דבר אל בני ישראל. כתב הרמב"ן בשביל שזו אזהרה שוה בכל ישראל לא ייחד בה הכהנים אלא כללם כולם כאחד ואמר בתחלה אני ה' אלקיכם כמו בעשרת הדברות. ופי' ואמרת להם אני ה' אלקיכם כאלו אמר ואמרת להם בשמי אני ה' אלהיכם ולא הוצרך לפרש כן כי בצאת משה מלפני ד' בלא מסוה ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה לא היה צריך לומר להם כה אמר ד' כי ידוע הוא כי רוח ד' דבר בו ולא ידבר מעצמו וכן במקומות רבים במשנה תורה והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום ונתתי מטר ארצכם בעתו ואין משה נותן מטר ומצמיח חציר אלא הם דברי השם וכמוהו רבים במשנה תורה. ואמר ר' אברהם הזכיר כאן כמעשה ארץ מצרים על השעירים שאמר למעלה שהיו נוהגים בארץ מצרים והזכיר מעשה כנען על העריות שהיו אנשי כנען רעים וחטאים בהם כענין דכתיב בסוף כי כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם. ורבותינו אמרו שגם המצריים היו שטופים בזמה ובכל התועבות:
את משפטי תעשו. פירש"י אלו דברים האמורים בתורה במשפט שאלו לא נאמרו כדאי הוא לאומרן. והרמב"ן כתב לפי הפשט משפטים אלו הדינין האמורים בפרשת ואלה המשפטים ולכך אומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כי הדינין נתנו לחיי האדם ביישוב המדינות ובשלום האדם ושלא יזיק איש לרעהו ולא ימיתנו. ורבותי' דרשו וחי בהם לעולם הבא וא"כ חוזר על חקותי. ודע כי חיי האדם במצותיו כפי כוונתו בהם וכו' עד כי הלשון יכלול מיני החיים כולם כפי הראוי בכל אחד: את משפטי תעשו וגו'. הקדים משפטים לחוקים וכתב עשייה במשפטים ושמירה בחוקים כי משפטים אלו הדינין ואמר שיעשו המשפטים לרדות במקל וברצועה ובחוקים שייך בהו שמירה והקדים המשפטים כי כשיעשו משפט וצדקה ממילא יהו נשמרים גם החוקים:
איש איש אל כל שאר בשרו. כתב הרמב"ן טעם איסור העריות אינו מפורש וכתב הרב במורה הנבוכים כי הוא למעט המשגל וכו' אבל יש בדבר סוד מיסודי היצירה ע"כ. ואני בסודו לא באה נפשי. וכתב עוד כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתוכה זולתי בקיום המין ואשר לא יולד ממנו הוא אסור וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו אסרה אותו התורה והעריות מכלל החוקים דברים שהם גזרת מלך והגזרה הוא דבר שעולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא ולא יגיד אותה לעם זולתי לחכמי יועציו: ערות אביך. פירש"י זו אשת אביך וערות אמך להביא אמו שאינה אשת וכו'. וכתב הרמב"ן ובסנהדרין לא מסיק הכי אלא ערות אביך וערות אחי אביך מזהיר על הזכרים ממש לחייבו בשוגג בחטאת ואני תמיה לדעתם למה אינו מזהיר גם כן בבן ואח על הזכרים עם ערות נשיהם ואולי חששה התורה בכבוד הזקנים יותר. והנכון בעיני על דרך הפשט כי ערות אביך וערות אמך לאו אחד ואזהרה אחת שמזהיר שלא יבא על אמו כי בבואו עליה יגלה ערות אביו וערות אמו וזהו שאמר אמך היא כי עשית בה שתים רעות שגלית ערות אם וערות אב ואחרי שהזהיר על ערות אביו שהיא אמו חזר והזהיר על אשת אב שאינה אמו ואמר ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא וכן ערות אחי אביך לא תגלה פירושו אל אשתו לא תקרב ולכך לא אמר ואל אשתו:
מולדת בית או מולדת חוץ. פירש"י בין שאומר לאביך קיים בין שאומר לאביך הוצא וגו'. וכתב הרמב"ן ועל דרך הפשט שמזהיר באחותו מאמו בין שנולדה מן הנשואין שהכניסה האיש לו לבית בין שנולדה דרך זנות שתפשה בחוץ ושכב עמה כי אע"פ ששתיהם בת אמו ולא בת אביו היה נראה שראוי לנהוג כבוד האחוה בנולדה מן הנשואין ולא בבאה מן הזנות ולכך צריך להזהיר על שתיהן ועל כן הזהיר באחותו מן האב עוד בפסוק אחר וכתב ערות בת אשת אביך מולדת אביך פי' אחותו בת אביו מן הנשואין והוצרך להזכיר זה בשביל שהזהיר על ערות אחותך בת אביך סתם ובבת אמו פירש מולדת בית בין מן הנשואין או מולדת חוץ בזנות והיה נראה דבת אב מן הזנות תהיה מותרת כי אולי לא תחוש התורה לשאר האיש הבא מן הזנות בעבור שאין הנולדים ידועים לו לכך חזר ואמר ערות בת אשת אביך מולדת אביך ללמד דבת אביו הנזכרת תחלה אינה בת אשת אביו מן הנשואין ובעבור שבבני נח איסור באחוה מן האם ולא מן האב פי' כי בישראל כולן שוות. ובגמרא דיבמות דורש לרבות לאוין שאם בא על אחותו והיא בת אשת אביו ואינה אמו שחייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו:
שארה הנה זמה היא. אנקלוס תרגם עצת חטאי' ופירש"י שיצרך יועצך לחטוא. וכתב הרמב"ן טעם לזה שכל העריות היצר יועצו לחטוא אבל הענין כי שם זמה הוא מגזרת כאשר זמם לעשות לאחיו ולמחשבה הגונה יקרא זמה ולא יבצר ממך מזמה ולזנות העשוי במחשבה בסתר יקרא זמה כענין שנאמר אם נפתה לבי על אשה כי היא זמה ולפי דעתי אמר הכתוב זמה באש' ובת' ואשה ואמה לגנות הענין לומר כשישכב עם האחת שהיא אשתו ויחשוב באחרת בעבור קרבתם ודמיונם והנה תהיה שכיבת שתיהן לו זמה והיא מבני תשע מדות ולכך אמר הכתוב ערות אשה ובתה וכן אמר ואיש אשר ישכב את אשה ואת אמה ולא אמר ערות בת אשתך לא תגלה וערות אם אשתך והטעם כי בתחלת הפרשה אמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו ואסר הקרובות משום שאר ונתן טעם לדבר כי ערותך הנה ועכשיו כשאסרו קרובות אשתו אמר כי שארה הנה לומר שגם אלו אסורות מפני שהן קרובות זו לזו ויהיה משכבו בשתיהן זמה:
ואשה אל אחותה לא תקח לצרור. פי' טעם האיסור כיון שהן אחיות ואוהבות זו לזו אינו ראוי שתעשה אותן צרות וישנאו זו לזו ולא פי' כן באשה ובתה ואשה ואמה כי אותן הם שאר ואסורות אפי' לאחר מיתה:
ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. שינה הלשון בשביל שהיא מצוי לו יותר לכך הזהיר להרחיקה יותר ושלא ליקרב אליה כלל אפי' ליגע בה. וכתב הרמב"ן שלכך אסרה הכתוב שלא התיר הכתוב המשגל רק לקיום הזרע והנה הולד נוצר מדם האשה ומדם הנדות לא יהי' נוצר כלל ואיך יעשה ממנו והוא סם המות ימית כל בעל חיים שישתה ממנו או יאכלנו ואם יהיה ברחם דם נדות לא תתעבר כלל ואפי' אם יהיה בו דם אחר ותתערב עמו טפה מדם נדות תמיתנו ואם לא ימות יוליד בו שחין רע או מצורע. ועוד הגידו בו נסיון אמיתי שאם תביט במראה של ברזל בהיר ותאריך לראות בה בתחלת זובה יראו במראה טיפות כטפת הדם כי הטבע זרע (הרע) המזיק שבה יוליד גנאי ורוע האויר ידבק במראה והנה היא כאפעה הממית בהבטה וכ"ש שתזיק לשוכב עמה ולכן גזר עליו הכתוב ותהי נדתה עליו והוא שאמר בנדת טומאתה ואומר טומאת הנדה יזכיר בה לעולם טומאה כי היא כשרץ וכאיש המצורע שטומאה להם בגופם. ויתכן שזהו טעם את מקורה הערה והיא גלתה את מקור דמיה כי המקור המשחת ההוא ראוי ליסתם ולא שיגלה וישאבו ממנו מים הרעים המזיקים. והנה נאסר' לזרע קדש כל ימי טומאתה עד שתטבול במים ואז תטהר גם במחשבתה ותהיה נקייה לגמרי:
ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע. כתב ר' אברהם כי המשגל נחלק לג' חלקים א' לפריה ורביה ושני להקל מליחות הגוף והשלישי לתאוה הנמשלת לתאוות הבהמה וכיון שאמר הכתוב לזרע אסרה לגמרי. והרמב"ן כתב שאמר לזרע להזכיר טעם האסור כי לא יודע הזרע למי הוא ויבא מזה תועבות גדולות ורעות לשניהם ולכך אמר בסוטה ושכב איש אותה שכבת זרע כי בעבור הזרע תהיה קנאתו וכן בשפחה חרופה הזכיר הזרע כי האיסור בעבור שיוליד זרע מן השפחה ובעונש לא אמר זרע כי אפי' הערה בה ולא הוציא זרע חייב. והנכון בעיני כי בעבור שאשת עמיתו אסורה לו לגמרי ולא ינקה כל הנוגע בה הוצרך לומר לזרע שאם אמר לא תתן שכבתך בלבד היה נראה שיזהיר אפי' בשוכב עמה לחבק ולנשק וכאן הזהיר על חייבי כריתות על כן הוצרך לומר לפרש שלא הזהיר אלא במשגל. ולא אמר כאן לגלות ערותה שלא אמר כן אלא בשאר הבשר ובנדה שהאסור בהן בעבור הגלוי:
למולך. כתב הרמב"ן ע"ז ששמה מולך והזכירה הכתוב בה"א הידיעה כי היה במצרים ידוע להם. ור' אברהם כתב כי יתכן שהוא מלכם תועבת בני עמון וגם הוא היה ידוע להם: לא תתן להעביר למולך. כתב בו נתינה והעברה שאינו חייב עד שימסרנו לכומרים והעבירו אותו באש. ופי' הרמב"ן ולא שיעבירוהו הכומרים כמו שפירש"י כי איך יתחייב הוא מיתה בהעברת הכומרים וגם לשון הפסוק מעביר בנו ובתו באש משמע הוא בעצמו אלא מוסרו לכומרים ואולי הכומרים עושין בו תנופה או הגשה ומחזירי' אותו לאב והוא מעבירו ולא היה שורפו שהרי אמרו המעביר עצמו פטור. ועם כל זה נראה בעיני מהכרע הפסוקים כי היה הבן למאכלת האש שהכתוב אומר וגם את בניהם העבירו באש לאכלה שהיו מעבירין אותו באש עד שישרף או שימות באש והיו מעבירין פעמים רבות על השלהבת והוא מת בלהב האש והנה הוא חייב מיתה משעת העברה הראשונה משתמשול בו האור באחד מאיבריו ולכך הוצרך לומר שהמעביר עצמו פטור אבל לעולם היה האש אוכלת בו כי זה היה קרבנם למולך. וכתב בו הכא חלול ובפרשה אחרת הוסיף בו לומר למען טמא את מקדשי ואולי טעמו למען טמא את העם המקודשים לשמי ולחלל את שם קדשי בעבורם על עבירה החמורה לפני כי כן יאמר בעבירות החמורות ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי. ויתכן שאומר כן מפני שהמקריב מזרעו למולך ואחר כך בא אל המקדש להקריב קרבן מטמא המקדש כי קרבנותיו טמאים ותועבה לשם והוא עצמו טמא לעולם שנטמא ברעה שעשה כמו שכתוב באוב וידעוני לטמאה בהם והזכיר בו חלול השם כי כאשר ישמעו הגוים שכבד את המולך בזרע ויקריב מבהמתו קרבן לשם הוא חלול השם:
ואת זכר לא תשכב וגו'. כתב הרמב"ן טעם הזכר והבהמה מפורסם כי הוא דבר נתעב ואינו בקיום המין כי אדם ובהמה לא יולידו. וכתב ר' אברהם אחר שמצאנו הן שכבתי אמש את אבי הנה לא תשכב אזהרה לשוכב ולנשכב. וכתב עליו הרמב"ן ואם כדבריו למה לא היתה האשה בכלל ובכל בהמה לא תתן שכבתך כי הנשים בכלל אזהרות בכל התורה אבל טעם שכבתי אמש את אבי בעבור שהן השוכבות כדי שיצא הזרע כי ידוע שהזרע יבא מן התנועה או מן הגוף כמו שיתהוה הקצף בפיות הסוסים במרוצתם או שיתילד בגידים הקרובים משם ויאסף שם בחמום התנועה ויצא ואם לא שכבו אותו לא יצא ממנו הזרע כי היה כאבן דומם בשכרותו:
ותטמא הארץ ואפקוד עונה. כתב הרמב"ן החמיר הכתוב בענין העריות בעבור שתטמא בהם ותקיא הנפשות העושות והנה העריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ אבל הענין כך הוא השם הנכבד ברא הכל ושם כח התחתונים בעליונים ונתן על כל עם ועם בארצותם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות וזהו שאמר אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים כי חלק לכולם מזלות בשמים ונתנם שרים עליהם כענין שנאמר ושר מלכות פרס עומד לנגדי ונקראים עליהם מלכים דכתיב ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס והשם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם ולכך אמר אלהי כל הארץ יקרא כי הוא אלהי האלהים ומושל על הכל והוא יפקוד על צבא מרום במרום להסיר ממשלת העליונים ולפרוס מערכת המשרתים ואחרי כן יפקוד על מלכי האדמה באדמה אבל ארץ ישראל אמצעית היישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו וזהו שאמר והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ וכתיב והייתם לי לעם ואני אהיה להם לאלהים לא שתהיו אתם אל אלהים האחרים כלל והנה קדש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצות להיותם לשמו ולכך אמר ושמרתם את כל מצותי ואת חוקי ואת משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא הארץ אתכם וכתיב ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים שהבדילנו מן העמים שנתן להם שרים עליהם בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לאלהים ונהיה מיוחדים לשמו והנה הארץ שהיא נחלת השם תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע"ז ומגלי עריות. והפרשה הזאת הזכירה מולך לכלול ע"ז עם עריות ולומר על כולם אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים וגו' אבל בחוצה לארץ אף על פי שהכל לשם הנכבד מ"מ אין הטהרה בה שלמה בעבור המשרתים המושלים עליה והעמים תועים אחר שריהם לעבוד גם אותם וזה פי' וזנה אחרי אלהי נכר הארץ כי האלוהות נכרים בארץ השם ובנחלתו וזהו שאמר ולא ידעו משפט אלהי הארץ וישלח בם את האריות והנה הכותים לא היו נענשים בארצם בעבדם את אלהיהם לשלח בם את האריות אלא בבואם לארץ ישראל ועשו כמעשיהם שלח בם את האריות וזהו מאמרם הדר בחוצה לארץ כמי שאין לו אלוה ולפיכך אמר בספרי וירשת וישבת בה ושמרתם לעשות ישיבת ארץ ישראל שקולה ככל המצות ולא חייב בגלות אלא תפילין ומזוזה שהן חובת הגוף וכיוצא בהם אבל עיקר המצות ליושבים בארץ השם ית' וית' וזהו מצות יעקב אבינו לביתו ולכל אשר עמו בשעת ביאתם לארץ הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והשם לבדו לו נתכנו עלילות שמתה רחל בדרך בתחלת ביאתם לארץ ולא הכניס לארץ שתי אחיות והיא היתה הנישאת באיסור האחוה ונראה שנתעברה מבנימין קודם בואם לשכם ולא נגע בה בארץ כלל. ואל תשיב עלי מפסוק מיכאל שרכם כי הוא שר משרת לבקש רחמים על ישראל לא שר מלכות וממשלה וכן היה שר צבא הנראה ליהושע ביריחו הראה לו כי השם שלחו ללחום מלחמותיהם וגם שהיה זה בהיותינו בחוצה לארץ. והנה הזכיר הכתוב כי אנשי ארץ כנען נענשו בעבור העריות ורבותינו אמרו שהוזהרו עליהם מעת היצירה לאדם ולנח שלא ענש אלא א"כ הזהיר והכתוב לא הזכיר האזהרה אבל אמר כי הארץ תקיא אותם כי הארץ תתעב כל התועבות האל ולא היו אנשי כנען בלבד מוזהרים באלו התועבות והכתוב מעיד שגם אנשי מצרים עושים ככל התועבות האלה ולא תקיא אותם ארצם ולא אנשי שאר ארצות הגוים תקיא אותם אלא הענין כולו למעלת הארץ וקדושתה. ואמר הכתוב: ותקיא. כי מעת שיפקוד עונה עליה שנגזר על הכנענים להכרת כאלו כבר הקיאה אותם או ותקיא למעלה כענין סר צלם מעליהם וה' אתנו:
ונכרתו הנפשות העושות. כתב הרמב"ן הנה בכריתות התורה ג' עניינים האחד שנאמר בו ונכרת האיש ההוא והשני הנאמר כאן ונכרתו הנפשות העושות ונכרתה הנפש ההיא והשלישי הנאמר הכרת הכרת הנפש ההיא עונה בה ונאמר ביום הכפורים והאבדתי את הנפש ההיא וכו' כמו והכרתי כדאיתא בספרי לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מהו כשהוא אומר והאבדתי וכו' על הכרת שאינו אלא אבדון הנפש. וביאור הענין כי האוכל חלב או דם והוא צדיק או רובו זכיות אלא שגברה תאוותו עליו ונכשל בעבירה ההיא יכרתו ימיו וימות בנעורים שהם ששים שנה ואין נפשו בהכרת אלא יהי' לו חלק בעולם הנשמות כפי הראוי למעשיו הטובים ויהי' לו חלק לעולם הבא הוא העולם שאחרי התחיי' ובזה נאמר ונכרת האיש ההוא. ואשר עם החטא החמור ההוא יהיו עוונותיו מרובין מזכיותיו עונש הכרת שבעבירה החמורה מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף והוא נכרת מחיי עולם הנפשות ועל אלו נאמר ונכרתה הנפש ההיא ואלו אין להם כרת בגופן אלא פעמים יחיו ויגיעו לימים רבים כענין שנא' ויש רשע מאריך ברשעתו וזהו שאמרו רבותינו אבל מי שעוונותיו מרובין מזכיותיו ובכללן פושעי אומות העולם בגופן פי' בערוה מן העריות יורדין לגיהנם ונדונין שם י"ב חדש לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים. ויש כרת חמור שנכרת גופו ונפשו וזהו שנאמר בו כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת וגו' ודרשו הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא לומר שהוא ימות בנוער וחייתו בקדשים שלא תחי' נפשו בתחיית המתים ואין לו חלק בעולם הבא ואין כפל הכרת הזה נאמר אלא בענייני ע"ז ומגדף ורבותינו דרשו בו עוד כי דבר ה' בזה זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה ואת מצותו הפר זה המפר ברית בבשר אבל אינו בכל הכריתות. וכן נראה שאין כל חייבי כריתות בעריות כרת בזרעם אלא בזמן שכתוב בהם ערירים ויתכן שהוקשו כל העריות זה לזה אבל שאר הכריתות אינו כן. ותדע ותשכיל כי הכריתות הנזכרות בנפש בטחון גדול בקיום הנפשות אחרי מיתה ובמתן שכר בעולם הנשמות כי באמרו יתברך ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה יורה כי הנפש החוטאת היא תכרת בעוונה ושאר הנפשות אשר לא חטאו תהיינה קיימות לפניו בזיו העליון ולכך מפרש הנפש ההיא עונה בה כי העון אשר בה הוא יכריתנה. וטעם זה הענין כי נשמת האדם נר ה' אשר נפחה באפיו מפי עליון ונשמת שדי כמו שנא' ויפח באפיו נשמת חיים והנה היא בעונה לא תמות ואיננה מורכבת שתפרד הרכבתה ותהיה לה סבת הוייה והפסד כמורכבים אבל קיומה ראוי ועומד לעד כקיום השכלים הנבדלים ולכך לא הוצרך הכתוב לומר כי בזכות המצות יהיה קיומה אבל יאמר בעונש העונות תתגאל ותטמא ותפרד מן הקיום הראוי ההוא והוא הלשון שתפסה בהם התורה כרת כענף הנכרת מן האילן שממנו יחיה שרשו והוא מה שיאמר מקרב עמה אבל עמה בשלום. וכבר פירשנו כי כל היעודים שבתורה בהבטחות או בהתראות כולם מופתים מן הנסים הנסתרים ולעולם תבטיח ותזהיר התורה בדבר מופת ולכן הזהיר בכאן בכרת שהוא ענין נס ולא תבטיח בקיום שהוא ראוי. והנה הכריתות שלשים ושש ורובם בענין איסורי ערוה ולכך העניש הכתוב עונשים החמורים כמו מיתת ב"ד בענייני הבעילה מפני שגלוי העריות דבר נמאס מאוד בתורה וחכמים מזכירים לעולם ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים מקדימין עריות לשפיכות דמים. והרב אמר במורה הנבוכים בעבור היות יצר האדם גדול בענין המשגל התאוה בו רבה והדברים שהם רבי המכשולות צריכין עונש גדול לייסר מהם:
