פסוק א:ברשימה הבאה, שחלקה ברור ומובן וחלקה שמות לא ידועים, מפורטים תומכי דויד שהגיעו אליו לפני שעלה לשלטון וגם אלה שבאו לאחר שהמליכו אותו: וְאֵלֶּה הַבָּאִים אֶל־דָּוִיד לְצִיקְלָג. צקלג הייתה עיר שהפלשתים כבשו מארץ ישראל, העניקו אותה לדויד, והיא נשארה נחלת מלכי בית דויד לדורות. בעוֹד הוא היה עָצוּר, מעוכב שם מִפְּנֵי שָׁאוּל בֶּן־קִישׁ. כשדויד ישב בצקלג הוא לא היה אדם חופשי. הוא נחשב אז מעין מורד במלכות, ושאול רדף אחריו ועלול היה לפגוע בו. באותה עת באו אליו לשם אנשים שונים, וְהֵמָּה נחשבים בַּגִּבּוֹרִים, עם הגיבורים עֹזְרֵי הַמִּלְחָמָה.
פסוק ב:ביניהם היו נֹשְׁקֵי, חמושים בקֶשֶׁת, מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים בָּאֲבָנִים וּבַחִצִּים בַּקָּשֶׁת. לוחמים שיכלו להשתמש בשתי ידיהם על מנת לירות ולהילחם. זהו בוודאי יתרון גדול בשדה הקרב. ומהם היו אפילו מֵאֲחֵי שָׁאוּל מִבִּנְיָמִן. ייתכן שהתופעה של אנשים איטרי יד, המשתמשים בעיקר ביד שמאל, הייתה עניין תורשתי בשבט בנימין, כי היא מופיעה אצלם יותר מפעם אחת. חלק מהמשְׂמאליים לומדים להשתמש גם ביד ימין בגלל תנאי הסביבה או מסיבות אחרות, ובעקבות זאת הם נהנים מיתרון המיומנות בשתי ידיהם.
פסוק ג:הָרֹאשׁ שלהם היה אֲחִיעֶזֶר, וְיוֹאָשׁ בְּנֵי הַשְּׁמָעָה הַגִּבְעָתִי, מגבעת בנימין וִיזִיאֵל וָפֶלֶט בְּנֵי עַזְמָוֶת וּבְרָכָה וְיֵהוּא הָעַנְּתֹתִי, בן ענתות
פסוק ד:וְיִשְׁמַעְיָה הַגִּבְעוֹנִי, מגבעון שהיה גִּבּוֹר בַּשְּׁלֹשִׁים, אחד משלושים הגיבורים שנעשו יחידה לעצמה, וְאף ממונה עַל־הַשְּׁלֹשִׁים
פסוק ה:וְיִרְמְיָה וְיַחֲזִיאֵל וְיוֹחָנָן וְיוֹזָבָד הַגְּדֵרָתִי,
פסוק ו:אֶלְעוּזַי וִירִימוֹת וּבְעַלְיָה וּשְׁמַרְיָהוּ וּשְׁפַטְיָהוּ הַחֲרוּפִי,
פסוק ז:אֶלְקָנָה וְיִשִּׁיָּהוּ וַעֲזַרְאֵל וְיוֹעֶזֶר וְיָשָׁבְעָם הַקָּרְחִים, אולי מבני קֹרח,
פסוק ח:וְיוֹעֵאלָה וּזְבַדְיָה בְּנֵי יְרֹחָם מִן־הַגְּדוֹר.
פסוק ט:וּמִן־הַגָּדִי, משבט גד נִבְדְּלוּ, פרשו אֶל־דָּוִיד לַמְצַד מִדְבָּרָה, למצודה שבמדבר גִּבֹּרֵי הַחַיִל שהיו אַנְשֵׁי צָבָא לַמִּלְחָמָה, לוחמים פנים אל פנים עֹרְכֵי צִנָּה, המאומנים להשתמש במגן גדול וָרֹמַח, חנית ארוכה וכבדה, וּפְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם, הם נראו מפחידים, וְכִצְבָאיִם היו קלי רגליים עַל־הֶהָרִים לְמַהֵר. האנשים משבט גד באו מעבר הירדן אף שלא היה להם כל עניין במלחמות אלה מצד עצמם. נראה שהלגיון שהתלקט סביב דויד בתחילה, הורכב מאנשים בודדים שהגיעו ממקומות שונים. חלקם באו מפני שנרדפו במקומם מפני שהיו חייבים כסף או שנמלטו מאיומים שונים, ומן הסתם היו גם הרפתקנים שהצטרפו אליהם.
פסוק י:עֵזֶר היה הָרֹאשׁ, עֹבַדְיָה הַשֵּׁנִי, אֱלִיאָב הַשְּׁלִשִׁי,
פסוק יא:מִשְׁמַנָּה הָרְבִיעִי, יִרְמְיָה הַחֲמִשִׁי,
פסוק יב:עַתַּי הַשִּׁשִּׁי, אֱלִיאֵל הַשְּׁבִעִי,
פסוק יג:יוֹחָנָן הַשְּׁמִינִי, אֶלְזָבָד הַתְּשִׁיעִי,
פסוק יד:יִרְמְיָהוּ הָעֲשִׂירִי, מַכְבַּנַּי עַשְׁתֵּי עָשָׂר, האחד-עשר.
פסוק טו:אֵלֶּה מִבְּנֵי־גָד שהיו במקומותיהם רָאשֵׁי הַצָּבָא, מפקדים אֶחָד לְמֵאָה – הַקָּטָן, הקטן ביניהם היה שר מאה, וְהַגָּדוֹל היה שר לְאָלֶף. על מנת לתאר את נחישותם ואת כוחם נוספת כאן הערה:
פסוק טז:אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר עָבְרוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בניסן, אחרי עונת הגשמים, וְהוּא מְמַלֵּא את האפיק עַל־כָּל־גְּדוֹתָיו, שפות הנהר. חציית הנהר בזמנים כאלה קשה ועלולה להיות מסוכנת. אפשר היה לטבוע בירדן במצבי גאות, בפרט באזורים הללו של אמצע הירדן, שם זרימת הנהר חזקה בתקופה זו של השנה. וַיַּבְרִיחוּ אֶת־כָּל יושבי הָעֲמָקִים שהתנכלו להם, ואולי רצו למנוע את חבירתם לדויד, אלו שלמִּזְרָח ולמַּעֲרָב הירדן.
פסוק יז:וַיָּבֹאוּ גם אנשים מִן־בְּנֵי בִנְיָמִן וִיהוּדָה עַד־לַמְצָד לְדָוִיד.
פסוק יח:וַיֵּצֵא דָוִיד לִפְנֵיהֶם, וַיַּעַן וַיֹּאמֶר לָהֶם: אִם־לְשָׁלוֹם בָּאתֶם אֵלַי לְעָזְרֵנִי – יִהְיֶה־לִּי עֲלֵיכֶם לֵבָב להיות יָחַד, לבי יהיה אתכם עם לבכם כְּלב אחד. וְאִם־לְרַמּוֹתַנִי ולמסור אותי לְצָרַי, לאויבי בְּלֹא חָמָס, על לא עוול בְּכַפַּי – יֵרֶא אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְיוֹכַח. ה' ישפוט ויוכיח עם מי הצדק. דויד טען שוב ושוב, ובצדק, שלא בגד ולא עשה רעה, ושהוא נרדף לחינם.
פסוק יט:וְרוּחַ התעוררות, השראה עליונה לָבְשָׁה אֶת־עֲמָשַׂי, שהוא כנראה עמשא, בן אחותו של דויד, שהיה רֹאשׁ הַשָּׁלִישִׁים, קבוצת הגיבורים. רוחו גרמה לו להצהיר דברים שנשמעים כדברי שירה, ושסגנונם שונה מהסגנון הרווח בדיבורו של חייל מקצועי רגיל: לְךָ אנחנו, דָוִיד, וְעִמְּךָ, בֶן־יִשַׁי. שָׁלוֹם, שָׁלוֹם לְךָ וְשָׁלוֹם לְעֹזְרֶךָ, כִּי עֲזָרְךָ אֱלֹהֶיךָ. מכיוון שדויד פנה אליהם במצב לא נוח, במעין בקשה שיתמכו בו, עמשי הצהיר בשם כולם שהצטרפותם אליו שלמה ומוחלטת. וַיְקַבְּלֵם דָּוִיד וַיִּתְּנֵם מפקדים בְּרָאשֵׁי הַגְּדוּד.
פסוק כ:וּמִשבט מְּנַשֶּׁה נָפְלוּ עַל, חברו אל דָּוִיד בְּבֹאוֹ עִם־פְּלִשְׁתִּים עַל־שָׁאוּל לַמִּלְחָמָה, בזמן שדויד עוד שירת את הפלשתים, כאשר הם באו להילחם בשאול. כמסופר בספר שמואל, דויד לא יכול היה ללחום בצבא ישראל כי שאול רדף אחריו, אך הוא גם לא רצה להילחם נגד בני עמו. ובסופו של דבר דויד ואנשיו לֹא עֲזָרֻם – לפלשתים בקרב, כִּי בְעֵצָה, בהתייעצות ובמחשבה מכוונת שִׁלְּחֻהוּ סַרְנֵי, מנהיגי פְלִשְׁתִּים מהמערכה, כי הם לא האמינו לו וחששו שיבגוד בהם, לֵאמֹר: בְּהסרת רָאשֵׁינוּ יִפּוֹל ויתרצה אֶל־אֲדֹנָיו שָׁאוּל.
פסוק כא:ואז, בְּלֶכְתּוֹ אֶל־צִיקְלַג, כשחזר מן המערכה, נָפְלוּ עָלָיו אנשים מִמְּנַשֶּׁה: עַדְנַח וְיוֹזָבָד וִידִיעֲאֵל וּמִיכָאֵל וְיוֹזָבָד וֶאֱלִיהוּא וְצִלְּתָי, שהיו רָאשֵׁי הָאֲלָפִים אֲשֶׁר לִמְנַשֶּׁה.
פסוק כב:וְהֵמָּה עָזְרוּ עִם־דָּוִיד בהתנפלו עַל־הַגְּדוּד של העמלקים ששרפו את צקלג ושבו את משפחות דויד ואנשיו שיצאו מן העיר, כִּי־גִבּוֹרֵי חַיִל כֻּלָּם, וַיִּהְיוּ שָׂרִים בַּצָּבָא.
פסוק כג:כִּי לְעֶת־יוֹם בְּיוֹם, מדי יום, תמיד יָבֹאוּ אנשים נוספים עַל־דָּוִיד לְעָזְרוֹ, עַד שהפך לְמַחֲנֶה גָדוֹל כְּמַחֲנֵה אֱלֹהִים, מחנה גדול מאוד. עד כאן רשימת גיבורי דויד שעזרו לו לפני היותו מלך.
פסוק כד:הרשימה הבאה מדברת על זמן מאוחר יותר. וְאֵלֶּה מִסְפְּרֵי רָאשֵׁי הֶחָלוּץ לַצָּבָא שבָּאוּ עַל, אל דָּוִיד חֶבְרוֹנָה כדי לְהָסֵב את מַלְכוּת שָׁאוּל אֵלָיו כְּפִי, כדבר ה':
פסוק כה:בְּנֵי יְהוּדָה נֹשְׂאֵי צִנָּה וָרֹמַח – שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת חֲלוּצֵי צָבָא. זו יחידת הלוחמים ששבט יהודה שלח.
פסוק כו:מִן־בְּנֵי שִׁמְעוֹן הגיעו גִּבּוֹרֵי חַיִל לַצָּבָא – שִׁבְעַת אֲלָפִים וּמֵאָה.
פסוק כז:מִן־בְּנֵי הַלֵּוִי – אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת.
פסוק כח:וִיהוֹיָדָע הַנָּגִיד לְאַהֲרֹן, מנהיג הכהנים בא וְעִמּוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת איש.
פסוק כט:וְצָדוֹק הכהן היה נַעַר גִּבּוֹר חָיִל, וּבֵית־אָבִיו היו שָׂרִים – עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם.
פסוק ל:וּמִן־בְּנֵי בִנְיָמִן אֲחֵי שָׁאוּל באו שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, וְעַד־הֵנָּה, קודם לכן מַרְבִּיתָם היו שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת, מתיצבים בשֵׁרות בֵּית שָׁאוּל ומנאמניו, ואז עברו למחנה של דויד ובאו להמליך אותו.
פסוק לא:וּמִן־בְּנֵי אֶפְרַיִם – עֶשְׂרִים אֶלֶף וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת גִּבּוֹרֵי חַיִל, אַנְשֵׁי שֵׁמוֹת, מפורסמים לְבֵית אֲבוֹתָם.
פסוק לב:וּמֵחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה – שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף אֲשֶׁר נִקְּבוּ, נתפרשו בְּשֵׁמוֹת לָבוֹא לְהַמְלִיךְ אֶת־דָּוִיד.
פסוק לג:וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר, באו יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים. יודעי הבינה ידעו לייעץ לפי הזמנים והנסיבות לָדַעַת מַה־יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל בין בחיים האזרחיים ובין בהתנהלות הצבאית. רָאשֵׁיהֶם היו מָאתַיִם מנהיגים, וְכָל־אֲחֵיהֶם נוהגים עַל־פִּיהֶם. את קבוצת ההנהגה המייעצת הזו זיהו בדורות מאוחרים יותר עם ראשי הסנהדרין והבקיאים בקביעת החודשים ועיבור השנים.
פסוק לד:מִזְּבֻלוּן באו יוֹצְאֵי צָבָא, עֹרְכֵי מִלְחָמָה בְּכָל־כְּלֵי מִלְחָמָה – חֲמִשִּׁים אָלֶף, וְלַעֲדֹר, לערוך מלחמה או גם לעבוד בתחומים אחרים בְּלֹא־לֵב וָלֵב, בלא לב חלוק, כלומר התמסרו למשימותיהם בלב שלם.
פסוק לה:וּמִנַּפְתָּלִי הגיעו שָׂרִים – אָלֶף, וְעִמָּהֶם לוחמים בְּצִנָּה וַחֲנִית – שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה אָלֶף.
פסוק לו:וּמִן־הַדָּנִי באו עֹרְכֵי מִלְחָמָה – עֶשְׂרִים־וּשְׁמוֹנָה אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת.
פסוק לז:וּמֵאָשֵׁר באו יוֹצְאֵי צָבָא לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה – אַרְבָּעִים אָלֶף.
פסוק לח:וּמֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן, מִן־הָראוּבֵנִי וְהַגָּדִי וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה באו לוחמים חמושים בְּכֹל כְּלֵי צְבָא מִלְחָמָה – מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.
פסוק לט:כָּל־אֵלֶּה אַנְשֵׁי מִלְחָמָה עֹדְרֵי, עורכי מַעֲרָכָה, קרב בְּלֵבָב שָׁלֵם, בָּאוּ חֶבְרוֹנָה לְהַמְלִיךְ אֶת־דָּוִיד עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל, וְגַם כָּל־שׁארִית יִשְׂרָאֵל היה להם לֵב אֶחָד לְהַמְלִיךְ אֶת־דָּוִיד. הנציגים הללו ביטאו את הרצון הלאומי הכללי שדויד ימלוך על כל ישראל.
פסוק מ:וַיִּהְיוּ־שָׁם כל האורחים הללו, היחידות הצבאיות והאזרחיות ששלחו כל השבטים, עִם־דָּוִיד יָמִים שְׁלוֹשָׁה כשהם אֹכְלִים וְשׁוֹתִים, לחגוג לרגל מינוי המלך, כִּי־הֵכִינוּ לָהֶם מזון אֲחֵיהֶם, כנראה תושבי הסביבה.
פסוק מא:וְגַם השבטים הַקְּרוֹבִים־אֲלֵיהֶם, הסמוכים לאנשי דויד עַד־יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן וְנַפְתָּלִי, הרחוקים יותר, מְבִיאִים לֶחֶם בַּחֲמוֹרִים וּבַגְּמַלִּים וּבַפְּרָדִים וּבַבָּקָר, מַאֲכָל קֶמַח, דְּבֵלִים, תאנים מיובשות וְצִמּוּקִים וְיַיִן וְשֶׁמֶן וּבָקָר וְצֹאן לָרֹב, כִּי שִׂמְחָה הייתה בְּיִשְׂרָאֵל.
