אם בחקותי תלכו וגומר עד איש כי יפליא לנדור נדר. ויש לשאול שאלות בכאן: השאלה הא' למה זה היו יעודי התורה ושכרה כלם דברים גשמיים כמו שזכרו בברית הזה ולא יעדם בשלמות הנפשיי ושכר הנשמה אחר המות באשר הוא סוף כל האדם והצלחתו האמתית וטובות העצמי. וכבר שות שתו השערה האויבים עם הכתוב הזה וכחשו היות לישראל שכר נפשיי אחר המות מפני זה. גם יקשה איך יהיו התבואות כפי שמירת המצות ויהיה שכר שומר מצוה לתת מטר ארצו בעתו ולחוטא שיעצר את השמים ולא יהיה מטר והנה אזכור אח"ז דעות החכמים בהתר זה: השאלה הב' למה כפל פעמים רבות יעוד השלום כי ראשונה אמר וישבתם לבטח בארצכם. ואמר שנית ונתתי שלום בארץ. ואמר שלישית ושכבתם ואין מחריד. ואמר רביעית וחרב לא תעבור בארצכם וענינם אחד: השאלה הג' למה זה אחר שיעד על ברכת התבואות ורבויי' כמ"ש ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשובע. ונעתק ליעד על השלום ונתתי שלום בארץ חזר ליעד על ברכת התבואות באמרו ואכלתם ישן נושן והוא כפול: השאלה הד' באמרו ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם כי ענין השכינה במקום הוא זולת ההליכה וכאלו שני המאמרים סותרים זה את זה כי השכינה תורה שלא תהלוך משם. וההליכה תורה שלא ישכון בטח ובתמידות במקום ההוא גם יקשה למה יגעל אותם שיעדם ולא תגעל: השאלה הה' למה בברכות התחיל בחקים אם בחקותי תלכו וזכר אח"כ שאר המצוות ואת מצותי תשמרו ובקללות עשה בהפך שהתחיל במצות ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה. ואח"כ זכר החקים ואם בחקותי תמאסו. וגם שם זכר המשפטים שלא זכר בברכות: השאלה הו' במה שזכר במוסר הזה ד' התראות ובכלם יעד ליסרה שבע על חטאתיכם ולא עשה עוד התראה אחרת זולת אלה: השאלה הז' אם היו ההתראות משונות ומתחלפות למה לא היו היעודים מתחלפים כי הנה בראשונה יעד וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם ויעדם בנצחון אויביהם אותם ובהתראה אמר ותם לריק כחכם וכן אחרי ההתראה הב' יעד שינצחו האויבים אותם ובג' יעד ברעב בשברי לכם מטה לחם. סוף דבר שהעונשים שזכר בהתראה אחת זכר בהתראה האחרת: השאלה הח' באמרו שבע כחטאתיכם כי הנה ממדותיו ית' ידענו כמו שאמר המדבר ברוח הקדש שהוא ית' חשך עמנו למטה מעוננו ולמה אמר שבע כחטאתיכם כאלו השבע הם יותר מהעונות ופעם יאמר שבע כחטאתיכם כאלו החטא שוה לעונשו: השאלה הט' במה שיעד פעמים רבות בחרבן הארץ וגלות ישראל ממנה כי בראשונה אמר ונתתי את עריכם חרבה וחזר לומר והשימותי אני את הארץ. וחזר שלישית והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה: השאלה הי' באמרו והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו' ועם היותו מהראוי שבעבור שיהיה ישראל מודה ועוזב ירוחם. הנה אמר על הודוי ההוא אף אני אלך עמכם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם ואחרי כן הכביד ענשם ורעתם אחרי הודוי יותר ממה שהיה בלתו: השאלה הי"א באמרו וזכרתי את בריתי יעקב וגו' והארץ אזכור והארץ תעזב מהם כי אם יזכור ברית אבותיהם וזכות הארץ איך לא ירחם עליהם ואמר שתעזב מהם הארץ בהליכתם בגלות מעליה: השאלה הי"ב למה לא זכר האבות כפי זמנם אברהם ראשונה ויצחק אחריו ויעקב בסוף. וזכר אותם בהפך יעקב ראשונה ויצחק אחריו ואברהם באחרונה בהפך תולדותם: השאלה הי"ג למה באו כאן פסוקים סותרים זה את זה כי הוא אמר וגעלה נפשי אתכם וחזר ואמר לא מאסתים ולא געלתים: השאלה הי"ד למה קצר משה רבינו בנחמות במקום הזה שאמר בלבד וזכרתי להם ברית ראשונים וגו' ולא פירש שיגאלם וכ"ש לדעת הרמב"ן שאמר שהמוסר הזה נאמר על גלות בית ראשון שיקשה מאד למה לא פירש משה שיהיה הגלות שבעים שנה וכמו שפירשו בביאור ירמיהו הנביא הקצור קצרה נבואת אדונינו משה מנבואת ירמיה שלא השיג מה שהוא השיג ויעד. והנני מפרש הפסוקים ומתיר השאלות האלה כלם: אם בחקותי תלכו וגו' עד ואם לא תשמעו לי. כבר נתקשתה השאלה הראשונה אשר זכרתי על המחברים כלם למה היו יסודי התורה ושכר מצותיה דברים גשמיי' כלם ואין בהם דבר מהשכר המגיע לאדם אחר המות. ואני בספר צדק עולמים אשר עשיתי שער ראשון פרק ע"ט הבאתי ראיות רבות מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מורות על ההשארות והעונג הנפשיי המגיע לצדיק אחר המות. והעונש הנמרץ המגיע לרשע שמה ודי בזה להכחיש הטענה הזאת ולבטל כחה. האמנם תשאר השאלה לא בכללות התורה כי אם בדברי הברית הזה שביארה התורה השכר הניתן על שמירת המצוות ואיכות הקללות ועונש הרשעים העוברים עליהם. ואם היה השכר הרוחני הוא העקר הראשון אשר אליו תפנה התורה למה שתקה מלזכרו כאן ויעדה בשכר הגופני הכלה והאבד ושמו תכלית המעשים התוריים. והנה במקום הנזכר אספתי על השאלה הזאת שבע תשובות שכפי העיון הטוב אפשר להשיב עליה וזכרתי בכל אחד מהן מי הוא זה ואיזה הוא מחכמי אומתנו אשר העיד עליה עם תוספות ביאור וחוזק דעותיהם. ועתה מפני יוקר הדרוש הזה אזכרם פה. אבל יהיה בקצור גדול נסמך על מה שכתבתי שמה ריש מילין אומר. ואתה המעיין תן חלק לשבע התשובות האלה הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי היא התשובה הז' כי היא ישרה בעיני: התשובה הא' היא שהטובות והרעות שבאו בפרשיות הברית אינן שכר ולא עונש על המצוות כי הנה השכר או עונש האמיתי הוא רוחני מגיע אל הנפש בעולם הנשמות ושכר מצוות בהאי עלמא ליכא. והתורה לא רצתה להזכיר שכר המצוות וענשם האמתי כדי שיעבוד האדם את בוראו לשמה ולא לתקות העונש. וכמו שאמרו בספרי ואהבת את ה' אלהיך כל מה שתעשה לא תעשה אלא מאהבה. וכן אמרו במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצוותי אבל הטובות והרעות שנזכרו בדברי הברית היו בלבד הסרת המונעים והרחקת הדברים המעכבים את האדם מקנין שלמותו כאלו יאמר אם תעשה ותשמור מצותי הנה אני אסיר מתוכך מוטה וכל דבר מעכב ומונע באופן שתוכל לקנות יותר שלמותך. ואם לא תשמור גם אני אביא עליך עכובים ומונעים כמלחמות וחליי' ורעב באופן שתתרחק יותר משלמותיך והדעת הזה תמצאהו בדברי הרב הגדול בפי' המשנה בפרק רלק והביאו גם כן בספר המדע ואני במקום הנזכר טענתי טענות רבות כנגד הדעת הזה: התשובה הב' הוא שהגמול הרוחני הוא דבר עמוק וקשה על השכל האנושי לציירו ולהשיגו בהיותו מחובר לגוף. כי כמו שלא ישיג הסומא ענין המראים כן הנפשות בהיותם עם הגשמים לא ישיגו הדברים הרוחניים. והנה התורה האלהית לא ניתנה לחכמים לבד כי אם לכל העם מקצה הקטנים עם הגדולים ולכן מפני חולשת דעת רוב המקבלים וקצור דעתם הוצרכה ליעדם בגמולים גשמיים שיציירום כל אדם. אמנם החכמים יכירו וידעו ענין הגמול הרוחני מפאת שאר המאמרים שבאו בתורה עליו מיוחדים ליודעי דעת ומביני מדע. והתשובה הזאת שרשה בדברי הרא"בע בפרשה האזינו שכתב שם וז"ל ולפי דעתי שהתורה ניתנה לכל ולא לאחד לבדו ודברי העולם הבא לא יבינו אחד מיני אלף כי עמוק הוא ע"כ. וגם בדברי הרב הגדול במקום הנזכר תמצא הערה מה על זה. וכבר חשב בעל ספר העקרים במ"ד מספרו לבטל התשובה הזאת באמרו שהנה לא נמנעה מלצווה על הרחקת הגשמות ממנו יתברך עם היותו מציאות שכל נבדל מחומר בלתי מושג בחושים. ולמה לא עשתה כן באמונה הנפש עם כל עומק ציורה. אבל טענתו זאת אינה כלום לפי שהרחקת הגשמות מהאל ית' היא ידיעה בשלילות שאפשר שימסרו לכל אדם ע"ד האמונה כי אף שיהיה קשה הידיעה יוכל לצייר שאין הקב"ה גשם. אבל ענין שכר הנפש במושגיה ואיך תתקיים עם העונשים התוריים ותדבק בעליונים הוא ציור מחייב ע"ד הקנין בעצם לא שולל ואיך אם כן לא יסכלוהו המקצרים מאומתנו: התשובה הג' היא שהשאלות הנפש ותגמולה כפי שלימותה הוא דבר מתחייב לטבע האנושי לפי שההצלחה הנפשיית אינה מהדברים שיקובלו מהדת האלהית בלבד כי גם הכרעת השכל ושקול הדעת יחייבה מטבע דרך הבריאה ומהלך שלמות הצורות ומדרגתן כמו שקבלו חכמי המחקר בעיוניהם וידוע שהתורה האלהית לא היו יעודיה שימשכו הדברים הטבעיים כפי המנהג הטבעי לפי שלא יפול בזה ענין שכר ועונש אבל היו יעודיה כלם שימשכו הדברים בהשגחה עליונה מזולת המנהג הטבעי ולכן יחד זה על שמירת המצוות ועשייתם וזה בדרכים נסיים למעלה מן הטבע כפי ההשגחה האלהית וכמו שאמר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים ושהאוכל חלב יכרת בהיותו דבר מגדל ומי שלא יתן מעשר שירד מנכסיו וכיוצא בזה בכל יעודי התורה שהם כמו שזכר הרמב"ן כלם דברים נסיים ההשגחה על ידי שמירת המצוות וקיומם. וכאשר היו יעודי התורה בדברי הברית כלם דברים נסיים למעלה מן הטבע לכן לא באו בכללם גמול הנפש בשכר ובעונש הרוחני להיותו מחוייב מטבע הנפש ואינו בדרך פלא כשאר היעודים הגשמים שזכר והנה הראשון שהעיר על התשובה הזאת היה ר' בחיי הזקן כפי מה שזכר ממנו הראב"ע בסוף סדר האזינו וגם הראב"ע עצמו בזכרון דעתו חזר והחזיק גם בדעת הזה. והרמב"ן זה דעתו ג"כ בסוף סדר אחרי מות ובסדר והיה עקב והיא תשובה נכונה כי אחרי שמצאנו עונש לנפש והוא הכרת אין ראוי לספק בשכר הנפשיי ועל כן אמרו חכמי המשנה במסכת מדות א"ר חנינא בן גמליאל ומה אם העובר עברה נפשו נטלה עליה ונכרתת העושה מצוה אחת עא"כו שתנתן לו נפשו: התשובה הד' הוא שהק"בה עשה ברפוי הנפשות כמו הרופא המובהק ברפוי הגופות שבהיות בחולה תגבורת ליחה חמה או קרה ומקרים נמשכים מהחולי יעסוק הרופא בהסרת הסבה המחליאה מבלי שיחוש אל המקרים לפי שהם יוסרו מעצמם בבטול הסבה המחייבת אותם. והנה הקדמונים כל זרע אדם ובני נח זולתי יחידי סגולה כשם ועבר ואברהם כלם עובדים לכוכבים ומכחישים השגחת השם בפרטי בני אדם ונמשכו אחריהם מאמיני הקדמות וחשבו שהיו הדברים נמשכים ממנו ית' על צד החיוב הגמור ושלא ישתנה דבר מטבעו מפאת הרצון האלהי ולזה החליטו שאין לפני הסבה הראשונה לא אהבה ולא שנאה לא חפץ ולא מיאוס ולא שום כוון אל המעשה מן המעשים להרע או להטיב ושמעלת האדם על שאר המורכבים היא בנפש המשכלת אשר בה יגדיל עצה יפליא תושיה בדרכי המופת ושבזה תזהיר נפש החכם כזוהר הרקיע ותדבק בשכל הפועל המשפיע עליה ההשגות ההן והצטרך בהן לכשרון המדור לא להפיק בהן רצון השם ולא להשיב חמתו מהשחית כי הוא ית' לדעתו בלתי מבין מענינים אלה אלא שיעשה האדם כל זה להדמות ולהדבק בשכל הפועל ההוא. ובעבור שרוב העולם היה נכשל בדעת הזה לכן כשרצה הקב"ה לזכות את ישראל סדר לפניהם המעשים אשר יעשו להודיעם שהעולם כלו נברא אחר האין המוחלט ושנמשך ממנו יתברך כפי הרצון הפשוט לא בחיוב ושהוא יכול על הטבעים לשנותם כרצונו ושיש מעשים רצתה נפשו ית' בהם ודברים שיכעיסוהו וכל זה לאמת אצלם פנת ההשגחה הפרטית שהיא שרש הסבה לשאר האמונות כלם. והנה אם היה הקב"ה בדברי הברית אשר עשה על שמירת מצוותיו ותורתו מיעד ביעודים רוחניים לא היו בני ישראל מאמינים אותם לפי שלא נתאמתה להם פנת ההשגחה ולכן הוצרך להבטיחם בדברים שישיגו אותם בחושיהם מורים בהכרח שהוא ית' משגיח ובעל רצון ויכול על הטבעים ובראותם זה מעשה ה' כי נורא הוא יפלו ממועצותיהם ויאמינו שהדברים בידו כחומר ביד היוצר וכמו שקרה לנעמן שר צבא מלך ארם כאשר ראה הפלא המוחש ברפואת צרעתו בזולת מנהג טבעי כדבר הנביא לשעתו. אמר עתה ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל ואלו היו אומרים לו שיהיה שכר לנפש אחר המות היה אומר קול דברים אנכי שומע. אבל עם אמונת ההשגחה והיכולת האלהי ודבקות הנבואה לא ישאר קשה להאמין ענין הנפש כי מי הוא זה אשר יראה הנביא קורא אל אלוה ויענהו זה יקרע את הים וזה יעמיד את השמש ברקיע השמים זה יחיה את המת וזה יאסוף את המצורע או ירפא את המים או יוריד האש או יסגור פי האריות וכדומה לזה מהנפלאות העצומות האלה המבהילים כל חכמי הטבע וחרטומיהם שלא יוכרח להודות שלא במעלת גופו של נביא ולא בעוצם כחו של החסיד עשה את המעשים ההמה אלא בזכות נפשו הקדושה שכאשר תדבק באלהיו תחדש אותות ומופתים בעניני העולם והנפש אשר כזאת אין ספק שתצליח אחר המות ושלא תאבד ותכרת כנפש הסוס והחמור. הנה א"כ המעשים המופתיים המושגים בחושים יעידון יגידון על ההשגחה פרטית ועל היכולת ועל דבקות האדם בבוראו והצלחת נפשו אחרי מותו. וכבר העיר על התשובה הזאת ה"ר ניסים בדרש בראשית אבל בקוצר דברים וגם הוא לקחו מדברי החבר בסוף המאמר הראשון מספר הכוזר שכאשר אמר לו הכוזרי אני רואה שיעודי זולתכם שמנים ודשנים יותר מיעודיכם. השיבו החבר אבל הם כלם אחר המות ואין בחיים ההם מאומה ולא בדבר שיעיד בהם החוש ועכ"ז אין אחד מהמאמינים ביעודים ההם מתאוים לקנותם במהרה אבל אלו היה בידו לאחרם אלף שנים ושהוא ישאר בזכירת החיים ובעול העולם הזה ועצבוניו היה בוחר בו: התשובה הה' היא שעובדי עכו"ם בימים הקדומים היו מיעדים בהצלחות הטובות הגשמיות והיו עושים עבודות מיוחדות ובשעות ידועות להוסיף התבואות ולהביא את הגשמים בעתם בחשבם שעניני העולם הזה היו מושפעים מהכחות העליונות וכאשר רצה להשלימנו באמתת אמונתו בא האלהים ונתן לנו תורתו ואסר לנו כל מיני העבודות ההמ' הוצרך לומר שלא יחשבו שבבטול אותם העבודות יחסרו מהם הטובות הגשמיות כדברי הקדמונים וכמאמר הנשים הארורות ומאז חדלנו לקטר למלאכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל. שהנה לא יהיה כן אבל בהפך שבהרחיק' מאותן העבודות יושפעו עליהם בהשגחת השם טובות והצלחות יותר ויותר לאין שעור ממה שהיו לעובדים ההם. ואם יעברו על התורה יהיו לעדרות וחסרות מהם כל אותן ההצלחות הגופניות ועצר את השמים ולא יהיה מטר מפאת ההשגחה. וכן בשאר דברים כלם כי הם בידו ית' ואין עמו אל נכר. ועל זה הדרך בעצמו נאמר לא תשתחוה לאל אחר ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך. לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא. ונתתי את כל אויביך אליך עורף. שהפסוקים האלה מורים התשובה הזאת כי הם מורים שלא יעד הקב"ה לישראל בטובות הגשמיות אלא להרחיקם מדרכי עכו"ם ולהודיעם שבהתרחקם ממנה לא יחסרו דבר מההצלחות הגופניות כי הוא ית' בהשגחתו ישפיע עליהם ברכות על ברכות תהום רובצת תחת ברכות שדים ורחם. ומפני זה לא באו שם יעודים רוחניים לפי שלא היו היעודים הגשמיים בברית אלא להרחיקם מדרכי עכו"ם אבל במקומות אחרים נזכרו היעודים הנפשיים כמו שביארתי במקום הנזכר. והנה התשובה הזאת באה ראשונה בדברי רב סעדיה בספר האמונות אשר לו. וגם המורה בח"ג העיר עליו בטעמי המצוות: התשובה הו' היא שהצלחת הנפש ודבקותה בבורא ית' שהוא השכר האמיתי. כבר בא מבואר גם בדברי הברית הזה כמ"ש והתהלכתי בתוככם ונתתי משכני בתוככם והייתי לכם לאלהים ואין זה כי אם בהתחברות ודבוק הענין האלהי בנו בדבקותנו הנפשיי בעולם העליון גם בהיותה אצל הגוף כאלו אמר אני אנהיג אתכם ויהיה מכם מי שיעמוד לפני מי שיעלה שמים ויעמוד במקום המלאכים כי כך היתה מדרגת הנביאים העומדים בסוד ה' ובשורש הכולל לשכר התורה ומעלתה הוא קרבת אלהים ומלאכיו וכמ"ש ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים כה' אלהינו בכל קראינו אליו. הנה א"כ מה שיעדו הדעות המזוייפות לאדם אחר המות הוא אשר יעדה התורה האלהי' שיזכו אליו החסידים בחייהם באופן שישיגו בחושיהם בע"הז הצלחת נפשם העתידים להם אחר המות. כי אם היה שבהיות הנפש קשורה לגוף תזכה בדבקות הרוחני העליון ההוא כ"ש שתזכה אליו אחרי הפרדה מהגוף המונע והמעכב אותה ממנו. ואיך א"כ יתפארו האומות על מה שיגיע להם אחר המות בהיות בני ישראל מגיעים לאותן ההנאות והדבוק בחייהם. כי הנה טבע הנביאים והחסידים יותר קרוב אל החיים הרוחניים והדבקות העליון כפי קדושת חייהם מאותם שלא נתקרבו למדרגת האלהית ההיא בחייהם כלל. וכבר העיר החבר למלך הכוזר על שרש התשובה הזאת בסוף מ"א מספרו והחזיק בה הר' ניסים בדרש החדש. אך ראוי לי לבאר עוד פה ענינם ואמר שהנפש הצומחת לצומח והחיונית לחי והמדבר לאדם לא יושגו בחושים אמנם קויים מציאותם מצד פעולותיהם כי כאשר ראינו הגוף מתנועע בכל הפאות גדל ומוליד בדומה ידענו שיש בו נפש צומחת וכאשר ראינו מרגיש ומתנועע ברצון ידענו שיש בו נפש חיונית. וכאשר ראינו אותו משכיל במחשבתו ובעיון ידענו שיש בו נפש משכלת. וכמו שגזרנו על מציאות הנפשות האלה מצד הראות פעולותיהן כן ראוי שנשפוט על השארותם וקיומם על הצד הנראה קיומם והפסדם. כי הנה ראינו בצמחים ובחיים שכל הוייתם וקיומם הוא בדברים הגופניים לא זולתם ונשפוט מפני זה שאלה הכחות יפסדו בהפסד הגוף שהם מצוים בו. אבל כשנראה באדם שיתקיים ענינו בזולת הגוף ושידבק בעליונים מתוך התבודדותו שאין זה באמצעות הגוף ראוי שנגזור שאין ההתחלה בו נמשכה ומשועבדה אל הגוף שהרי נראה שהגוף נמשך אחר הנפש ובשלמותה ודבוקה באלהיה תתקיים גם היא בזה העולם ויתרבו ברכותיו בזולת המנהג הטבעי. ואחר שראינו שהנפש בשלמותה תקיים עצמה ותקיים הגוף הנושא אותה בדברים עושים רוש' בו. וכן תפסי' גופה באותם הדברים עצמם שמפסידים עצמה מהדעות המשובשות ורוע הדעות ידענו א"כ שקיומה תלוי בעצמה. ולכן באו בתורה יעודי הדבקות והקורבה האלהית שהם מהצלחת הנפש ובאו עם זה היעודי' הגופיים הנמשכים מקיום התורה ושמירת המצוות להודיע שהגוף נמשך אחר הנפש. ואין הנפש נמשכת אחר הגוף. ושהנשמה הקדושה מראים לה שכרה בעולם הזה השמור לה לעולם הבא כמו שארז"ל. ומפני זה התלמידים הקדושים כשהיו נפטרים מבית המדרש היו אומרים לרבינו הקדוש עולמך תראה בחייך ותקותך לדור דורים. כלומר שיזכה להתקרב אל האלהי ולדבקה בו בחייו שהוא התחלת ההצלחה הנפשיית כדי שיזכה אליה אחרי מותו בעולם הרוחני לנצח נצחים. הרי לך שנזכר השכר נפשיי בדברי הברית הזה: התשובה הז' היא היעודים הגשמיים שנזכרו בדברי הברית הזה לא היה אפשר שיכנס בהם שום יעוד רוחני כלל. לפי שהיעודים כאלה היו כוללים לכל האומה. כי הנה רבוי הגשמים וברכת התבואות ונצחון האויבים ושאר הדברים שנזכרו כאן כלם הם כוללים אל האומה כי לא יתכן שיהיו היעודים האלה לאדם א' ולשכניו הרעים יהיה הדבר בהפך אבל היה הברית עם כלל ישראל והברכות והקללות כפי כללותם ורובם לכן נאמרו בפרשה הזאת בלשון רבים אם בחקותי תלכו ואם לא תשמעו. וגם בפרשה והיה כי תבא שנאמרו בלשון יחיד כלם הם כנגד האומה יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תשים עליך ישא ה' עליך גוי מרחוק שהם כלם יעודים כנגד האומה ולכך היו כלם גשמיי' לפי שניתנו אל האומה כפי רובם במצות ובעבירו'. אמנם יעודי הנפש אינה אלא לכל איש ואיש מישראל בפרטיות לפי שבטובות הגשמיות העולם או העיר או העם נדון אחרי רובו. ולכך בבא עליהם צרה וצוקה פעמים יספה הצדיק בעון העיר. מפני שהגזרה כוללת תבטל את הפרטים מה שאין כן הדבר בעניני הנפש כי הנפש החוטאת היא תמות ולא יהיה האדם נידון בשכר עונש נפשיי אלא כפי מעשיו הפרטיים לא כפי הכלל שאף שתהיה האומה בכללה צדקת ראויה לחיי העולם הבא אם היה בתוכה אדם רשע לא יציל את נפשו בגללה כי הוא בחטאו ימות והבדילו ה' לרעה מכל עמו ולא יזכה לחיי העולם הבא למען רבוי הצדיקים אשר בקרבה. הנה מפני זה היה ראוי שיהיו היעודים הכוללים את האומה ונדונים עליה כפי רובה יעודים גשמיים בהכרח כי בהיות רובם צדיקים יקבלו את הטוב ואם רובם רשעים יענשו בכל אלות הברית. אמנם השכר והעונש הנפשיי המגיע אחר המות יעדה התורה עליו יעוד פרטי לכל איש ואיש מישראל במצות הפרטיות כמו שאמר בכבוד אב ואם ושלוח הקן ובשאר המקומות. כללו של דבר שדברי הברית שהיו לכללות האומה כפי רובה הביא הצורך שיהיו יעודים גשמיים ולא רוחניים יען וביען השכר הרוחני אינו ניתן אל האומה כפי כללותה או רובה אלא לאיש ואיש כפי מעשיו הפרטיים. והנה שרש התשובה הזאת ואמתתה בא בדברי הרמב"ן שכתב בפרשת עקב בפסוק ובכל לבבכם ובכל נפשכם וז"ל והלא כבר הזכיר בכל לבבך ובכל נפשך אלא אזהרה ליחיד אזהרה לצבור לשון רש"י מספרי. וביאור הענין כי השם לא יעשה נסים לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש. ולהוסיף בדגן ובתירוש אז יעצור את השמים רק למעשה רוב העם. אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעונו ימות ע"כ. והיא תשובה נכונה אמתית קיימת. ובעל ספר העקרים הביא התשובה הזאת בשמו ולא בשם אמרה והרחיב בה דברים וכלם נכללים בדברי הרב: הלא כתבתי לך על השאלה הזאת שבעה דרכים למען הודיעך כי הספק הזה השגור בפי הכל אם בדרך אחד יצא אליך בשבעה דרכים ינוס לפניך אם תיטיב העיון בעניני תורתינו ודרכי יעודיה ויחסתי כל דבר לאמרו בהיות כל דבר מפוזר ומפורד בין ענינים אחרים בדברי החכמים האלה ועוד היותם מקצרים בדבריהם אנכי הלצתי בעדם והקרבתי את משפטם בהרחבת ביאור וחוזק ועם מה שביארתי בזה הותרה בשלמות תשובת השאלה הראשונה ולזה אמר בתחלת הפרשה: אם בחקתי תלכו כי אחר שהשלים משה לבאר אליהם את חקי האלהים ותורותיו שניתנו לו בסיני ואמר יתברך ושמרתם את כל חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. אמר עתה כנגד עם ישראל וכללות האומה אם בחקתי אלה שחקקתי לכם תלכו רוצה לומר ולא בחקות הכנעניים ואת מצותי שהם התורות והמשפטים הנזכרים תשמרו ועשיתם אותם שבזה כלל החכמה והמעשים הנה אז ונתתי גשמיכם בעתם שאם הגשמים בעתם הארץ משמרת פירותיה ולא תרקב התבואה ובזמן שהגשמים בעתם האויר זך ויהיה בריאות בגופות האנשים. ואמר גשמיכם בלשון רבים לפי שהמטר מינים רבים וכל אחד יבא בעתו באופן שתתן הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו כי לא יחסר הלחות למזונם ולא יהיה גם כן שטף להשחית התבואות. ויו"ד יבולה נוסף כיו"ד היקום. וכלל גם כן בזה הפסוק כוונה שנית והיא שאם ישראל ילכו בחקות השם לשמרם שהם המצות שאין טעמם נודע אלינו הנה אז בלי ספק בשאר המצוות כלם שאינם כל כך קשות על השכל האנושי לפי שטעמיהם מושגים בדעת האדם בנקל ישמרו ויעשו אותם כי המורגל לשאת על שכמו משא כבד יקל עליו אחר כך לשאת משא יותר קל ממנו וזה הוא שאמר אם בחקותי תלכו שהם המצות היותר זרות אצל השכל הנה בלי ספק את מצותי תשמרו ועשיתם אותם מבלי עמל ופתוי יצר הרע. והיותר נכון אצלי שאמר כאן חקותי על מצות השמטה והיובל שזכר למעלם. ואמר שאם ישמרו אותם החקים כראוי לא יפחדו שיחסר מאכלם מפני שביתת הארץ כי הנה יבואו גשמיהם בעתם. רוצה לומר הגשמים הצריכים לארץ ישראל. כי עם היות שכאשר הארצות לא ימטיר להיות גשמיהם מכח הכוכבים הנה הגשמים שיהיו בארץ ישראל ירדו בעתם לפי שיבואו כפי ההשגחה העליונה בזמנים הצריכים אליהם ולכך אמר גשמיכם בכנוי. ולפי שפעמים אף על פי שיבא הגשם בעתו הארץ לא תוכל לתת יבולה ולא העץ פריו מפני כחישות הארץ עד שתצטרך להשמן בזבל מרוב הטרדה. לכך אמר שכאשר ישמרו חקות השמיטה והיובל וערלה וכלאים והארץ תרצה את שבתותיה יהיה זה סבה שתתן הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו ותהיה ברכת התבואה והפירות כל כך עד שישיג לכם דיש את בציר מרוב התבואה שלא תוכלו לאסוף כלה אל הביתה עד הבציר וכן הבציר עד שיבא זמן הזרע שהוא תחלת השנה הבאה. ואכלתם לחמכם לשובע כי כל דבר מאכל נקרא לחם. ובהיות לכם שובע רב תשבו לבטח בארצכם ולא יצטרך אחד מכם ללכת נע ונד בארץ לבקש מאכל כמ"ש נודד הוא ללחם איה. הנה אם כן וישבתם לבטח בארצכם אינו יעוד השלום ושלא ילחמו בהם אויביהם. אלא שמפני רוב התבואה שתהיה בארצם ישבו בה לבטח ולא ילכו אל ארץ אחרת מפני הרעב. האמנם מפני שרבוי התבואות פעמים רבות יהיה סבה לריבות בין אנשי הארץ עצמם. אמר ונתתי שלום בארץ ר"ל שיתן ביניהם שלום אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים עד שאפילו בשדות ובכרמים ישכבו ואין מחריד. ואפשר לפרש שעל השלום שיהיה ביניהם אמר ונתתי שלום בארץ ועל מלחמת האויבים שלא יבא בארצם הצר הצורר אותם אמר ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם כי לא יכנסו אויבים בארצכם אבל אתם תצאו להלחם כנגדם בארצותם וחז"ל אמרו אפילו חרב של שלום הנה התבאר שאין ביעודי השלום כפל ומותר כלל והותרה בזה השאלה הב'. וחז"ל פירשו והשבתי חיה רעה מן הארץ כפשוטו של מקרא וחלקו בדבר שר' יהודה אומר שישביתוה מן הארץ ור"ל אומר שישביתוה שלא תזיק ולזה נטה הרמב"ן והנה זכר השלום ראשונה ואח"כ נצחון האויבים לפי שהשלום הוא יותר נבחר מהנצחון. ואמר ורדפתם את אויביכם. לפי שג' סוגים מהיעודים הטובים זכר כאן יתברך. הא' ברכת התבואות. הב' השלום. הג' נצחון האויבים כי הנה הבריאות והחיים הם נכנסים בצד מה בסוג ברכת התבואות כי בהיותן מבורכות יתמידו האנשים בבריאות וחיים טובים וכמ"ש וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך. ומפני זה בברכות האלה זכר ראשונה סוג ברכת התבואות ואחרי כן סוג השלום. ואחר כך יעד בסוג הג' שהוא נצחון האויבים וזהו ורדפתם את אויביכם כי יתנו עורף לפניכם ולא יעצרו כח לבא בארצכם ולרדוף אתכם אבל אתם תרדפו אותם והמה יפלו לפניכם לחרב כי יהיה פחדכם ומוראכם עליהם וגם ברדיפה ההיא יהיה הפלא שירדפו חמשה אנשים מכם מאה מהאויבים וזה יהיה כשתהיה מלחמה קטנה ואנשים בה מעט. ופעמים שתהיה מלחמה גדולה ואז מאה מכם רבבה ירדופו והרבבה היא עשרת אלפים. וכבר הקשה רש"י וכי כך הוא החשבון והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו ותירץ שאינו דומה מועטים העוסקים בתורה למרובין העוסקים בתורה. ויש משיבין באופן אחר שאמר ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם שהם חמש מאות כי חמשה מכם שזכרתי הם ת"ק אותם החמש מאות רבבה ירדופו והוא העולה בחשבון ישר ועם היותם רבבה לא די שיהיו נרדפים מאנשים מועטים אבל גם יפלו הרבים ההם לפני אותם המועטים לחרב שלא יוכלו העשרת אלפים איש להציל את נפשם וזה כפל ונפלו. והראב"ע כתב שטעם הכפל הוא שפעם אחר פעם יפלו לפניהם תמיד בלא תקומה. ולפי שהברכות האלה שזכר הם כלם דברים חיצונים להם ואינם נוגעים בגופם לכך אמר ופניתי אליכם ר"ל אשגיח בעניניכם ועצמכם בפנים מאירות כאשר תקראו אלי. והפרתי אתכם ברוב בנים ובני בנים. והרבתי אתכם בחיים ואורך ימים מלשון וחיית ורבית. והענין שלא יהיה בהם עקר ועקרה כי כלם יעשו פרי ולא ישכלו בניהם אבל ימלאו ימיהם וזהו שאמר והרבתי אתכם. ואמר והקימותי את בריתי אתכם כלומר שעד עתה הטיבותי עמכם בכל החסדים האלה מפני הברית שהקימותי עם אבותיכם אבל עתה כאשר תשמרו תורותי ומצותי לא אצטרך לזכור לכם ברית ראשונים. אבל והקימותי את בריתי אתכם כאשר עשיתי עם אברהם יצחק ויעקב ואז תהיינה הברכות בזכותכם כפולות ורבות יותר ויותר. והוא אמרו ואכלתם ישן נושן ורמז בזה כפי פשוטו שכאשר ישמרו השמיטות והיובלים תהיה ברכת ה' בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים עד שתאכלו בשנה התשיעית ישן נושן וישן נגזר משנה וישן נושן הוא משתי שנים ועדין לא תכלה התבואה בבא החדש בבא השנה העשירית. ותוציא את הישן מן האוצר למכור אותו מפני החדש שצריך להניח באוצר ההוא. ואפשר לפרש ואכלתם ישן נושן על הברית שזכר שיאכלו מהברית הישן מאבותיהם הראשונים ולכך אמר ישן נושן שהוא רמז לשלש ישנים אברהם יצחק ויעקב. שיוציאו אותם מפני הברית החדש אשר יקים עמהם כי יאכלו מפרי דרכם ומזכותם ולא יצטרכו אל ברית אבותיהם וזכותם. והותרה בכל אחד מהדרכים האלה השאלה הג'. והנה רוב היעודים האלה או כלם כבר נאמרו בפרשת משפטים. אך נתחדש פה ענין אחד והוא שהיעודים שנזכרו שמה וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך וגו' היו ליחידים שומרים את התורה. אבל כאן יעד על כללות האומה או רובה וכבר כתב זה הרמב"ן והוא דעת אמיתי ונכון. ואחרי שיעדה בברכות הגשמיות המגיעות לכללות האומה או לרובה יעדם בטובות הרוחניות לא בשכר הפרטי המגיע לכל איש ואיש מבני ישראל כפי מעשיו כי אם על הטובות הרוחניות המגיעות לכלל האומה. ועליהם אמר ונתתי משכני בתוככם ר"ל שתשרה השכינה בקדש הקדשים במשכן אשר יעשו מתרומתם ובבית המקדש אשר יבנו בארצם עם היות שהפלוסופים סלקו ההשגחה האלהית מפרטי בני אדם באמרם שהיה גרעון בחקו יתברך להשגיח בבני אדם. אמר יתברך שלא יהיה הדבר כאשר תשבו כי לא תגעל נפש אותם ולא תמאסם מלהשגיח בהם והוא ע"ד הן אל כביר לא ימאס כביר כח לב. והרלב"ג פירש ונתתי משכני בתוככם כאשר תהיו באופן שלא תגעל נפשי אתכם. וגם פירש ונתתי משכני בתוככם אף על פי שתחטאו לפני לא תגעל נפשי אתכם כי אכפר בעד חטאתכם באופן שלא תסתלק השכינה מביניכם. ואמר והתהלכתי בתוככם להגיד שאף על פי שהם היו אז במדבר הגדול והנורא ארץ בלתי מוכנת לקבל השפע האלהי וההשגחה העליונה כמו שביארתי בפרשה הנה אנכי שולח מלאך לפניך. הנה הוא יתברך לעשות עמהם חסד לא יעזבם שמה להנהגת המלאך ועל זה אמר והתהלכתי בתוככם מלשון ילך נא ה' בקרבנו. ולזה אמר עוד והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם ר"ל שלא ילך לפניהם מלאך להנהיגם כי ה' הוא אלהיהם המנהיג אותם ולא מלאך והם יהיו חלקו ונחלתו ולא יהיו נכנעים לשרי מעלה ונתן הטעם בכל זה באמרו אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כלומר שעל מנת כך שתעבדוני ולא לאלוה אחר ואשבור מוטות עלכם שהוא משל לשור החורש שאדוניו יוליכהו לאשר ירצה ונותן מוטות על צוארו וילך שחוח ומושכו בעל כרחו כי לא יוכל ללכת השור אך כאשר ינהיגוהו כן היו המצריים מעבידים את ישראל בפרך ושברתי מוטות עלכם מהיות להם עבדים ולא די זה אבל יצאתם ביד רמה וזהו ואולך אתכם קוממיות ר"ל בקומה זקופה הפך למי שהעול על צוארו שהולך שחוח. ואפשר לפרש והתהלכתי בתוככם כמלך מתהלך בתוך מחנהו מחפש מה שצריכים אליו והותרה במה שפירשתי השאלה הד'. והנה הרמב"ן האריך במקום הזה להוכיח שהיו הברכות האלה כלם בדרך נס. והם באמ' דברים מצודקים ואין צורך בהעתקת דבריו פה: ואם לא תשמעו לי וגומר עד ואם תלכו עמי קרי. עתה יבאר עליהם הרעות אשר ימצאו אותם אם לא ישמרו תורת ה' ויעשו מצותיו ומפני שהיו לישראל שני חיובים על שמירת התורה. הא' מפני הברית שכרת השם עמהם בסיני שהם חייבו עצמם שאמרו נעשה ונשמע. והב' מפאת המצות עצמן שהם חקים ומשפטים צדיקים לכן זכר מרים ופשעם שיהיו בבחינת שניהם. אם מפאת הברית שעם היות שאמרו נעשה ונשמע ברוע לבבם סרו מזה והוא אמרו ואם לא תשמעו לי שהוא הפך נשמע ולא תעשו את כל המצות האלה שנזכרו למעלה הפך מה שאמרו נעשה. הרי שהפכו הברית ושבו ממנו וכל זה הוא בערך המצוה יתברך שיפרקו מעליהם עול בריתו. אח"ז זכר מה שיעשו בבחינת המצות והוא אמרו ואם בחקותי תמאסו ר"ל שהחקים שיצר הרע והרשעים מקטרגים עליהם מפני שטעמם נעלם תמאסו אותם ואף המשפטים שטעמם מסכים אל השכל הישר האנושי תגעל בהם נפשם לא מפני גרעון שיש בהם חלילה אלא להיותם מצות אלהיות וז"ש לבלתי עשות את כל מצותי שבעבור היותם מצות אלהיות תגעל אותם נפשם. ויתחברו אם כן בפשע הזה שני דברים הא' לבלתי עשות את כל מצותי מצד עצמם. והב' להפרכם את בריתי שכרתי אתכם בסיני. הנה התבאר שבדברו במצות מצד עצמם זכר גם כן במקום הזה החקים בתחלה כמו שעשה למעלה בתחלת הפרשה שזכר בברכות. והותרה במה שפירשתי השאלה הה'. ואמר אף אני אעשה זאת לכם. להגיד שיענישם כפי פשעם מדה כנגד מדה כי הם במקום שהיו מיושבים באמונותיהם ובמעשה תורתם באו בבהלות אמונות משובשות ועבודות אלהים אחרים היום היו עובדים את ה' ולמחר אלהים אחרים. היום היו שומרים הברית ומחר מבטלים אותו. לכן יהיה ענשם להפקיד עליהם בהלה פעם יבואם השחפת שהוא זעזוע הקור שיתאחז בעצבים והוא הפלצות. ופעם הקדחת שהוא אחריו שהוא הפכו וזהו הבהלה שלא יהיו בתכונה קיימת. וכמו שהם ראו בעיניהם את מעשה ה' כי נורא הוא. ביציאת מצרים ועל הים ובסיני והכל שכחו נזורו אחור כן תהיה בהלתם וחלייהם מכלות עינים. אותם שראו נפלאות השם ולא שתו לב. ומדיבות נפש שהשיגה מעמד הר סיני והפרו בריתו. וכמו שכל הטוב שעשה הקב"ה עמהם עד עתה המה במרים נתנוהו לריק כי גמלוהו רעה תחת טובה כן יהיה ענשם וזהו וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם. כי כמו שהשם זרע לריק כל הטוב אשר עשה עמכם ואתם אכלתם אותו בהיותכם אויבי ה' כן יקרה לישראל עם תבואותיהם כמו שקרה אליו יתברך עמהם. ובמקום שנאמר בברכות ופניתי אליכם והפרתי אתכם והרבתי אתכם עתה מפני מרים אמר ונתתי פני בכם ר"ל כעסי וחמתי ונגפתם לפני אויביכם כי כמו שבשמירת התורה היו על כל העולם לתהלה לשם ולתפארת כן בהפרת בריתה ישארו תחת כל העמים להיות נגפים לפניהם כי הנה בבא האויבים בארץ לאכול את התבואה אם יתחזקו ישראל להלחם בם יהיו נגפים לפניהם וירדו בהם אויביהם בהכרח כי בהיותם חולים ומוקדחים לא יעצרו כח להלחם באויבים ובהכרח יפלו לפניהם נגפים או ינוסו אף על פי שלא יהיה להם רודף ומפני זה ירדו בהם שונאיהם לשבי ובזה ומס עובד בכל רצונם. ואמר ואם עד אלה לא תשמעו לי לפי שטבע בני אדם בבא עליהם צרה וצוקה או חולי קשה לבקש מי שיצילהו מצרתו לכן אם עד אלה ר"ל אם עד שיבואו עליכם החליים והרעות האלה לא תשמעו לי לומר לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו. הנה אז בעבור היותכם סרבנים ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם. ואין פירושו שיהיה המוסר שבעה פעמים יותר ממה שחטאו ושיהיה שבע מספר ידוע כי הנה הכתוב אומר ואתה אלהינו חשכת למטה מעוננו אבל שבע יאמר על הרבוי כמו כי שבע יפול צדיק וקם כי שבעתים יוקם קין. יאמר שיוסף ליסר אותם הרבה יותר מהמכות והרעות שכבר זכר ויהיה כל זה על חטאתיהם ר"ל בעבור חטאתיהם. וי"מ ששבע במקום הזה הוא כך חשבון בזה האופן. א' ושברתי את גאון עזכם שהוא השפלת המלכות. ב' ונתתי את שמיכם כברזל. ג' את ארצכם נחושה. ד' ותם לריק כחכם. ה' ולא תתן ארצכם יבולה. ו' ועץ השדה לא יתן פריו. ז' ושלחתי בכם את חית השדה. וכן הוציאו הברכות שבעה שבעה מן ונתתי גשמיכם עד וישבתם לבטח. וכן מן ונתתי שלום בארץ עד מאה מכם. וכן ומן ופניתי אליכם עד וישן מפני חדש תוציאו. וכן ונתתי משכני עד קוממיות הכל הולך בסדר שבע ברכות. ויותר נכון לפרש שבע כחטאתיכם כמדה שחטאתם כמו שנזכר בסדר עולם שהם חטאו בשבעים שמטות ולקו בשבעים שנה של גלות בבל. והנה יעדם כאן שתבואותיהם יאכלום אויביהם וישאר לריק מה שזרעו את הארץ שהוא מין ממיני הרעב אבל כאן הכביד בענין זה ואמר ושברתי את גאון עזכם ורש"י פירשו על בית המקדש כמו שנאמר ביחזקאל הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם ואינו נכון בעיני כי הנה אמר אח"ז והשימותי את מקדשיכם ואיך יבא יעוד אחד בשני כתובים קרובים זה לזה. וביחזקאל ראוי לפרשו כן מפני ששם נאמר את מקדשי גאון עוזכם. אבל כאן לא נאמר מקדשי לכן אחשוב שלא נאמר ושברתי גאון עוזכם אלא על זדונם וגאותם של ישראל שהיו אומרים מי יגור לנו עיר עז לנו לא נירא אויב. לכן אמר ושברתי את גאון עוזכם. ולפי שישראל היו בוטחים בהצלחות הכוכבים לכן אמר ונתתי את שמיכם כברזל לענין המטר שלא יצאו מהם מים כמו שלא יצא מהברזל. ומה טוב אמרו את שמיכם בכנוי. ואת ארצכם. להודיע שעל שאר ארצות הגוים השמים יתנו טלם. אבל בארץ ישראל מפני פשעם השמים אשר עליהם יהיו כברזל וכן הארץ אשר תחתיהם תהיה כנחושה לענין הקבול וההולדה והוא על דרך חלקה אחת תמטר וחלקה אחת אשר לא אמטיר. ובזה יתם לריק כחם שייגעו ויזרעו ולא יהנו. ואמר שלא יבטחו גם כן על המנהג הטבעי שהארץ תוציא צמחה בטבע כי לא יהיה כן לפי שארצה לא תתן את יבולה כמו שאר הארצות. וכן עץ השדה לא יתן פריו רוצה לומר הראוי לו לתת. וגם אמר ותם לריק כחכם להגיד שלא יבטחו גם כן בהשתדלותם ועבודתם את האדמה כי לא יועיל להם. הרי שיעד כאן ברעב ויותר הרבה פעמים ממה שיעד למעלה כשאמר וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם. ומפני זה אמר שיהיה המוסר הזה שבע והרבה פעמים יותר מהקודם: ואם תלכו עמי קרי וגומר עד ואם בזאת לא תשמעו לי. דעתי נוטה שהיעודים האלו כלם הם בחמשת שפטיו הרעים. ושבראשונה עד ואם עד אלה לא תשמעו לי יעד אותם בחלאים רעים ונאמנים וזה היה עקר ההתראה ההיא עם היות שבא בצל קורתם דבר מחסרון התבואות ומלחמות האויבים אבל העקר היה שם החלאים. ואחריה באה ההתראה השנית ואם עד אלה לא תשמעו לי ובה יעד אותם ברעב המופלג כמו שאמר ונתתי את שמיכם כברזל. ואח"כ באה ההתראה הג' ובה יעד במלחמות וביאת האויבים בארצם. ואחר כך באה ההתראה הד' ובה יעד בדבר. כי עם היות שזכר שם מהאויבים והרעב. והנה עקר שהוסיף בעצם במוסר ההוא היה הדבר. ואחר כך באה ההתראה הה' ויעד בגלות וחרבן הארץ והמקדש כי עם היות שזכר שם מהרעב הנה עקר המוסר ההוא היה בגלות העם ושוממות הארץ והמקדש ושאר הרעות נזכרו שמה בהמשך כי בבא האחד מהעונשים לא היה מסתלק השני אבל חדושים היו כפי המדרגות וההתראות אשר זכרתי. ואתה תראה בדברי הנביא עמוס ע"ה שזכר שבאו כל היעודים האלה בדרך התראה לישראל קודם אמר גם אני נתתי לכם נקיון שינים בכל עריכם וחוסר לחם בכל מקומותיכם ולא שבתם עדי נאם ה'. וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם וגו' ולא שבתם עדי נאם ה'. הכתי אתכם בשדפון ובירקון ולא שבתם עדי נאם ה'. שלחתי בכם דבר וגומר הרגתי בחרב בחוריכם עם שבי סוסיכם ואעלה באש מחניכם ולא שבתם עדי נאם ה'. הפכתי בכם כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה ותהיו כאור מוצל משרפה ולא שבתם עדי נאם ה'. הנה ביאר הנביא חמשת מיני היעודים הרעים שבאו עליהם אחרי ה' התראות עם היות שלא זכרם באותו סדר שזכרה אותם התורה כאן כי החרבן המוחלט קרא הפכה כמהפכת סדום ועמורה. הנה אם כן באו כאן ה' התראות כנגד חמשת השפטים הרעים שנתחדשו אחריהם. וכמו שהיו ההתראות מתחלפות ככה יהיו היעודים שחדש בסבתם מתחלפים והתבאר למה אמר שבע כחטאתיכם. והותרו בזה ג' שאלות הו' והז' והח'. והנה אמר ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי להגיד שהם הם בפשעם ורוע לבבם יהיו מיחסים העונשים הבאים עליהם למקרה כמו שאמרו הפלשתים לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו ולא יאבו לשמוע כי מיד ה' היתה זאת להם. הנה אז יתוספו עליהם הרעות והמכות שבע רוצה לומר הרבה מהאחרות שכבר זכר ולא יהיה בזה עול וחמס לפניו יתברך כי גם זה יהיה כחטאתיהם ר"ל מתיחס לחטאתיהם וביאר מה יהיה העונש אשר יתוסף בעבור התראה הזאת ואמר והשלחתי בכם את חית השדה וזה אפשר לפרשו כפשוטו שבהיותם עובדים את השם חית השדה הושלמה להם וההפך כשיהיו חוטאים וכמ"ש על כן הכם אריה מיער וגו'. אבל היותר נכון שאמר חית השדה על נבוכדנצר שקראו הכתוב אריה שנאמר עלה אריה מסבכו והענין שישלחהו השם ללחום בהם ויבואו הכשדים פעמים רבות בארץ ישראל לשלול שלל ולבוז בז. ועל זה אמר ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם כמו שאמר עמוס מהריגת סוסיהם. ואמר והמעיטה אתכם שיהרוג הרבה מהם במלחמות ונשמו דרכיכם שלא יהיה אדם מישראל יכול ללכת בדרכים מפני האויבים. הנה התבאר שעל מלחמותיהם אמר כל זה. וזה היה העונש ההוא מתיחס אליהם כי כיון שהם עזבו את ה' צור עולמים שהיה מפרה ומרבה אותם יבאו עליהם חיות השדה איש צר ואויב שישכלם וימעיטם. ואמר ואם באלה לא תוסרו לי מפני שבהיות שלשה עדים בדבר שהם עונש החלאים שדבר ראשונה ועונש הרעב שנית ועונש המלחמות שזכר שלישית היה ראוי שיקחו מוסר ויכירו וידעו שהם מפעל ההשגחה ועונש לא במקרה. אבל אם הם רשעים יהיו מיחסים תמיד כל זה למקרה והוא אמרו והלכתם עמי קרי אמר ית' והלכתי אף אני עמכם בקרי והכתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם ר"ל שיעשה להם שתים רעות הא' שיעזבם למקרה כי במקום שהיו שמורים מהשגחתו העליונה מכל רע יעזבם עתה למקרי ופגעי העולם. והרעה השנית היא שמלבד הרעות שיבואו עליהם מהמקרים עוד יבואו עליהם רעות אחרות מפעל ההשגחה והכונה האלהית ועליו אמר והכיתי אתכם גם אני ר"ל כמו שיכה בכם המקרה כן תכה בכם ההשגחה באופן שיתוספו רעותיכם ויהיו שבע ר"ל יותר הרבה מכל אשר נזכרו עד הנה והכל יהיו על חטאתיכם כלומר בעבור חטאתיכם וביאר העונש שעתה יתוסף עליהם שהוא הדבר אמר והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ר"ל כי במקום שבהיותכם עושים רצונו של מקום נאמר וחרב לא תעבור בארצכם הנה עתה כדי שישלוט בכם הדבר והמגפה לא תוכלו לברוח מפניו מפה אל פה אעשה זאת לכם שאביא עליכם חרב הכשדיים שתהיה נוקמת בכם נקם ברית בריתי אשר חללתם ואז מפני החרב ונאספתם אל עריכם וכאשר לא תוכלו לצאת משם מפני מצור ומצוק האויבים אשלח דבר בתוככם ואז לא תוכלו לצאת ולא לברוח משם ותפלו כדומן על פני השדה. ולפי שיעד בהם כאן הדבר הודיעם שלא מפני מכת הדבר ימלטו מהאויבים ולא מהרעב כי הנה עכ"פ תנתנו ביד אויב וגם לא תמלטו מהרעב כי לא יחדל. וזהו אמרו ונתתם ביד אויב בשברי לכם מטה לחם כלומר והנה יהיה זה המצור והמצוק מהדבר והנתינה ביד אויב בשברי לכם מטה לחם בהערים אשר תכנסו בהם וזכר בזה לשון שבירה בעבור המטה כי בזמן הרעב יתנו הלחם בהנהגה והוא כמו משען לחם והענין שלא יהיה להם לחם לאכול עד שמפני הרעב ינתנו בעצמם ביד אויב. ואמר ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד לפי שבזמן השובע הנשים עושות לחם הרבה לאכול לשבעה. וכל אשה תאפה את לחמה בתנור כי היא בלבד תמלאהו מהלחם. אבל אז מפני הרעב יעשו פת מועט עד שיאפו עשר נשים לחמם בתנור אחד וליוקר הלחם יקפידו הנשים כל כך על לחמם שישובו להם לחמם במשקל ולהיות מארת ה' בהם יאכלו ולא ישבעו. ואפשר לפרש והשיבו לחמכם במשקל שיתפזר הלחם בתנור פתות אותו פתים ולפי שלא יוכלו הנשים להכיר כל אחת מהן העוגה שלא יצטרכו שתשיב כל אחת מהן לביתה משקל פירורי הלחם במשקל הבצק ובמקום שבזמן הצלחתם נאמר ואכלתם לחמכם לשובע אמר עתה ואכלתם ולא תשבעו כלומר אפי' שתאכלו הרבה לא תשבעו עמו. והרלב"ג פירש בזה והשיבו לחמכם במשקל באותו משקל שהיה כאשר הכניסוהו בתנור כי לא יניחוהו לאפות כל מה שראוי כדי שיאכלו ממנו מעט. הנך רואה שהיה היעוד הזה יותר קשה מהראשונים מפני הדבר ומצור המלחמה והרעב המופלג אשר יתחברו עמו. וגם זה מתיחס לפשעם כי כיון שהם בעטו בשלום ובברכת התבואות ואכילת ישן נושן ונצחון האויבים ובחיים ובבריאות שכל זה היה נלוה אליהם בהיותם עובדי השם עתה אשר שבו מאחריו יהיה להם הפך כל זה: ואם בזאת לא תשמעו לי. וגו' עד והתודו את עונם וגו'. הנה אמר בהתראה הזאת ואם בזאת ולא אמר בשאר ההתראות כן לפי שהיתה הקודמת והעונשים שיעד עליה בתכלית ההזק וההשחתה ולכך אמר ואם בזאת המכה אשר זכרתי כי רבה היא לא תשמעו לי לדעת שהם עונשים מושגחים על חטאתיכם. והלכתם עמי בקרי להיותכם מיחסים כל זה למקרה ולמנהג העולם ולא להשגחתו. הנה אז אני אלך עמכם בחמת קרי ר"ל בחמה שתעלה באפי בהיותכם מיחסים כל זה לקרי כי הנה פרעה שלא היה מאמין בהשגחה בבא עליו מכת הדבר אמר ה' הצדיק והאמין בהשגחתו כמ"ש וברכתם גם אותי אבל אתם עם קשה עורף תיחסו כל רעתכם למקרה לכך ויסרתי אתכם אף אני ר"ל שמלבד הרעות שיבואו עליכם מפאת המקרה אף אני מפאת ההשגחה איסר ואעניש אתכם ברעות גדולות שבע ויותר הרבה מאשר נזכרו עד הנה וכל זה יהיה על חטאתכם בעבור מה שחטאתם לפני. ועתה יעד אותם בחרבן הארץ והמקדש וגלות העם וזהו ואכלתם בשר בניכם להודיע איך יהיה החרבן והיא שתגיע הפלגת הרעב כל כך שהיו אנשים אוכלים בשר בניהם ובנותיהם למלא נפשם כי ירעבו. ועוד שיכנסו האויבים בעריהם וישמדו הבמות והחמנים שהם בתי עכו"ם שהיו עובדים שמה לשמש ולירח. ועם זה יהרגו אותם באופן שיהיו פגריהם מושלכים הרוגים על פגרי גלוליהם שהם פסלי העכו"ם שהיו להם שמה או הכומרים המשרתים אותם שהיו נהרגים שם. ואפשר שתהיה מלת על בפסוק על פגרי גלוליכם בעבור כמו על אשר עשו את העגל. וספר מרשעתם שיאכלו בשר בניהם ובשר בנותיהם ולא יחמולו עליהם. אמנם כדי להציל פגרי גלוליהם ימסרו נפשם למות עד שיהיו פגריהם מושלכים על פגרי גלוליהם. ולמה לא ימסרו עצמם למות על הבנים והבנות כמו על הגלולים. ואמר וגעלה נפשי אתכם להודיע שבסבת גלוליהם יסלק שכינתו מבית המקדש. כי במקום שבזמן הרצון אמר ולא תגעל נפשי אתכם עתה בסבת הפשע והמרי שבהם תגעל נפשו ית' מלהשרו' שכינתו ביניהם. והודיע עוד שקודם שתלכד ירושלם ותחרב יחרבו ראשונה הערים אשר בארץ ישראל ויהודה כי הנה ראשונה גלו ראובן וגד וחצי שבט המנשה ונחרבו עריהם אשר מעבר לירדן. ואח"כ הקל ארצה זבולון וארץ נפתלי. ואחר כך נחרב שומרון ובנותיה ואחר כך ערי יהודה ובאחרונה ירושלם ובית המקדש ועל זה נאמר כאן ונתתי את עריכם חרבה ולבסוף והשימותי את מקדשיכם. ואמר את מקדשיכם להגיד שלא יחרב המקדש ולא ישרף בהיותו מקדש ה' שהוא כל עוד שהיתה השכינה שמה. אבל אחרי שעשרה מסעות נסעה שכינה הנה אז נקרא הבית מקדשכם ולא מקדש ה'. ושכבר בטלו הקרבנות מעל מזבחו וכמו שאמר ולא אריח בריח ניחוחכם כי אז יחרב המקדש. ואמר והשימותי אני את הארץ להגיד שישומם את ארץ ישראל שלא ישבו בה אנשים ותהיה שממה זמן שישבו בבבל ג"כ שישוממו עליה אויביהם היושבים בה וזה היה בחמשים שנה של בבל שהיה בה גרי אריות והיתה הארץ שממה שלא יעבדוה לא ישראל ולא האומות כי גם הם יתמהו וישומו על חרבנה והוא מגזרת ישום וישרוק. ואמר היושבים בה רוצה לומר שבאו לשבת בה וראו אותה כל כך שממה שעזבוה. וזכר מגלות העם אחרי חרבנה שלא יחשבו שיהיה גלותם כגלות מצרים שהיו מקובצים כלם בארץ גושן לא יהיה להם כן כי מלבד מה שילכו מהם לבבל. עוד הקב"ה יהיה מזרה ישראל בגוים כי הנה החרבן בית ראשון ומחרבן בית שני באו יהודים רבים לאספמיא היא ספרד וצרפת ושאר המלכיות וגם שם לא יונח להם מפני הרודים בם והגזרות שיעשו בהם וזהו והריקותי אחריכם חרב וכ"ש במקום אחר ובגוים ההם לא תרגיע. והנה אמר עוד והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה בהיות כי כבר אמר ונתתי עריכם חרבה להיותו קשור ודבוק עם הפסוק שלאחריו כאלו אמר וכאשר תהיה ארצכם שממה ועריכם יהיה חרבה כמו שזכרתי אז תרצה הארץ את שבתותיה ר"ל תפרע את חובה כי אז תשבות הארץ בעל כרחכם. ויען אתם בשבתכם עליה לא שמרתם השמטות והיובלים יהיה מהמשפט האלהי שבהיותכם בארץ אויביכם תשבות הארץ והרצת את שבתותיה. ומלת הרצת היא מלת השלמה מלשון עד ירצה כשכיר יומו ולכך אמר כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה. והנה ישראל עמדו בארץ תר"י שנה שלא שבתו ס"ב שמיטות ושמונה יובלים היו בהם עולה כלם שבעים שבתות וכנגדן עמדו ע' שנה בבבל ולכך אמר כאן כל ימי השמה תשבות ולפי זה לא יהיה כפל בפסוקי החרבן. והותרה בזה השאלה הט' וכן נאמר בדברי הימים למלאת דבר ה' מפי ירמיה עד הרצת הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה. כי היו שנות הגלות בבבל כשנים אשר בטלו השמטות. והרמב"ן כתב שהמוסר האחד שבו היה כי תבא נאמר על חרבן בית שני. והביאו לזה מה שרצה בזה המוסר זכרון במות וחמנים ועניני עבודת כוכבים שלא נזכרו במוסר השני. וכן ענין כל ימי השמה תשבות. ונראה לי שאין הדבר כן. כי הנה עם היות שנכלל בקללות האלה חרבן בית ראשון אין ראוי לחשוב שכל המוסר הזה נאמר על גלות בבל בלבד ולא שהיה המוסר השני על חרבן בית שני בלבד כי הנה שם אוכיח בראיות ברורות ששני החורבנות נכללו במוסר השני ההוא רוצה לומר גלות בבל וגלות רומי. וכן אמר שבמוסר הזה נכלל כל מה שקרה לנו מעת חרבן י' השבטים ובחרבן בית ראשון עד הגאולה העתידה כי הכל הוא גלות אחד. ואמנם קבוץ בית שני לא היתה גאולה אלא פקידת כורש מלך פרס. ותמיד היו שמה משועבדים אם לפרס ואם ליון ואם לרומי ואיך יתכן בהיות גלותם על עונות עבודת כוכבים וג"ע וש"ד וחלול שבתות ועוות הדין וגזל וחמס שהיה בירושלם בזמן בית ראשון ובטול השמטות והיובלים. מי זה אמר שבא גלותם על בטול השמטות שנענשו בו ע' שנה בבבל ולא נענשו כלל על שאר העבירות החמורות מזו. ואם היה המוסר הזה בלבד על גלות בבל וחרבן בית ראשון איך יאמר עליו הכתוב והשימותי את מקדשיכם בלשון רבים שא"א שיפורש אלא על מקדש ראשון ומקדש שני. ואיך יפורש ואתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב. ומה יהיה ג"כ ענין אמרו והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביכם וגו' ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ אויביכם. והנשארים בכם ימקו בעונם בארצו' אויביכם. והנה לא נתקיים דבר מכל זה בגלות בבל שמיד נפקדו משם. אבל אמתת הענין הזה שהמוסר הזה הראשון נאמר על גלות י' השבטים וחרבן בית ראשון והנה בטול השמיטות והיובלים לפי שהיה עלבון הארץ וגזל שנגזל ממנה רצה ית' שיפרע ראשונה באותם ע' שנה שעמדו בבבל ששבתה הארץ ולא עבדוה לא ישראל ולא האויבים אותם השנים כמספר השמטות והיובלים שלא שמרו ועל שאר העבירות שעשו מעבודת כוכבים וג"ע וש"ד וחלול שבתות ושאר עונות בא עליהם גלות רומי ונמשכה גלותם בעבורם עד היום הזה. ועל זה אמר ואתכם אזרה בגוים ולאורך הגלות אמר ימקו בעונם בארצות אויביהם. ולפי שגלות בבל היה לבד עונש על בטול השמטות והיובלים לכן אמר אחריו והנשארים בכם והבאתי וגו' ר"ל שישאו ענשם בגלות ארוך על שאר העונות שעשו. ואמנם פקידת בית שני מה היה ענינו ותכליתו הנה אנכי כבר ביארתי אותו בפי' ספר חגי. ולהיות המקום הזה ראוי והגון אליו אזכרנו פה: הנה בני יהודה גלו מעל אדמתם בעון עבודת כוכבים וג"ע וש"ד שהיה ביניהם וגם מפני חלול שבתות ועוות הדין גזל וחמס שהיה בירושלם וגם כן בעון השמיטות שלא שמרו ישראל כל ימי מקדש הראשון. והנה גלו לבבל שנים כמספר השמיטות והיובלים שלא שמרו ולכן היו בבבל ע' שנה מחרבן בית ראשון עד בנין בית שני. האמנם אחרי אותם ע' שנה רצה הקב"ה לפקוד את עמו ולהביאו לירושלם והיה זה לתכלית משובח והוא כדי שיהיה להם מקום והכנה רבה בהיותם שמה לשוב בתשבה ושיתפללו אליו ומתוך תפלתם ותשובתם יסלח השם לחטאתם וישיב שכינתו בתוכם ונבואתו ושבו בנים לגבולם אחיהם שהיו מפוזרים ונדחים בגליות כי מפני שלא היתה פקידתם מבבל גאולה שלימה הוצרכו לאותו מסע ההוא כדי להכין לבם לשוב אל אלהיהם באופן שיחכה לחננם ויחון לרחמם. ותהיה להם הכנה גדולה. לזה בהיותם בארץ הקדוש' ובבנותם בהמ"ק ועבודתם שמה. וכבר ביאר ירמיה הנביא ע"ה שזה היה באמת תכלית פקידת בבל באמרו (ירמיה כ"ט) כי כה אמר ה' כי לפי מלאת לבבל ע' שנה אפקוד אתכם והקימותי לכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה ואין ספק שאמר על פקידת בבל. אמנם אמרו אח"ז כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אני חושב עליכם נאם ה' מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה וקראתם אלי וגו'. ושאר הפסוקים שאח"ז מבואר נגלה הוא שלא נאמרו על פקידת בבל אלא להודיע שלא היתה הפקידה ההיא מכוונת לעצמה כי אם לתת להם הכנה והזדמנות לשישובו אליו כדי לקבץ נדחיהם אשר לא שבו בבית שני ואלה היו המחשבות שאמר שהוא חושב עליהם לטובה ולא לרעה לתת להם אחרית ותקוה שהיא הגאול' השלמה הנקראת אחרית הזעם ולכך אמר שם והלכתם והתפללתם אלי ר"ל שאחרי אותה הפקידה מבבל בהיותם בירושלם מקום התפלה ושער השמים יקראו אליו והתפללו לפניו ואין זה יעוד אלא צווי מצוה אותם שיעשו כן ויעדם שהוא ישמע אליהם ושאז ישיב את שבותם ויקבץ אותם מכל הגוים ומכל המקומות אשר נדחו שם. וא"א לפרש זה על פקידת בבל שכבר נעשתה אלא על מה שיהיה אח"ז בחזרת י' שבטים ובני יהודה שנתפזרו בשאר ארצות שמתוך אותה התחלה שיעשו בירושלם אותם השבים מבבל בפקידתם ישיב השם את שבותם ויקבצם על אדמת הקדש ותחזור הנבואה והשכינה ביניהם כימי קדם. אמנם בני יהודה לא עשו כן אמנם הוסיפו לחטא בזמן בית שני כי הם אחזו בידיהם עונות אבותיהם עבודת כוכבים גלוי עריות ושפיכות דמים גזל וחמס וחלול שבתות. ועם היות שלא היו עובדי כוכבים כבר נתחדשו ביניהם כת צדוק וביתוס ואפיקורסות והקראים ולכן לא זכו לחזור נבואה ביניהם ולא רוח הקדש ושאר הדברים הקדושים שלא חזרו בקהלם ולא לקבוץ אחיהם הגולים. אבל בהתחברות עונותיהם על עונות אבותיהם נתחייבו בגלות אחר לא כגלות בבל אלא יותר קשה ויותר ארוך הרבה מאד. ואחרי שידעת זה פקח עיניך וראה הכללים האלה נרמזים בדברי המוסר הזה איש לא נעדר כי הנה אחרי שיעד שישבו בבבל כ"כ שנים כמספר השמיטות שלא שמרו על הארץ אמר והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם ר"ל שאותם שלא הלכו גולים לבבל אבל גלו לארצות רבות תהיה מארת השם בהם שיתחדש בהם רכות הלב מפחד החרב שיפחדו תמיד מפני אויביהם עד שמפני זה ירדוף אותם קול עלה נדף שמכהו הרוח ומוציא קול ומאותו קול ינוסו בחשבם שהוא חרב האויב הבא עליהם להרגם ולא די שינוסו אבל גם יפלו ואין רודף וכשלו איש באחיו וקרובו כמפני חרב ר"ל כמו שיכשלו מפני חרב האויב עם היות שרודף אין כלומר שאין רודף אותם אדם ובזה הדרך לא תהיה להם תקומה מפני אויביהם. ולרמוז שיהיה הגלות ההוא ארוך מאד ולא קצר כגלות בבל אמר ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ אויביכם. וזה במיני חלאים משונים ובאורך זמן גלותם. ואומר והנשארים בכם ימקו בעונם. להגיד שאותם שלא יעלו מגלות הראשון לירושלם בפקידה ההיא לא יעלה על לבם שלזמן מועט יעשה להם השם פקידה אחרת בארצותם לגוייהם כי שם ימקו בעונם כל הגולים הם ובניהם ובני בניהם לא בעבור השמיטות כי כבר שבתה הארץ בעבורם אבל ימקו בעונם שאחזו בהם גם בארצות אויביהם. ואף בעונות אבותם אתם ימקו ר"ל שגם כן ימקו בעבור העונות שעשו אבותיהם בהיותם בארץ קודם חרבן בית ראשון עבודת כוכבים ג"ע וש"ד ושאר העונות שהיו עושים שבעבור העונות הראשונים והאחרונים יבואו בגלות המר והארוך הזה. וימקו נאמר על כרת הגוף: והתודו את עונם עד פרשת איש כי יפליא נדר. בעבור שתכלית פקידת בית שני היה כמו שביארתי והעיד עליו הנביא ירמיהו כדי שהעולים מבבל ישובו אל ה' ויתפללו אליו. יעד כאן הכתוב מה יהיה ענינם בזה באמרו והתודו את עונם ואת עון אבותם כי כן היו מתודים בבית שני כמו ואתנה את פני אל האלהים לבקש תפלה ותחנונים. ואמר דניאל חטאנו עוינו פשענו רשענו וסרנו ממצותיך וגו'. וכן התודה נחמיה ועזריה גם כן אך הפסוק מבאר ומפרש גנות הדור באמרו במעלם אשר מעלו בי ר"ל שיתודו ויצעקו חסידיהם אל ה' בעדם כמתחרטים מעונותיהם ומעונות אבותיהם אבל אנשי הדור ההוא לא יעזבו החטא כי תמיד יחזיקו בו ויהיו כטובל ושרץ בידו וזהו במעלה אשר מעלו בי ואף ע"פ שהיו מתודים יחזיקו תמיד במעל ובחטא ואף אשר הלכו עמי בקרי כי מלבד העבירות העצומות שהיו ביניהם כמו שהיו באבותיהם הנה היו מיחסים ענשי ההשגחה למקרה כאנשי בית ראשון ומפני שלא היה הודוי ההוא עם עזיבת החטא מהעם אמר אף אני אלך עמם בקרי ר"ל שמהפגעים והמקרים שיבואו לא ישמרם ה'. ומלבד זה אותם אנשי בית שני לא יבואו בית ה' אבל יבואו בגלות אחר ועל זה אמר באמת והבאתי אותם בארץ אויביהם. כי הנה מה שאמר לעיל ואתכם אזרה בגוים והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה נאמר על הגלות הראשון שגלו על ידי נבוכדנצר. ואמרו כאן והבאתי אותם בארץ אויביהם נאמר בלי ספק על אנשי בית שני שיבואו מחדש בארץ אויביהם לכלות פשע ולהתם חטאת מהעונות שעשו אבותיהם שלא נתכפרו מהם ולכך אמר או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם כלומר שאין להם לאנשי בית שני אלא אחד משני דרכים אם שיעשו תשובה ויכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם שיעזבו עונם בהחלט כי זה היה תכלית הפקידה כמו שביארתי או שילכו בגלות אחר כמו שזכר. והרמב"ן פירש והבאתי אותם בארץ אויביהם או עד זמן שיכנע לבבם הערל או זמן שירצו את עונם באורך הגלות כמו שאחז"ל (סנהדרין ד' צ"ט) אני ה' בעתה אחישנה אם זכו אחישנה לא זכו בעתה. ואתרי שיעד על מה שיהיה בבית שני חזר לדבר בגלות בבל שהיה הראשון ואמר וזכרתי את בריתי יעקב כלומר שאם יאמר אומר ואיך יגלה הקב"ה לעמו לבבל ולא יזכור להם זכות אבותיהם לזה השיב ואמר אלהי משפט ה' וצדק משמים נשקף כי הוא יזכור להם את ברית יעקב שכל זכיותיו ראוי שיהיו על זרעו ועל יוצאי ירכו. ואף את בריתי יצחק שהיה אפשר לי ליחס זכותו לזרע עשו שהיה גם כן בנו של יצחק הנה אני לא אעשה כן כי כל זכות יצחק איחס לישראל ואף את בריתי אברהם אזכור כי עם היות אפשר ליחסו לזרע ישמעאל ולבני קטורה ולזרע עשו שכלם יצאו מאברהם. הנה אני לא איחס זכות אברהם כלו אלא לישראל אבל עכ"ז אזכור להם זכות ג' האבות כלם. הנה ג"כ אזכור הארץ העלבון שעשו לארץ הקדושה בבטול השמטות והיובלים ולכן כפי שורת הדין בהיות זכות האבות בעדם ועלבון הארץ כנגדם יהיה מהמשפ' שהארץ תעזב מהם ותירץ את שבתותיה בהשמה מהם ר"ל שתפרע אותם השמטות והיובלים בהיותה שממה מהם. והם אחרי גלות בבל שהיה מפני השמטות ירצו את עונם ר"ל שאר העונות שעשו שלא בא עליהם גלות בבל ירצו אותם בגלות אחר הארוך הזה. יען וביען במשפטי מאסו ואת מצותי געלה נפשם רומז אל שאר העבירות אשר עשו בזמן בית שני כמו שזכרתי ובזמן בית ראשון. ולפי שלא יחשבו מכל זה שלא יהיה להם עוד תקומה ויכלו בגלות הארוך הוצרך לומר ואף גם זאת תהיה בהם כי כמו שיעדתי ברעות כן איעד בטובה הזאת. והוא שבהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם כי אם היות שאמרתי למעלה וגעלה נפשי אתכם לא יהיה המיאוס והגיעול בגבול כל כך שיגיע לכלותם ולהפר בריתי אתם כמו שהם הפרו אותו כי נצח ישראל לא ישקר ולא יכזב כי אני ה' אלהיהם וכמו שאני ה' לא שניתי כן אתם בני ישראל לא כליתם. ומפני זה גם באחרית הזעם אזכור להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים באותות ובמופתים להיות להם לאלהים. וכן אעשה בסוף הגלות הארוך הזה וכמו שהנביא אומר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. הנה התבאר למה אחר והתודו את עונם אמר והבאתי אותם בארץ אויביהם ולמה אחר שאמר וזכרתי את בריתי יעקב אמר והארץ תעזב מהם ולמה זכר האבות שלא כסדר זמנם באחרון החל ובראשון כלה והותרו בזה השאלות הי' והי"א והי"ב. וכן התבאר שאין סתירה מאמרו לא מאסתים ולא געלתים למאמר וגעלה נפשי אתכם. והותרה בו השאלה הי"ג. ואמנם למה קצר משה בנחמות ולא יעד בגאולת ישראל מגלותם. הנה הוא לפי שהמוסר הזה לא נאמר על גלות בבל בלבד כדברי הרמב"ן ולזה לא הגבילו לשבעים שנה כמו שעשה ירמיה. האמנם לפי שראה שהיה הגלות ארוך ונמשך מאד ומי יכילו כי יתיאשו ממנו בני ישראל לכך לא פי' כמה יארך. עוד יש לי בזה טעם אחר. והוא שבכאן היה מרע"ה מתרה בישראל על שמירת התור' והמצות לכך הוצרך לאיימם ביעדו כמה מהצרות רבות ורעות יבואו עליהם בעבור זה. ואלו היה מיעד אותם שאחרי ימים מועטים ע' שנה ישובו לירושלם ויכלה ענשם יהיה העונש נקל בעיניהם לכך האריך במוסר להפחידם וקצר בנחמות להודיעם שהדבר קשה ומסוכן מאד. אמנם ירמיהו שראה אותם כבר גולים ונחרדים חשש אולי יתיאשו מהטוב. לכך הוצרך להודיעם שישוב השם לגאלם בזמן קרוב והותרה בזה השאלה הי"ד האחרונה. ואחרי שהשלים אדון הנביאים כל התראותיו ביעודי בריתו אמר אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל ר"ל שהברית הוא חזוק לשמירת המצות האלהיות שניתנו בסיני והם הנזכרות בפרשת שלמעלה. ואפשר לפרש אלה המשפטים והחקים והתורות על אלות הברית במוסר הזה שהם בערכו יתברך חקים שחקק וגזר אותם בחכמתו העליונה שמי שיעבור על מצותיו תקולל חלקתו בארץ ושומר מצוה לא ידע דבר רע. ובערך המקבלים היו משפטים צדיקים והם עקרי התורה שבכתב ושבעל פה. ועל זה אמר הנביא וגם אנכי נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם שלא אמר זה על חקי התורה חלילה אלא על הקללות ואלות הברית שיעד הקב"ה על העוברים על מצותיו ותורתו כי אותם הם חקים לא טובים:
