיב' ודקשיא לך אם כן כיון שמן הדין לא היה להם לעשותו מה גנות היה להם י"ל דהיינו גנותם שנשתהו ליכנס בארץ עד מ' שנה מפני עון המרגלים ולפיכך לא נצטוו ואם היו זוכים ליכנס בארץ מיד היו מצווים מיד זהו שטת התוספות בפרק קמא דקדושין:
במועדו אף בשבת אף בטומאה. בספרי אליבא דרבי יאשיה דתניא ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו מה תלמוד לומר לפי שהוא אומר ושחטו אותו וכל קהל עדת ישראל שומע אני בין בחול בין בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר כל מלאכות חוץ משחיטת הפסח או אף בשחיטת הפסח ומה אני מקיים ושחטו אותו בשאר כל הימים חוץ מן השבת ת"ל במועדו דברי ר' יאשיה נם לו רבי יונתן ממשמע הזה עדיין לא שמענו נם לו ר' יאשיה לפי שהוא אומר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו מה תלמוד לומר במועדו אם ללמד על התמיד שדוחה את השבת הרי כבר נאמר וביום השבת שני כבשים וגו' מת"ל במועדו אלא מופנה להקיש לדון ג"ש נאמר כאן במועדו ונאמר להלן במועדו מה להלן דוחה את השבת אף כאן דוחה את השבת ולפי שחזר וכתב עוד פעם שניה בי"ד יום בחדש הזה בין הערבים תעשו אותו במועדו למה נאמר הרי כבר נאמר ויעשו וגו' במועדו מת"ל עוד במועדו פעם שנית אלא בא הכתוב ולמד על פסח ראשון שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את הטומאה עד שלא יאמר יש לי בדין ומה פרה שאינה דוחה את השבת דוחה את הטומא' פסח ראשון שדוחה את השבת אינו דין שדוחה את הטומא' הרי פסח שני יוכיח שדוחה את השב' ואינו' דוחה את הטומא' ת"ל במועדו תניינא ורש"י ז"ל לאו במועדו קמא הוא דקא מפיק תרוייהו שדוח' שבת וטומאה דמנ"ל הא דילמא לחד מנייהו הוא דאתא ותו לא ועוד הא בברית' דספרי מתרי במועדו הוא דמפיק להו ולא ממועדו קמא אלא כיון דמתרי במועדו נפקא לן דדחי שבת וטומאה פירש תרוייהו במלת במועדו קמא ולא חש להאריך ודוחה את הטומא' דקתני לאו כל טומא' קאמר אלא טומאת מת בלבד כדאיתא בפסחי' בפרק אלו דברי' אבל שאר טומאות לא ואף בטומאת מת נמי לאו בכל טמאי מת קאמ' אלא בשנטמא כל הצבור או רובו בלבד אבל ביחידי' בהדיא כתיב בהו איש איש כי יהיה טמא לנפש וגו' ועשה פסח ליי' בחדש השני משמע דטומאת יחיד דוחה את הפסח וכן שנינו בפרק כיצד צולין נטמא הקהל או רובו יעשה בטומא' שעליהם אמרו במועדו אף בטומאה ובמחצה טהורים ובמחצה טמאי' רב אמר מחצה על מחצה כרוב ופרש"י ז"ל הטהורין עושין לעצמן בטהרה והטמאין עושין לעצמן בטומאה ולא מידחו לפסח שני כיחידי' ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינן כרוב ונדחין הטמאים לשני:
ככל חקותיו אלו מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה וככל משפטיו אלו מצות שעל גופו ממקום אחר כגון שבעה ימים למצה ולביעור חמץ. הרמב"ן ז"ל כתב שהוא טעות סופר וצריך להיות מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה שעל גופו צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו שחוץ לגופו מצה וביעור חמץ נראה שכך היה הכתוב בספרי שבידו אבל בספרי שלפנינו אינו כתוב בו אלא כלשון רש"י ז"ל לא פחות ולא יותר אך הסבר' נותנת שהנוסחא שבידו הוא הנכונה מפני שלפי הנוסחא שבידנו יקשה מהו זה שאמרו מצות שעל גופו כגון ז' הימים למצה ולביעור חמץ בשלמא מצה מצינן למימר שנקראה שעל גופו מפני שהיה נאכלת עמו אלא ביעור חמץ מה ענינו לקרבן פסח עד שיקרא שעל גופו ועוד אם מצה וביעור חמץ בכלל חקיו ומשפטיו היו נוהגים ג"כ בפסח שני שנא' בו כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה ואינו כן שהרי פסח שני מצה וחמץ עמו בבית גם אינו נוהג אלא יום אחד:
וידבר משה וגו' מת"ל והלא כבר נאמר וידבר משה את מועדי יי' אלא כששמע פרשת המועדות בסיני אמרה להם וחזר והזהיר בשעת המעשה. אבל בספרי ממאמ' השם למשה דכתיב הכ' וידב' יי' אל משה במדבר סיני וגו' ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וכבר נאמר בפרשת המועדות וידבר יי' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי לא הוקשה לרז"ל למה חזר ושנאה כאן משום דאי לאו שחזר ושנאה לא היו עושין ישראל את הפסח במדבר מכיון שתלה הכתוב המצוה הזאת בביאת הארץ כדכתיב והיה כי תבאו אל הארץ וגו' ושמרתם את העבודה הזאת ושנינו במכילתא כי תבואו אל הארץ וגו' תלה הכתוב עבודה זו בביאת' לארץ שלא נתחייבו במדבר אלא פסח זה שעשו בשנה השנית על פי הדבור ולפיכך חזר ושנאה כאן לצוותם שיעשו פסח אח' במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון בי"ד יום בין הערבים אע"פ שלא נתחייבו בו אבל מאמר משה לישראל שאינו כתוב בו לעשות הפסח בחדש הזה אלא לעשות הפסח סתם שמורה שלא צוה להם רק דין הפסח בלבד הוקשה להם לרז"ל מת"ל והלא כבר נאמ' וידבר משה את מועדי יי' ואף על פי שיש לומר שהכתוב קצר בזה וסמך על הכתוב לעיל בארבעה עשר יום בחדש הזה מכל מקום מנהגם של רז"ל הוא תמיד לדרוש המקראות כפי מה שהם כתובים בתורה אבל קצת מהמעיינים השיבו דמאמר השם למשה ל"ק דאיכא למימר דאיצטריך לחדש בה במועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה וליתא דאם כן אי לאו במועדו לא היה צריך לשנותה ואי אפשר זה שהרי הכרח היה לשנותה מפני שכבר תלה מצותה בביאת הארץ ואלמלא שצוה הכתוב לעשות פסח בשנה זו לא היו עושין אותו:
למה נגרע אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה אמרו לו יזרק הדם על הטמאים ויאכל הבשר לטהורי' אמר להם עמדו ואשמעה כתלמוד המובטח לשמוע דבר מפי רבו אשרי ילוד אשה שכך מובטח שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר. וכן שנינו בספרי למה נגרע אמר להם אין קדשים קרבין בטומאה אמרו לו אם כן יזרק הדם על הטמאים והבשר יאכל לטהורים והדין נותן ומה חטאת שהיא קדשי קדשים דמה נזרק על הטמאים ובשרה נאכל לטהורים הפסח שהוא קדשים קלים אינו דין שיזרק הדם על הטמאים ובשרו יאכל לטהורים כו' אמר להם לא שמעתי עמדו ואשמעה כאדם האומר אשמע הדבר מפי רבי והוצרכו לכל זה כי לולא זה היה קשה למה הוצרך מרע"ה לומר על שאלה פשוטה כזו עמדו ואשמעה וכי לא היה לו להשיב אין קדשי' קרבים בטומאה והם עצמם איך שאלו זה וכי עדיין לא שמעו פרש' שלוח הטמאי' והלא שמנה פרשיות נאמרו בו ביום שהוקם המשכן ואחת מהן פרשת שלוח טמאים כדאיתא בפרק הנזקין לפיכך הוצרכו לומר שכשאמרו לו למה נגרע השיב להם מיד אין קדשים קרבים בטומאה והם חזרו ואמרו לו יזרק הדם על הטמאים ויאכל הבשר לטהורים כלומר שמתחלה לא שאלנו אלא על זה ואז נסתפק משה ואמר עמדו ואשמעה ומפני שעדיין יקשה למה לא השיב להם היכן מצינו שיזרוק הדם על הטמאים ויאכל הבשר לטהורים עד שיהיה גם הפסח כן והם עצמן היכן מצאו זה עד שאמרו לו למשה כן הוצרכו לומר שאמרו לו והדין נותן ומה חטאת שהיא קדשי קדשים דמה נזרק על הטמאים והבשר נאכל לטהורים הפסח שהוא קדשים קלים אינו דין שיזרק הדם על הטמאים והבשר יאכל לטהורים ואז נסתפק מרע"ה ואמר עמדו ואשמעה והה"נ שהיה להם לומר מאי שנא טומאת מת משאר טומאות שבכולן אע"פי שאינו ראוי לאכילת הפסח ליום י"ד כיון שהוא ראוי לערב שוחטין עליו וזורקין עליו את הדם ובערב הוא אוכל את הבשר אם טבל כבר שלא יהא מחוסר אלא הערב שמש ושנתן ג"כ קרבנותיו לב"ד אם היה מחוסר כפורים כדתנן זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי ראה שלש שוחטין עליו בשמיני ואלו בטומאת מת אע"פ שחל שביעי שלו בי"ד כמו שדרשו בפרק הישן על ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא הא למח' יכולין לעשות שאנו טהורין בערב אתה מונע אותנו מעשותו אלא דעדיפא להו לאקשויי מק"ו דחטאת שהם קדשי קדשים ואפי' הכי דמה נזרק על הטמאים והבשר נאכל לטהורים ק"ו לפסח שהוא קדשים קלים ובאה גזרת הכתוב על זה שהטמא מת שחל שביעי שלו בי"ד אף על פי שטבל והוזה עליו והרי הוא ראוי לאכול קדשים לערב אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני כדכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש בטמא מת הכתוב מדבר אי נמי הוא גופו מהכא נפקא מרבוי וטמא לנפש טמא מת דוקא הוא נדחה ולא בטומא' אחרת. אבל הראב"ד ז"ל דרך בהלכה זו דרך אחרת ואמר שאותם ששאלו למשה כבר שחטו וזרקו עליהם קוד' טבילה והזייה כי סברו שיעלה להם ולפיכך מנעם הכתוב ונדחו בפסח שני אבל אם היו טובלי' ומזין עליהם קוד' ששחטו וזרקו עליה' לא היו נדחים ואמר שהכתוב מעיד בזה שאמרו אנחנו טמאי' לנפש אדם ואם היה לאחר טבילה והזייה מה טומאה הוא בהו אע"פ שאין מזה ראי' גמורה דאיכא למימ' כיון שבאותה שעה לא היו יכולי' לאכול קדשי' היינו טומאתן ושייך בהו לומ' אנחנו טמאי' לנפש אדם. ויש לתמוה על הר"אבד ז"ל שאם כדבריו למה לא אמר להם שישחטו להם פסח אחר ויזרקו עליה' את הדם אחר שיטבלו ויוזו מכיון שיש להם תקנה בזה אבל הכריחם לעשו' פסח שני:
או בדרך רחוקה נקוד עליו לומ' לא שרחוק' ממש אלא שהי' חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיט'. כדתנן בפ' מי שהי' טמא איזו היא דרך רחוקה מן המודיעית ולחוץ וכמדתה לכל רוח דברי ר"ע ר"א אומ' אפי' מאסקופת העזרה ולחוץ א"ר יוסי לפיכך נקוד על ה"א שברחוקה לומ' לך לא מפני שהיא רחוק' ודאי אלא אפי' מאסקופת העזרה ולחוץ. הרמב"ן ז"ל טעין ואמ' ואני תמה עליו למה תפש לו שטת ר"א ונכון היה לתפוש בשטתו של ר"ע מן המודיעית ולחוץ וכן דעת האמוראים בגמ' דאמר עולא כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה והוא פשוטו של מקרא כי העומד בתחלת בין הערבי' במקו' שלא יגיע לעזרה בשעת שחיט' דרך רחוקה היא לו ופטור ויתכן שטע' הנקוד' שהיא דרך רחוק' לו בעשיית הפסח לא רחוקה ממש עכ"ד. ולא ידעתי מקו' התימה מה הוא שאם מפני שהלכה כר"ע מחבירו וכ"ש מר"א דשמותי הוא שאני הכא דר"י דנמוקו עמו קאי כותי' ואם מפני שהאמוראי' בגמ' פסקו כר"ע כבר הוזכרנו פעמי' רבות שהרב ז"ל לא ישגיח רק על המדרש הקרוב לפשוטו של מקר' ומאחר שדברי ר"א הם קרובי' לפשוטו של מקר' יותר מדברי ר"ע מפני שהנקוד' בכ"מ מוציאה הדבר ממשמעותו ועל כרחנו לומ' גם פה שמלת רחוקה אינה כמשמעה תפש שטתו של ר"א והניח שטתו של ר"ע שהרי מזה הטעם עצמו תפש ר"י דעתו של ר"א והניח דעתו של ר"ע ומ"ש הוא ויתכן שטעם הנקודה שהיא דרך רחוקה בעשיית הפסח לא רחוקה ממש אין זה נכון שאילו היה נכון מאי לפיכך דקתני ר"י במתני' דילמא ה"ק לא רחוקה ממש אלא רחוקה לו בעשייית הפסח אלא עכ"ל דרחוקה לו בעשיית הפסח נמי רחוקה קרינן ביה שהריחוק בכ"מ אינו אלא לפי מקומו:
המשכן לאהל העדות המשכן העשוי להיות אהל ללוחות העדות. הוסיף מלת העשוי קודם מלת לאהל מפני שלמ"ד לאהל מורה על הסבה התכליתיית כאילו אמר להיות אהל ובזולת תוספ' מלת העשוי היה נראה שהסבה התכליתיית דבקה עם מלת כסה ואמר כסה הענן את המשכן כדי להיות אהל אבל עם תוספת מלת העשוי תהיה הסבה התכליתיית דבקה עם המשכן שהמשכן עשוי כדי להיו' אהל שמלת להיו' הוא פי' הלמ"ד של לאהל כי הלמ"ד המור' על הסבה התכליתיית בכ"מ הוא במקום להיות ומה שהוסיף עוד מלת ללוחות קודם מלת העדות הוא מפני שהלוחות הם המתוארות בעדות שהם כתובי' עשר הדברי' שהם עדות לישראל לא האהל כי האהל איננו עדות לישראל אבל בפסוק אלה פקודי המשכן משכן העדות פי' שהמשכן הוא עדות לישראל שויתר להם הב"ה על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם מפני שמלת משכן מורה על שכינתו השוכן בתוכנו ויצדק עליו לומ' ששכינתו בתוכנו הוא עדות לישר' על ויתור מעשה העגל אבל האהל לא יצדק עליו עדות והוצרך להוסיף מלת ללוחו' שיצדק בהם זה:
יהיה על המשכן כמו הווה על המשכן וכן ל' כל הפרשה. מפני שכל הפ' מורה על ההווים בכל יום תמיד ככתוב כן יהי' תמיד לא על העתיד כפי הוראת המלות הכתובות בפ' הזאת:
העלות הענן כתרגומו אסתלקו' עננא. ולא מל' עלייה דא"כ ולפי עלות הענן מיבעי לי' שהוא מבנין הקל לא העלות שהוא מבנין נפעל ומזה הטע' עצמו פי' גם העלו מסביב ויעלו מעל משכן קרח מל' הסתלקות וגם המתורג' תרגם כן:
על פי יי' יסעו שנינו במלאכת המשכן כיון שהיו ישר' נוסעי' הי' עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהוד' כמין קור' תקעו והריעו ותקעו ולא היה מהלך עד שמשה אומ' קומה יי' זו בספרי ונסע דגל מחנה יהוד' על פי יי' יחנו כיון שהיו ישר' חונים עמוד הענן מתמר ועולה ונמשך על גבי בני יהוד' כמין סוכה ולא נפרש עד שמשה אומ' שובה יי' רבבות אלפי ישראל הוי אומ' על פי יי' וביד משה. כך מצאתיו בכל הספרי' ונ"ל שכך פירושו במשנת מלאכת המשכן שנו בפסוק על פי יי' יסעו כיון שהיו ישראל נוסעי' היה עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה תקעו והריעו ותקעו ונסע דגל יהודה ולא הוסיף יותר ונראה שהסימן של נסיעה לא הי' כי אם בקפול הענן והמשכן על בני יהודה כמין קור' ואחר כך תקעו והריעו ותקעו בזה הי' נוסע דגל יהודה אבל בספרי בפסוק קומה יי' ויפוצו אויביך שנו כתוב א' אומר קומה יי' וכתוב א' אומ' שובה יי' כיצד נתקיימו שני הכתובי' כשהיו נוסעי' הי' עמוד הענן מקופל ועומד ולא הי' מהלך עד שמרע"ה אומ' קומה יי' ויפוצו אויביך וכשהיו חונים הי' עמוד הענן מקופל ועומד ולא הי' נפרש עד שמרע"ה אומ' שובה יי' רבבות אלפי ישראל הוי אומ' על פי' יי' וביד משה פי' לא בקפול הענן לבדו אלא גם במאמרו של מרע"ה ומאמ' זו בספרי שב אל מאמר ולא הי' מהלך עד שמשה או' קומה יי' הסמוך לו ומאמר שנינו במלאכת המשכן דבק עם מאמר כיון שהיו ישראל נוסעי' הי' עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהוד' כמין קורה והריעו ותקעו הבא אחריו ומאמ' ונסע דגל מחנה יהוד' הוא סיום משנת מלאכ' המשכן שכן כתב הרמב"ן ז"ל בפירושו ראיתי בבריית' של מלאכ' המשכן בל' הזה תקעו והריעו ותקעו ונסע דגל יהוד' תחלה שנא' ויסע דגל מחנה יהוד' שפירושו אחר שראו את עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה ותקעו והריעו ותקעו מיד הי' נוסע דגל מחנה יהוד' ורש"י ז"ל הפסיק בינו ובין תקעו והריעו ותקעו כדי שיאמר שלא הי' נוסע יהוד' מיד אחר זה כמו שנראה ממשנת מלאכת המשכן אלא שהי' מצפה למאמר מרע"ה עד שיאמר קומ' יי' כמו שכתוב בספרי ואח"כ חזר לתשלום משנת מלאכת המשכן ואמר ונסע דגל מחנה יהוד':
