אלה מועדי ה'. לפי שבמועדים איכא קרבנות ומוספין שהכהנים מקריבין כתובין הכא בי ת"כ, ומשום הכי קאמר והקרבתם אשה לה', ומיהו המוספין לא נתפרשו אלא בפרשת פינחס:
והבאתם את עמר ראשית קצירכם. שאין דרך ארץ שתאכלו מן חדש עד שתביאו ממנו דורון לפני הק[ב"ה]; ומן השעורים היה בא, דכתיב ביה: אביב, וכתיב במצרים: כי השערה אביב, מה להלן שעורים אף כאן שעורים:
עומר. עשרית האפה, ודרך עומר אחד שתצא ממנו עשירית האפה, ולפיכך אותה מדה עומר:
והניף. כאדם שמדרין לפני המלך שנוטל על כפיו ומדרין, ואמרו רבותינו שמוליך ומביא מעלה ומוריד כדי להניא רוחות רעות וגשמים וטללים רעים:
ממחרת יום טוב של פסח, כמו שפירשו רבותינו בפרק ר' ישמעאל במנחות, ולכך נאמר למעלה: שבעת ימים מצות תאכלו, ובמקום אחר: ששת ימים, שבעה מן הישן וששה אף מן החדש, אבל ביום ראשון של פסח אינו יכול לעשות מצות מן החדש:
ומנחתו שני עשרנים. אמרו רבותינו: יצא כבש זה מכלל כל הכבשים שאין לך כבש בתורה שמנחתו אלא עשרון וזה שני עשרונים. ונראה לפי הפשט, כי אחד מאלו שני עשרונים הוא העומר שהוא עשרון, והוא בא עם זה הכבש, והעשרון השני הוא עשרון הראוי למנחתו, תדע, שהרי אינו מוסיף בנסך כי אם רביעית ההין כמו לשאר כבשים, שאם בא להוסיף למנחה שני עשרונים כמו לאיל, היה לו להוסיף נסך, להביא שלישית ההין יין כמו לאיל. אלא אחד עשרון העומר, שבא להתיר החדש. וי"ל שלכך כפל מנחתו של כבש זה, לפי שהוא תחלת הקציר והוא סימן ברכה לתבואות שיכפלו וירבו:
את קרבן אלהיכם. העומר, דהכבש אינו מעכב החדש, דנאמרה למעלה הבאה: והבאתם את עמר, ונאמרה כאן הבאה: עד הביאכם את קרבן, מה להלן עומר אף כאן עומר:
וספרתם לכם ממחרת השבת. יום טוב, כמו למעלה. שבע שבתות. וכתיב: תספרו חמשים יום, דמצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי:
תספרו חמשים יום. לכבוד תורה צוה הק[ב"ה] לספור, משל לאדם אחד שהיה חבוש בבית האסורים, בא לו מבשר אחד מעבדי המלך ואמר לו: יום פלוני יוציאך המלך מבית האסורים, ולאחר חמשים יום ליציאתך, יתן לך בתו. אמר: ולואי שיוציאני. לאחר שהוציאו המלך אמר: משנתקיימו דבריו שהוציאני המלך, ודאי יתקיים שיתן לי המלך בתו. התחיל למנות עד חמשים יום ונתן לו המלך בתו. כך כדבר הק[ב"ה] עם משה: לך... והוצא את עמי (בני ישראל) מ(ארץ) מצרים, ואמר: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ואתן להם את התורה, והלך משה וספר [הד]ברים לישראל, ולא שמעו אל משה, מעבודה קשה, אמרו: שיוציאנו ממצרים משעבוד, אין אנו יכולים להאמין, אף כי יתן לנו את התורה. עד שיצאו, התחילו ישראל למנות: מתי יתן להם התורה, ונתנה להם לסוף חמשים יום ליציאתם, וצוה הק[ב"ה] שיספרו בכל שנה לחבב עליהם התורה, שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם כך שמעתי מאבא מורי זצוק"ל ולפי שחמשים יום יותר משבעה שבועות יום אחד, הכי קאמר: עד ממחרת השבת השביעי תספרו ולא עד בכלל, ובחמשים יום: והקרבתם מנחה חדשה. ואע"פ שנקרב כבר העומר מן החדש ההוא מן השעורים וזה מן החטים. והעומר מתיר חדש במדינה בכל העלם ושתי הלם במקדש להביא מנחות מן החדש:
והקרבתם על הלחם. אלו הקרבנות באים בשביל הלחם, לבד מוספי יום טוב הכתובים בפרשת פנחס, תדע שהן מופרשין, דהתם שני פרים והכא פר אחד, והתם איל אחד והכא שני אלים, ועוד דאי סלקא דעתך דהני מוספין נינהו מאי שנא מוספי שבועות שפי' הכא, ומאי שנא שאר ימים טובים שלא פירש מוספין אלא בפרשת פינחס:
ומנחתם ונסכיהם. כמו שמפורש במקום אחר, שלשה עשרונים מנחה וחצי ההין נסך לפר, ושני עשרונים ושלישית ההין לאיל, ועשרון ורביעית ההין לכבש:
על שני כבשים. של שלמים, שהיו נאכלים עם הלחם:
קדש יהיו לה' לכהן. ולא יאכל זר מהן כמו משאר שלמים, לפי שהן באין בשביל הצבור:
ובקצרכם. לפי שמשבועות ואילך עיקר הקציר, והתחיל לדבר והעומר שהוא תחלת הקציר, הזכיר כאן לקט ופאה:
לא תלקטלעני. להזהיר עני על שלו, אפילו עני צריך להניח פאה בשדה, ואף שלא ילקט אדם לקרובו עני, אלא יניחנה לעני הנמצא ראשון, ואם עבר ולקטה לצרך קרובו, פלוגתא אם זכה לו אם לא זכה לו:
אני ה' אלהיכם ולשמי ובאהבתי תרחמו את העניים, ולא להתגדל עליהם:
אך בעשור. לפי שכל החגים מקראי קדש היו נקראים לאכל ולשתות ולהתענג ולשמח, כתב כאן: אך בעשור יהיה מקרא לכם היום ולהרבות בו קרבנות, אך תענו בה' ענ[ו]ים שפירשו רבותינו, כי יום כפורים הוא ותענו שיכפר הק[ב"ה] לכם עונותיכם. אך, כמו: אבל, בכל החגים תענגו אך ביום הכיפורים תענו:
עצרת הוא. אני מעצר אתכם ביום השמיני, כמו: ולא יעצרכה הגשם, אע"ג שכבר זמן שבעה ימי סוכה עברו, אעצר אתכם יום אחד שלא תלכו עדין, משל לאדם שהיו באי בניו להקביל פניו, פעם ראשונ[ה] אמר להם: מתי תחזרו? לראותו. אמרו עד חמשים יום. אמר להם: לכו לשלום, שניה אמר להם: מתי תחזרו? אמרו לו: קודם ארבעה חדשים. אמר להם: לכו לשלום. פעם שלישית, אמר להם: למתי תחזרו? אמרו לו: יש לנו אונס ולא נוכל לבא עד ששה וז' חדשים. אמר להם: אם כן, תעכבו עדין יום אחד שאשבע לראותכם מאחר שתאחרו לבא. כך ישראל כשבאים בפסח, אמר הכתוב: ופנית בבקר והלכת לאהליך, שהרי תבאו בשבועות, וכן בשבועות, שהרי תבאו בסוכות, ומן הגשמים לא הטריחו הק[ב"ה] לבא עד הפסח:
אך בחמשה עשר יום. כלומר, בכל החגים תעשו שמחה אבל בסוכות, באספכם את תבואת הארץ, שכבר אספתם כל תבואת הארץ והכל תחת מפתח ואין לכם שום מחשבה, כי אם לשמה, כדכתיב: והיית אך שמח, אין לך עסק רק השמחה, גם עבר יום הכפורים ונמהלו עונותיכם תוסיפו שמחה על שמחתכם:
ולקחתם לכם [ביום הראשון] פרי עץ וכו'. כדי שתראו שיצאתם זכאין מבית דין, שתראו כשרים שמוליכים בידם פירות יפות לריח טוב, וענפי עץ לטיל ותשמחו שבעת ימים לבד שמיני עצרת, אבל בפסח אתם טרודים ללקט תבואות מן השדה, כגון שעורים ושאר פירות המתבכרות, ולסמוך שדותיכם ולכך אמרתי לכם: ופנית בבקר והלכת לאהליך, וכן בשבועות שהרי זמן לקיטת החטין ולשמר: אבל עכשיו הרי אתם פנויים, והוצאת מעשר שני מפירותיך ויש לך מה להוציא בירושלים, דבר שאין אתה יכול להוציא כי אם שם ושמחתם לפני ה' [אלהיכם] שבעת ימים:
ולקחתם. לקיחה תמה, שתהא ארבעת המינין ביחד, שארבעה מינין שבלולב מעכבין זה את זה, ואפילו לר' יאשיה דאמר: משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו, דהא כתיב: ולקחתם:
כל האזרח בישראל ישבו בסכת. כלומר, אפילו האזרחים המיושבים בישראל, שיש להם בתים ופלטין גדולים, ישבו בסכות. ורבותינו דרשו: להוציא את הנשים, שלא נילף חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות, שנשים חיבת במצה אעפ"י שהיא מצות עשה שהזמן גרמה שכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. וכבר פירשתי ששלשת הרגלים באים בזמן שמחה, הפסח בתחלת קצור שעורים ושבועות בתחילת קציר חטים וסכות לאחר שאספו הכל ושמו הכל באוצר, ורצה הק[ב"ה] להתערב בשמחתם של ישראל שיעשו שמחתם לשם מצוה, וכשבאין לאסף בביתם מן השדות שישב שם בסוכות לשמר פירותיהם, כדכתיב: באספך מגרנך ומיקבך, ומשמע כשתאסף הבית[ה] כמו: ואין איש מאסף אותם הביתה, מסוכת הגרן והיקב תעשה סוכה לשם שמים, ומה שאמרה תורה שמצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות, וכן עבדים דגמרי לה לה מאשה, לפי שהן ברשות אחרים ויש להן בעלים, ושמא לא יתרצו להם בשעת הזמן שיוכלו לעשות המצוה בזמנה, או יצוה עליהם שום דבר שלא יהא להם פנאי ופטרם הק[ב"ה] ברחמיו, אבל מצות עשה שלא הזמן גרמה, אי אפשר שלא ימצאו מקום לקימה, ואם לא יוכל היום יוכל למחר; ומצה, שמחה והקהל שנשים חיבות, טעמא אחרינא הוא, דגבי מצה כיון שאינה יכולה לאכל חמץ שהוא בכרת, איך יאמר לה: לא תאכלי מצה, הלא הוא חייב במזונותיה, ושמחה איך יאמר לה: לא תשמחי היום, הלא הוא חיב לשמחה דאמרינן: אשה בעלה משמחה, וכיון שהמצוה עליו לא יבטלנה, וכן הקהל, עליו מוטל להקהל, דכתיב: הקהל את העם האנשים [והנשים] ולא אמר: יקהלו הנשים, וכל אלו על הבעל מוטלות. ותורה ופריה ורביה [ופדיון הבן] שפטרן הכתוב אע"פ שלא הזמן גרמה, תורה, דכתיב: והגית בו יומם ולילה, שצריכה קבע, וכיון שיש להן בעלים אינן יכולות לקבע את עצמן; פריה ורביה, אין דרך אשה שתחזר אחר פריה ורביה, אלא האיש מחזר אחר אבדתו; ופדיון הבן, מה שקנתה אשה קנה בעלה ובמה תפדנו אם לא יפדנ' הבעל, ואע"פ שיש אלמנות וגרושות לא חלק הכתוב. אבל העונשין והדינין והמיתות חייבן הכתוב. העונשין, דיאן לך אדם אכזר בעולם שיאמר לאשתו עשי דבר זה שתענשי עליו, והדינין, כי היכי דתיהוי להו חיותא, כמו שפירשו רבותינו, דאם לאו לא יהיה אדם נושא ונותן עמהן, והמיתות, כמו שפירשו רבותינו, דאם לא כל המוצאן יהרגן, אם לא יתחיבו על אחרים ואחרים עליהן. ובל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים שלא חיבן הכתוב, אעפ"י שהם לאוים, משום דלא שייך בהן בל תשחית, שהרי אין דרך להן להיות זקן, ואם יש לה כדאמרינן: זקן האשה והסריס הרי הם כזקן לכל דבריהם, הני מילי לענין נגעים, אבל לענין השחתה דין הוא שתשחיתנה בכל ענין שתוכל, בין בתער בין במספרים בין במלקט, שלא תשנה מחברותיה; בל תקיף, אם מקפה שערה, דבר שאינו נראה הוא, שהרי שער באשה ערוה, ומה בכך? וגם אין חוק לנשים שמקיפות עצמן לע"ז, אלא כולן מגדלות שער כלילי(ת), וכל שאינו בהשחתה אינו בהקפה, ובל תטמא למתים, לפי שהשנים קלות בדעתן ומקוננות על המת יותר מן האנשים, ירדה תורה לסוף דעתן שלא יוכלו להעמיד עצמן מלטמא, ועוד שלא הזהיר על הכהנים אלא לפי שהם נכנסים לעבד לפני הק[ב"ה] וצריכין להזהר מן הטומאה, ואף ישראל מוזהרים על הטומאה וכל שכן הנשים:
