ישראל ויהודה - הקדמה
מיד לאחר מותו של שלמה החלו להתגלות קשיים פנימיים, שתחילתם נוצרו עוד בימיו. בניית המקדש וארמון המלוכה רוממו את רוחו של העם, והמריצו אותו להשתתף במאמצים כבירים לשכלולם בהדר ויפעה, כראוי להם. אולם, שלמה המשיך ביתר שאת את מפעלי הבניה, שהיו כרוכים בלחץ על העם, הן בעבודת הבניה והן במיסים שהכבידו עליו. במפעלים אלו לא שרתה רוח הקודש שתחזק את העם ותמשוך את ליבו. אדרבה, הבתים שנבנו לנשי הנכר, כנאמר: "וְאֶת־בַּת־פַּרְעֹ֗ה הֶעֱלָ֤ה שְׁלֹמֹה֙ מֵעִ֣יר דָּוִ֔יד לַבַּ֖יִת אֲשֶׁ֣ר בָּֽנָה־לָ֑הּ"(דברי הימים ב ח יא), גרמו לתסכול פנימי וצברו משקעים מכאיבים סביב הסבל הלא מוצדק של המפעל חדש, שאיננו דומה למפעל הקודש הקודם.
בימי שלמה לא ניכרו הזעזועים כלפי חוץ. חכמתו העצומה ושלטונו המקודש, עצרו בעד העם שלא העז להרים את קולו כנגד המלכות, הנמשכת על ידי נביאי ה'. רק לאחר מותו, כאשר הגיע העת להמליך את יורש העצר, התכונן העם לשנות את פני הדברים גם אם יהיה הדבר כרוך במאבק.
לשם כך קרא העם לירבעם בן נבט שהיה מנהיגי שבט אפרים. עוד בחיי שלמה התריס ירבעם כנגד המלך וברח למצרים. כאשר שב ירבעם לארץ, דרש העם כי תונהג הקלה במיסים. תשובת רחבעם הייתה צריכה להינתן בעיר שכם, שנועדה להיות גם מקום הכתרתו של רחבעם למלך. המלך הצעיר נועץ בעצת חבריו הילדים, והשיב תשובה מאיימת שהרגיזה את העם, והביאה למרד כנגד מלכות בית דוד בכללה. העיר שכם, שנמצאה במרכז שבט אפרים, שימשה עורף חזק למנהיג החדש ירבעם. כך נאלץ רחבעם לברוח לירושלים.
לשבט אפרים המורד הצטרפו עשרה שבטים, ואילו המלך רחבעם נותר רק עם שבטי יהודה ובנימין שתמכו בו. שבט יהודה שמר נאמנות למלך, בהיותו בן שבטם ונכדו של דוד, המלך הנערץ. שבט בנימין הצטרף בגלל קרבתו הפיזית למקום המקדש ולמלכות ירושלים, אשר הייתה בחלקה בתחומי נחלתו. כמו כן, שבט בנימין היה למוד נסיון קשה ממלחמות אחים קודמות (פילגש בגבעה, מלחמות האחים בימי יורשי שאול), אשר על כן לא רצה לחרוג מהמסגרת המקובלת.
בדרך זו נחלקה המלכות לשתיים, חלוקה שעתידה הייתה לפלג את העם ולהגלות את עשרת השבטים. ממשבר נורא זה, בהתפלגות המלכות ישראל, טרם נרפא עם ישראל עד ימינו אנו.