אני יי' אלהיכם דעו מי גוזר עליכם דיין לפרוע ונאמן לשלם שכר. דמאלהיכם משמע לשון דיינות שאין אלהים בכל מקום אלא דיין ומיי' משמע לשון רחמים שכל מקום שנאמר יי' זו מדת רחמים כלומר דיין ליפרע מהעוברים על גזרתו ונאמן לשלם שכר למקיימים גזרתו:
ואותו מקום שישבו ישראל היא ארץ גושן. דאם לא כן אשר ישבתם בה למה לי אלא עכ"ל דהכי קאמר המצרים מקולקלים משאר האומות וארץ גושן שישראל היו יושבים בה מקולקלין יותר מהמצריים וכן שנינו בתורת כהנים:
מגיד שאותן עממין שכבשו ישראל מקולקלין יותר מכולן. אף ממעשה ארץ גושן וכ"ש ממעשה המצריים דאל"כ מאי וכמעשה ארץ כנען אלא עכ"ל שמעשה ארץ כנען מקולקלין יותר מכולם והכתוב הולך ומוסיף ארץ גושן מקולקלין יותר מהמצריים וארץ כנען מקולקלים יותר מארץ גושן:
את משפטי תעשו אלו דברים האמורים בתורה במשפט שאילו לא נאמרו היה כדי לאמרן. כגון גזל ושפיכות דמים:
ללכת בהם אל תפטר מתוכם שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת אומות. דאל"כ ללכת בהם למה לי בשלמא גבי ובחוקותיהם לא תלכו הוא במקום לא תעשו דגבי מעשיהם אלא הכא הא כתיב תשמרו:
ושמרתם את חקותי ואת משפטי לרבות שאר דקדוקי תור' שלא פרט הכתוב בהם. דאם לא כן למה לי הרי כבר אמור את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו:
דבר אחר ליתן שמירה ועשייה לחוקים ושמירה ועשייה למשפטים. בת"כ פי' שמירה ועשייה לחוקים דלעיל כתיב ואת חקותי תשמרו והכא כתיב אשר יעשה אותם האדם וקאי אחקות ומשפטים ושמירה ועשייה למשפטים דלעיל כתיב את משפטו תעשו והכא כתיב ושמרתם את חקותי ואת משפטי:
וחי בהם בעו"ה שא"ת בעה"ז הרי סופו מת. בתורת כהנים כלומר ואיה שכר המצות:
לא תקרבו להזהיר הנקבה כזכר לכך נאמר לשון רבים. בת"כ וכן דרשו בפסוק איש אמו ואביו תיראו אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים ואינו רוצה לומר שכל מקום שהוא בלשון רבים הוא לכלול הזכר והנקבה לחייב הנקבה כזכר שהרי התורה כולה מלאה מזה שפעם מדבר בלשון יחיד על העם ופעם בלשון רבים על פרטי העם רק בעבור שזה הדבור אינו נופל על הפרטי העם רק על פרט אחד כי פי' איש איש כל פרט ופרט ולא יפול עליו אלא לשון יחיד כמו איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז איש איש מבית ישראל אשר יעלה עולה או זבח ואיש איש מבית ישראל אשר יאכל כל דם דרשו בו להזהיר הנקבה כזכר וא"ת למה לי רבוייא תיפוק לי שהנקבה כזכר מדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב בפרק קמא דקידושין איש או אשה אשר יעשה מכל חטאות האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה י"ל דוקא כשאומר סתם לא תאכל דם לא תאכל חמץ וכיוצא בהם שאין בהם שום מלה למעט הנקבה אז אע"פ שהאזהרה היא בלשון זכר אמרינן ה"ה נקבה שהרי הכתוב השוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אבל במקום שאומר איש דהוה מיעוטא איש ולא אשה אין הנקבה בכלל וצריך לכתוב אחריו לשון רבים לכלול גם הנקבה ואם תאמר אי הכי לא לכתוב רחמנא לא איש ולא לשון רבים אלא לשון זכר ולשון יחיד בלבד כבר הקשו זה בברייתא דאיש אמו ואביו תיראו אם כן מת"ל איש ותרצו איש ספק בידו לעשות ולא האשה מפני שרשות אחרים עליה והה"נ ידרשו פה אי נמי י"ל שדברי רב יהודה אמר רב אינם אלא באותה עבירה עצמה שהוזהר בה הזכר כגון אכילת חמץ וחלב וכיוצא בהם דשייך באשה כמו באיש אבל בעילת העריות שאינו נופל באשה שפיעל האשה שתבעל ופועל האשה לבעול והכתוב הזהיר שלא יבעול איך יתכן לומר השוה הכתוב בה האשה לאיש וכיון שאזהרת הזכר הוא שלא יבעול העריות ואין זה שייך באשה אלא שלא תבעל מהן שהוא ענין אחר הוכרחו רז"ל לומר אין לי אלא איש שלא יבעול אשה שלא תבעל מנין תלמוד לומר תקריבו בלשון רבים לכלול גם האשה והראיה על זה הפירו' שהרי אפילו בשני זכרים שהבועל זכר והנבעל זכר הוצרכו רז"ל ללמוד שגם הנשכב בכלל האזהרה מלא תשכב לא תשכב כתיב וכל זה אינו אלא מפני שפועל השוכב לחוד ופועל הנשכב לחוד:
אני ה' נאמן לשלם שכר. אף על פי שאין זה אצל קיום מצות דומיא דושמרתם את חקותי וגו' אני ה' ואין לדרוש מאני ה' נאמן לשלם שכר אלא כשהוא אמור אצל קיום מצות כמו שכתב רש"י ז"ל בפרשת וארא מכל מקום כיון שאינו אמור אצל עוברי עברה דומיא דוחללת את שם אלהיך אני ה' אלא אצל אזהרת לא תקרבו לגלות ערוה הרי הוא כאילו אמור אצל קיום מצות שפירוש לא תקריבו לגלות ערוה אני ה' הוא אם באה עבירה בידך ותתרחק ממנה ולא תקרב לגלות ערוה אני ה' נאמן לשלם שכר כאילו קיימת המצוה שכל מי שבאה עבירה בידו ונוצל הימנה אע"פ שאינו מתעסק בעשיית המצוה נותנין לו שכר כאילו עוסק במצוה כדתניא בפרק קמא דקדושין:
ערות אביך זו אשת אביך או אינו אלא כמשמעו נאמר כאן ערות אביך ונאמר להלן ערות אביו גלה מה להלן אשת אביו אף כאן אשת אביו. כדתניא בפרק ארבע מיתות ואמר רבא זו היא אליבא דרבי יהודה אבל רבנן סברי דהאי קרא באביך ממש קמיירי לחייב עליו משום ערות האב יתר על אזהרת משכב זכור אבל אשת האב מערות אשת אביך נפקא ורבי יהודה מוקי לה לאשת האב לאחר מיתתו ורבנן ההוא מיתורא דערות אביך נפקא שלא הוצרך ליכתב אלא לדרשא ויתורא דאמך היא לא תגלה ערותה מוקי לה באם אינו עניין לאזהרה תנהו לעונש סקילה באמו שאינה אשת אביו כדאיתא בפרק ד' מיתות וקרא דערות אמך אליבא דכ"ע באמו שאינה אשת אביו קמיירי דהיינו אנוסת אביו ומפותת אביו שאף על פי שאינה אשת אביו אמו היא וחייב עליה ואף על פי שאין הלכה כרבי יהודה אלא כרבנן פירש אותו כר' יהודה מפני שדברי ר' יהודה קרובים לפשוטו של מקרא יותר מדברי חכמים שלא מצינו גלוי ערוה בזכר עד שיפרש ערות אביך באביך ממש ועוד שאין זה בכלל שאר הכתוב למעלה ממנו ואם מפני שאמר ערות אביך והרי הכתוב קורא לערות אשת אביך ערות אביך הוא ולמה לא יהיה גם זה כמוהו אם בעבור שני פעמים אשת אביך הרי כבר אמרו שהאחד בחיי האב והאחר לאחר מיתתו. ויש לתמוה על דברי רבי יהודה ועל רש"י ז"ל שהביא את דבריו למה לא הביאו הג"ש של אביך אביך מקרא דערות אשת אביך שהיא בצדו ומיירי באזהרה כמוהו דכתיב בה ערות אביך היא מה להלן באשת אביך אף כאן באשת אביך אבל הביא הג"ש מקרא דפרשת קדושים דמיירי בעונש דכתיב ביה ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גלה מה להלן באשת אביו אף כאן באשת אביו:
בת אביך אף בת אנוסה במשמע. דקרא אחותך בת אביך בין מאשת אביך בין מאנוסתו במשמע וקרא דערות בת אשת אביך ללמד מי שיש לו אישות לאביך בה פרט לאחותו משפחה ועבודת כוכבים שאין לו אישות לאביך בה דבשפחה וכותית לא תפשי בהו קדושין כדנפקא לן בפרק האומר שפחה עם הדומה לחמור כותית ואחר כך תבא אליה ובעלתה ומעיקרא לא והכי מפרש לה לקמן בפסוק ערות בת אשת אביך כדדרש ר' יוסי בר' יהודה אבל חכמים אמרו דערות אשת אביך אתא ללמד שהבא על אחותו והיא לו בת אשת אביו חייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו ורש"י ז"ל הניח דברי חכמים ותפש דברי ר' יוסי בר' יהודה מפני שהם יותר קרובים לפשוטו של מקרא שיותר קרוב לומר שהמקרא של בת אשת אביך בא למעט אחותך מן השפחה ומן הכותית שאין לאביך אישות בה מלומר שבא לחייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו:
מולדת בית או מולדת חוץ בין שאומרים לו לאביך קיים את אמה בין שאומרים לו הוצא את אמה. בפ"ב דיבמות כגון ממזרת ונתינה. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואיננו נכון אי יצא מזה שאחותו מן העריות לא תהיה בכלל האיסור הזה והם כלם בכרת חוץ מן הנולדת מן השפחה ומן הכותית ואני תמה על הרב שהרי בגמ' יבמות בפרק השני מפורש ואימא פרט לאחותו מחייבי כריתות אמר רבא אמר קרא ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ בין שאומרין לו לאביך קיים בין שאומרין לו הוצא ואמר רחמנא אחותך היא אלמא לאו אחותו מחייבי לאוין בלבד נקראת אחותו אלא אף אחותו מחייבי כריתות נמי אחותו היא עכ"ל. ונ"ל שאין זו טענה על דברי הרב כי אין פירוש כגון ממזרת ונתינה שב על האם כאשר חשב עד שתהיה בתה אחותך מחייבי לאוין בלבד אלא על הבת קאי ומילתיה דרבא ה"פ בין שאומרים לו לאביך הוצא את אמה שהיא באיסור חייבי כריתות או באיסור חייבי לאוין שאז בתה היא אחותך אף שהיא ממזרת כגון שאמה מחייבי כריתות או נתינה כגון שאמה נתינה שהיא מחייבי לאוין ונקט נתינה משאר כל חייבי לאוין מפני שאין שום שם לכלול כל הבאין מחייבי לאוי' כמו שם הממזרת שכולל כל הבאין מחייבי כריתות לפיכך תפש נתינה וה"ה כל הבאין משאר חייבי לאוין והראיה על שכגון ממזרת ונתינה שב על הבת ולא על האם שהרי כתב אחר זה בת אשת אביך למד שאינו חייב על אחותו משפחה כותית דמשמע שהוא חייב על אחותו מחייבי כריתות והוא סותר מה שפירש גבי מולדת חוץ כגון ממזרת ונתינה אם היא שב אל האם דמשמע אבל לא על חייבי כריתות אלא עכ"ל כדפרישית שהממזרת ונתינה שב על הבת לא על האם ועוד ראיה אחרת על שכגון ממזרת ונתינה שב על הבת ולא על האם שהרי בפרק כיצד שנינו מי שיש לו אח מכל מקום זוקק ליבום והרי הוא אחיו לכל דבר חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן כותית ואמרינן בגמרא מכל מקום לאתויי מאי לאתויי ממזר שהוא אחיו מחייבי כריתות ופריך פשיטא אחיו הוא ומשני מהו דתימא נילף אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן כשרים ולא פסולין אף כאן כשרים ולא פסולין קמ"ל אלמא מילתא דפשיטא היא דאחיו מיקרי אף מחייבי כריתות והה"נ אחותו ואיך יעלה על הדעת לומר שרבי יוסי בר' יהודה ס"ל דלא מיקרי אחותו אלא הבאה מחייבי לאוין כגון ממזרת ונתינה אבל הבאה מחייבי כריתות לא מיקריא אחותו אלא על כרחנו לומר שכגון ממזרת ונתינה שב אל הבת הבאה מחייבי כריתות ומחייבי לאוין כדפרישית ואם תאמר מאחר שאחותך משמע אף הבאה מחייבי כריתות למה לי קרא דמולדת בית או מולדת חוץ לרבויי ממזרת ונתינה תיפוק לי מאחותך י"ל דאי לאו קרא דמולד' בית או מולד' חוץ ה"א מבת אשת למעוטי אחותך מחייבי כריתות קמ"ל קרא דמולדת בית או מולד' חוץ:
ערות בת בנך וגו' בבתו מאנוסתו הכתוב מדבר. דביבמות פ' נושאין על האנוסה רמי רבא כתיב ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה הא בת בנה ובת בתה דידה גלה והכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח הא כיצד כאן באונסין כאן בנישואין פירוש האי קרא דערות בת בתך לא תגלה דדייקינן מיניה הא בת בתה דידה גלה בבתו מאנוסתו קמיירי ולפי' אינו באזהרת לא תגלה אלא בבת בתו הבאה מזרעו אבל לבת בתה של אנוסתו הבאה מזרע אחרים אינו באזהרת לא תגלה אבל בת הבת של נשואתו ל"ש כשהבת מזרעו ל"ש כשהבת מזרע אחרים כיון שהיא בת נשואתו הרי הן באזהרת לא תגלה ואם תאמר אי משום קושית המקראות נימא איפכא דקרא דערו' בת בתך לא תגלה בבתו מנשואתו קמיירי דלא עבד בה אסורא ולפיכך אין לאסור בת בתה הבאה מזרע אחר כיון שלא עשה בה שום איסור שהרי בנישואין לקחה אבל בת בתה הבאה מאנוסתו הבאה מזרע אחר כיון שנעשה בה מעשה איסור שעבר על ומלאה הארץ זמה ראוי לאסור אף בבת בתה דידה הבאה מזרע אחר כבר הקשו זה בפרק נושאין על האנוסה ותרצו עריות שאר כתיב בהו בנישואין איכא שאר באונסין ליכא שאר אבל מדכתיב ערות אשה ובתה ליכא לאוכוחי דקרא דאשה ובתה בנישואין משמע ולא באונסין דומיא דבת אשת אביך משום דמאשת אביך משמע שהיא לאביך על ידי אישות אבל אשה סתמא בלתי סמוכה לאביך לא משתמע מינה לא אונסין ולא נישואין וכן כתב רש"י ז"ל בהדיא לקמן גבי ערות אשה ובתה לא אסר הכתוב אלא על ידי נשואי הראשונה לכך נאמר לא תקח לשון קיחה:
ובתו ובת בתו מנשואתו אנו למדין מערות אשה ובתה לא תגלה בין שהיא ממנו בין שהיא מאיש אחר. פירוש וא"ת אחר שזה המקרא של ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה באונסין קמיירי אם כן בתו ובת בתו ובת בנו מנשואתו מניין הא ליכא למימר דאתיא מקל וחומר משום דאין מזהירין מן הדין כדלקמיה השיב ואמר שאנו למדין אותן מערות אשה ובתה דכתיב ביה בתה ובת בתה ובת בנה סתם דמשמע בין בבניה מזרע אחרים בין בבניה מזרעו דכולם בשם בתה ובת בתה ובת בנה הן נקראין:
ערות בת בנך או בת בתך קל וחומר לבתך אלא לפי שאין מזהירין מן הדין למדוה מג"ש במס' יבמות. ובריש פרק אלו הן הנשרפין ששם אמרו בתו מאנוסתו מניין אמר אביי קל וחומר על בת בתו ענש על בתו לכ"ש ופריך וכי מזהירין מן הדין ותרץ גלויי מילתא בעלמא הוא פי' בת בתו מכח בתו קא אתיא ואפילו הכי הוצרך רבא לומר אמר לי רבי יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה והא דקאמרי בתו מאנוסתו מניין ולא אמרו סתם בתו מניין משום דבתו מנשואתו וכן בת בתו ובת בנו מערות אשה ובתה נפקא דכולהו בכלל אשה ובתה הוו אבל בתו מאנוסתו לא משתמ' מקרא דערות אשה ובתה דההיא בנשואה קמיירי מקושית המקראות כדרבא אבל בת בתו ובת בנו מאנוסתו מערות בת בנך או בת בתך נפקא דההוא באונסין קמיירי מקושית המקראות כדרבא ומשום הכי לא נפל הספק אלא בבתו מאנוסתו שאינה לא בכלל ערות אשה ובתה ולא בכלל ערות בת בנך או בת בתך וילפי לה מגזרה שוה דהנה הנה לאסורא זמה זמה לשרפה כתיב הכא כי ערותך הנה וכתיב התם שארה הנה מה התם בתו כבת בתו לאיסור' אף כאן בתו כבת בתו לאיסורא ואתיא זמה זמה לשרפה כתיב הכא זמה היא וכתיב בפרשת קדושים זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן מה להלן שרפה אף כאן שרפה ובתו מאנוסתו שהיא בשרפה למדו אותו מהנה הנה מבתו מנשואתו מה בתו מנשואתו בשרפה אף בתו מאנוסתו בשרפה שהלמד בגזרה שוה חוזר ומלמד בגזרה שוה דדוקא בדבר הלמד בהקש אמרו שאינו חוזר ומלמד בהקש ובקדשים דוקא כדאיתא בזבחים פרק איזהו מקומן אבל בגזרה שוה חוזר ומלמד בגזרה שוה אפילו בקדשים וכ"ש בדעלמא. ויש מפרשים אתיא הנה הנה מה להלן עשה הבת כבת והבן כבת הבן אף כאן עשה הבת כבת הבת והבן כבת הבן ומה להלן זמה עם הנה אף כאן זמה עם הנה וכאילו כתיב גבי ערות בת בנך וגו' כי ערותך הנה זמה היא ומעתה נלמוד עונש שרפה בבתו ובת בנו ובת בתו ובתה ובת בתה ובת בנה בגזרה שוה נאמר בשניהם כאן זמה ונאמר להלן בפרשת קדושים זמה היא באש ישרפו מה זמה הכתוב שם בשרפה אף זמה הכתוב כאן בשניהם בשרפה ושניהם נכונים:
ערות אחי אביך לא תגלה ומה ערותו אל אשתו לא תקרב. אבל גבי ערות אביך לא הוצרך לכתוב אחריו אל אשתו לא תקרב להודיע מה היא ערותו משום דסמך קרא על גזרה שוה דערות אביך וערות אביו דפרשת קדושים:
אשת בנך היא לא אמרתי אלא בשיש לבנך אישות בה פרט לאנוסה ושפתה וכותית. בתורת כהנים ומה שדרשו גבי בת אשת אביך פרט לשפחה וכותית בלבד וכאן דרשו פרט לאנוסה שפחה וכותית משום דהתם רבי קרא האנוסה מבת אביך אף בת אנוסה במשמע כדלעיל ואלו הכא לא ומה שלא אמר גם כן פרט לחייבי כריתות דהא ליכא קרא לרבוינהו כי היכי דרבינהו מקרא דמולדת חוץ כדלעיל אפרשנו בסמוך בס"ד. ואם תאמר מאי שנא הכא דממעט מקרא דאשת בנך אף האנוסה שאין לבנך אישות בה ואלו גבי בת אשת אביך אינו ממעט האנוסה אם מפני שהאנוסה ריבה אותה הכתיב מקרא דבת אביך אף בת האנוסה במשמע כדלעיל הכא נמי שהאנוסה ריבה אותה הכתוב מקרא דכלתך אף האנוסה במשמע כמו שאמרו גבי אחותך אף האנוסה במשמע יש לומר שאני התם דהוו תרי קראי וכל אחד נדרש לעצמו וכיון שמהאחד משמע אף האנוסה ומהאחר משמע למעט אנוסה כדי שלא יסתור זה את זה דרשו שלא בא למעט אלא השפחה וכותית בלבד כדי לקיים שני המקראות אבל הכא שהרבוי והמיעוט שניהם במקרא אחד אין כל אחד נדרש לעצמו אלא קצתו מבאר לקצתו באי זו כלתך אמרתי באותה שיש לבנך אישות בה פרט לאנוסה ושפתה וכותית שאין לבנך אישות בהן וכך אמרו בפרק ארבע מיתות במתניתין דהבא על כלתו חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש ולחייב נמי משום אשת בנו אמר אביי פתח הכתוב בכלתו וסיים באשת בנו ללמדך זו היא כלתו וזו היא אשת בנו פירוש שאין כל אחד נדרש לעצמו עד שנא' שהוא חייב משום כלתו ומשום אשת בנו אלא שניהם דבר אחד הם שהרי פתח בזה וסיים בזה ועכ"ל שאינו אלא ללמד שזו היא כלתך זו היא אשת בנך ואין לחייב עליה משום כלתו ומשום אשת בנו כמו שמחייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש:
ערות אשה ובתה לא אסר הכתוב אלא על ידי נישואי הראשונה לכך נאמר לא תקח לשון קיחה וכן לעניין העונש אשר יקח את אשה ואת אמה לשון קיחה דוקא בלקיחה אבל אנס אשה מותר לישא בתה. ביבמות פרק נושאין על האנוסה ואע"פ שמהמקרא של ערות בת בנך או בת בתך למדנו שבתו מאנוסתו אסורה ומהמקרא הזה למדנו שלא אסרה תורה אלא ע"י נישואי הראשונה ולא ע"י אונסין והם שני מקראות שכל אחד נדרש לעצמו אין זה סות' לזה מפני שהמקרא של ערות בת בנך או בת בתך דמיירי באונסין לא אסר אלא בתו ובת בתו ובת בנו מאנוסתו אבל בתה ובת בתה ובת בנה לא והמקרא של ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בתה ואת בת בנה לא תקח דמיירי על ידי נישואי הראשונה כדמשמע ממה שנאמר בה לא תקח לשון לקיחה אסרה את שניהם בין בתה ובת בתה ובת בנה ממנו בין בתה ובת בתה ובת בנה מאיש אחר ואף על פי שהמקרא של ערות אשה ובתה אפילו בבתו ובת בתו ובת בנו קמיירי שאף הן בכלל בתה ובת בתה ובת בנה הן כדלעיל דאם לא כן בתו מנשואתו וכן בת בתו ובת בנו מניין מכל מקום הדוקיא של הא בתה ובת בתה ובת בנה גלה בבתה מאיש אחר קמיירי והא דמשני רבא הא כיצד כאן בנשואין כאן באונסין פירוש קרא דערות בת בנך או בת בתך לה תגלה בבתו מאנוסתו קמיירי ולפיכך לא נאסרו אלא בתו ובת בתו ממנה ולא בתה ובת בתה ובת בנה מאיש אחר וקרא דערות אשה ובתה לא תגלה בנשואתו קמיירי ולפיכך נאסרו עליה בתה ובת בתה ובת בנה בין ממנו בין מאחרים ואם תאמר למה לא מיעטו מהאי קרא דערו' אשה ובתה דמשמע ע"י קיחה של קדושין אף בתו משפח' וכותית כמו שמיעטו בכל שאר המקראו' דכתיב בהו אישות י"ל כיון דאשמועינן מערות בת אשת אביך למעט אחותו משפחה וכותית למדנו שולד שפחה וכותית לא מיקרי זרעו ותו לא צריך קרא למעט בתו משפחה וכותית דהא לאו זרעו היא אבל גבי כלתו שהשפחה והכותית עצמן מיקרי כלתו וסלקא דעתך אמינא שהן אסורו' לו אתא קרא דאשת בנך היא למעט שפחה וכותית א"ק דא"כ הוה ליה למעוטי חייבי כריתות אכולהו קראי דכתיב בהו אישות כיון דחייבי כריתות לא תפשי בהו קדושין. ושמא י"ל כיון דאתא קרא דמולדת חוץ לרבוי חייבי כריתות כדלעיל ולמדנו בזה דאישות דכתיב' נבי ערות בת אשת אביך לא קא ממעט אלא שפחה וכותית שאין במינן קדושין לא לדידיה ולא לעלמא דלא תפשי בהו קדושין אלא לכי מיגיירא שאז גופא אחרינא היא אבל חייבי כריתות אע"ג דלדידיה לא תפשי לעלמא תפשי כדאיתא בפרק שני דיבמות למדנו שכל מקום שכתוב בו אישות אינו אלא למעט אותו שאין במינן קדושין שהן השפחה והכותית וא"ת אי הכי לא הזה להו למעוטי אנוסה מכיון דשייך בה קדושין י"ל כיון שלא נתרצו באישות עד שהוצרך לאנוס אותה יצריה בעלמא הוא דתקיף עליה וגריעה טפי משפחה וכותית שהם רוצים באשות אלא דלא תפשי בהו קדושין וא"ת למה לי קרא דאישות למעט שפחה וכותית בשלמא גבי כלתו איצטריך משום דהוה אמינא אע"ג דלא תפשו בהו קדושין כיון ששכב בנו עמה כלתו מיקרי ואסור לגלות ערותה קמשמע לן אשת בנך היא כשיש לבנך אישות בה ולא שפחה וכותית אלא גבי אחותו למה לי קרא דאישו' למעט אחותו משפחה וכותית תיפוק לי מקרא דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה דמשמע דולדה כמוה ובכותית כתיב כי יסיר את בנך מאחרי בנך מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכותית קרוי בנך אלא בנה י"ל דס"ל להאי תנא דדריש קרא דבת אשת אביך למעט אחותך הבאה משפחה וכותית דקרא דכי יסיר בשבעה עממים דוקא שהן אדוקין בעבודת כוכבים הוא דכתיב אבל בשאר עממים שבח"ל דלאו עובדי כוכבים הן אלא מנהג אבותיהם בידיהם בלבד לא להכי איצטריך קרא דאשת אביך למעט אפילו כותית דשאר האומות דאף זו ולדה כמוהו לאו ולד דאביך הוא ואגב כותית נקט נמי שפחה אע"ג דשפחה לאו מהכא נפקא אלא מהאשה וילדיה וא"ת למה לי תרתי ליכתוב חד מינייהו או דשפחה או כותית ולגמר חד מחבריה כבר הקשו זה בגמר' ותרצו דמצרך צריכי דאי אשמועינן שפח' משום דאין לה ייחס דכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור אבל כותית דאית לה ייחס כדכתיב בלאדן בן בלאדן הדרימון בן טברימון אימא לא ואי אשמועינן כותית משום דלא שייכא במצות אבל שפחה דשייכא במצות שכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה דגמר לה לה מאשה אימא לא צריכא:
זמה עצה כתרגומו עצת חטאין שיצרך יועצך לחטא. כי דגש המ"ם להבלעת אות הכפל על משקל סבה ששרשו סבב אף כאן זמה שרשו זמם שפירושו מחשבה ועצה כאשר זמם לעשות זממו אל תפק:
אל אחותה שתיהן כאחת. כדתנן בפ' האיש מקדש המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינן מקודשות ואמרינן בגמ' מנא הני מילי אמר רמי בר חמא דאמר קרא ואשה אל אחותה לא תקח לצרור בשעה שנעשות צרות זו לזו לא יהא לך ליקוחי' אפילו באחת מהן וא"ת אי קרא דאשה אל אחותה לא תקח בששתיהן בבת אחת קמיירי ואמר רחמנא לא תקח לא יהו לקוחין אפילו באחת מהן היכי מיחייב כרת הא אין כאן איסור אחות אשה כבר תרצו בגמר' אמר רבא קרא בזה אחר זה קמיירי שבקדושי הראשונה הויא אידך אחות אשה ואם בא עליה ענוש כרת ומתני' דקתני בבת אחת מהאי קרא נמי נפיק וכדרבה דאמר רבה כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו ופרש"י ז"ל מילתיה דרבה סברא בעלמא היא שכל שאין קדושין תופסין בה בזה אחר זה בבת אחת נמי אין קדושין תופסין בה הילכך כיון דבאחות אשה לא תפסי בה קדושין מאחר שהיא מחייבי כריתות כי קדשינהו בבת אחת נמי לא תפשי בהו קדושין:
זו היא עבודתה שמוסר בנו לכומרין ועושין שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש. בפר' ארבע מיתות אליבא דאביי ואע"פ שרבא חולק עליו ואמר כמשוורתא דפורייא פי' כמו שמדלגין בפוריא על האש מצד זה לצד זה ולא שמעבירין אותו ברגליו ותניא כותיה דרבא העבירו ברג' פטור פי' אותו ע"פ פשוטו של מקרא כמ"ש בפסוק וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן:
ונכרתו הנפשות העושות הזכר והנקבה במשמע. אע"ג דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כדנפקא לן מאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם כדאיתא בפ"ק דקדושין אפ"ה אצטריך קרא דונכרתו הנפשות העושות לחייב הזכר והנקבה משום דאי מהתם הוה אמינא ה"מ כשהחטא שעושה הזכר והנקבה הוא ממין אחד אבל הכא שהאיש בועל והאשה נבעלת ואינן מין אחד אימא לא קמ"ל והראיה על הפירוש הזה שהרי אפי' בששניהם זכרים והעבירה אינו ממין אחד רק האחד שוכב והאחר נשכב הוצרך הכתוב לרבות את הנשכב שיהיה באזהרה ובעונש כמו השוכב אע"פ ששניהם זכרים ואמרו לא תשכב לא תשכב כתיב אחד השוכב ואחד הנשכב אי נמי לפי שנא' בתחלת פרשת העריות איש איש אל כל שאר בשרו אין לי אלא איש שיהא ענוש כרת על ידי האשה אשה ענושה כרת על ידי האיש מנין תלמוד לומר ונכרתו הנפשות העושות הרי כאן שנים וכבר הארכתי בזה בפסוק לא תקרבו לגלו' ערוה ע"ש:
ושמרתם את משמרתי להזהיר ב"ד על כך. דאי להזהיר את ישראל על כך הרי כבר אמור ושמרתם את חקתי וגומר ולא תעשו מכל התועבות האלה:
