קדשים תהיו כי קדוש אני. ונאה לקדוש שיהיו משרתיו קדושים; כי אין מושל קדוש יכול לסבול סביביו משרתים אלא אם כן קדושים, דכתיב: משל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים, הא לדבר אמת כל משרתיו צדיקים, שכל אדון כדומה [לו] וכל שכן מלך מלכי המלכים שראוים להיות קדושים:
איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו. כלומר אעפ"י שאמרתי לכם בעשרת הדברות כן, שהרי אמרתי: כבד את אביך [ואת אמך] לפי הפשט כבוד ויראה ענין אחד להם, אמר עתה: אני ה' אלהיכם, כלומר, לשם שמים תעשו מה שתעשו, לשם שמים תיראו אותם ולשם שמים תשמרו שבת ולשם שמים תחללו[ם], כמו שפירשו רבותינו: שאם יאמר לך אביך לעבור על דברי תורה אל תשמע, שאתה והוא חיבים בכבודי. ולשם שמים תחללו שבת, כגון לחולה ולפקח את הגל כדכתיב: ולבך תשית לדעתי, וכמו שאמרו רבותינו: וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ורבותינו אמרו: ששם הזהיר על הכבוד וכאן אל המורא, ופירשו איזהו מורא ואיזהו כבוד בקדושין, ופירשו שבכבוד הקדים האב לאם לפי שהוא מכבד אמו יותר, לפי שמשדלתו בדברים לפיכך הקדים האב לאם והזהירו על הכבוד של אב, ובמורא הקדים האם לפי שאדם זריז ביראת אביו יותר לפי שמיסרו ומלמדו, הקדים האם שיהיו יראים, ולפי הפשט לומר מצות שניהם שקולה, כמו: הוא אהרן ומשה, הוא משה ואהרן. ואיש, לא לפטר נשים מכבוד ומורא בא דכשהוא אומר תיראו, הרי כאן שנים איש ואשה, ששניהם חיבים, למה נאמר איש? איש ספק בידו לעשות, אשה אין ספק בידה לעשות ומיעניש האיש טפי:
אל תפנו אל האלילים. אפילו תאמרו לשם שמים אנו עושים כדי שיזכיר[ו] הבורא לנו כמו שעושים הגוים:
ואלהי מסכה לא תעשו. ולא לכם דלכם אלא קאי לא אתם תעשו לאחרים ולא אחרים לכם:
אני ה' אלהיכם. ואין לדמותי כי מה דמות תערכו לו? כמו שמפורש במקום אחר: כי לא ראיתם כל תמונה, וכל שכן לעבוד אותם:
לרצנכם תזבחו. תן רצונך בו, שלא תהיה צר עין במה שתקריב לפני המקום, שיש בני אדם שמקריב[ים] לפני המקום וקשה בעיניהם, אלא שרואים אחרים עושים כך ויש לו בושת שלא יעשה כמותם, זה אינו שוה לו כלום, כי הקב"ה יודע לבות בני אדם. וכן אמר שלמה: ואת כל כשרון המעשה כי הוא קנאת איש מרעהו גם זה הבל. ותנהגו בו מנהג כבוד לאכלו בזמנו ובמקומו, כמו שפירשו רבותינו: לא תחשב עליו לאכלו חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ושלא תאכלו ממנו נותר ופגול כי את קדש [ה'] חלל, נהג בו מנהג חולין ולא חלק כבוד למלך. אבל בעין יפה ובדרך כבוד תעשה, והוא הדין לכל הקרבנות שאדם מקריב ולכל הצדקות שאדם עושה. ויש לפרש לרצנכם, עשה שיבא קרבנך לרצון שתעשהו בעין יפה ותשמר אותו בקדושה כמו שמפרש והולך והינו הך; ויש לפרש לרצנכם שתוכל לאחר הקדשו לעכבו כרצונך וכשתרצה תזבח, ובלבד שלא תעבר בבל תאחר, אבל אכילה אינה כרצונך, שאם תאכל ביום השלישי נהגת בו מנהג חולין. ורבותינו פירשו לרצנכם, לדעתכם, שישים דעת בזביחתו שלא יהא מתעסק ושוחט:
לא תכלה פאת שדך מפני שלשה דברים אמרה [תורה] שמניח אדם פאה בסוף שדהו: מפני החשד, שאם יניח בראש שדהו כשיבא אדם כשיקצר סוף שדהו ויראה שלא יניח כלום יהא סבור שלא הניח פאה, והעניים כבר נטלוה, ומפני בטול עניים שיהו משמרים להנחת הפאה מראש הקצירה ועד סופה שלא ידעו מתי יניח ויתבטלו שם, אבל עכשו אינם שמרים עד שיבא לסוף שדהו, ומפני הרמאים, שבראש דהו היה אומר בסוף אניחנה ובסוף יאמר הנחתיה בראשו:
לעני ולגר תעזב אתם אני ה'. כלומר, לשמי תעזב אותם ולא להתפאר ולא להתגדל:
לא תגנבו. גנבת ממון ממש:
ולא תכחשו. אם הפקיד אצלך ממון לכחש בו לא ראיתיך ולא היו דברים מעולם:
ולא תשקרו. שתתנה לחברך אם תתן לי כך וכך אעשה לך מלאכתך ותקח את שלו ולא תקים [ה]תנאי[ם]:
ולא תשבעו בשמי לשקר. שאם תאמר בפיך דבר שקר או תגנב או תכחש, כשיבא להשביעך, יהא לך בושת להודות שגנבת [ו]ששקרת ותאחז בשקרך ומתוך כך תשבע לשקר ונמצאת מחלל שם שמים לבטלה, ועברה גדולה בידך שנאמר בה: לא ינקה השם, ושלא נתנה לחשבון, שכל זמן שלא נשבעת, הממון הזה נתן להשבון, אבל השבוע[ה] לא נתנה להשבון והכי אמרי רבותינו ששכר עברה עברה, שעברה קטנה מביאתו לידי עברה גדולה. אלו עניני גנבה ואלו עניני גזלה:
לא תעשק את רעך עושק זהו שלוה לו חברו ממון או הפקיד אצלו, והוא אומר הן, אבל איני רוצה לשלם לך, ובאלמות גוזל לו את שלו, כגון: ויגזל את החנית מיד המצרי:
לא תלין פעלת שכיר. שא[ו]מר לו: לא אשלם לך עד חמשה ימים, ואין לך גזל גדול מזה, שאין לו מה לאכל, ואליו הוא נושא את נפשו, ובאלו לא שיך שבועה שהרי הוא מודה:
לא תקלל חרש הוא הדין לכל ישראל שעושה מעשה עמך, כדנפקא לן בנין אב מחרש ונשיא ודין דכתיב: אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר. ומיהו דבר הכתוב בהוה שאלו דרכם לקלל חרש, מתוך שאינו שומעו ואינו ירא שיחזר לו קללתו, נשיא ודין, מתוך שמיסרין ומוכיחין אותם שונאים אותם. וחרש קורא כל אותו שאינו שומע ואינו מבין לו, כדמתרגם אונקלוס: דלא שמע:
ולפני עור. מי שהוא עור בדבר ואפילו מזיד, אבל אינו יכול לעשות אלא על ידי זה, כגון מושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, בקאי בתרי עברי נהרא:
ויראת מאלהיך אני ה'. שאעפ"י שזה אינו שומעך וזה עד בדבר זה ניחא ליה, ויראת מאלהיך ממי (שיודע) שרואה ושומע ויודע הכל:
לא תלך רכיל בעמך. כי אז לא תעמד על דם רעך, אבל אם תלך רכיל או תעמד, ואילו כתב ולא תעמד, היה משמע שהיא מצוה לבדה ועל כרחך מצוה אחת היא: לא תלך רכיל כדי שלא תעמד על דם רעך, כי כשתאמר איש פלוני מוציא עליך שם רע, קשה עליו והורגו. ויחזקאל פי': אנשי רכיל היו בך למען שפך דם, אלמא שהרכלי' מביאין לידי שפיכות דמים (מ"צ וב"ר). וכן אמרו רבותינו: לישן תליתאי קטיל תליתאי (ע"א):
לא תשנא את אחיך בלבבך. שאם יעשה לך אחיך דבר שקשה בעיניך, לא תשנאנו בתוך לבבך, אלא הוכיחנו ואמר לו: למה עשית לי כזאת? שמא לא נתכון למה שאתה סבור, או נאנס, או שום טעם יש בדבר שיאמר לך ומתוך כך תדע שלא עשה עמך שלא כהוגן:
[הוכח]. אם תראהו עובר עברה אל תאמר: מי יתן [ו]יוסיף על חטאתו פשע, אלא הוכח:
ולא תשא עליו חטא. לשנאותו בחנם. ומצוה הוכח תוכיח את עמיתך, אם תראה בו דבר ערוה ולא תשא עליו חטא אם הוכחתו ואינו רוצה להניח בשבילך, אבל אם לא תוכיחנו יש לך חטא, כדכתיב ביחזקאל: ולא הזהרתו [ולא דברת להזהיר] רשע מדרכו הרשעה [לחיתו] הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש:
לא תקם ולא תטר. כמו שפירשו רבותינו, שלא תשנאנו על שלו ולא תטור לו איבה אם אינו רוצה להשאיל לך או לתת לך, דשמא אינו יכול או צריך לאותו דבר. אבל אם יגזול את שלך או יגנוב תנקם ותטור וקח שלך מתחת ידו. ולא תטר. אף לא תטור האיבה בלבך, לא תטר כמו: לא תשמר, כדמתרגמי ואביו שמר את הדבר, [ואבוהי] נטר ית פתגמא, שהנטירה מביאה אותך לידי נקימה:
ואהבת לרעך כמוך. כמו שאתה רוצה שיאהב אותך, דעלך סני לחברך לא לא תעביד; ואהבת לרעך כמוך, פי' הוא כמוך ביראה ואם לאו לא תאהבנו, שנאמר: יראת ה' שנאת רע. הגה"ה. שאינו אומר שיאהב אחר כמו עצמו, אלא כתיב: וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חברך, שאם היה רוצה לומר שיאהב אחר כמו עצמו, היה לו לכתב: ואהבת את רעך כמוך, וכן: ואהבת לו כמוך, ולא כתב ואהבת אותו כמוך. אבל במקום אחר שכתב: ואהבתם את הגר, לא כתב כמוך. ואהבת לו משמע לעשות לו כמוך כמו שאתה רוצה שיעשה הוא לך, כמו שפיר'. ואם תאמר: מאי שנא שאין הקב"ה מזהיר בלאו על אותו שלא רצה להשאיל לי מגלו ולא היה לו שום טענה עלי שלא עשיתי לו מאומה, ולי יש לי טענה עליו שלא רצה להשאיל לי, הזהיר בלאו אם לא משאיל לו קרדומו, איכא למימר, שאותו לא הניח בשנאה אלא שחביב מגלו עליו ואינו רוצה להשאילו ולא הכריחו הכתוב להשאיל את שלו שלא כרצונו, אבל לך שקרדומך עשוי להשאיל שהרי היית משאיל לו לולא הנקימה, ואם כן משנאה ומרעי לב אתה מניח להשאיל, ואומר לך הקב"ה: תנצח האהבה שיש לך עמי את השנאה שיש לך עמו ותשאיל לו בשביל אהבתי ולא תקום, ומתוך כך יבא שום ביניכם. וכן תמצא גבי וכי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו, שאמר הקב"ה. תנצח האהבה שיש לך עמי את השנאה שיש לך עמו ותסייענו בשביל אהבתי: וזהו דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אני ה'. וראויה אהבתי לשכח את השנאה:
את חקתי תשמרו. חוקים שחקקתי לך כבר מששת ימי בראשית, איני רוצה שתשנא אותם, לעשות בריות בעולם שלא עשיתי אני:
בהמתך לא תרביע כלאים. שתרביע סוס על חמור וכן על סוסיה חמור ויצא מהם פרד שלא בראתי, והנה שנית מעשה בראשית, וכן כל שני מינים כגון כבש על עז, שתעש עצמך כמו בורא; ואין הברכה מצויה בהם ולא תוליד לעולם הפרדה ולא שום כלאים, ששניהם נטורש [בלע"ז] מתחברים יחד, זה מעכב על זה מלהוליד: וכן:
שדך לא תזרע כלאים. כגון חטה וחרצן שזה מין עשב וזה מין אילן, ופעמים כשזורעין אותם יחד, באים שני גרגרים ומתחברים יחד ומוציאין צמח ביחד ויוצא דבר ממוצע משניהם, שלא נברא; תדע שיניקת זה באה בתוך זה דאמרינן דאריסי דרב יוסף מייתו לית תמרי מדיקולי דקיילי ביני גופני, טעם בהו טעם חמרא, אמר למחר אייתי מקורייהו, גופני קני דיקלי, (ו)לא קני גופני אלמא שיניקת וטעם זה באה בתך זה, וכן כל שני גרגרים כשזורעים, ולפי שאינו נכר כל כך כמו משתי בהמות, החמיר הכתוב שאם נטע כרם שלא יביא זרע לשם, מדכתיב: פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם ואם העביר עציץ בכרם, כיון שהוסיף מאתים, כלומר, אחד במאתים, שם אסור [עליו] אבל פחות ממאתים מותר, לפי שהוא בטל במאתים מה שגדל באסור בתוך הכרם, וכן הרכבת האילן שגם זה מעביר החוק, שגורם לו לתפוח שמוציא חבושים או עוזרדים ובורא בריאה שאינה חוק בעולם הרי הוא משנה מנהג העולם ואסור, אבל כלאי זרעים דבר שאינו נכר כלל הוא ולא הקפיד עליו הכתוב ואינו אלא מדרבנן. לפשט שזה מין בהמה וזה גדולי קרקע. ולמינים אמור: הצמר צבוע ופשתים אינו צבוע דהקפיד בבגד של שתי מראות והודו לי. העיד הח"ר ברכיה נ"ע. והגה"ה:
ובגד כלאים. של צמר ופשתים, כדמפרש במקום אחר, דכתיב: לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, ואינו אוסר שני מינים רק מצר ושפתין, כמו שפירשו רבותינו, דתניא דבי ר' ישמעאל: כיון שנאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן: צמר ופשתים, אף כל צמר ופשתים, וטעמא לפי שבגדי כהונה היו של כלאים צמר ופשתים כדאמרינן: מדשש כיתנא תכלת עמרא, ואסור להדיוט להשתמש בהם, דומיא דחלה ודם שנאסרו מפני שנקרבים על גבי המזבח, וכן בשמן המשחה, דכתיב: ובמתכנתו לא תעשו כמהו, ובקטורת דכתיב: איש אשר יעשה כמוה…ונכרת, דהוה ליה כמשתמש בשרביטו של מלך ואסור, כמו שאסור להחליף חוקו. ואם תאמר: ליתסר תכלת עם ארגמן ותולעת שני, אינו צריך כיון דנשתנה בדבר אחד שאין בו כלאים, שוב אינו צריך, כדאמרינן גבי שמן המשחה וקטורת: ובתכנתו לא תעשו [כמהו, ובמתכנתה לא תעשו] לכם, אלמא, כיון ששינה מתכונתו שוב אינו צריך. וגבי מנורה אמרו רבותינו: אבל עושה [של חמשה] של ששה ו[של] שמנה קנים וכו' הקפיד הכתוב בבגדי אהרן שנעשו לדורות, אבל בבגדי כהנים הדיוטים ובבגדי לבן של יום הכפורים שאינם קבועים לדורות לא הקפיד הכתוב:
ואיש כי ישכב את אשה…והוא שפחה נחרפת לאיש. לפי הפשט היה נראה שאם ייחד איש שפחתו לעבדו [העברי] כדכתיב: אם אדניו יתן לו אשה, שבא עליה במלקות ובאשם, ובקרת תהיה אחרייהו קאי, והוי בקרת שם דבר בטאור, בל[ע"ז], אבל רבותינו דקדקו: אם כן למה כתיב: והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה, פשיטא כיון שהיא שפחה שלא נפדתה וחפשה לא נתן לה, ואוקמוה אפדויה ואינה פדויה, והפדה שנפדת לא נפדתה לגמרי, והיא שאין לה במה להביא קרבן, דמה שקנתה שפחה קנה רבה, תהי בקרת, לוקה:
בקרת תהיה. בקריאה תהיה שהדיינין קוראין בשעת המלקות, והוא שיש לו מקריב אשם ופטור:
שלש שנים יהיה לכם ערלים. שלא תהנה מפריו, לפי שאין דרך ארץ שתהנה ממנו עד שתדרינו ממנו למקום, כי ראשית כל תבואות ראוי להדרין לפני המקום, ובשלש שנים ראשונות אינו טוען אלא דבר מועט ואינו ראוי להביא לפני המקום, ואתה אין אתה רשאי להקדים לי, כמו שמביאין עומד לפני המקום קדם שיאכלו חדש, ובכורים ופירות באילן, והכי נמי בשנה הרביעית שהוא טוען דבר הראוי הרי הוא קדש להביא לירושלים כמו מעשר שני, או לפדותו להביא דמיו כמו ממעשר דילפינן קדש קדש ממעשר, משם ואילך הפירות שלך:
ובשנה החמישית... להוסיף לכם תבואתו. ותעכבו עד שתוסיף בתבואה שתהיה ראויה לבא לפני, כמו שפי':
אני ה' אלהיכם. ואין אתם רשאים להקדים לי.
אני ה'. ואין ראוי להדרין לפני כי אם דבר מקובל, אי נמי, אל יקשה לך אם תאבד ג' שנים, כי בכך תהא תוספת וברכה בתבואה:
לא תאכלו על הדם. לפי פשוטו נראה, של תאכלו מן הבהמה עד שתצא נפשה, שאם שחטה ימתין עד שיצא דמה ותצא נפשה, ולא יחתך ממנה חתיכה בעודה מפרכסת ויאכלנה, כדאמרינן בחולין: הרוצה שיבריא יחתוך כזית בשר מבית טביחתה [של בהמה] ומולחו יפה יפה [ומדיחו יפה יפה] וממתין עד שתצא נפשה [אחד נכרי ואחד ישראל מותרין בו], וכן הוא אומר בשאול: [הנה העם] חטא[ים לה'] לאכל על הדם, שהיו עיפים מן המלחמה ורעבים מן התענית, דכתיב: ויאל שאול את העם [לאמר]: ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב, והיו דחוקים ושוחטין ואוכלין מיד, ולא היו ממתינין עד שתצא נפשה, ואמר שאול: גלו אלי [היום] אבן גדולה... ושחטתם בזה ואכלתם, שאשמר אתכם שלא תמהרו יותר מדאי, לפי שהוא גנאי. לא תנחשו ולא תעוננו. נראה ענין נחוש; ואני ראיתי גוים כשרוצחים זה את זה, הולכים ואוכלים על קבר הנרצח אכילה ראשונה שאוכלים ואומרים ששוב לא ינקם, וזהו שאמר: לא תאכלו על הדם; ורבותינו דרשוהו להרבה ענינים:
לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פנת זקנך. כמו שעושין הכומרים, וחוק ע"ז הוא והקפיד עליו הכתוב שלא נלך בחקותם, ויש לפרש גנאי למלך שיראו עבדיו מנולין:
ושרט לנפש לא תתנו. על מת, וגם זה חוק בשעה שמצטערים, כדכתיב: ויתגדדו כמשפט, אלא ששריטה ביד וגרידה בכלי:
וכתבת קעקע. שמקעקע בשרו ונותן בתוך הקעקע איזה צבע שהוא רוצה ונראה לעולם, וגם הוא חוק לע"ז, שכך רגילים לכתב שם ע"ז על בשרם:
אני ה'. מלך גדול לעשות לפני דברים של תהו הללו:
אל תחלל [את בתך]. לא תנהג בה חולין:
להזנותה. להפקירה כגון הזונות ההולכות מעיר לעיר ואינן מקפידות על עצמן:
ומלאה הארץ זמה. שאינה יודעת ממי מתעברת ונמצא אב בא על בתו ואח על אחותו:
את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו. שאין בנין בית המקדש דוחה שבת, כך דרשו רבותינו, ואע"ג דאשמעינן גבי משכן, צריך אף במקדש שהוא קבוע יותר. ולי נראה, לפי הפשט, דהכי קאמר: אם מקדשי [תיראו] שתעשו הקרבנות כהלכתן אז שבתתי תשמרו שלא תחללום, אך אם תעשו הקרבנות שלא כהלכתן תחללו את השבת, שהרי צוה הקב"ה לעשות תמיד ומוסף בשבת ואם תעשו כהלכתן נתנה השבת לידחות אצלם ולא תחללו שבת במה שאתם שוחטים ומפשיטים ומקטירים, אבל אם לא תעשו כהלכתן הרי חללתם שבת שלא נתנה שבת לידחות אצלם. וכן כת' ביחזקאל: קדשי בזית ואת שבתתי חללת, כמו שפי':
אל תבקשו לטמאה בהם. כמו: אל תבקשו בהם לטמאה שהמבקש מהם טמא ונמאס:
אני ה'אלהיכם. ואין לכם לבקש אלא ממני ומנביאי:
לא תונו [אתו]. כשאינו בקי במשא ומתן של ארצכם וקל להונות אותו, ואף באונאות דברים כי ירא להשיב:
ואהבת לו כמוך. כלומר כאחד מכם האזרחים:
כי גרים הייתם. דרך הגרים לאהב זה את זה, כדאמרינן: ג' אוהבים זה את זה הגרים [ו]כו':
כי גרים הייתם. אלא שאני ה' אלהיכם שהוצאתי אתכם מן הגרות ועשיתי אתכם אזרחים:
והין צדק. שיהא הין שלך [צדק] ולאו שלך צדק:
