וידבר ה' אל משה לאמר וגומר עד סוף הסדר ויש בזה שאלות: השאלה הא' מה ענין אמרו כמעש' ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעש' ארץ כנען אשר אני וגו'. כי בשאר מצוות התור' לא עשתה התור' כדמות ההקדמ' הזאת ומצוות איסור העריות מי יחדם למעשה ארץ מצרים ולמעש' ארץ כנען: השאלה הב' בכפל שבא בפסוקים האלה כי הנה ראשונ' אמר את מצותי תשמורו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם. וחזר ואמר שנית ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ואחד משני הפסוקי' האלה הוא כפול בהכרח גם אמרו שם פעמים אני ה' מבואר ההכפל: השאלה הג' באמרו איש איש אל כל שאר בשרו לא יקרבו לגלות ערוה אני ה'. והפסוק הזה אין לו ענין כי מיד אח"ז ביאר העריות א' אל א' והפסוק הזה לאי זה מהם נתיחד. ויקש' עוד למה אמר בפסוק הזה הראשון מן העריות אני ה'. ולא אמר כן בשאר פסוקי העריות: השאלה הד' באמרו ערות אביך וערות אמך לא תגלה אמך היא כי אם בא הפסוק הזה להזהיר על האם למה זכר האב. ואם בא להזהיר על אשת האב אע"פ שאינ' אמו אח"ז אמר ערות אשת אביך לא תגלה ולמה א"כ הוצרך לזכור כאן ערות אביך וערות אמך לא תגלה: השאלה הה' למה לא זכר הכתוב בעריות ערות בתו וזכר ערות בת בנו או בת בתו. וחז"ל אמרו ערות בת בנך בבתו מאנוסתו הכתוב מדבר ובת בתו מאשתו אנו למדין מערות אשה ובתה וכן כתב רש"י ערות בת בנך ק"ו לבתך אלא לפי שאין מזהירין מן הדין למדוה מג"ש. וראוי לדעת למה לא הזהיר על הבת בביאור כאשר עשה בשאר העריות אלא מכח ק"ו וג"ש: השאלה הו' באמרו ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא לא תגלה ערותה כי למה הזהיר עתה על ערות אחותו וכבר הזהיר עליה באמרו ערות אחותך בת אביך או בת אמך ופרש"י שאינו חייב על אחותו משפחה ולכך נאמר בת אשת אביך הראויה לקדושין. והפסוק קראה אחותך: השאלה הז' באמרו ומזרעך לא תתן להעביר למולך כי למה זכר המולך שהוא מסוג עובדי כוכבים בתוך העריות והם שלשה סוגים מתחלפי'. עבודת כוכבים ומזלות. גלוי עריות. ושפיכת דמים. וענין הפרשה הוא בגלוי עריות ולכך יקשה למה הכניס בתוכה המולך: השאלה הח' בכפל הפסוקים שבאו אחרי זכרון העריות שאמר הכתוב אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכ'. ותטמא הארץ וגו' ותקיא הארץ את יושביה וחזר לומר פעם שנית כי כל התועבות האלה עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ. ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם. והם בלי ספק דברים כפולים ואמר אח"כ ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם. ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם. וההכפל בפסוקים האלה מבואר נגלה: והנני מפרש הפסוקים האלה באופן יותרו השאלו' האלו כלם בג"ה: וידבר ה' אל משה לאמר כמעשה ארץ מצרים וגו' עד סוף הסדר. מפני שזכר לעיל איסור שפיכת הדם על פני השדה להרחיקם מהעבודות שהיו עובדים במצרים וכמו שאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים לכן אמר כאן כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו שהיא האכילה על הדם וסביבו ואכיל' הדם עצמו לפי שהכנעניים לא היו פירוצים באכיל' על הדם ולא על אכילת הדם עצמו. אבל היו פרוצים מאד בענין הניאוף. לכן אמר כנגד קלקולי הכנעניים אשר בשר וגו'. וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו והוא בענין העריות לכך נסמכו שתי הפרשיות האלו. והית' התחלת כל אחת מהן בלשון איש איש להיותם דומות בזה כי בראשונ' אמר איש איש אשר ישחט ובשני' אמר איש איש את כל שאר בשרו. הא' הזהיר' בענין עבודת השדים. והשנית באיסור העריות הנמשך ברוב הניאוף. וי"מ שעל העריו' אמר כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען מפני שהמצריים היה בשר וגו' לפי שכמו שזכר המדיני המדות הן הרגיליות וכל אדם ינהג בהן אם כמו שנוהגים בארץ מולדתו או כפי מה שנוהגים בארץ מושבו אם לא נתישב בארץ מולדתו ולכן הזהירם יתברך כמעשה ארץ מצרים עם היות שישיבתם שם וארץ מולדתם לא תעשון וכן כמעשה ארץ כנען אשר אתם באים שמה לשבת בה לא תעשו לפי שיש לכם למוד אחד יותר ראוי והגון שתלמדו אותו והוא למוד אלהיכ' וזה שכתב את מצותי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם ר"ל אין ראוי שתלמדו מדותיהם ומעשיהם ממצרים שהוא הגבול שיצאתם משם ולא מארץ כנען שהוא הגבול אשר תבואו בו כיון שהארץ ההיא קאה את יושבי' ולמה תלמדו מהם אחרי שלא הצליחו אבל למדו ועשו כמצות אלהיכם המנהיג אתכם והוא אמרו אני ה' אלהיכם. וביאר להם התועלת שימשך להם בהיותם הולכים בחקות השם ומשפטיו באמרו ושמרתם את מצותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כלו' מעשה ארץ מצרים המביא אדם אל הכרת ומעש' ארץ כנען המביא אדם אל האבדון אבל מצותי ותורותי יביאוהו אל החיים הנצחיים והם חיי הנפש. וכן תרגמו אונקלוס וחי בהם ויחי בהוי לחיי עלמא. כי א"א לפרש וחי בהם אל חיי העולם הזה כיון שגם האומות יחיו בחקותיה'. והותרו במה שפירש בזה שני השאלות הראשונות הא' והב'. ואמנם אמרו איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה יש מפרשים שאר שהוא כמו בשר ויהי' שאר בשרו כמו אדמת עפר ויותר נכון לפרש ששאר הוא מלשון שארית וקיום. והנה קיום הבשר באישים רבו המספר הוא הקורב' והיחס שיש ביניהם להכנס תחת סוג יתיחסו כלם אליו. ומלת ערוה הוא מלשון ערוי שענינו מכוסה ולכן ביחוד בנקבה נאמר ערוה. ואחרי שתדע זה אפשר לפרש הפסיק בא' מג' אופנים. הא' שרצה בו להזהירו על כל העריות בכלל בתחילתן ואח"כ יפרט אותם והמאמר הכללי הוא איש איש אל כל שארבשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה' ר"ל המצוה הזאת בכללה ואח"כ ביאר מי הן השאר שאסור לגלות ערוה. ואמר ערות אביך וערות אמך ע"ד הפשט ערוה אחת היא שישכב את אמו כי הוא ערות אביו וקלונו וערות אמו יחס הערו' לשניה' והוא אמרו אמך. היא לא תגלה ערותה כי בכ"מ שנזכר ערות אין הרצון בו עצמו אלא אשתו. והפי' הב' הוא שלא בא הכתוב הזה להזהיר על גלוי העריות אלא לעשות משמרת אליו והרצון שהאדם לא יתקרב אל קרובותיו יותר מדאי כי אולי יביא זה לגלות ערותן. וזהו לא יקרב לגלות ערוה שהוא קרוב בשר וישיבה כדי שלא יבא לגלות ערוה. והג' הוא שכל העריות נכללות לג' מינים. הא' מה שיהי' אסור בעבור כבוד האדם עצמו כמו שאמר כי ערותך הנה אשת בנך היא ערות אביך היא. הב' מה שיהי' אסור מפני כבוד האב כמו שאמר ערות אביך היא. ערות בת אשת אביך. ערות אחי אביך ודומיהם. והג' מה שיאסור מפני כבוד האם כמ"ש אמך היא לא תגלה ערות' ערות אחות אמך וכיוצא בו. ומפני זה בתחלת העריות זכר כל שלשת הסוגים כי הוא אמר על עצמו איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. ועל העריות האסורות מפאת עצמו אמר ערות אביך שהוא ג"כ סיג כולל לנקבות האסורות מפני כבודו. ועל העריות האסורו' מפאת האם אמר וערות אמך לא תגלה הרי כאן ג' הסוגים בכלל. והתחיל לפרט אותם בענין האם שהוא מה דסמיך ליה באמרו אמך היא לא תגלה ערותה. והנה זכרה התור' העריות בסדר מהיותר חמורה בגנות אל היותר קלה כי זכרה ראשונ' ערות האם כמו שאמר אמך היא לא תגלה ערותה להיותה החמורה מכל העריות והוא היותר שאר שיש לאדם. והותרו בזה השאלות הג' והד'. ואחר ערות האם זכרה ערות אשת האב כי בבחינת כבוד האב הרי היא כאמו. ואח"ז זכר אחות בת האב או בת האם. ואמר מולדת בית או מולדת חוץ ר"ל במולדת בית בחופה וקדושין כמנהג בנות ישראל. ומולדת חוץ שהית' אמה אנוסה או מפותה או חללה זונה שלא באישות כדברי המתרגם. וי"מ מולדת בית על אחות בת אביו ומולדת חוץ על בת האם שנשאה לאיש אחר והוא ע"ד לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. ואחר האחות זכר בנות הבנים והבנות שהם בקורבה יותר חלושה ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן. ולפי שהיה זה נוגע לכבוד עצמו אמר כי ערותך הנה. ומטעם זה נאסרה הבת ג"כ לפי שבני בנים הרי הם כבנים ודיו לבא מן הדין להיות כנידון ואם בת בנו או בת בתו היא אסורה לו כ"ש בתו ממש גם שכבר למדנו איסור הבת מענין אשה ובתה והותר' בזה השאל' הה'. ואח"ז זכר ערות בת אשת אביך מולדת אביך ולא אמר בת אמר לפי שאין זו אחות מאב ואם אבל היא בלבד אחות מן האב מאשה אחרת ובא ללמד שאינו חייב על אחותו שהוליד אביו משפחה כי אם בת אשת אביו הראוי' לקדושין וכן קבלו חז"ל ובזה הותרה השאל' הו'. ואח"ז זכר ערות אחות אביו לפי שהוא שאר אביו וחרפה הוא לו שתזנה אחותו עם בנו וכן ערות אחות אמך. ואח"ז זכר ערות אחי אמך לא תגלה וביאר איך יהיה הגלוי ההוא באמרו ואל אשתו לא תקרב דודתך היא. ואח"ז זכר ערות כלתו אשת בנו כי איך יחרף ויגדף האב את אשת בנו החביב עליו. אך אשת אחי האם לא זכרה התור' כי אין הערוה לא לאב ולא לאם בעצם וראשונ' ולזה לא נאסרה רק מגזרת רבותינו שגדרו בעריו'. וכן מאב ואם ולמעל' מדברי קבלה נקראו שניות לעריות. א"כ נזכרו כל העריות כפי מדרגתם בזנות. ואמר ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח להגיד שאיזו מהם האשה או בתה שתקח ראשונ' באישות אסור עליו לקחת השניה שנא' לא תקח בדרך לקוחין וקדושין. ואמר שארה הנה להגיד ששתיהן כבשר אחד ולכן זמה היא ר"ל זממה רעה ויצר הרע וכן תרגם אונקלוס עצת חטאין. ואמר ואשה אל אחות' לא תקח ר"ל בדרך לקוחין פרט לאונס ומפתה שמותר באחותו. וטעם לצרור לגלות ערותה עליה בחייה מלת לצרור היא מלשון הצר הצורר ואין קנאה לאחר מות' ולזה אמר בחיי' אך לאחר מיתת אשתו מותר באחות'. אבל לא לאחר גרושי אשתו כיון שהיא עדין בחיים. ומאחר שאמר בזו בחייה שומע אני ששאר כל העריו' אסורות עולמית. ולא אמר ערות אחות אשתך שלא בא הכתוב לאסור רק לאיש לצרור את אשתו בנשאו אשה עלי' והוא אמרו לצרור כי אין שתי אחיות אסורו' מפאת עצמן כי כבר היו לאלקנה שתי נשים והכתוב מוכיח כי תהיינה לאיש שתי נשים רק אסר הכתיב להיות אחת יושבת צרורה שאין בעלה נוהג בה העונ' האמור' בתור' כענין ותהיינ' צרורות עד יום מותם אלמנות חיות וע"כ אמר עליה בחיי'. ודרך חז"ל בזה ידוע. ואמר ואל אשה בנדת טומאת' לא תקרב ר"ל אפי' שתהי' אשתו ונסמכ' כאן לפי שהן דומות כי כמו ששתי האחיות מותרות בזמנים מתחלפים והוא אחר מות א' מהן כן הנדה יש זמן לאסרה וזמן להתיר' וכן סמך אשת איש שהיא דומה לה שיש זמן לאיסור' וזמן להתיר' אחר מות הבעל. ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע בא להזהיר על אשת איש. והנביא קללו שנא' (מלאכי ב') ובעל בת אל נכר יכרת ה'. ואמנם אמרו במקו' הזה ומזרעך לא תתן להעביר למולך נזכר כאן אע"פ שא"ז מכלל העריו' לשתי סבות. הא' לפי שעבודת המולך היתה ממעש' ארץ כנען כמו העריו' אשר זכר שהיו הכנעניי' פרוצי' בהן ולכך באה הזהרתו עם העריות להיות' דברים מיוחדי' ומורגלי' בארץ ההיא. והב' לפי שהית' עבודתו ענין זנות והוצא' הזרע לבטל' כמו שכיבה עם בהמה והזכור ולכן זכר' אותו התור' בשם זרע שנא' ומזרעך לא תתן להעביר למולך כי מפני שהיו נותני' בניה' ובנותיה' לשרוף באש הי' כאלו השחיתו דרכם והוציאו זרעם לבטל' במה שהולידו לריק והפסידו זרעם בידיהם. ולכך נזכר כאן וסמך אליו איסור שכיבת הבהמ' והזכור והותר' בזה השאל' הח'. ואמנם איסור העריו' כבר ביאר הרב המור' ענינו בפמ"ט ח"ג שהוא כדי למעט את המשגל ולמאוס בו כי לא ירצה ממנו כי אם מעט מזער שכל א' מהנקבו' שנזכרו בעריו' נמצאות על הרוב עם האיש שנאסרו עליו תמיד בביתו והן ממהרות להראות לו ולהמצא לפניו לא יטרח להזמינן ולבקשן וא"א לשופט להרח ק את האדם שלא ימצאו אלו עמו ולכן נאסר' בעילתן ונמנעה לנו מניע' גדול' במיתת ב"ד וכרת כי כאשר ידע האד' שאין שם צד היתר בבעילתן יש לבטוח שלא ילך אדם אחריהן ולא יהרהר בהן והיות הערו' ממהרת להראו' בקרוב' להמצא כמו שאמרנו מבואר בהם כי האדם כשיהי' לו אשה על הרוב אמה וזקנתה ובתה ובת בתה ואחות' נמצאות עמה על הרוב מהעתי' והבעל פוגש אותם בבואו בביתו ובעשותו מלאכתו וכן האשה תעמוד פעמים רבות עם אחי בעלה ואביו ובנו וככה מציאות האדם על הרוב עם אחיותיו ודודותיו ואשת דודו ואלו הן כלם עריות של שאר בשר. והוא אחת מהסבות שבעבור' נאסרו. והענין השני הוא לישא פנים למדת הבושת מפני כי היות זה המעש' בין השרש והענף עזות גדול הוא לאדם לבעול את האם או את הבת ונאסר על שרש וענף שיבעל אחד מהם את האחר. ואין הפרש בין שיבעול השרש או הענף או שיתקבצו שרש וענף בבעילת גוף שלישי שיתגלה גוף אחד גלוי משגל לשרש הענף ומפני זה נאסר לקבץ בין אשה ואמה ולבעול אשת האב ואשת הבן שאלו הם כלם גלוי ערות גוף א' לערות שרש וענף והאחי' כשורש וענף הם. וכאשר נאסר' האחות נאסר' אחות האש' ואשת האח שהוא התקבץ שני אישים שהם כשרש וענף בבעילת גוף שלישי. וכאשר החמיר באסור קבוץ האחים ושם אותם כשרש וענף בגוף אחד אסר' מפני זה בעילת אחות האם שהיא במקום האם ואחות האב שהיא במקו' האב. וכמו שלא נאסר' בת אחי האב ולא בת אחות האב כן לא נאסר' בת האח ולא בת האחות כי ההקש אחד. ואמנם היות אחי האב מותר באשת בן אחיו והיות בן האח אסור באשת אחי אביו הוא מבואר לפי הטעם הראשון כי בן האח נמצא על הרוב בבית אחי אביו ושירותו עם אשת אחי אביו כשירותו באשת אחיו. אבל אחי האב אינו נמצא כן בבית בן אחיו ואין שרות לאחי האב עם אשת בן אחיו. הלא תראה שהאב בעבור שהוא רגיל באשת בנו כרגילות בנו עם אשתו היו שני האסורי' שוים ובמית' אחת. וטעם איסור בעילת הנדה ואשת איש מבואר אין צריך לבקש לו טעם אחר וכבר ידעת שאסור לנו ליהנו' בערו' על איזה צד שיהי' אפילו בראות העין ולא שיתקש' עצמו עד שלזה הזהירו חז"ל להסתכל בבהמ' ועוף בשעה שנזקקים זל"ז וזהו הטעם אצלי באיסור כלאי בהמ' לפי שלא יתעורר איש ממין א' לבעול איש ממין אחר על הרוב אם לא ירכיבהו עליו בידי' כמו שעושי' הפחותי' מולידי הפרדי'. ומאס' התור' שישפיל איש מישראל מעלתו למה שבו מהפחיתו' והעזות שמאסה התור' לזכרו כ"ש לעמוד עליהם ולעשות' וזה ענין לא תחרש בשור ובחמור יחדיו כי אם יקבץ בין שניהם פעמים ירכב א' מהם על חבירו וכמו שהאריך הרב בזה במקו' הנזכר דברי פי חכם חן. ואבן כספי כתב בפירושו לתור' שהית' הסב' לאיסור העריו' לשום שלום בין בנ"י ולהסיר הקטטות והמריבו' אשר יתחדשו מפני קנאות האנשי' לנשותיה' עד שלזאת הסבה אמרה התור' לצרור. ולכך אסרה הנקב' שתפול בעבור' הקטט' ואסר' אשה ובתה ושתי אחיות כדי שלא יקנאו זו בזו כי הקנא' יותר עצומה בקרובי' מבזולת'. ובהיות הקטט' ביניה' תמיד לא יניח הזכר ולא יוכל להשלי' עצמו. ואסר' ג"כ אשת איש כי הבעל יקנא עליו בלי ספק וימית את הבועל את אשתו כמו שאמ' (משלי ו) כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם. וכן אסר' הקדש' כי בית זונה יתגודדו ורוב הרציחו' הוא בעבור הנשי'. ולזאת הסבה בעצם אסר' את אשת האח ונתן טעם ערות אחיך הוא ר" היא אשתו ואם תנאף עמה היא תשלח מדנים בין אחים. וכן ערות כלתך כי אשת בנך היא. וכן ערות אשת אביך ערות אביך היא שגם המה רעות מאד מצד הקטט' הנמשכת בהם בין הקרובי' מאד ושהם על הרוב בבית אחד. וכן אסר' קצת עריות אחרות כבת הבן או בת הבת בעבור הבעלי' רצוני חתנו כי כלל זאת הסב' לאסור לאיש הנקב' שיש לאדם אחר יותר דין עליה ואף אם הדינין שוים בקדש' ולכך היה אסור הקדש' יותר נקל בהיות' בשוה. אבל החומר' היא בין הפחו' והיתר ולכך השמיט' התור' זכירת אסור עריו' מה להעדר מהם זאת הסב'. אמנם איסור הנד' אינו מזאת הסב' רק מסבה אחרת והוא מבואר. וכן השכיב' עם הנכרית שרמז עליה באמרו כאן ומזרעך לא תתן להעביר למולך שהי' אז היותר מפורסם מכל האלוהו'. וכן שכיב' הזכר והבהמ' מבואר בעצמ' כי תבל המה שר"ל בליל' וערוב כי שרשו הוא בלל. אלה הם דברי החכם הזה והראב"ע כתב שאיסור העריו' היה מצד המקו' כי יעקב לקח שתי אחיו' בחרן. ואחריו עמרם לקח את יוכבד דודתו במצרי' ולא נטמאו בהם. אבל הית' הטומא' בעריו' בארץ כנען. ואין טעם בדבריו כי הם לא כשמרו מזה ר"ל יעקב ועמרם לפי שעדין לא ניתנ' תור' ולא נאסרו העריו' כי בלי ספק הטומא' ורוע המעש' כולל בחרן ובמצרי' כמו בארץ כנען. וגם בבית יעקב הית' מריב' וקטט' מפני נשיו לאה ורחל. והקב"ה כשרצ' לזכות ישראל הדריכם במעגלי צדק ודרכי יושר שלא שערו בו ראשוני' ולרמוז לזה כלו אמרה תור' אחרי איסור העריות אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוי' והית' טומאת' כ"כ שנטמא' הארץ עצמ' וזהו ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה והי' זה כשהקיא הארץ את יושביה ולא יכלה לסבול אותם ומפני זה ראוי לכם שתשמרו את משפטי ואת חקותי ולא תעשו מכל התועבו' האלה האזרח והגר הגר בתוככ'. כדי שלא יקר' לכם כמו שקר' לכנעניים. ואמנם אמרו עוד ולא תקיא הארץ אתכם אינו ליעוד שתקיא אותם הארץ כאשר קאה את הכנעני כי זה כבר נאמר. אבל פירושו כמו שכתב הרלב"ג בשם אביו שאמר' תורה ולא תחשבו שיהי' העונש המגיע בזה לבד שתקיא אתכם הארץ כאשר קאה את הגוי אשר לפניכ'. אבל עוד מלבד זה תתחייבו בכרת הנפשו' העושות אחת מכל התועבות האלה. והוא אמרו כי כל אשר יעשה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם שהוא עונש יותר עצום מהקיאה לכן ראוי לכם שתשמרו את משמרתי לבלתי עשות מהתועבות האלה כדי שלא תקיא הארץ אתכם ויכרתי נפשותיכ' בעונש נצחיי כי אני ה' אלהיכם שהשכר האמיתי הוא הדבקות בי וההנאה מזיו שכינתי: תם סדר אחרי מות: וידבר ה' אל משה קדושים תהיו וגו' עד וידבר ה' אל משה וגו' איש איש מבית ישראל אשר יתן מזרעו למולך ויש בזה שאלות: השאלה הא' מה ראה יתברך לצוות למשה שידבר אל כל עדת בני ישראל ויזהירם על עשרת הדברות והלא כבר שמעו אותם בסיני ונכתבו על הלוחות והם כבר יודעין אותם ומה התועלת בהשנותם: השאלה הב' אם בא לזכור כאן עשרת דברות כדעת המפרשים למה לא זכר אותם על הסדר שנאמרו בסיני ונכתבו על הלוחות כי בהיות שאמר אני ה' אלהיכם בתחלה במקום דבור אנכי למה סמך אליו כבוד אב ואם ואחריו שמירת שבת והזהירה על האם קודם האב ולמה זכר כבוד אב ואם בלשון יראה ולא בלשון כבוד כמו שנאמר בסיני. ולמה נזכר כבוד אב ואם קודם השבת בחלוף מה שנאמרו בסיני. ולמה אחריהם אמר לא תפנו אל האלילים במקום לא יהיה לך ולמה אמר אל תגנובו ולא תכחשו ולא תשבעו בשמי לשקר ולא זכר לא תרצח ולא ג"כ לא תנאף וזכר דבור לא תשא אחרי הגנבה ובכלל שלא נשמר בהם סדר עשרת דברות: השאלה הג' במצוה שהכניס בתוך הדברות ההם שנאמר וכי תזבחו זבח שלמים וכן ובקצרכם את קציר ארצכם שאינה מעשרת הדברות ולמה הזהיר על זבח השלמים ולא על העולה והחטאת והאשם: השאלה הד' למה זה על כל מצוה מהמצוות האלה נאמר אני ה' אלהיכם כי בראשונה אמר קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם. וכן איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' אלהיכם. לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלהיכם ואחר כך אמר על כל מצוה אני ה' ולא אמר אלהיכם. וחללת את שם אלהיך אני ה'. ויראת מאלהיך אני ה'. לא תעמוד על דם רעך אני ה'. ואהבת לרעך כמוך אני ה'. וכן בכל המצות עד פרשת ונטעתם כל עץ מאכל: השאלה הה' במצות שלש שנים יהיה לכם ערלים והיא כי כיון דקיימא לן שכל מצוה שהיא חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ. למה מצות הערלה שהיא חובת קרקע נוהגת בארץ ובחוצה לארץ. ואם היא נוהגת בכל מקום למה כתוב בה כי תבואו אל הארץ כי גם בחוצה לארץ נוהג דינה: השאלה הו' למה סמך למצות הערלה מצות לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו ושאר המצוות שבאו בפרשה שאינן מענינה: השאלה הז' למה נתלית מצות הערלה בפרי העץ ולא בפרי האדמה ואם הטעם הוא כמו שכתב הרמב"ן שהפרי בתחלת נטיעת האילנות רב הלחות דבק מאד ומזיק מאד היה ראוי שתכולל גם כן פרי האדמה שהוא יותר לח: השאלה הח' למה באו בלשון רבים מצות לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו לא תקיפו והשאר שבאו בפרשה זולת שתים מהם באו בלשון יחיד והן לא תשחית פאת זקנך. לא תחלל את בתך להזנותה: השאלה הט' למה נשתנה כאן הסדר במצות לא תנחשו ולא תעוננו אל תפנו אל האובות ממה שכתוב בפרשת שופטים קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני. וכאן הפסיק ביניהם שאמר לא תנחשו ולא תעוננו וסמך לו לא תקיפו וגו' עד ומקדשי תיראו ואחר כך אל תפנו אל האובות ואל הידעונים: השאלה הי' מה ראה הכתוב להביא כאן אל תחלל את בתך להזנותה כי אין זה מקומו אלא למעלה בפרשת אחרי מות בעריות או אחר זה בפרשת עונש העריות ואיש כי ינאף וגו': השאלה הי"א למה נשתנה כאן מצות השבת באמרו את שבתותי תשמורו בהיות שכבר אמר למעלה בתחלת הפרשה את שבתותי תשמורו: השאלה הי"ב למה נסמכה מצות מפני שיבה תקום למצות אל תפנו אל האובות ואל הידעונים כי יראה שאין ענין לזה עם זה: השאלה הי"ג למה בקצת המצות האלה אמר אני ה' ובזולתם לא אמר כן כי הנה על הערלה אמר אני ה'. אמנם באל תאכלו על הדם ובלא תנחשו ולא תעוננו ובהקפת הראש והשחתת הזקן ושרט לנפש שהם מצות מחולפות לא אמר באחת מהן אני ה' ובכתובת קעקע אמרו ובחלול הבת לא אמרו. ובשאר המצות כלם אמרו וכן אמרו באל תפנו אל האובות ולא אמרו בלא תנחשו: השאלה הי"ד למה לא בא מאמר אני ה' שוה בכל המקומות והמצות שנאמרו כאן כי בתחלה אמר אני ה' אלהיכם ובשאר המצות אמר אני ה' לבד ובאל תפנו אמר אני ה' אלהיכם. ובמפני שיבה תקום אמר ויראת מאלהיך שהם לשונות מתחלפים וכבר תכלול השאלה הזאת את השאלה הד' הנזכרת: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו כל השאלות האלה: וידבר ה' אל משה וגו' קדושים תהיו עד כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל. כפי דעת המפרשים בעבור שאמר למעלה ושמרתם את חקותי ואת משפטי וגו'. ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם לכן הזהירם ברוב המצות בפרשה הזאת שרוב גופי תורה תלוים בה ואמר קדושים תהיו שיהיו פרושים מן העריות שזכר. והנכון שצוה הש"י למשה שיקבץ כל עדת בני ישראל ויזהירם על המצוות האלו ויזכור להם עשרת דברות ועקרי המצוות לפי שהיה כל זה הכנה לכריתת ברית הכתוב בסוף זה הספר בפרשת אם בחקותי ולא נזכרו עשרת הדברות כמו שנזכרו ונתנו לישראל כי לא באו ולא נזכרו פה להודיעם אליהם כמו שהיו בסדר ההוא אבל רצה יתברך לבאר להם פה שאין ראוי שימצאו המעלות והמדות המשובחות מפני שיגזור בהם השכל האנושי אלא מפני שצוה בהם הקב"ה וללכת בדרכיו ולדבקה בו יעשו כל מה שיעשו מהטוב והשלמות לא מפני בחינה אחרת ומשפט שכלי מדותיי ולכך אמר קדושים תהיו שלא נאמר זה על העריות בלבד אלא על כל הדברות בכלל שיהיו קדושים ומקדשים עצמם בכל הדברים כלומר אע"פ שהתרתי לכם המשגל עם הנשים ואכילת הבשר ושתיית היין ושאר התענוגים לא מפני זה תהיו שטופים בענינים הגשמיים ההמה אל תהיו בסובאי יין בזוללי בשר למו אבל תהיו קדושים רוצה לומ' פרושים מן החמריות ולא תעשו זה כפלוסופים המתבודדים שיסגפו גופם להמשך אחר שכלם. אלא מפני כי קדוש אני ה' אלהיכם נבדל מכל חומר וגשמות ודי לעבד להתנהג במנהג האדון ותלכו בדרכי להיות קדושים כמוני. ולפי שבמדות האנושיות כבוד אב ואם והיתה יותר מפורסמת מהמדות האנושיות וכל אדם יחזיק בה מילדותו. וכן שמירת השבת היא מצות מנוחה והשקט וכל אדם יחפוץ בה להיות שביעית ימיו במנוחה כמו שזכר הרב המורה. התחיל בזכרונם ואמר גם אלה לא ישמרו בני ישראל אלא מפני שהן מצות אלהיות וזהו אמרו איש אמו ואביו תיראו כלומר אף על פי שכל איש יירא את אביו ואת אמו מילדותו אתם לא תיראו את האב ואת האם ולא תשמרו את השבתות אלא מפני שצויתי אני בו והוא אמרו אני ה' אלהיכם בעבורי ראוי שתעשו זה לא בבחינה אחרת. וכן אמר אל תפנו אל האלילים וגו' וכן בעבודת הפסילים לא אמרתי שתחדלו מזה להיותם דברים שאין בהם ממש והשכל מהביל אותם אלא מפני שאני צויתי עליו. והוא אמרו אני ה' אלהיכם. כי כיון שאני סבת הסבות אלהיכם ומשגיח ומנהיג אתכם מה לכם לרדוף אחרי הפסילים שהם הבל ואין בם מועיל. הנה התבאר למה צוה השם שידבר אל כל עדת בני ישראל המצות האלה שהיה מפני שהכינם בזה לכרות הברית שבפרשת בחוקותי והותרה השאלה הא' ושלא נזכרו עשרת הדברות כפי מה שהם ובסדרם. אבל בא להזהירם על המצות בכלל שישמרו אותם לא מפני שיחייב אותם השכל האנושי אלא מפני שצוה בהם השם. ולכך התחיל בכבוד אב ואם שהוא המפורסם שבפעלות בני אדם. ולכך אמר תיראו ולא כבדו. וזכר האם קודם לאב מפני שהנער בילדותו הקדים לה היראה ראשונה ומאביו אח"כ. ושלכן זכר אחריו אל תפנו אל האובות ואל הידעונים ושאמר בכל אחת מהמצות האלה אני ה' אלהיכם. לא לזכור דבור אנכי אלא להגיד שישמרו המצות בעבור שהוא יתברך צוה בהם והותרה בזה השאלה הב': ואמנם אמרו וכי תזבחו זבח שלמים וגו' לא בא הכתוב לצוות מתי יהיה זמן אכילת השלמים כי כבר נזכר זה למעלה בסדר צו. אבל ענינו בעבור שהוא יתברך צוה על הנדיבות הזהירם עתה שכאשר יעשו זבח משפחה בעיר שהוא זבח השלמים שיעשו זה לרצונם כלומר כאשר ירצו כי אינו מחייבם שיזבחו שלמים אבל מה שמחייב אותם הוא שביום הזבח יאכלו השלמים וממחרת עד היום הג' כי אם לא יאכל עד הזמן ההוא פגול הוא לא ירצה ואוכליו עונו ישא. ובזה ביאר להם שאף זביחת השלמים שהוא דבר רצוני לא יעשו אותם להתנהג במדת הנדיבות אלא לשמור המצות כאשר צוה השם. ולכן הביא על זה משל ממצוה אחרת באמרו ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור והיא המחרישה החיצונה רק לפחות אחד מששים. ועל ענין השלמים ומצות הפאה והלקט אמר אני ה' אלהיכם כלומר אני הוא שצויתי לכם המצות האלה ומפני אהבתי תקבלו אותם ולא בבחינה אחרת. וגם אמר אני ה' אלהיכם לחייבם במתנות האלה לעני ולגר מהטובה אשר נתן להם כי הוא הנותן לחם לכל בשר ובעבורו כל אדם ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישעו והותרה בזה השאלה הג'. ואחרי שהזהיר על מצות עשה שיעשה אותם לאהבתו זכר אחריה מצות לא תעשה באמרו לא תגנובו ולא תכחשו ולא אמר זה לזכרון הדברות אלא לומר שהדברים המגונים ההם מהגנבה והכחש ודבור השקרים שהוא המבטיח ואינו משלם ואמר איש בעמיתו להגיד שאף ע"פ שיהיה אחיו ועמיתו לא יבטח על שקר במה שדבר אליו כי עכ"פ מוצא שפתיו ישמור ולפי שמזה יבא אדם להשבע אמר ולא תשבעו בשמי לשקר. אבל לא תעשה אחד מהדברים המגונים האלה מפני שהם מרוחקים מהמשפט השכלי אלא מפני המצות שצוה הקב"ה שלא לעשות אותם והוא אמרו וחללת את שם אלהיך אני ה' רוצה לומר שזה יבא לחלול שמו כי כאשר תשבע בשמו לשקר אתה מחלל שמו כלומר שתעשה שם הקדש חול בשבועותיך הכוזבות. אני ה' נאמן ליפרע ממך על זה. וכן הזכיר מצות אחרות שיראה גם כן שהשכל גוזר עליהן ושהן אנושיות כדי להזהירם שגם אלה לא ימנע מעשותן מפני המשפט השכלי לא מפני שאסר אותם האל יתברך ומעניש העובר עליהם. והוא אמרו לא תעשוק את רעך ולא תגזול כי עושק הוא בסתר והגזל הוא בגלוי הזהיר אותם שלא יקחו ממון אחיהם לא בסתר ולא בגלוי. ולא בלבד יקרא עושק וגזל לקיחת דבר חבירו אבל גם שכר השכיר שצותה תורה ביומו תתן שכרו אם לא יתנהו לו עד בא השמש הרי הוא בכלל הגזל שגזל ממנו חקו וזהו לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר. ומפני שזכר מין העושק והגזל שעושה הגבור החלוש והעשיר לשכיר שידיהם חזקה על העשוקים והשכירים הזכיר גם כן שהשומע לא יקלל חרש והרואה לא ישגה עור בדרך והוא דבור המשליי לכל בעל כח שלא יענה את חלושי הכח כי זה יבא מפחיתות המדות ועל כל הדברים האלה אמר ויראת מאלהיך כלום לא תמנע מעשות הדברים האלה מפני הרואים אלא מפני יראת אלהיך מהעונש כי אין אלהיך כאלהי העמים שעינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו. אבל אלהיך עיניו המה משוטטות בכל הארץ ולכן ראוי שתירא ממנו ולכן אמר אני ה' בוחן לב וחוקר כליות ואם לא תירא מהחרש ולא מהעור מפני שאינם רואים ולא שומעים ראוי שתירא מאלהיך שיש לפניו עין רואה ואזן שומעת. ולא תחשוב כיון שהמשפט לאלהים הוא בב"ד של מעלה לא ישתדלו ב"ד של מטה בענין המשפט אין הענין כן וזהו לא תעשו עול במשפט. ודבר כנגד הדיינים ובעבור שאין דן יחידי אלא ב"ד שקול לכן אמר בלשון רבים לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל לעזרו כנגד העשיר. ולא תהדר פני גדול בטענתו. אבל בצדק תשפוט עמיתך אם דל ואם עשיר ולפי שהלשון הרע בין בני אדם נמצא מאד ואין ראוי שיכלו הדברים שידבר אדם בכעסו מפה אל פה לחרחר ריב ולגרה מדון צוה לא תלך רכיל בעמך. וי"מ שהרכיל הכ"ף במקום גימ"ל ושהוא מלשון לא רגל על לשונו. ויותר נכון לפרש שהרכיל הוא מלשון רוכל והוא מלשון סוחר כמו ורוכליך שלוקח מזה ומביא לזה ומוכר הדברים וקונה אותם ולפי שזה מביא לשפיכות דמים אמר לא תעמוד על דם רעך. יאמר שלא יהיה רכיל ומסכסך בני אדם ואם לא יהיה רכיל לא יעמוד על דם רעהו כי לא יהיה סבה לשפיכות דמו. ואמר אני ה' שרואה מה שנעשה בסתר כי הוא ידע מה בחשוכא ונהורא עמי' שריה. ואמר לא תשנא את אחיך רוצה לומר אף שהאדם יהיה עובר עבירה אין ראוי לשנא אותו בלב רק לשנא מעשיו ולהוכיחו כדי שיחזור למוטב. ובפרט תהיה המצוה ענינה אם תלך רכיל והגיד לאדם שחבירו דבר רע ממנו. לא ישנא בלבו את החבר ההוא. אבל הוכח יוכיח אותו כיון שהוא עמיתו כאחיו. ולא ישא עליו חטא לחשוב בלבו שהוא חטא כנגדו כי אולי לא היה כן ולכן הטוב שבדברים הוא שיוכיחהו עליו ואולי בשמעו יצדיק עצמו באופן שלא ישא עליו חטא. והנה עשה הכתוב טענה לחייב שאין ראוי לאדם שתהיה שנאה בלבו על עמיתו והוא אמרו לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך ר"ל היאך אפשר שבלב האדם שהוא מקום קטון וצר מאד ויש לו מחיצה בתוכו ומחצית הלב מלאה דם ומחציתו מלאה רוח איך באותו מקום מועט מהרוח יהיה אהבה לזה ושנאה לזה וזהו לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך שהם שני הפכים אהבה ושנאה בלב. ואמר על זה אני ה' כאומר הלא אמרתי שתעשו כמעשי והלכתם בדרכי וקדושים תהיו כי קדוש אני והנה אני פשוט בתכלית הפשיטות ואין בי רבוי ענינים חלילה ולכן גם אתם ראוי שתהיו כן כי אני שונא ומואס את כל ההרכבות האלה במקום אחד את חקותי תשמורו להדמות אלי בהמתך לא תרביע כלאים וגו' ואם אני מואס את ההרכבות לפי שאני אחד מכל צד איך תרצו אתם לקבץ אהבה ושנאה וחז"ל אמרו נוקם זה שאומר לשואל קרדומו איני משאילך כדרך שלא השאלתני. ונוטר זה שהשאילו אבל אמר לו איני כמותך שלא השאלתני וכבר אמרו חכמי המדות שאהבה ושנאה אינה קנין והעדר. אבל הם שני הפכים כחום וקור שאפשר שיהיה ביניהם אמצעי. ויוכל האדם להיות משולל משניהם מאהבה ומשנאה יחד. ולכך אחרי אמרו לא תקום ולא תטור אמר ואהבת לרעך כמוך. כאומר אל תאמר בלבבך לא אקום ולא אטור וגם כן לא אאהב אותו אבל תאהוב אותו כמוך. ומלת כלאים היא מלשון כלא אדני משה כלאם הוא הדבר המוכרח שאינו רצוני כן בהזדווג מין עם זולת מינו אינו רצוני כפי הטבע אבל מוכרח מהבחירה והמלאכה. כי הטבע המציא המינים ביחס מיוחד מהאישים ולא יצא ממנו. ואמר שדך לא תזרע כלאים והוא הדין לאילנות וכן נאמר לא תזרע כרמך כלאים והכרם שם כולל ונאמר זריעה באילנות (ישעיה יז) וזמורת זר תזרענו. הנה ביאר שהמצות האלו כלם ישמרו מפני שהן גזרת מלך לא מפני המשפט השכלי. ואמנם אמרו אח"ז ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש הוא לפי שזכר למעלה בהמתך לא תרביע כלאים זכר שכבר יהיה גם לבני אדם כלאים כמו בבהמות. והוא מהאיש אשר ישכב את אשה בהיותה שפחה נחרפת לאיש רוצה לומר נסמכת אליו. וענין המצוה הזאת לפי קבלת חכמינו זכרונם לברכה הוא שהשפחה הכנענית שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין. אם שפחה לפי שהיתה קנין כספו של האדון. ואם בת חורין לפי שהיתה מאורסה לעבד עברי שנתנה לו האדון. ועל זה אמר והיא שפחה נחרפת לאיש רוצה לומר מיוחדת לו. והפדה לא נפדתה להגיד שלא פדאה אדוניה בדמים או חפשה לא נתן לה בשטר שלא נתן לה האדון שטר חופש וגט חרות והרי היא א"כ חציה שפחה כיון שלא הפדתה לא ניתן לה חרות וחציה אשת איש מפני האיש העברי שקדשה והתורה ביארה שהקדושין ההם אינם גמורים כיון שהיא שפחה ולא עבריה אם כן העברי ששכב עמה על איסור אשת איש כי אולי חשב בלבו שהיתה שפחה ולא מקודשת כי הקדושין תופשין באשה שהיא שפחה משועבדת לאיש מה וקנין כספו. ומפני זה חייבה התורה לשפחה ההיא שתלקה כיון שבהיותה מיוחדת לאיש אחר ושכבה עם האיש הזה וחייב את האיש להביא איל אשם למקדש על חטאתו אשר חטא בשכבו עמה אבל לא חייב הכתוב לשניהם מיתה כדין השוכב את אשת איש לפי שלא היתה אשת איש גמורה כיון שהיתה שפחה וזהו אמרו לא יומתו כי לא חופשה כי מפני שלא חופשה לא תפשו בה קדושין ואינה אשת איש גמורה למות עליה. והנה הכביד הכתוב בעונש השפחה ולא בעונש השוכב עמה לפי שהאיש אולי לא ידע מקדושיה והנה הוא חוטא בשוגג והיא בזדון והנה קרא את המלקות בקרת לפי שנעשה ברצועה של בקר. אמנם הראב"ע כתב שבאמה העבריה הכתוב מדבר והיא אשר יעדה האדון לו או לבנו ואין הדבר כן שהרי הכתוב אומר עליה כמשפט הבנות יעשה לה והיא אם כן אשת איש גמורה. ועוד כי לא נמצא שכתוב שתקרא האמה העבריה שפחה רק כשתמכר לעם נכרי שנאמר והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות. ואל תטעון עלי מפסוק אל תכזב בשפחתך אין לשפחתך כל בבית כי הוא נאמר על דרך השפלות וההכנעה כמו ששרי המלכות אומרים למלך עבדיך אנחנו והנה כל שפחה תקרא אמה ולא כל אמה שפחה כמו שאמר מהם תקנו עבד ואמה. סוף דבר אין ראוי לחלוק על קבלת רבותינו המקודשים ז"ל כי הם עמדו בסוד ה'. והתימה מהראב"ע שנפתה מדברי הקראים ומפירושיהם לקח הדעת הזה. והכלל שישמרו המצוות מפני שצוה בהם הקב"ה ובהיותם כפי השכל האנושי מחוייבים וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה אל יאמר אדם אי אפשי לבא על הערוה אי אפשי לאכול בשר חזיר אלא אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים כך גזר עלי. והותרו במה שפירשתי השאלות הא' והב' והג' והד': וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל עד ענין המולך. הנראה בטעם איסור הערלה הוא מה שכתב הרב המורה בפל"ז ח"ג שצוה בה יתברך להרחיקנו מעכו"ם שהיתה מעבודתה בימים הקדמונים לעשות דברים ידועים אצלם בעת נטיעת האילנות ויחשבו שמפני זה ימהר לבא הפרי קודם זמנו וכדי להרחיקם מהדמיונות ההמה צוה יתברך שלא יאכלו את פריו שלש שנים באופן שלא יתעסק אדם לעשות הדברים המדומים ההם למהר ביאת הפרי אחרי שלא יאכל ממנו. וצוה שבשנה הרביעית קדש הלולים לה' שבמקום שהיו אוכלים אותו בבית עכו"ם עתה יאכלוהו במקום קדוש בירושלם. ולהיות טעם המצוה הזאת להרחיקם מעכו"ם היתה נהוגה בארץ ובחוצה לארץ. ואתה תדע שמצות הקרקע הן מג' מינים כפי תכליותיהם. הא' מפני הקרקע שצוה יתברך שישבות כמצות השמיטה והיובל. והב' להיותם מזון לכהנים משרתי ה' כתרומה והמעשר והבכורים. והג' הוא להרחקת עכו"ם כמו הכלאים והערלה ודומיהם. והנה שני המינים הראשונים היו תלוים בארץ כי המה חובת קרקע המקודש ההוא. ומזון הלוים והכהנים עובדי המקדש. אבל המין הג' שהוא להרחיק העכו"ם היה נוהג בארץ ובחוצה לארץ האמנם אמר בתחלת זאת המצוה וכי תבואו אל הארץ לא להיותה תלויה בה אלא לומר להם היום אתם במדבר הזה לא מקום עץ ואילן ונפשכם יבשה אין כל. ומפני זה כאשר תבואו אל הארץ אני ידעתי שתשתדלו מאד לנטוע כל עץ מאכל רוצה לומר אילנות מכל הפירות לאכול ולשמוח מהם. אבל כדי שברבות התאוה לא תעשו כמעשה ארץ כנען הזונים אחר עכו"ם לעשות מעשים למהר הפירות קודם עתם. לכן אנכי מצוה אתכם ששלש שנים יהיו לכם ערלים רוצה לומר שתעשו מפריו ערלה ודבר מותרי אטום וחתום שלא תאכלו אותו פרי אותם שלש שנים. ואמרו וערלתם ערלתו רוצה לומר הניחו את ערלתו כמות שהיא ולא תאכלוה. כי לשון ערלה היא לשון כסוי ומותר כאלו הפרי ההוא מכוסה באילן ובלתי יוצא ממנו וזאת היא תשובת השאלה הה'. וגם בשנה הרביעית לא תאכלו אותו הפרי בשערים אבל כהני השם יאכלו אותו בירושלם והם יהללו וישבחו לאל הנותן לכם כל טוב וזהו קדש הלולים. אמנם בשנה הה' תאכלו את פריו רוצה לומר בשעריכם תאכלו אתם את הפרי ההוא ונתן הטעם באמרו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלהיכם רוצה לומר וכל זה תעשו כן כדי שיוסיף לכם תבואתו של אותו עץ ואילן אני ה' אלהיכם המשפיע האמתי ולא תצטרכו לשפע עכו"ם ולפי שהיו העכו"ם מקדם עושים מעשים כפי דרכי עכו"ם למהר ביאת פרי הארץ אם בשפוך דם על שרשי האילן. ואם לנטוע העץ בשעה ידועה כפי סדור הכוכבים ומצבם וכפי מהלך הלבנה. אם להקיף פאת ראש הנוטע והשחתת זקנו שהיה זה גם כן מדרכי כומרי עכו"ם כמו שזכר הרב המורה. ובעת נטיעת האילנות היו נוטעים אותם באותו אופן. ואם להתגודדם בחרבות וברמחים ועשותם השרט בבשרם כי היה זה מיוחד אצלם להוריד שם החום היסודי הפועל בהויה וכמו שראינו בנביאי הבעל שכדי להוריד האש על המזבח היו מתגודדים בחרבות וברמחים כמשפטם. וגם כן היה מנהגם בהרכבה האילן לעשותו על ידי נערה יפה בעת הנטיעה וכמו שזכר הרב המורה במקום הנזכר. והעיד הרב שמצא כל זה בספרי אותן העבודות הקדומות הנה מפני זה הזהירה תורה אחרי מצות הערלה מאותן העבודות שהיו רגילים הכנענים לעשותן למהר תולדת הפרי. ועל הראשונה מענין הדם אמר לא תאכלו על הדם רוצה לומר שלא יאכלו מפרי העץ שינטעו אותו על הדם אשר שפכו עליו בארץ ונכללו גם כן במצוה הזאת דברים הרבה כמו שזכרו חכמינו זכרונם לברכה והביאום המפרשים. והזהיר על העבודה השנות מן בחירת השעות לנטיעה. ואמרו לא תנחשו ולא תעוננו רוצה לומר אל תבקשו עת ועונה ידועה וניחוש שעות בדבר הזה ולכך לא הביא כאן שאלת האוב והידעוני לפי שלא כיון לזכור במקום הזה אלא הדברים המתיחסים לנטיעת האילנות. וכנגד העבודה הג' צוה לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך. ואמר לא תקיפו לשון רבים לכלול אנשים ונשים ובלשון יחיד לא תשחית פאת זקנך שהוא מיוחד לזכרים כי נכללו הנשים אשר שערותיהם ארוכים וגדולים לא יכרתו אותם לעשות הקף סביב הראש כמנהג הזכרים כי אסר שלא יעשו כן הנשים כאנשים וכן אסר הזכרים שלא ישחיתו פאת זקנם להיות כנשים בלי זקן כי עם היות האזהרה הזאת כוללת ותמידית הנה נזכרה בזה המקום לאותו תכלית אשר זכרתי. וכנגד העבודה הד' צוה ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתובת קעקע וגו' והכונה שלא יתגודדו בבשרם וגם הצווי הזה כולל ותמידי כמו שאמר לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת אבל נזכר במקום הזה מאותה הסבה אשר זכרתי. ועל העבודה החמישית הזהיר באמרו אל תחלל את בתך להזנותה. הנה התבאר שנזכרו כאן המצות האלה יותר מהמצות האחרות להתיחסותה לענין הערלה כי ע"כ נזכרו אחריה עם היות שהם בעצמם מצות כוללות ותמידיות. וכוללות ענינים אחרים הרבה. כי הנה ממצות לא תאכלו על הדם למדו שלא יאכל אדם עד שיתפלל ושלא ידינו דיני נפשות אחר האכילה אלא בבקר ודברים אחרים שזכרו חכמינו זכרונם לברכה וממצות לא תנחשו ולא תעוננו אסרו כל מיני נחוש ודרכי האמורי וכן משאר המצות שנזכרו הנה. והנה אמר בחלול הבת ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה הוא להגיד שלא יחלל אדם את בתו להזנותה בנטיעה מפני שהוא פועל שוא ולא יגיע עמו מהירות הפרי ולא תזנה הארץ למהר להביא פירותיה קודם זמנה כמו שחשבו ולא ימשך א"כ מהפעלות ההן התועלת אשר חשבו ונשאר ההזק ומלאה הארץ זימה רוצה לומר שתלמודנה הנשים להזנות במה שיראו שנעשה בזה וכפי זה הפירוש יהיה אמרו אל תחלל את בתך להזנותה מצוה. ואמרו ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה היא הודעה והותרה במה שפירשתי השאלה הו'. וחז"ל אמרו (סנהדרין דף ע"ו) מאל תחלל את בתך להזנותה שלא ישיא אדם בתו נערה לזקן. והנה לא נתלתה מצות הערלה בפרי האדמה כמו שנתלתה בפרי העץ. לפי שאין בה מהירות הפרי ולא יפול בה שלש שנים ערלים. ובזה הותרה השאלה הז'. כי הנה טעם הערלה בכללה אינו מפני היות פרי השלש שנים הראשונים לח מאד ודבק כמו שכתב הרמב"ן כי אם כדעת הרב המורה. ובעבור שאסר עליהם דרני העבודות הנפסדות האלה אמר אחריו את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'. כלומר מה לכם ללכת אחרי ההבל והכזב בדברים האלה שמרו את השבתות המורים על חדוש העולם הכללי ומזה תדעו שכל הדברים בידי ואני היוצר והבורא והמשפיע כרצוני לא אלהי העמים ופסיליהם ולכן את מקדשי תיראו ולא תלכו לבתי עכו"ם כי אני ה' בעל הכחות כלם. וכל שאר המעשים הבל המה מעשה תעתועים. ואמר שלא די שהיו נמשכים אחר כל הפעלות האלה להגעת הדברים הטבעיים קודם זמנם כי הנה גם לדעת העתידות שאין בהם מעשה אל תפנו אין ראוי להתעסק לשאול באלילים ועל זה אמר אל תפנו אל האובות ואל הידעונים רוצה לומר לדעת העתיד ואל תבקרו אותם כי אין בהם זולת טומאה לפי שהם נעשים בעצמות אדם או בעצם נבלת בהמה וחיה ידועה וזהו לטמאה בהם. ואמר בזה אני ה' אלהיכם רוצה לומר משגיח בכם ושוכן בתוככם ואין ראוי שתבואו לפני טמאים ואם תאמרו שצריכים אתם לדעת הדברים העתידים ולתקן הדברים הטבעיים. הנה להשיב על זה אמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ואמר זה על החכמים והנביאים וזקני הדור שילך אליהם וישאל מהם והם יודיעום האמתיות כלם ובזה ישתלמו בשאול מאתם לא באוב וידעוני. ומזה תדע למה סמך הכתוב איסור האוב והידעוני עם לא תעננו ולא תנחשו להיותם לתכליות נבדלים כמו שביארתי. והנה אמר אל תחלל את בתך להזנותה בלשון יחיד לפי שהאשה בנערותה היא ברשות אביה עומדת ובידו לחללה או לשמרה ולכך נתיחדה המצוה הזאת אליו ולא לנערה. אמנם שאר המצות כלם באו בלשון רבים בהיותן כוללות לכל ישראל. הנה התבאר קשור המצות האלה כלן ולמה נזכרו פה המצות האלה ולא זולתן וטעם סמיכותן וסדורן והותרו השאלות הח' והט' והי' והי"א והי"ב. והתבאר למה אמר אני ה' בקצת המצות האלה ולא בכלן ובאופנים מתחלפים שהיה זה כפי צורך הדברים כי בענין הערלה אמר אני ה' אלהיכם לענין תוספת התבואה שהוא יתברך יוסיפה להם ולא העכו"ם כמחשבת הכנעניים ואח"ז זכר ארבעה דברים מדרכי העבודות הזרות ההן שהן אסורות לכל ישראל ובפרט בנטיעת האילנות כמו שביארתי. ולהיותם מעשים מתיחסים ומקושרים זה בזה לא אמר אני ה' אלא בסופם. להגיד שהוא המואס המעשים ההם מצד עצמותו המקודש שהוא ה' השם המפורש הנבדל והמקודש וכמו שאמר בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו וגו' וכן אמר במצות אל תפנו אל האובות ואל הידעונים ואל תבקשו לטמאה בהם אני ה' להגיד שלהיותו קדוש ושוכן בתוכם אין ראוי שיטמאו בטומאות ההמה ובשמירת השבתות ויראת המקדש אמר אני ה' ולא אמר אלהיכם כדי שידעו שהוא היכול על הכל כי הוא ברא את העולם. אבל בהדור הזקן אמר ויראת מאלהיך לפי שטבע הנערים והבחורים לשחוק ולהלעיג מהזקנים. ולכך הזהירם שייראו את ה'. כי אם לא יעשו כן ולא יהדרו פני הזקן לא יגיעו להיות זקן כמוהו. וכדומה לזה נאמר על ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך כלומר שאם תלעיג מהעור ותתן מכשול לפניו יהיה שכרך שתהיה עור כמוהו. הנה הותרו במה שפירשתי השאלות הי"ג והי"ד. ואמנם פירש וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו יראה בקשורה שכאשר הודיע השם לישראל תועבות הכנעניים וכזביהם ודמיוניהם חשש אולי בני ישראל ילעיגו מהגרים הגרים אתם מפני המעשים שהיו עושים קדמוניהם ולפי שבזה יכסו כלימה פניהם צוה יתברך שבהיות הגר בארצם שלא יונו אותו ואין האונאה הזאת רמאות ותחבולה אלא שלא ילעיגו ממנו מהמעשים האלה שהיו לאבותיהם. ולזה אמר כאזרח מכם יהיה לכם הגר שלא יחשוב שהוא עתה כימים הראשונים שהיה מן האומות והגוים ההמה אלא שיהיה הגר בעיניהם כאחד מבני ישראל ולכך לא יכלימום בדבר מדברי אבותיהם כי כבר אינו מהם אלא מעדת ישראל ונתן טעם בזה באמרו כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה' אלהיכם ר"ל כשהייתם גרים שמה יחדתי שמי עליכם ומשגיח בכם וגם עתה הגוים אשר בתוככם אני ה' אלהיהם וכלכם הייתם גרים וכלכם עתה מבני ישראל. ואחרי שהזהיר על האונאה הזאת מהלעג והכלימה הזהיר במצוה אחרת במעשים ואמר לא תעשו עול במשפט. וכבר נאמר למעלה לא תעשו עול במשפט. אבל שם הזהיר לכל בני ישראל בענין המשפט וכאן הזהירם בענין הגרים שלא יעשו להם עול במשפט בהיותם גרים וכן לא יעשו להם עול במדה במשקל ובמשורה כי כל מה שהוא אסור בישראל אסור לגרים. וזכר ג' שמות אלו מדה משקל ומשורה לפי שיש דברים שימכרו במשקל כאלו תאמר כסף זהב ברזל ונחשת ויש דברים נמכרים במדה כבגדים ושאר הדברים שימדדו. ויש דברים נמכרים במשורה כיין וכשמן איפה או הין ודומיהם. ואמר מאזני צדק כנגד המשקל וכן אבני צדק על המשורה וכולל גם כן המדה אמר איפת צדק והין צדק. ואמר בסוף אני ה' אלהיכם וגו'. להגיד שמלבד שזה עול ובלתי ראוי מצד עצמו הוא גם כן בלתי ראוי מפאת המצוה שהוציאם ממצרים ונתן להם חקותיו וראוי שיהיו חקים ומשפטים צדיקים ולא יחשבו שכאשר הוציאם ממצרים צוה אותם לעשות עול אשר כזה:
