העלאת הארון המחודשת
דוד נזהר יותר
משראה דוד את הברכה הגדולה שבאה לעובד, הבין דוד שד' רוצה בישראל, ומה שארע בדרך, בשעה שהעלו את ארון ד', היה בגלל חטא פרטי. אם לא היו ישראל ראויים, אם חרון אף ד' היה בגלל פגם ציבורי, לא היה ד' מברך את עובד, שכן בזמן של כעס אין ד' מברך. כיון שכך, החליט דוד לשוב ולהעלות את ארון ד'.
דוד לא מוותר, הייתה לו תוכנית, היא נכשלה פעם אחת, והוא מנסה פעם שניה. הפעם דוד נזהר מאוד. כל שישה צעדים מקריבים קרבן, מרגישים אחריות; מי שנכווה ברותחין, נזהר בפושרין (ברכות טז:). מעלים את הארון ברגל, לא בעגלה. הכהנים מחזיקים את הארון בעצמם. דוד מבין שעבור הפלשתים היה נכון לשים את הארון על העגלה, כי היה נגרם יותר חילול השם אם היו לוקחים את הארון בידיהם הטמאות; יותר מכובד שהבהמות יישאו את הארון מאשר שהפלשתים ישאוהו. אבל בישראל מוטב שהכהנים ישאו ולא בהמות.
כשמדובר בכבוד ד' - אין לדוד כבוד משלו
"וְעַל־דָּוִ֖יד אֵפ֥וֹד בָּֽד׃"(שמואל ב ו יד) - דוד התלבש בבגד של כהנים, הוא לבש אפוד בד, בגד שדומה לבגדי הכהנים [לא בבגדי כהונה ממש, זה אסור(שמואל ב ו ד; רד"ק שם)], כדי להראות שלפני ארון ד' הוא מרגיש כמו כהן שעובד את ד' ולא כמו מלך.
דוד ליווה את ארון ד' יחד עם כולם: "וְכָל־יִשְׂרָאֵ֗ל מַעֲלִים֙ אֶת־אֲר֣וֹן בְּרִית־יְ-הוָ֔ה בִּתְרוּעָה֙ וּבְק֣וֹל שׁוֹפָ֔ר וּבַחֲצֹצְר֖וֹת וּבִמְצִלְתָּ֑יִם מַשְׁמִעִ֕ים בִּנְבָלִ֖ים וְכִנֹּרֽוֹת׃"(דברי הימים א טו כח). הם הלכו בדרך - מבית עובד אדום ועד ירושלים - וכל שישה צעדים הקריבו קרבנות ולאורך כל הדרך דוד ניגן ורקד. משהגיע ארון ד' לעיר דוד, ראתה מיכל את דוד המלך רוקד בהתלהבות ברחובה של עיר עם כל האנשים. היא הביטה בו בזלזול. הרי מלך צריך להיות מכובד ולא לנהוג כך ברשות הרבים.
"וּמִיכַ֨ל בַּת־שָׁא֜וּל"(דברי הימים א טו כט) - אפשר היה להסתפק בשמה, מדוע חשוב לציין כאן את עובדת היותה בת שאול? נראה שהכתוב רומז לנו שכשלונה נבע מהיותה בת שאול. כיון שמיכל בת מלך וגדלה בבית המלכות, היא היתה רגישה מאוד לגינוני המלכות; מלך צריך מאוד להיזהר שלא לעשות דבר בחברת אנשים; מלך לא אוכל בחברת אנשים, לא מתלבש כשאנשים נוספים נמצאים אתו. כאן בא דוד, המלך החדש, ורוקד ברחובה של עיר - זה לא מתאים למלך.