קדושים תהיו. כתב הרמב"ן הוזכרה זו הפרשה בת"כ מפני שמדבר בה ענין קרבן השלמים ומפני שמפרש בה עונש העריות והתועבות שנאמרו בפרשה של מעלה. פי' רש"י פרושים תהיו מכל העריות כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה. וכתב הרמב"ן ראיתי בת"כ הלשון ואינו אומר פרושים מן העריות אלא פרושים סתם וכן הוא הלשון בת"כ כשם שאני קדוש כך תהיו אתם קדושים כשם שאני פרוש כך תהיו אתם פרושים ולכך פי' שאין הפרישות הזו על העריות אלא הוא פרישות הנזכר בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה ביאת איש באשתו ואכילת בשר ויין וא"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או להרבות נשים ולהיות בסובאי יין ואוכלי בשר למו וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה נבל ברשות התורה לפי' בא הכתוב הזה אחר שפירש האסורים שאסור לגמרי וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות למעט מן המשגל ולא ישתמש בו אלא כפי הצורך בקיום המצוה ממנו כענין שאמרו חז"ל שלא יהו ת"ח מצוים אצל נשותיהם כתרנגולין ויקדש עצמו מן היין במיעוטו כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש וכן יפרוש עצמו מן הטומאה אף על פי שלא הזהרנו ממנה בתורה כעניין שהזכירו בגדי עם הארץ מדרס לפרושים וכמו שנקרא הנזיר קדוש משומרו מטומאת המת וכן ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס כענין שהזכיר הכתוב וכל פה דובר נבלה ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות כמו שאמרו על ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו ובאה המצוה הזאת הכללית אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי עד שיכנס בכלל זאת המצוה הנקיות בידיו ובגופו כמו שאמרו והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים וכן דרך התורה לכלול ולפרוט בכיוצא בזה כי אחרי אזהרת פרטי הדינים וכל משא ומתן שבין אדם לחבירו אמר בכלל ועשית הישר והטוב שיכנס בעשה היושר וההשווייה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבירו וכן בענין שבת אחר שאסר המלאכות בלאו הזהיר על הטרחים בעשה כללי שאמר תשבות. ופי' הכתוב שאמר: כי קדוש אני ה' אלקיכם. לומר שנזכה לדבקה בו בהיותינו קדושים והנה זה כענין הדבור הראשון שבעשרת הדברות. וצוה:
איש אמו ואביו תיראו. כי שם צוה על הכבוד וכאן צוה על המורא. ואמר: את שבתותי תשמרו. כי שם צוה על הזכירה וכאן צוה על השמירה. ואמר:
אל תפנו אל האלילים. שלא יפנה לבו בהן להאמין שיש בהן תועלת או שיבואו העתידות שיתנבאו מהם אלא יהיה כל מעשיהם בעיניו אפס ותוהו ולא תבא עתידה רק בגזירת עליון. ואמר: ואלקי מסכה לא תעשו לכם. להזהיר משעת העשיי'. וכן במדרש ויקרא רבה דורש אלו המצות כנגד עשרת הדברות. ואמר:
וכי תזבחו זבח שלמים. כי אחרי שאסר הזביחה וכל העבודות לאלילים ולאלקי מסכה אמר כי תזבחו לשם לא תזבחו לו אלא לרצונכם שתהיה עבודתכם לרצון לפניו וירצה בכם כעבד יתרצה לאדוניו. והטעם שלא תחשבו שיהיה בעבודת הצלמים שום תועלת ולא תעשו עבודת השם הנכבד על מנת לקבל פרס. ואמר זה בשלמים שהם הקדשים קלים הנאכלים לבעלים שישמרו במחשבתם שתהיה בכוונה רצוי' וכ"ש בקדשי הקדשים. או מפני שהשלמים מדתן של ישראל כמו שאמרו רבותינו לא הקריבו בני נח שלמים. כתב ר' אברהם טעם להזכיר האם קודם לאב כי הקטן אינו מכיר בתחלה כי אם אמו ואחר כן אביו. ואחר כן שבת כי מצוה על הקטן לשמור שבת ואין ככה בשאר המועדים ואחרי כן יכיר אלקי' ששבת ביום השביעי. ואמר איש פעם אחת דרך קצרה ואמר תיראו לשון רבים כי חייבים הרואים ללמדו ולהכריחו וכן בשמירת השבת. וטעם אני ה' אלקיכם שתעשו כמו שעשיתי ששבתתי מכל מלאכה. אל תפנו אפי' בלב להסתכל באלילים ונקראו כן כי הם דברי שקר כמו רופאי אליל והיא מגזרת אל. ואלקי מסכה לא תעשו לקבל כח העליונים כי אין צורך לאלוה אחר עמו על כן אמר אני ה' אלקיכם. ואמר בל' רבים תפנו תעשו כי הרואה לאחרים שעושין ואינו מגלה הדבר כאלו הוא משתף עמו. וטעם ובקצרכם אחר זבח השלמים כאשר נתתם לשם האימורים מהשלמים כן תתנו מקציר ארצכם לכבוד השם. טעם אחר בסמיכתו ובקצרכם לשלמים אף כי הזהרתי אתכם בזבח שלמים שלא תותירו ובקוצרכם אני מזהיר אתכם שתותירו ותשאירו פאה לעניו לגר. לעני ולגר ואחר כן לא תגנובו כי כיון שצויתיך שתתן משלך לכבוד השם כ"ש שלא תקח משל אחרים ואמר לשון רבים כי הרואה ומחריש גם הוא גנב. ואמר לא תכחשו בפקדון המופקד אצלך והיודע בו ואינו מעיד הרי כאלו הוא מכחש. ואמר לא תשקרו שלא יבקש ממון ממי שאין לו עליו כלום. ואמר אחר כן לא תשבעו כי החשוד בכל אלה ישבע לשקר ואמר לא תשבעו לשון רבים להכניס המשביע (ע"כ?):
לא תקלל חרש. מפרש בגמ' דסנהדרין שהזהיר על הנכבדים דכתיב אלקי' לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור וחזר והזהיר על הפחותים דכתיב לא תקלל חרש ומהם אתה דן לכל אדם. והרמב"ן כתב על דרך הפשט הזהיר על קללת חרש כי אע"פ שלא ישמע ולא יתקצף בקללתו הזהירה התורה עליו ואין צריך לומר בשומעים שמתביישים. ועוד שהזהירה התורה בהווה שאדם מקלל החרש ומכשיל העור שלא יירא מהם ועל כן אמר ויראת מאלקיך שהוא רואה הנסתרות. והוסיף לאו אחר במושלים בנשיא ודיין כי דרך האנשים לקללם בחדרי משכבם כאשר בהשפטם יצא רשע. ובקללת הנשיא והדיין תקלות רבות כי המון העם בסכלותם ישנאו אותם ויתעוררו לקום עליהם והם במשפטם יעמידו ארץ:
לא תלך רכיל. מה שתרגם אונקלוס לא תיכול קורצי פי' הרמב"ן שהוא לשון הרמת קול וכן קרא בגרון תירגם יונתן אכלי. ושרק לו מקצה הארץ תירגם ויכלי לי'. וינהם עליו כנהמת ים ויכלי עליהון והוא לשון מי שמשמיע קול ומודיע חפצו בלי חתוך מלות ולכן תרגם כן השורק והנוהם והצועק וכן דרך הרכילים לבא ברבים או לפני המושל ויהמו בגרונם ויקרצו בעיניהם לרמוז כי שמעו דברים עד שיפצרו בהם ויגידו אותם על כן נקראים אוכלי קורצין פי' נוהמין ברמזים: לא תעמוד על דם רעך. מדלא כתיב ולא תעמוד י"מ שהוא הכל לאו אחד וסיפא דקרא פירושא דרישי' לא תלך רכיל כדי שלא תעמוד על דם רעך כי ההולך רכיל על חבירו יבא המקבל ויהרגנו כמו שאמרו חכמים שלשון הרע הורג שלשה:
לא תשנא את אחיך בלבבך. י"מ שאם תראהו עושה דבר איסור אל תאמר ולואי שתעשה יותר ויותר אלא אדרבה הוכח תוכיח אותו. והרמב"ן כתב אמר בלבבך בעבור שדרך השונאין לכסות שנאתם בלבם ודבר הכתוב בהווה. והזהיר עוד ללמדו תוכחת מוסר: ולא תשא עליו חטא. שיהיה עליך אשם באשר יחטא ולא הוכחת אותו. ועוד צוה שתאהוב אותו. והנכון בעיני כי הוכח תוכיח כמו והוכיח אברהם את אבימלך שאמר הכתוב אל תשנא את אחיך בעשותו לך שלא כרצונך אבל תוכיחנו מדוע עשית ככה עמדי ולא תשא עליו חטא לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו כי בהוכיחך אותו יתנצל לך או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו. ואחר כן הזהיר שלא תנקום ממנו ולא תטור בלבך מה שיעשה לך כי יתכן שלא ישנא אותו אבל יזכור החטא בלבו ולכך מזהיר שימחה פשע אחיו וחטאתו מלבו. ואחרי כן מזהיר שיאהוב אותו כמוהו שאמר ואהבת לרעך כמוך והוא לשון הפלגה כי לא יקבל לב האדם שיאהב את חבירו כאהבתו אלא ציותה התורה שיאהוב לחבירו עד שיחפוץ שיהיה לו כל הטוב בעושר וכבוד ונכסים ובחכמה ולכך אמר לרעך ולא אמר רעך דהוה משמע שיאהב גוף רעהו כגופו אלא אמר לרעך פירוש שיאהב הטוב לחבירו כמו לנפשו:
לא תקום. אי זו הוא נקימה השאילני מגלך וכו' ומקשים ולמה הזהירה תורה על השני בלאו אם לא ישאיל ועל הראשון שלא רצה להשאיל לא הזהירה ומתרצים כי הראשון שלא רצה להשאיל מחמת צרות העין שבו לא הקפידה תורה שאינה מצוה על אדם להשאיל כליו אם אינו רוצה אבל השני שאינו מניח מלהשאיל בשביל צרות עין אלא מחמת שנאה שהוא נוקם על זה הקפידה תורה. וי"מ שהראשון עונשו מרובה ואין צריך להזהיר עליו כדאמר דנגעים באים על צרי העין:
בהמתך לא תרביע כלאים. כתב ר' אברהם סמך מצות כלאים כאן לומר אחר היותך קדוש שלא תעשה חמס לבן אדם כמוך גם לא תעשה לבהמה לשנות מעשה השם על כן כתב את חקותי תשמרו לשמור כל מין שלא יתערב עם שאינו מינו. וכתב רש"י שהם גזירת מלך. וכתב הרמב"ן לא הזכירו רבותינו שיהא הטעם נעלם ויצר הרע ואומות העולם משיבין עליהן אלא בלבישת שעטנז ולא בכלאי הכרם (והבהמה) ואין הכוונה בהם שתהיה גזרת מלך בלא טעם בשום מקום כי כל אמרות ה' גם החוקים הם גזרת מלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם ואין העם נהנין בהם אלא מהרהרים אחריהם בלבם ומקבלין אותם ליראת המלך וכן חוקי התורה הם הסודות אשר בתורה שאין העם לפי מחשבתם נהנין מהם אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה. והטעם בכלאים כי השם ברא המינין בעולם בכל בעלי הנפשות בצומחים ובבעלי נפש התנועה ונתן בהם תולדות שיתקיימו המינים לעד כל זמן שירצה הקב"ה בקיום עולמו וציוה בכחם שימצאו למיניהם שנא' בכלם למינהו והמרכיב ב' מינין משנה ומכחש במעשה בראשית כאלו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם וגם המינין בבעלי חיים לא יולידו מין ממין שאינו מינו וגם הקרובים בטבע שיולידו מהם כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו והנה מצד שני הדברים האלה פעולת ההרכבה במינים מעשה נמאס ובטל וגם בצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פריים צומח אחרי כן לכן יש באיסורם גם שני הטעמים שהזכרנו. ופי' שדך לא תזרע כלאים שהוא מזהיר על ההרכבה לדעת רבותינו ואסר אף כלאי זרעים מפני שישתנו בטבעם גם בצורתם בהיותם יונקים זה מזה ויהי' כל גרעין ממנו כאלו הורכב מב' מינין ואסור לחרוש בשור וחמור מפני שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחד ויבואו לידי הרכבה. ויש מוסיפים עוד בטעם הכלאים כי הוא שלא לערבב הכחות המגדלים הצמחים להיות יונקים זה מזה כמו שאמר בבראשית רבה אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע ואומר לו גדל הדא הוא דכתיב הידעת חוקות שמים ולכך נאמר בהם את חוקותי תשמורו כי הם חוקות שמים: ובגד כלאים שעטנז. כתב הרמב"ן טעם כלאי הבגדים להרחיק התערובות במינים ואסר הרגילים לעשות מהם בגד. והרב כתב במורה הנכוכים כי טעם השעטנז מפני שהיה בזמן ההוא בגד ידוע לכומרים בעלי הכשפים שבהן היו עושין כל מעשיהם ואמר שמצא זה כתוב בספריהם ולפי שהיה ענין גדול ורצוי להם מאוד שיפעלו בו פעולתם הרעות לע"ז הרחיקה אותה התורה מכל אדם כי התורה תבא למחות מעשיהם ולהכחיד זכרם. מה שהביא רש"י פסוק לאסור לבדים אינו אלא אסמכת' שמן התורה אינו אסור אלא אם כן הצמר והפשתן כל אחד לבדו שוע וטווי ונוז דהיינו שזור ולאחר כן בשתי תכיפות ומטעם זה הוצרך להתיר כלאים בציצית ודלא כפרש"י שפי' שאינו כלאים עד שיהיה הפשתן והצמר שזור זה עם זה דא"כ לא היה צריך להתיר כלאים בציצית ומיהו בבכל אחד שוע טווי ונוז הוי כלאים אפי' אינו בגד כגון שקולע חוטין ועושה מהן חגורה. ולבדים שאינו אלא שוע אינן אסורין מן התורה אלא מדרבנן אסרו אותו אע"ג דליכא אלא חדא או שוע או טווי או נוז:
ואיש כי ישכב את אשה. סמך זה לכלאים לפי ששכיבה זו דומה לכלאים חפשי עם השפחה: והיא שפחה נחרפת. פי' מיועדת וי"מ מזומנת וי"מ מלשון זבולן עם חרף נפשו פי' מסר נפשו כך שפחה נחרפת מסורה לאיש. והרמב"ן פי' מלשון כאשר הייתי בימי חרפי בימי נעורי שקורא לימי הנעורים ימי חורף שהם ראשית הימים כמו החורף שהוא ראשית השנה וימי הזקנה כנגד ימי הקיץ ופי' הכתוב שפחה נערה לאיש כי הפילגש שהיא משרתת את האיש נקראת נערה כי גם משרת האדם נקרא נערו והענין שאינה אשתו לגמרי אבל נתן לה קדושין והיא לו לנערה משמשת. ור' אברהם כתב שהוא מלשון חרפה בעבור היותה שפחה והיא בתולה ברשות אחר ואיננה מאורשה: בקורת תהיה. פי' רש"י יש על ב"ד לבקר הדבר שלא לחייבה מיתה. וי"ל מפני שדומה לאשת איש אולי יטעו בה לחייבה מיתה לכך מזהיר הכתוב לבקר על הענין מלשון לא יבקר הכהן. וי"מ לשון בקר שמלקין אותה ברצועה של בקר. והרמב"ן פי' לשון הפקר כי בכל מקום במשנה הבקר במקום הפקר ופי' הפסוק אע"פ שהיא נחרפת לאיש לא תהיה לו לאשה כי בקרת תהיה לו כלומר מופקרת תחשב אצלו ולא יומתו כמשפט הנואף והנואפת כאשת איש. וי"מ כמו פילגש מלשון בנות מלכים בקרותיך. וכתב ר' אברהם שבקרותיך אינו לשון פילגש אלא לשון יקר פי' בנות מלכים היקרות יהיו לכם לשפחות: כי לא חופשה. להיות לו לאשה גמורה אבל יביא עליה איל אשם בעבור שהיא נחרפת לו:
ונטעתם כל עץ מאכל. אחר שהזכיר זרע השדה וזרע האשה שהוא כזרע הארץ הזכיר גם הנטוע: וערלתם ערלתו. פירש"י ואטמתם אטימתו שיהא אטום ונסגר מליהנות ממנו. וכתב הרמב"ן והזכיר הכתוב (אטימה) בפרי הבא תוך ג' שנים מה שלא עשה כן בשאר איסורי הנאה כי ביאת הפרי בתחלתו נקרא פתיחה כמו שנאמר פתח הסמדר ולכך אמר ג' שנים יהיה לכם ערלים כאילו הפירות סגורים באילנות לא הוציאו פרח ולא פתחו סמדר. וטעם המצוה לכבד השם מראשית כל תבואתו מפרי העץ ותבואת הכרם ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הילולים לשם ואין הפרי בתוך ג' ראוי להקריבו לשם לפי שהוא מועט ואין האילן נותן בתוך פריו טעם או ריח טוב בתוך ג' שנים ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית ולכך נמתין לכולם ולא נטעום מהם עד שנביא כל פריו הראשון קודש לה' והמצוה הזאת דומה למצות בכורים. ואמת הדבר כי הפרי בתחלת נטיעת האילנות רב הלחות דבק מאוד מזיק לגוף ואיננו טוב לאכילה כדג שאין לו קשקשת והמאכלים הנאסרים בתורה הם רעים גם לגוף. והרב נתן בזה טעם במורה הנבוכים כטעמו ברוב המצות כי היה לחרטומים ולמכשפים בזמן ההוא מיני כשוף שעושין אותו בעת נטיעת האילנות ויחשבו כי בהם ימהר האילן להביא פרי קודם זמנו הידוע כמנהג העולם ובבואו יקריבו הפרי אל פני ע"ז שעשו בשמה הכישוף ולכך ציותה תורה באיסור הפרי הבא קודם ג' שנים שלא יבואו לעשות כמעשים הרעים ההם כי רוב האילנות יביאו פירות בשנה רביעית ונאכל אותו לפני השם הפוך אוכלם לפני ע"ז:
לא תאכלו על הדם. פי' רש"י להרבה פנים הוא נדרש וכו' והא דכתב בשאול הנה העם חוטאים לאכול על הדם שהיו עוברים בא' מאלו הלאוין. והרמב"ן כתב ועל דרך הפשט הוא מין הכשוף כי הוא דבר למד מעניינו והיו שופכים הדם ומאספים אותו בגומא והשדים מתקבצים שם כפי דעתם ואוכלים על שלחנם והגיד להם עתידות וכאשר היו ישראל עם שאול במחנה היו מתפחדים מאוד מן הפלשתים ולא היה שאול עושה דבר זולתי שאלת אורים ותומים כמו שנאמר נקרבה הלום אל האלהים והעם היו שואלים בשדים או בכשפים לדעת דרכם ומעשיהם ואוכלים הדם לעשות כמעשה ההוא ולכן אמר הכתוב ויגידו לשאול לאמור הנה העם חוטאים לד' לאכול על הדם ויאמר בגדתם הנה השם עשה לכם תשועה גדולה היום ואתם שואלים ללא אלהים בגידה היא זאת. וסמך לא תאכלו על הדם לשלש שנים ערלים לומר כשם שאסור לאכול הפרי עד שנה החמישית כך אסור לאכול מן הבשר עד שנזרק הדם על המזבח אם הוא במקום קרוב: לא תנחשו. לשון נסיון כמו נחשתי ויברכני שמנסין בצורות ובמקלות ובמעשים ובתנועות: ולא תעוננו. כתב ר' אברהם יש אומר מלשון עונה שיחשוב בלבו דבר ויטה אזנו לשמוע מה יענה המדבר ואין זה לפי הדקדוק והנכון בעיני לשון ענן שמסתכלים בעננים ובדמותם ובתנועתם:
לא תקיפו פאת ראשכם. כתב ר' אברהם שלא לעשות כמעשה הגוים להיות מובדלים מהם ואחר ששער ראש והזקן לתפארת נברא אין ראוי להשחיתם:
אל תחלל את בתך להזנותה. מה שפירש"י במוסר את בתו פנויה שלא לשם אישות כתב הרמב"ן דווקא במוסר אותה למי שאין לו אישות בה כגון לגוי ועבד וחייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד שזה דוקא הוא זנות אבל אם מסרה לכשר שלא לשם אישות לא היא זונה דליכא מ"ד הבא על הפנויה שלא לשם אישות שעשאה זונה אלא ר"א ולית הלכתא כוותיה: ולא תזנה הארץ. מה שדורש בספרי ולא תזנה הארץ אבל מזנים הם הפירות כתב הרמב"ן דרך הגדה לדרוש ממלת הארץ מדלא כתיב ולא יזנו אנשי הארץ אבל עיקר הכתוב בא ללאו שני בפני עצמו ובעל הלכות מנאו בחשבון הלאווין והוא אזהרה לאיש הזונה ולבתו עצמה שלא תמסור עצמה שלא לשם אישות שתחלה מזהיר על האב שלא למסרה לשם זנות בשביל שהיא ברשותו כשהיא קטנה למוסרה לחופה ואחר כך מזהיר גם הזונים בעצמם האיש והאשה:
את שבתותי תשמורו. סמך לומלאה הארץ זמה זהו שאמר סקבא דשתא ריגלא וכן בשבתות כשאוכלין ושותין דכתיב זנות יין ותירוש יקח לב. וסמך אחר את שבתותי אל תפנו אל האובות לומר שאינו עונה בשבת. וכתב הרמב"ן הזהיר כמה פעמים בתורה על השבת כמו שהזהיר גם כן הרבה על ע"ז שהשבת שקולה כנגד כל המצות כי מי שאינו משמר את השבת מכחיש במעשה בראשית. ור' אברהם כתב טעם את שבתותי בעבור המת שאין אבילות בשבת וטעם את מקדשי תיראו בעבור הכהן הגדול שלא יהא כשאר אבלים וכן אזהרה על כל אנשי המקדש:
אל תפנו אל האובות. כתב ר' אברהם אל תפנו לידע האומנות ואל תבקשו לשאול בהם כשאול ומלת אובות מלשון וכאובות חדשים כי הם עיקר זאת האומנות וידעוני מגזרת דעת שמבקש לדעת עתידות. וכתב: לטמאה בהם. לומר שהנפש הפונה להם ותבקש אותם טמאה היא ואיננה דבקה בשם. וטעם: אני ד' אלהיכם. שלא תבקשו כי אם השם לבדו:
ויראת מאלהיך אני ה'. כתב ר' אברהם הזהיר להדר את הזקן ואמר אני ד' שיכול להענישך בימי זקנתך אם אינך מהדרו. וי"מ אני ד' שמכבד זקנים שנאמר ונגד זקניו כבוד:
וכי יגור אתך גר. סמכו אחר הידור הזקן לומר כשם שאני מצוה אותך להדר הזקן מפני שהוא תש כח כך אני מצוך על הגר שלא להונותו מפני שהוא בארצך והוא תש כח. וי"מ לכך סמכו וכי יגור אתך למפני שיבה תקום לומר אפי' זקן ארמאי. וכתב אני ד' וכי יגור אתך גר לומר שכל המטה דינו של גר כאלו מטה דינו של הקב"ה:
לא תעשו עול במשפט. כתב ר' אברהם חוזר על הגר כטעם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו:
