ושמעה קול אלה בדבר שהוא עד בו שהשביעוהו שבועה שאם יודע בו עדות שיעיד לו פי' דהא דכתיב והוא עד קרא יתירא הוא דהוה ליה למכתב ושמעה קול אלה או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו דמהני מילי עדות משמע מת"ל והוא עד ללמד שאין השומע קול אלה חייב אם לא הגיד אלא כששמע קול אלה בדבר שהוא עד בו שעובר עדותו בב"ד אבל אם היה עד מפי עד או שהיה קרוב או פסול אע"פ ששמעה קול אלה ולא הגיד פטור כדתניא בת"כ אמר לשנים משביע אני עליכם איש פלוני ופלוני אם יודעים אתם לי עדות שתבאו ותעידוני והם שיודעים לו עדות עד מפי עד או שהיה אחד מהם קרוב או פסול יכול יהו חייבין ת"ל ושמעה קול אלה והוא עד בזמן שהן כשרין לעדות ולא בזמן שהן פסולין לעדות וללמד עוד שיהיה בעת שמיעת קול האלה עד בדבר אבל אם השביעוהו שאם ידע לו מכאן ולהבא שום עדות שיעידנו פטור דהכי משמע ממאמר והוא עד בדבר שהוא עד בו לא בדבר שיהיה עד בו כדתניא בת"כ עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבאו ותעידוני יכול יהו חייבין ת"ל ושמעה קול אלה והוא עד בזמן שקדמה עדות לשבועה לא בזמן שקדמה שבועה לעדות וזהו שאמר אחר זה שאם יודע לו עדות שיעיד לו לא שאם ידע לו עדות שיעיד לו ומה שאמר והשביעוהו שבועה אף על פי שאין כתוב כאן אלא ושמעה קול אלה שהיא קללה הוא מפני שאין אלה בלא שבועה שכן כתוב והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה וכתיב ושמעה קול אלה קרי ביה ושמעה קול ושמעה אלה אפילו בשבועה בלא אלה כדתניא בת"כ ושמעה אלה אין אלה אלא שבועה וכן הוא אומר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה אין לי אלא שבועה שיש עמה אלה שבועה שאין עמה אלה מניין תלמוד לומר ושמעה אלה ושמעה קול לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה:
או נפש אשר תגע וגו' ולאחר הטומאה הזו יאכל קדשים או יכנס למקדש שהוא דבר שזדונו כרת במסכת שבועות נדרש כן. הוסיף ולאחר הטומאה הזו יאכל קדשים או יכנס למקדש משום דמהאי קרא דאו נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה כו' ונעלם ממנו והוא טמא ואשם והתודה אשר חטא עליה והביא את אשמו ליי' כו' משמע שמפני נגיעת הטומאה לבדה שנעלמה ממנו ואחר כך נודעה לו הוא שמביא הקרבן לפיכך אמר ולאחר הטומאה הזו אכל קדשים או נכנס למקדש שלא חייב עליו הכתוב קרבן אלא בעבור שחטא בדבר שזדונו כרת אבל בנגיעת הטומאה לבדה אין בה חטא ולמה יביא קרבן על שגגתה ומקרא קצר הוא וכאלו אמר או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו ואכל קדש או נכנס למקדש והתודה אשר חטא והביא את אשמו כו' ונכלל כל זה במלת ואשם כדפרש"י שם ואשם באכילת קדש או בביאת מקדש פירשו זה בפרק קמא דשבועות דתניא רבי אומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה נאמר כאן בהמה טמאה ונאמר להלן בהמה טמאה מה להלן טומאת קדש אף כאן טומאת קדש אשכחן טומאת קדש טומאת מקדש מניין אמר רבא אתיא טומאתו טומאתו כתיב הכא לכל טומאתו וכתיב התם טמא יהיה עוד טומאתו בו מה להלן מקדש אף כאן מקדש ופרש"י אקרא אני חיה בקרבן עולה ויורד כתיב או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה ודי אם הייתי קורא בנבלת חיה טמאה לבדה שנכתב הראשון ולא היה צריך לחזור ולכתוב בהמה טמאה שהרי בהמה בכלל חיה שנאמר זאת החיה אשר תאכלו וסמוך ליה כל בהמה מפרסת פרסה ונאמר להלן באוכל קדשים בטומאת הגוף בצו את אהרן נפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה וגו' ואכל מבשר זבח השלמים וגו' כתיב הכא בעולה ויורד לכל טומאתו אשר יטמא בה וכתיב התם בטומאת מקדש בפרשת פרה אדומה עוד טומאתו בו אבל מה שכתב רש"י שהוא דבר שזדונו כרת איני יודע לאי זה דבר כתבו והלא מהג"ש דלעיל למדנו מקדש וקדשים בלבד ותו לא ואם כן מכיון שאין להרבות אחרים שזדונם כרת כיוצא בהן מה לו לומר שאלה זדונן כרת ומאי נפקא מינה וליכא למימר דרש"י ז"ל היה סובר שהמקדש וקדשיו למדו אותם מאותה בריתא דת"כ מניין שאינו חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו ודין הוא הואיל והזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן על הטומאה מה כשהזהיר וענש לא הזהיר ולא ענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו אף כשחייב קרבן לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו ופריך התם ואימא תרומה דהזהיר וענש בה ומשני לא מצינו עון מיתה דחייב בה קרבן אלא בחיוב כרת בלבד ומשום הכי כתב רש"י ז"ל שהוא דבר שזדונו כרת לאפוקי תרומה שאין בה אלא חיוב מיתה הא ליתא דהא כבר דחו זה ואמרו נהי דלא מייתי על עון חיוב מיתה קרבן קבוע קרבן עולה ויורד נייתי מידי דהוי אשמיעת קול ובטוי שפתים. ושמא י"ל שכונת הרב בזה למעט כהנים ממגע טומאה לבדה אף על פי שלא אכל קדשים ולא נכנס למקדש לומר שאף על פי שהן מוזהרין על מגע אבות הטומאות לבדו אף על פי שלא אכלו קדשים ולא נכנסו למקדש אינן מביאין קרבן הואיל ואינן בכרת:
ונעלם ממנו הטומאה. לא המקדש וקדשיו כדתניא בת"כ ונעלם ממנו הטומאה או יכול ונעלם ממנו המקדש תלמוד לומר ונעלם ממנו והיא טמא על העלם הטומאה הוא חייב ולא על העלם מקדש פירוש שנעלמה ממנו הטומאה ונכנס למקדש או אכל קדשים ואח"כ נודע לו שהיה טמא כשנכנס למקדש או כשאוכל הקדשים אז חייב אבל אם נעלם ממנו המקדש או הקדשים ונכנס למקדש או אכל הקדשים בעודו טמא ואחר כך נודע לו שהיה מקדש או שהיו קדשים פטור:
ואשם באכילת קדש או בביאת מקדש. כדיליף מג"ש דלעיל לא שמלת ואשם מורה על אכילת קדשים או על ביאת מקדש שהרי מלת ואשם סתם אינו מורה רק על סתם חטא ולכן גבי ואשם האמור בשבועת ביטוי פי' אותו ועבר על שבועתו כל אחד לפי עניינו:
בטומאת אדם זו טומאת מת לכל טומאתו לרבות מגע זבין וזבות אשר יטמא לרבות הנוגע כבועל נדה בה לרבות בולע נבלת עוף טהור. בת"כ ופרש"י לרבות בולע נבלת עוף טהור המטמאה בבית הבליעה שאם אכלה ונכנס למקדש חייב וכן פרש"י בפ' אחרי מות בפסוק וכל אשר תאכל נבלה וטרפה ובפ' אמור בפסוק נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה ואם תאמר והא בה מיעוטא הוא והיכי מרבינן מינה בולע נבלת עוף טהור כבר תרצו בזה בפ"ק דשבועות משום דההוא מיעוטא אייתר דכתיב או כי יגע בטומאת אדם בעולה ויורד אלמא דבר נגיעה אין דלאו בר נגיעה לא וכתיב בה מיעוטא הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ופרש"י דלאו בר נגיעה לא הוא נבלת עוף טהור שאינה מטמאה בנגיעה אלא בבית הבליעה על ידי אכילה כדכתיב בפרשת אחרי מות וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה וכבס בגדיו ומוקמינן לה בנבלת עוף טהור בת"כ ואמרינן התם יכול מטמא במגע תלמוד לומר בפרשת אמור נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה אין לך אלא האמור בה שאין לה טומאה אלא אכילתה הרי שמיעט הכתוב לבולע נבלת עוף טהור שנכנס למקדש שאינו חייב חטאת והדר כתיב לכל טומאתו אשר יטמא בה למעט בולע נבלת עוף טהור שאינו חייב חטאת ה"ל מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות בולע נבלת עוף טהור שאם אכלה ונכנס למקדש שיהיה חייב חטאת:
ולא ידע ששכח הטומאה זהו פירוש של ונעלם השני שהנונע בכל אחד מכל אלה האמורים כאן דהיינו טומאת מת וטמאת זבין וזבות ונוגע בבועל נדה ובולע נבלת עוף טהור לא ידע בעת שאכל קודש או כשנכנס למקדש שהיה טמא מפני ששכח הטומאה ואחר שאכל הקדש או אחר שנכנס למקדש נודע לו שהיה טמא וזה הוציא אותו רש"י מונעלם הראשון שכתוב בו ונעלם ממנו והוא טמא ופירש שם ונעלם ממנו הטומאה וחייב מזה שפירושו ונעלם השני הוא ונעלם מהטומאה ולא ידע ששכח הטומאה אף על פי שאינו כתוב אחריו והוא טמא כמו בונעלם הראשון:
ואשם באכילת קדש או בביאת מקדש. מג"ש דלעיל אך קשה בשלמא התם אתיא שפיר דכתיב ונעלם ממנו ואשם שמפני שנעלם ממנו הטומאה נכנס למקדש או אכל קדשים אלא הכא דכתיב והוא ידע ואשם היכי מצינן לפרושי ואשם באכילת קדשים או בביאת מקדש וכי מפני שידע שהיה טמא אכל קדשים אי נכנס למקדש. ושמא יש לומר דמקרא מסורס הוא ואקרא דונעלם ממנו קאי והכי קאמר ונעלם ממנו ואשם והוא ידע שמפני שנעלם ממנו הטומאה נכנס למקדש או אכל קדשים ואחר כך ידע שהיה טמא ויהיה פירוש והוא ידע ואשם וכבר אשם וכמוהו וגבר ימות ויחלש וכבר חלש:
בשפתים ולא בלב. בת"כ ומייתי לה בשבועות בפרק שבועות בתרא ואינו רוצה לומר אם גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם שזה בטוי שפתים קרינן ביה ואף על גב דטעה ואמר פת סתם בתר גמר לבו אזלינן ואסור אלא ה"ק בשפתים ולא בלב שאם גמר בלבו להוציא פת חטין ולא הוציא כלום או להוציא פת חטין והוציא פת שעורים אינו כלום דבשפתים אמר רחמנא וליכא כדתניא יכול המהרהר בלבו יהא חייב תלמוד לומר בשפתים בשפתים ולא בלב יכול שאני מוציא את הגמור בלב תלמוד לומר לבטא הא גופא קשיא אמרת בשפתים ולא בלב והדר אמרת גמר בלבו מניין ותרץ לה רבא דהכי קאמר בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין וטעה בלשונו ואמר שעורין דדברים שבלב אינם דברים דבשפתים אמר רחמנא ולא בלב וכל שכן בשגמר בלבו להוציא פת חטין ולא הוציא כלום שאין כאן שפתים כלל גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מניין תלמוד לומר לכל אשר יבטא פירוש אם פיו ולבו מכחישין זה את זה אינו כלום אבל אם הוציא בשפתיו פת סתם שלא באר אזלינן בתר גמר לבו והא דתניא מוצא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מניין תלמוד לומר כל נדיב לב דמשמע אף על גב דלא הוציא בשפתיו כלום חייב מפני שגמר בלבו כבר תרצו בזה בגמרא שאני התם דכתיב כל נדיב לב ופריך התם וליגמר מינה ומשני משום דהוו תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין תרומה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כיון שחשב אף על פי שלא הוציא בשפתיו קדשים דכתיב כל נדיב לב הביאו את תרומת יי' ולמ"ד מלמדין חולין מקדשים לא ילפינן:
להרע לעצמו או להטיב לעצמו. בת"כ יכול הנשבע להרע לאחרים יהא חייב תלמוד לומר להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא הנשבע להרע לאחרים יכול הנשבע להרע לעצמו יהא פטור ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אף אני אביא את הנשבע להרע לעצמו שיהא חייב יכול שאני מוציא את הנשבע להטיב לאחרים כשהוא אומר או להטיב אף לאחרים והכי פירושא יכול הנשבע להרע לאחרים כגון אכה את פלוני ואפצע את מוחו כדמפרש בפ"ג דשבועות ושכח ולא הרע לו יהא חייב בקרבן עולה ויורד תלמוד לומר להרע או להטיב מה הטבה רשות שאין בה שום עבירה אף הרעה רשות יצא הנשבע להרע לאחרים דלית ליה רשות דכתיב מ' יכנו לא יוסיף מדכתיב לא יוסיף למדנו דלית ליה רשות להרע לאחרים יכול אף הנשבע לחבל לעצמו ושכח ולא חבל בעצמו יהא פטור מקרבן עולה ויורד ומה אני מקיים להרע כגון שנשבע שלא יאכל שאין זה מעין הרעה דאחרים ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אף אני אביא את הנשבע לחבל בעצמו שיהא חייב אף על פי שהוא כעין הרעה דאחרים דס"ל להאי תנא דאדם רשאי לחבל בעצמו אם כן למדנו מכאן דפי' להרע לעצמו כדכתב רש"י ז"ל אבל מה שכתב או להטיב לעצמו אינו רוצה לומר ולא לאחרים דומיא דלהרע דהא מהבריתא דלעיל למדנו דלא שנא נשבע להטיב לעצמו ושכח ולא הטיב ל"ש נשבע להטיב לאחרים ושכח ולא הטיב חייב קרבן עולה ויורד אלא הכי קאמר דפירוש להטיב דומיא דלהרע הוא מה להרע לעצמו אף להטיב לעצמו אלא מדהיה ליה למכתב קרא ולהטיב וכתב או להטיב איתרבי אף הנשבע להטיב לאחרים ואדרבה מדאיצטריך או לרבות אף הנשבע להטיב לאחרים ש"מ דלהטיב בלהטיב לעצמו קא מיירי ומה שכתב כגון אוכל ולא אוכל אישן ולא אישן לאו למימרא דפירש להרע מיירי בלא אוכל ולא אישן דוקא כדשמואל דמוקי לה בפרק החובל להאי להרע לעצמו דקתני בברייתא ביושב בתענית דכוותה גבי הרעת אחרים להושיבם בתענית כגון דאחזק להו באנדרונא פי' שסגר אותם בחדר ואין להם מה לאכול דהא איתותב שמואל מהא דתניא אי זהו הרעת אחרים אכה את פלוני ואפצע את מוחו ועלה קאמר יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע יהא פטור אמר אדם רשאי לחבל בעצמו ומשני אלא תנאי היא דאיכא מ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו אלא הא דכתב כגון אוכל ולא אוכל אישן ולא אישן הה"נ באומר אכה ולא אכה את עצמי אחבל ולא אחבל את בשרי אלא אורחא דמילתא נקט אבל מה שאמר אוכל ולא אוכל אישן ולא אישן דאית בהו הרעה והטבה ולא אמר אזרוק צרור לים ולא אזרוק לאשמעינן דאף על גב דלית בהו הרעה והטבה כדכתיב בקרא להרע או להטיב לאו למימרא דוקא דברים שיש בהן הרעה והטבה מביא על שגגתן קרבן עולה ויורד אבל דברים שאין בהן הרעה והטבה לא דהא בין לר"ע ובין לרבי ישמעאל מביא קרבן על שגגתן בין בדברים שיש בהן הרעה והטבה בין בדברים שאין בהן הרעה והטבה כדתניא בת"כ להרע או להטיב אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה דברים שאין בהן הרעה והטבה מניין תלמוד לומר לבטא בשפתים אין לי אלא להבא לשעבר מניין תלמוד לומר לכל אשר יבטא דברי רבי עקיבא רבי ישמעאל אומר להרע או להטיב להבא משמע אמר ליה רבי עקיבא אם כן אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה דברים שאין בהן הרעה והטבה מניין ת"ל מרבוי הכתוב אמר ליה אם רבוי הכתוב לכך רבוי הכתוב לכך אלא הא דנקט אוכל ולא אוכל אישן ולא אישן פירושא דלהרע או להטיב הוא דמלישנא דלהרע או להטיב לא משתמע אלא דאית בהו הרעה והטבה אבל אזרוק ולא אזרוק דלית בהו הרעה והטבה לא אבל מ"מ מרבויא דלכל אשר יבטא נפקא לן אף דברים שאין בהם הרעה והטבה כגון אזרוק ולא אזרוק כדקתני בברייתא אך יש לתמוה למה השמיטו רש"י ז"ל ולא הזכיר אותו כמו שהזכירוהו בברייתא אבל הזכיר רבויא דלשעבר והשמיט רבויא דדברים שאין בהם הרעה והטבה ושמא י"ל משום דפשטיה דקרא דלהרע או להטיב משמע דלא קפיד קרא אלא בדברים שיש בהן הרעה והטבה דאל"כ למה הזכיר בלשונו לשון הרעה והטבה להכי ניחא ליה לפרושי רבויא דקר' בלשעבר בדברים שיש בהן הרעה והטבה ולא בלהבא בדברים שאין בהן הרעה והטבה:
ונעלם ממנו ועבר על שבועתו. ומקרא קצר הוא שהיה לו לכתוב ונעלם ממנו ועבר דאל"כ על מה הוא מביא הקרבן וכי אם נעלם ממנו אף על פי שלא עבר יביא קרבן ואין לומר שמה שכתב הרב ועבר על שבועתו הוא פירוש ואשם הכתוב אחר והוא ידע ופירושו וכבר אשם קודם שידע דומיא דוהוא ידע ואשם הכתוב לעיל גבי טומאה שבזה יהיה ועבר על שבועתו פירו' המלה כשאר ואשם הכתובים לעיל דאם כן למה לא כתב ואשם ושעבר על שבועתו כמו שכתב לעיל ואשם באכילת קדשים וביאת מקדש אבל כתב ונעלם ממנו ועבר על שבועתו שנראה שהוא סובר שהוא מקרא קצר וכאילו הוא כתוב ונעלם ממנו ועבר על שבועתו והוא ידע ומה שלא פי' פה ואשם שעבר על שבועתו כדפי' לעיל גבי ואשם דטומאה י"ל שאי אפשר לפרש פה מלת ואשם שעבר על שבועתו מפני שמלת ואשם הכתובה פה אינה כשאר ואש' דלעיל דהתם כל חדא וחדא אמילתיה קאי אבל הכא ואשם לאחת מאלה כתיב ומשמע דאכולהו קאי הילכך על כרחינו לומר דקרא דונעלם ממנו והיא ידע מקרא קצר הוא וכאילו אמר ונעלם ממנו ועבר על שבועתו והוא ידע שפירושו ואחר כך נודע לו זה ואחר כך חזר ואמר ואשם לאחת מאלה כו' והביא את אשמו כו':
כל אלה בקרבן עולה ויורד כמפורש כאן. אף על פי שלא היה צריך לזה דמקרא מלא הוא והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה אשר חטא והביא את אשמו וגו' כשבה או שעירת עזים לחטאת וגו' ואם לא תגיע ידו די שה והביא שתי תורים או שני בני יונה ואם לא תשיג ידו לאלה והביא עשירית האיפה סלת לחטאת מ"מ אמר זה כדי שיאמר אבל שבועה שיש בה כפירת ממון אינה בקרבן זו אלא באשם כדכתיב בסוף הפרשה נפש כי תחטא ומעלה מעל וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד וגו' ואת אשמו יביא ליי' איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן:
ולא יבדיל אינו מולק אלא סימן אחד. כדתניא בחולין בפרק קמא כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה הגיע לוושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ובעולה שנים או רוב שנים ופרש"י משום דכיון דכתיב ביה ולא יבדיל ועוף הכשרו בסימן אחד כל מה דעביד טפי מהכשר הבדלה היא וכל הסימן הזה מצות שחיטה בעוף לכתחלה הילכך במליקה כי מליק לכוליה סימן לאו הבדלה היא אבל אסימן שני אפילו מצוה לכתחלה ליכא כדתניא לחייבו בשני סימנין אי אפשר שכבר הוקש לדגים והוא טעם יפה אלא שהתוספות הקשו לפירושו מריש פרק השוחט דתנן השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ופריך בגמרא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא עד כמה לשחוט וליזיל ומשני אי בעית אימא אאחד בעוף קאי האי דקתני לכתחלה לא דלכתחלה אצרכוה רבנן תרוייהו משום הרחקה לעבירה דילמא לא אתי למעבד רובא דחד ואי בעית אימא ארובו של אחד כמוהו קאי אלמא לכתחלה צריך לשחוט שני הסימנין אפילו בעוף ופירשו הם הטעם כיון דבדיעבד לא בעינן שחיטה בסימן שני שייך בו הבדלה אבל במיעוט הנשא' בסימן ראשון לא חיישינן כיון דבעי שחיטה רוב אותו סימן ומה שאמר אינו מולק אלא סימן אחד איני יודע אם אינו צריך למלוק אלא סימן אחד הוא דקאמר אבל אם רצה למלוק שני הסימנין הרשות בידו דס"ל דקרא דולא יבדיל אין צריך להבדיל קאמר כדאיתא בזבחים פרק קדשי הקדשים דאמר רבי שמעון בן אליקים משום רבי אלעזר בן פדת משום רבי אלעזר בן שמוע אומר היה רבי אלעזר ברבי שמעון שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומאי לא יבדיל אין צריך להבדיל אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אלא מעתה גבי בור דכתיב ולא יכסנו הכי נמי דאין צריך לכסות הכי השתא התם כיון דכתיב בעל הבור ישלם עילויה הוא דרמי לכסויי אבל הכא מכדי כתיב בעולת העוף בויקרא והקריבו וחלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף לומר שחטאת העוף בלא יבדיל ואין עולת העוף בלא יבדיל מכאן שעולת העוף בהבדלה כדאיתא בהכל שוחטין ואי קרא דלא יבדיל אזהרה הוא היכי נפקא לן בעולה מקרא דוהקריבו דצריך הבדלה הא לא נפיק מקרא דוהקריבו דמחלק עולת העוף מחטאת העוף אלא דהתם מוזהר שלא יבדיל והכא אינו מוזהר שלא יבדיל אבל לא שטעון הבדלה אלא עכ"ל דקרא דולא יבדיל אין צריך להבדיל הוא דקאמר דהשתא נפקא לן מקרא דוהקריבו דבחטאת העוף אין צריך הבדלה ובעולת העוף צריך הבדלה או אינו רשאי למלוק אלא סימן אחד הוא דקאמר דס"ל דקרא דולא יבדיל אינו רשאי להבדיל קאמר כדתניא בת"כ לא יבדיל ואם הבדיל פסול ועולת העוף דבעיא הבדלה נפקא ליה מומלק והקטיר כדתניא בת"כ מה הקטרה הראש בעצמו כו' ומייתי לה רש"י לעיל בפסוק ומלק והקטיר ושם פירשתיו:
עורף הוא גובה הראש המשפע לצד הצואר מול עורף מול הרואה את העורף והוא אורך כל אחורי הצואר. וכבר פירשתיו בפרשת ומלק את ראשו דעולת העוף ע"ש:
חטאת היא לשמה כשרה שלא לשמה פסולה. כבר פירשתיו בפסוק חטאת היא דנשיא ע"ש ומה שחזר וכתבו פה מפני שזהו חטאת העוף ואותו הוא חטאת בהמה ולא ראי זה כראי זה:
כמשפט כדת האמורה בעולת העוף של נדבה בראש הפרשה. פי' כמשפט הכתוב בעולת העוף של נדבה שהיא נמלקת בשני סימנין ובכל התורות המפורשות בה ואמר כדת במקום כמשפט משום דמלת דת מצאנוה נאמרת על החוק הקצוב והמנהג הקדום והדת נתנה בשושן הבירה ובכן אבא אל המלך אשר לא כדת ומפני שפירש כמשפט האמור פה איננו מענין דין המשפט רק עניין חוק שפי' כפי החוק האמור בעולת העוף לפיכך אמר כדת במקום כמשפט אבל בת"כ ובפ"ק דחולין אמרו מאי כמשפט כמשפט חטאת בהמה ופרש"י דעשיר דלעיל מיניה שהרי עולה זו באה חליפין לה הלכך לה אקשה למילף מיניה מה חטאת בהמה אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית אף עולת העוף כן ולא מצינו בשום מקום שיאמרו כמשפט עולת העוף של נדבה כמו שכתב רש"י כאן וגם לא כמשפט עולת בהמה של נדבה אלא גבי כמשפט הכתוב בעולת יום שמיני של מלואים דכתיב ביה קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה וכתיב בתריה ויקרב את העולה ויעשה כמשפט ותניא במסכת ביצה בפרק יום טוב ויעשה כמשפט כמשפט עולת נדבה למד על עולת חובה שטעונה סמוכה אבל כמשפט הכתוב פה לא מצינו בשום מקום שיאמר לא כמשפט עולת העוף של נדבה ולא כמשפט עולת בהמה של נדבה ולכן על כרחינו לומר שרש"י ז"ל פירש זה על פי פשוטו של מקרא כמנהגו תמיד לפרש המקראות לפי פשוטן ולא על פי מדרש רז"ל כשהן רחוקין מפשוטו של מקרא כמו שגלה דעתו בפסוק וישמעו את קול יי' אלהים מתהלך בגן וגו' וכן כתב גם רבינו ישעי' הראשון בפירוש ת"כ בפסוק ואת השני יעשה עולה כמשפט דפשטיה דקרא משמע כמשפט עולת נדבה הכתוב למעלה שהיא נחלקת בשני סימנין ובכל התורות המפורשות בה אבל חכמים דרשו כמשפט חטאת בהמה הכתוב לעיל מיניה בקרבן עשיר וכן מה שכתב אחר זה כי חטאת היא ואין בדין שיהא קרבנה מהודר אינו אלא לפי פשוטו של מקרא אבל רז"ל דרשו בת"כ לא ישים עליה שמן אם נתן פסול ולא יתן עליה לבונה יכול אם נתן פסול ת"ל כי חטאת אי כי חטאת יכול אם נתן עליה שמן תהא כשרה תלמוד לומר היא מה ראית להכשיר בלבונה ולפוסלו בשמן אחר שריבה ומיעט מרבה אני בלבונה שיכול ללקטה ופוסל אני בשמן שאינו יכול ללקטו רבי יהודה אומר חטאת היא הא מנחת כהן גדול אינה חטאת וטעונה לבונה פירוש מנחת חביתין:
חטאת היא נקמצה ונקטרה לשמה כשרה שלא לשמה פסולה. כגון אם הביאו מתחלה לשם מנחת מחבת ובעת הקמיצה קמצה לשם מנחת מרחשת או בהפך או בעת הקטרה הקטירה לשם מנחת מרחשת או ההפך ומה שחזר וכתבו פה מפני שזו היא מנחה ואותן דלעיל הן בהמה ועוף ולא ראי זה כראי זה אבל בתורת כהנים אמרו חטאת שיהו כל מעשיה לשם חטאת היא פרט לשנקמצה שלא לשמה וכן בריש מנחות שנו כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות ולא הזכירו בה הקטרה שלא לשמה אלא קמיצה שלא לשמה בלבד וכן שנינו בריש מסכת זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת וזו המשנה היא דומה ממש לאותה ששנינו בריש מנחות אלא שבמקום שנזבחו ששנו כאן שנו שם שנקמצו ופי' שם הרמב"ם ז"ל ניתן קמיצות המנחה תחת שחיטת הקרבנות וכבר הקדמנו בתחלת זבחים שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרין חוץ מן החטאת ואם כן לא היה לו לרש"י ז"ל לומר כאן אלא נקמצה לשמה כשרה שלא לשמה פסולה ושמא י"ל דס"ל לרש"י ז"ל דהא דקתני בריש מנחות כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרין חוץ מן החטאת שאם נקמצה שלא לשמה פסולה וכן הא דקתני בת"כ פרט לנקמצה שלא לשמה נקט קמיצה וכל שכן הקטרה ואם תאמר והלא בהדיא בריש זבחים הקשו בגמרא הרי אשם דכתיב ביה אשם הוא ותנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין חוץ מן הפסח וחטאת הא אשם שנשחט שלא לשמו כשר ותרצו ההוא הוא לאחר הקטרת אמורים הוא ופירש רש"י ולא ילפינן מיניה כדתניא אבל אשם לא נאמר בו הוא אלא לאחר הקטרת אמורין וליכא למימר בהקטרה דלבעי לשמה לעכב דהוא עצמו שלא הוקטרו אמוריו כשר דאין כפרה אלא בדם אלמא אף על גב דזביחה שלא לשמה פסולה הקטרה שלא לשמה כשרה י"ל הני מילי בחטאת דבהמה ועוף שכפרתן תלויה בדם אבל במנחה דלא שייך בה לומר כפרתה תלויה בדם הקטרה דידיה עדיפא מקמיצה ואם בנקמצה שלא לשמה פסולה כ"ש בהקטרה שלא לשמה תדע שכן הוא שהרי קרא דחטאת הוא דגבי מנחת חוטא לאחר קמיצה והקטרה הוא דכתיב וקמץ הכהן ממנה מלא קומצו את אזכרתה והקטיר המזבחה על אשם יי' חטאת היא והיכי ילפינן מינה והלא אשם דלא ילפינן מקרא דאשם הוא לפסול שלא לשמו אינו אלא משום דההוא הוא לאחר הקטרת אימורין הוא דכתיב כמו שתרצו בגמרא ואם כן הכא נמי דההוא היא לאחר הקטרת הוא לא הוה לן למילף מיניה לפסול שלא לשמה אלא מדגמרינן ש"מ דהקטרה דידה נמי מעכבא כמו הקמיצה כדפרש"י אלא שהתנאים לא הזכירו אלא הקמיצה משום דקמיצה המנחה היא במקום זביחת הקרבן ואיידי דקתני גבי קרבנות שנזבחו דהתם זביחה אין הקטרה לא קתני נמי במנחות שנקמצו אבל הה"נ שנקטרו במכ"ש:
מאחת מאלה מאחת משלש כפרות האמורות בענין או בעשירות או בדלות או בדלי דלות ומת"ל שיכול החמורין שבהם יהו בכבש' או שעירה והקלין יהיו בעוף והקלין שבקלין יהיו בעשירית האיפה ת"ל מאחת מאלה להשוות קלין לחמורין לכבשה ושעירה אם השיגה ידם ואת החמורין לקלים לעשירית האיפה בדלי דלות. בת"כ והכי פירושא מפני שנאמרו בפרשה הזאת ג' מיני חטאות חמורה והיא טומאת מקדש וקדשיו שזדונו בכרת וקלה והיא שבועת העדות שאין זדונה בכרת אבל השווה בה הכתוב המזיד לשוגג דת"ר בכלן נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג וקלה שבקלה והיא שבועת בטוי שאין זדונה בכרת גם לא השוה בה המזיד לשוגג וג' מיני כפרות האחת כשבה או שעירה השנית שתי תורים או שני בני יונה השלישית עשירית האיפה סלת יכול על החמורין שבהן שהיא טומאת מקדש וקדשיו יביא הכפרה הגדולה שהיא הכשבה או שעירה ועל הקלין שהיא שבועת העדות יביא השתי תורים או שני בני יונה ועל הקלי קלין שהיא שבועת בטוי יביא עשירית האיפ' סלת והא דכתיב ואם לא תגיע ידו די שה והביא שתי תורים או שני בני יונה ואם לא תשיג ידו לשתי תורים או לשני בני יונה והביא עשירית האיפה דמשמע דבאותו חטא עצמו שמביא העשיר הכשבה או שעירה יביא העני במקומה שתי תורים או שני בני יונה והיותר עני עשירית האיפה סלת היינו מפרשים ואם לא תגיע ידו שלא נגעה ידו במעל שחייב בעבורו להביא כשבה או שעירה אלא במעל אחר קל ממנו יביא שתי תורים או שני בני יונה ואם לא הגיעה ידו במעל שיתחייב בעבורו להביא ב' תורים או ב' בני יונה אלא במעל קל ממנו יביא עשירית האיפה סלת לפיכך הוצרך הכתוב לפרש על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה לומר שבאי זה חטא שחטא מאלה הג' חטאות חייב להביא העשיר כשבה או שעירה והדל שתי תורים או שני בני יונה והדלי דלים עשירית האיפה סלת שכל הג' חטאות הן שוין בקרבן ואם תאמר בלאו האי קרא דאשר חטא מאחת מאלה הא כתיב קרא אחרינא לעיל מיניה והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה אשר חטא עליה והביא את אשמו ליי' וגו' כשבה או עשירית עזים אלמא הושוו בה הקלים לחמורים י"ל דאי מההוא קרא ה"א דההוא דאחת מאלה אוהתודה לחודיה קאי שאם יאשם בשום אחת מג' חטאות צריך להתודות אבל קרא דוהביא את אשמו ליי' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן וגו' אחטאתו חמורה דטומאת מקדש וקדשיו לחודיה קאי שמפני שהוא חטא חמור יותר מכל הג' חטאות יביא כפרה גדולה יותר מכלן ואם לא הגיעה ידו במעל ההוא אלא בחטא אחר שהוא יותר קל ממנו שהוא חטא שבועת העדות יביא כפרה שתי תורים או שני בני יונה ואם לא הגיעה ידו במעל הזה אלא בחטא אחר שהוא יותר קל ממנו שהוא חטאת שבועת בטוי שפתים יביא כפרתו עשירית האיפה סלת השתא דחזר וכתב וקמץ הכהן ממנו מלא קומצו וגו' וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה דמשמע דהאי מאחת מאלה אכפרה קאי למדנו שכל הג' חטאות הושוו בכפרה אחת הקלין לחמורין:
והיתה לכהן למנחה ללמד על מנחת חוטא שיהיו שיריה נאכלין. ופירוש כמנחה כמנחת נדבה הכתובה לעיל שכל המנחות של נדבה שיריהן נאכלין לכהנים:
ורז"ל דרשו והיתה לכהן ואם חוטא זה כהן הוא תהי כשאר נדבת מנתת כהן שהיא בכליל תהיה לא תאכל. כדתני' בת"כ ומייתי לה בפ' אלו מנחות והיתה לכהן כמנחה הרי היא לו כמנחת נדבתו מה מנחת נדבתו אינה נאכלת אף עשירית האיפה שלו לא תאכל והכי דרשינן לה והיתה לכהן מנחה זו שהיא מנחת חוטא לכהן כמנחה דהאי לכהן נדרש לפניו ולאחריו כלומר אם תהיה המנחה הזאת של חוטא לכהן תהיה לכהן כמנחה פי' כמנחתו של כהן שתהא מנחת חובתו כמנחת נדבתו:
כי תמעל מעל אין מעילה בכל מקום אלא שנוי וכן הוא אומר וימעלו באלהי אבותיהם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ וכה"א בסוטה ומעלה בו מעל. בת"כ ומייתי לה במסכת מעילה בפ' הנהנ' והכי פירושא אין מעילה זו האמורה בקדשים אלא שינוי ששינה אותו מקדש לחול וכה"א וימעלו באלהי אבותיהם ויזנו אחר אלהי עמי הארץ ששינו עבודת הבורא בעבודת עבודת כוכבים וכן הוא אומר בסוטה ומעלה בו מעל ששינת' שכיבת בעלה בשכיבת בועלה אף כאן ששינה קדשי מקדש לחול שכיון ששינה ההקדש מקדש לחול אף על פי שלא נהנה מן ההקדש מעל כגון אם לקח הגזבר מעות של הקדש ונתנן לחבירו והלך חבירו והוציאן מרשות ההקדש לרשות ההדיוט הוא מעל אף על פי שלא נהנה וחבירו לא מעל כדתנן במעילה בפרק הנהנ' נטל אבן או קורה על הקדש הרי זה לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ומקשה בגמר' מאי שנא הוא ומ"ש חבירו פי' כמו כשנתנה לחבירו מעל משום שינוי רשות כך כשנטלה לעצמו יהא מועל משום שינוי רשות שהרי הוציאם מרשות של קדש והביאה ברשותו ואוקמה שמואל בגיזבר המסורות לו ההקדשות בידו שכיון שהוא גזבר ושומר ההקדשות אינו מועל בנטילתו מפני שרשותו רשות ההקדש הוא אבל כשנתנן לחבירו והוציאן מרשות ההקדש לרשות ההדיוט הוא מועל אף על פי שלא נהנה אבל אם לא היה גזבר מכי נטל פרוטה של הקדש והביאה בביתו איכא שינוי רשות ואע"פ שלא נתנה לחבירו מעל ואע"פ שהמעילה האמורה גבי אשם גזלות אינו רצה לומר ששינה אותו מרשות לרשות שהרי הכופר חוב לחבירו או הכובש שכר שכירו מביא אשם אף על פי שלא שינה אותו מרשות לרשות מכל מקום המעילה האמורה כאן גבי קדשים אינה אלא שינוי מקדש לחול ולכן הגירסא הנכונה לוה היא כפי הנוסחאות שבידנו בתורת כהנים ובמעילה פרק הנהנה שכתוב בם אין מעילה אלא שינוי שפירושו אין מעילה זו אלא שינוי דומיא דאין נא אלא לשון בקשה אין פגיעה אלא תפלה אין עמידה אלא תפלה אין שיחה אלא תפלה שפירושם אין נא האמור כאן אין פגיעה האמור כאן אין עמידה האמור כאן אין שיחה האמורה כאן לא כמו הנוסחא שבפירוש רש"י על החומש אין מעילה בכל מקום אלא שינוי שהרי מצינו מעילה שאינו לשון שינוי וכל זה לפירוש רבינו ישעיה הראשון והראב"ד ז"ל אבל לפירוש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה אינו כן:
וחטאה בשגגה מקדשי ה' שנהנה מן ההקדש. דילפינן חטא חטא ג"ש מתרומה נאמר כאן וחטאה ונאמר בתרומה ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו מה חטא האמור בתרומה שנהנה בה כדכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה שהוא נהנה באכילתה אף חטא האמור כאן שנהנה מן ההקדש כדתניא בת"כ ומייתי לה בשמעתא קמייתא דתמורה ומיירי בשלא שינה ההקדש מרשותו לרשות ההדיוט כדתנן במעילה בפרק הנהנה כיצד הנהנה נתנה קטלא בצוארה וטבעת בידה ושתה בכוס של זהב מעל אף ע"פ שאין בזה לא שינו רשות ולא פגם אלא הנאה בלבד שנהנה בתשמישו בששינה אותו מרשות הקדש לרשות הדיוט קמיירי אפילו בלא נהנה ממנו מעל כדלעיל ולכן יהיה פי' וחטאה או חטאה כלומר בין אם מעלה מעל ששינתה ההקדש מרשותו לרשות הדיוט אף על פי שלא נהנה ממנו בין אם חטאה שנהנת ממנו אף על פי שלא שינתה אותו מרשות הקדש לרשות הדיוט והביא את אשמו וגו':
והיכן הוזהר נאמר כאן חטא ונאמר חטא בתרומה ולא ישאו עליו חטא מה להלן הזהיר אף כאן הזהיר. פירוש והיכן הוזהר האיש שלא יהנה מן ההקדש עד שקראו הכתוב חוטא ואמר עליו נפש כי תחטא מה להלן הזהיר דכתיב כל זר לא יאכל קדש וכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה':
אי מה להלן לא הזהיר אלא על האוכל אף כאן לא הזהיר אלא על האוכל ת"ל תמעול מעל ריבה. אינו רוצה לומר מה להלן לא הזהיר אלא על האוכל ולא על הנהנה משאר ההנאות אף כאן כן שהרי בכל מקום שנאמרה אכילה אף שאר ההנאות בכלל כמו שאמרו כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע גם אינו רוצה לומר אי מה להלן לא הזהיר אלא בהנאה הבאה לו על ידי פגימה דומיא דתרומה דכתיב בה ואיש כי יאכל קדש בשגגה שאוכל בתרומה ומפסידה באכילתו והוא נהנה בה אף כאן לא יהא מוזהר אלא בהנאה הבאה לו על ידי פגימה כגון שלבש חלוק של הקדש ופגם אותו בלבישתו שנהנה מן ההקדש על ידי פגימתו אבל אם שתה בכוס של הקדש או שנתן באצבעו טבעת של הקדש או קטלא בצוארו שהוא נהנה מתשמישן של הקדש בלתי פגימתן לא יהא מזהר בו תלמוד לומר תמעל מעל ריבה דהא לא אשכחן בשום דוכתא לדרשו קרא דתמעול מעל ריבה אלא לענין צירוף אנשים שאם אכל הוא מן ההקדש שיעור חצי פרוטה והאכיל את חבירו שיעור חצי פרוטה בהעלם אחד או אם אכל הוא שיעור חצי פרוטה וההנה את חבירו שיעור תצי פרוטה מצטרפין או לענין צירוף שהיות שאם אכל מן ההקדש שיעור חצי פרוטה ושהה יותר מכדי אכילת פרס ואחר כך אכל שיעור חצי פרוטה אם היו בהעלם אחד אפילו בזמן מרובה מצטרפין או לעניין המוציא מקדש לקדש כגון המוציא ממעות הקד' ולקח בהן קיני זבין דהא לא אפקינהו לחול אלא לקדש כדתניא בת"כ ומייתי לה במסכת מעילה בפ' הנהנה ועוד הא דמרבינן בהקדש אף הנהנה ולא פגם מסוטה הוא דגמרינן ולא מרבויא דתמעול מעל שהרי בפרק הנהנה אמרו אקיש רחמנא ההקדש לסוטה ולעבודת כוכבים ולתרומה לסוטה מה סוטה אף על גב דלא פגם אף ההקדש נמי כי נתנה בידה טבעת של הקדש מעל לעבודת כוכבים עד דאית בה שינוי לתרומה מה תרומה כי יאכל קדש פרט למזיק אף הקדש כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה פטור אלמא האי דאף נהנה ולא פגם מסוטה הוא דגמרינן לה ולא מרבויא דתמעול מעל ועוד דבת"כ שנינו יכול פגם ולא נהנה נהנה ולא פגם מעל תלמוד לומר וחטאה נאמר חטא בתרומה ונאמר חטא במעילה מה חטא האמור בתרומה פוגם ונהנה אף חטא האמור כאן פוגם ונהנה אבל פוגם ולא נהנה או נהנה ולא פגם לא ועוד מ"ש אכילה דתרומה דדייקינן מינה דוק' פוגם ונהנה אבל בחד מינייהו לא ואלו בשאר איסורי אכילה דכתיבי בכל התורה כולה אמרו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ולא חלקו בם בין הנאה שיש בה פגם להנאה שאין בה פגם אלא הכי פירושא אי מה להלן לא הזהיר אלא על האוכל שהוא כולל האכילה ושאר מיני הנאות ולא קפיד רחמנא לפגימה דומיא דכל איסורי מאכל אף כאן לא הזהיר אלא על האכילה ושאר מיני הנאות ולא על הפגימה שאם לבש כסות של הקדש ונהנה בו שוה פרוטה אף על פי שלא פגם שוה פרוטה יהא מועל תלמוד לומר תמעול מעל ריבה פי' מדכתיב כי תמעול מעל ואקשה רחמנא לעבודת כוכבים ולסוטה דכתיב בהו מעילה בעבודת כוכבים וימעלו באלהי אבותיהם ובסוטה ומעלה בו מעל למדנו מזה דמה עבודת כוכבים דאית בה שינוי דעד עכשיו קודם שהשתחוה לה היתה ברשותו ומותרת בהנאה ועכשיו נשתנה רשותה ונכנסה ברשות עבודת כוכבים ונאסרה בהנאה שזו היא פגימה אף כאן אם הוא דבר שדרכו לקבל פגם אע"פ שנהנה לא מעל עד שיפגום כדתנן בפרק הנהנה הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש אף על פי שלא פגם מעל דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים כל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגו' וכל דבר שאין בו פגם כיון שנהנה מעל כיצד נתנה קטלא בצוארה וטבעת בידה ושתה בכוס של זהב מעל לבש החלוק ונתכסה בטלית ובקע בקורדו' לא מעל עד שיפגום והא דאקשה לסוטה ללמד מה סוטה נהנה אף על פי שלא פגם אף הקדש נהנה אף על פי שלא פגם אינו אלא בדבר שאין דרכו לקבל פגם והא דכתב רש"י תלמוד לומר תמעול מעל ריבה לאו דוקא ריבה דהא לאו מרבויא מפיק לה אלא מדאקשה ע"י מעילה זו לעבודת כוכבים למדנו שלא על ההנאה בלבד קפיד רחמנא אלא אף על הפגימ' והיינו ריבה שריבה לה הכתיב ע"י היקשא זו אף הפגימה דתרוויהו בעינ' ואין זה דומה למה שדרז"ל לענין צירוף אוכלין ולצירוף שהיות תלמוד לומר תמעול מעל דאותו ריבה הוא רבוי ממש והא דילפינן מתרומה מה חטא האמור בתרומה פוגם ונהנה אף חטא האמור כאן פוגם ונהנה לאו למעוטי נהנה ואינו פוגם הוא דההוא מעבודת כוכבים הוא דנפקא לן מה עבודת כוכבים שפוגם בו אף כאן כשפוגם בו כדלעיל אלא למעוטי פוגם ואינו נהנה הוא דמה תרומה אם פגם ולא נהנה פטור כדכתיב ואיש כי יאכל קדש פרט למזיק כדלעיל אף כאן פגם ולא נהנה כגון שקרע כסות של הקדש ולא נהנה בו פטור:
מקדשי יי' המיוחדים לשם יצאו קדשים קלים. פירוש בשר קדשים קלים בין קודם זריקת דמן בין לאחר זריקת דמן מפני שאינם מיוחדים לשם לבדו אלא לשם ולהדיוט לשם שאינם נאכלין אלא לפנים מן החומה ולהדיוט שהותרו לו להדיוט לאכלן אבל אמורי קדשים קלין דוקא קודם זריקת דמן אין מועלין בהן משום דממון בעלים הן ולא קרינן בהו מקדשי יי' אבל לאחר זריקת דמן מועלין בהן דמכיו' שהוקבעו למזבח קדשי יי' קרינן בהו וכן נמי בשרן ואימוריהן של חטאות ואשמות קודם זריקת דמן משעה שהוקדשו ואימוריהן בלבד לאחר זריקת דמן וכן בשרה ואימוריה של עולה בין קודם זריקה בין לאחר זריקה וכן פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים כולן מועלין בהן דמכיון דאסורי להדיוט והן מיוחדים לשם לבדו קדשי ה' קרינן בהו וחייבין בקרבן מעילה אבל בשר חטאות ואשמות לאחר זריקת דמן שזריקת דמן התיר הבשר לכהנים הפך אימורי קדשים קלים שקודם זריקת דמן אין מועלין בהן ולאחר זריקת דמן מועלין בהם כדתנן בפ"ק דמעילה מעשה דמי' בקדשי קדשים להקל ולהחמיר ובקדשים קלים כולן להחמיר כיצד קדשי קדשים לפני זריקת דמים מועלין בין באימורין בין בבשר ולאחר זריקת דמן מועלין באימורין ואין מועלין בבשר ובקדשים קלים כולן להחמיר כיצד קדשים קנים לפני זריקת דמים אין מועלין לא באימורין ולא בבשר לאחר זריקת דמים מועלין באימורים ואין מועלים בבשר וכן האימורין של קדשים קלים קודם זריקת דמן שאינן מיוחדין לשם דהא לאו בני הקרבה נינהו לא קרינן בהו קדשי ה' ופטורין מקרבן מעילה וזהו ששנינו בת"כ קדשי ה' קדשים המיוחדין לשם יצאו קדשים קלים שאינן מיוחדים לשם אין לי אלא פרים הנשרפין ושעירי' הנשרפים שכולן לשם מניין לרבות העולה ארבה את העולה שעורה מתנה לכהנים קדשי קדשים בשרן ואימוריהן לפני זריקת דמים ואימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים מניין תלמוד לומר קדשי ה' ריבה והא דקתני יצאו קדשים קלים ולא קתני נמי ויצאו בשר חטאות ואשמות משום דבשר קדשים אין מועלין בין קודם זריקה בין לאחר זריקה ואלו בשר חטאות ואשמות ואמורי קדשים קלים קצתם קודם זריקה בלבד וקצת' לאחר זריקה בלבד א"נ קדשים קלים כולל בשרה ואימוריהן ושם קדשים כולל שתיהן ובשר חטאות ואשמות אינו כולל רק בשרן בלבד:
בערכך כסף שקלים שיהא שוה סתי סלעים. הודיענו בזה שפירוש בערכך פה הוא שויון ולא הערכה שאינו נופל פה לשון הערכה ושומא אלא שויון והכ"ף נוספת לדעת כל המדקדקיה ואף ע"פ שפירשו קצת' שהיא כ"ף הנוכח וה"א הכהן קראיי כמו הקהל חוקה אחת יהיה לכם וה"א הערכך כה"א בתוך האהלי הנה במלת ערכך הכתוב בפרש' הזאת על כרחם שיפרשו בו שהכ"ף נוסף מפני שאין כאן נושא שיפול בו כ"ף הנוכח כמו בפרשת אם בחקותי גם הודיענו שפירוש שקלים סלעי' שהוא שם מטבע ונקרא בלשון התורה שקל מפני שמשקלו שקל אחד ומלת כסף הוא פי' הסלעים כאילו אמר בערכך שקלים כסף לאפוקי סלעי' של נחשת לא שהיה הכסף חתיכות אסימון שעדיין לא ציירן בו שום צורה ופירוש שקלים כמשמעו שיהא שוקל הכסף ההוא שני שקלים גם הודיענו שהשקלים הכתובים פה סתם הם שקלים שגים דמיעוט רבים שנים וכאילו אמר והביא את אשמו ליי' איל תמים מן הצאן שיהיו שויונו שתי סלעים של כסף מסלעי הקדש וכן תרנם המתרג' כסף סלעין בסלעי קודשא וכך הוא שנוי בת"כ בערכך כסף יכול אף דינר תלמוד לומר שקלים אי שקלים יכול שקלי נחשת תלמוד לומר שקלים כסף אי שקלים כסף יכול בבליות מדיות קפודקיות ת"ל בשקל הקדש סלעים של קדש סלעים צוריות פי' הכסף צורי:
ואת אשר חטא מן הקדש ישלם קרן וחומש להקדש. הודיענו בזה שפירוש ואת אשר חטא הוא הקרן כאילו אמר ואת הקרן אשר חטא עליו מן הקדש ישלם לא את החטא אשר חטא כמובן מן הכתוב שהחטא לא יפול בו תשלומין וכ"ש שיתנהו לכהן ומה שאמר וחומש הוא יוצא ממאמר ואת חמישיתו יוסף עליו כאילו אמר ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו יוסף עליו קרן וחומש להקדש ומה שאמר להקדש להודיענו בזה שהוא מקרא קצר שהיה לו לכתוב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם להקדש להודיע למי ישלם אלא שקצר בו מפני שהוא מובן מעצמו כי לא תפול מלת ישלם אלא לנגזל שהוא ההקדש:
בערכך לאשם בערכך האמור למעלה. שהוא שוה שתי סלעים של כסף מסלעי הקדש:
אשם אשם ליי' להביא אשם שפחה חרופה שיהא איל בן שתי שנים. כך מצאתי בכל הנוסחאות שלפנינו ולא שמעתי פירושו מכמה טעמי חדא דמאי אולמיה דאיל הכתוב באשם תלוי מהאיל הכתוב באשם שפחה חרופה כי היכי דדרשינן בת"כ באיל דאשם תלוי ואשם מעילות שהוא קשה בן שתי שנים והביאו גם רש"י ז"ל ואמר איל לשון קשה כמו ואת אילי הארץ לקח אף כאן קשה בן שתי שנים הה"נ מצינן לפרושי לההוא איל דכתיב גבי שפחה חרופה שהוא קשה בן שתי שנים ולמה לי רבוייא דאשם ליי' ועוד למה לא אמר ג"כ להביא אשם גזלות ועוד היכי תיסק אדעתין לרבויי אשם נזיר ואשם מצורע שיהא בן שתי שנים עד שאמר יכול שאני מרבה אשם נזיר ואשם מצורע שיהיה בן שתי שנים והלא אשם נזיר ואשם מצורע כבש הוא וכל מקום שנ' כבש סתם בן שנה הוא כדתניא בת"כ ר' שמעון אומר כל מקום שנאמר עגל בתורה סתם בן שנה הוא שנאמר ועגל וכבש בני שנה וכדכתב רש"י בפרשת שמיני גבי ועגל וכבש בני שנה כל מקום שנאמר עגל בן שנה הוא ומכאן אתה למד והה"נ יש לומר כל מקום שנאמר כבש בן שנה ומכאן אתה למד שהדב' הזה שוה בשניהם ועוד שבת"כ אינו שנוי אלא לענין שיהא שוה שתי סלעים כדתניא מניין לאשם שפחה חרופה שיבא בכסף שקלים ת"ל אשם אשם ליי' אי יכול שאני מרבה אשם נזיר ואשם מצורע ת"ל הוא לכן נ"ל שטעות נפל בספרים וצריך להיות אשם אשם להביא אשם שפחה חרופה שיהא בכסף שקלים יכול שאני מרבה אשם נזיר ואשם מצורע תלמוד לומר הוא והכי פירושא דהאי קרא דאשם אשם קרא יתירא הוא ושלא לצורך הוא ולא נכתב אלא לדרוש שכל מקום שמביאין אשם שיהא שוה שתי סלעים להביא אשם שפחה חרופה שאע"פ שלא נכתב בו בערכך כסף שקלים כמו שנכתב באשם מעילות ובאשם תלוי כתיב בערכך שפירושו בערך האמו' למעלה וכן באשם גזלות אלא סתם ואמר והביא את אשמו ליי' איל אשם אפי' הכי ריבה אותו הכתוב בקרא דאשם אשם לומר שכל מקום שמביאין אשם לא יהא שוה פחות משתי סלעים יכול אף אשם נזיר דכתיב ביה סתם והביא כבש בן שנתו לאשם ואשם מצורע דכתיב ביה סתם ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם לא יביא אותם אלא שיהיו שוים שתי סלעים ת"ל הוא למעט הוא יהא שוה שתי סלעים ולא אשם מצורע ואשם נזיר וא"ת מה ראית לרבות מייתורא דאשם אשם שפחה חרופה ולמעט מהוא אשם מצורע ואשם נזיר אימא איפכא כבר תרצו בת"כ אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני אשם שפחה חרופה שהוא איל דומיא דאשם תלוי ומוציא אני אשם מצורע ואשם נזיר שאינו איל אלא כבש:
אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא השלישי שביניהם לפיכך כשהוא מכחיש מכחיש בשלישי שביניהם. השלישי הזה היא הבורא ית' דאל"כ מאי שאינו רוצה שתדע בו נשמה אלא השלישי דקאמר ומפני שהמכחש בפקדון מכחש בשלישי שהוא הבורא ית' כתב בו ומעלה מעל בה' וכחש בפקדון ומה שכתב אחריו או בתשומת יד או בגזל אוכחש בעמיתו לחודיה קאי ולא אומעלה מעל בה':
או בגזל שגזל מידו כלום. פי' דהאי או בגזל לאו אוכחש בעמיתו קאי כמו הפקדון ותשומ' יד דלעיל מיניה משום דהתם אין בו חטא אלא מפני שכחש בעמיתו אבל לולא ההכחשה אין בו חטא כלל שהרי הפקדון ותשומת יד שבהם בהתר באו בידו ולפיכך הוצרך לומר בהם שחטא בשכחש בעמיתו אבל בגזל שע"י חטא בא בידו אין צריך בו הכחשה שאף בלתי הכחשה חוטא מקרי ויאמר עליו נפש כי תחטא:
או מצא אבדה וכחש בה שכפר. לאפוקי מי שמצא האבדה ולא השיבה לבעלים שאע"פ שלא השיב אותם וכונתו שתשאר בידו אינו חייב בקרבן כל זמן שלא תבעוה ממנו וכפר בה:
על אחת מכל אלה . פי קרא דעל אחת מכל אינו דבק עם מה שאחריו לומר על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטא בהנה דמה צורך להאריך בכל זה רק הוא מקר' קצר וחסר כאילו אמר על אחת מכל אלו והם הנזכרים לעיל ופי' אשר יעשה האד' לחטא בהנה היא מילתא באנפי נפש' שהכתוב רצה להודיע שאין זה זר שיכפור האדם ממון חבירו וישבע לשקר כי זה הענין נהוג הוא וזהו הנרצ' במאמר אשר יעשה האדם לחטא בהנה כלומר שהאדם יעשה זה שיחטא וישבע לשקר לכפירת ממון:
כי יחטא ואשם בשיכיר בעצמו לשוב בתשובה ולדעת ולהודות כי חטא ואשם. פי' קרא דוהיה כי יחטא ואשם מקרא קצר הוא וכאילו אמר והיה כי יודה שחטא ואשם והשיב את הגזלה כו' דאם לא כן מאי הוא דקאמר והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה וכל מי שחטא וגזל מיד הוא משיב והלא אינו משיב אלא אחר ששב בתשובה ועוד למה חזר וכחב והיה כי יחטא ואשם והלא כבר כתב בתחלת הפרשה הזאת נפש כי תחטא וכחש בעמיתו וגו' ולא היה לו לומר רק והשיב את הגזלה כו':
בראשו הוא הקרן ראש הממון. פי' ונקרא הקרן ראש מפני שהוא ראש הממון שהוא העקר והשרש של כל הריוח היוצא ממנו ודומה לזה לראש הבעל חי שהוא העקר והשורש לכל שאר האברים:
לאשר הוא לו למי שהממון שלו. לא שידוע למי שהוא קרובו או אוהבו שהוא שלי דומיא דואיש את קדשיו לו יהו שדרז"ל שבידו ליתנה לאי זה כהן שירצה ויהיה טובת הנאה לבעלים:
