תנ"ך על הפרק - אסתר ב - אבן יחיא

תנ"ך על הפרק

אסתר ב

821 / 929
היום

הפרק

אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כְּשֹׁ֕ךְ חֲמַ֖ת הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ זָכַ֤ר אֶת־וַשְׁתִּי֙ וְאֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֔תָה וְאֵ֥ת אֲשֶׁר־נִגְזַ֖ר עָלֶֽיהָ׃וַיֹּאמְר֥וּ נַעֲרֵֽי־הַמֶּ֖לֶךְ מְשָׁרְתָ֑יו יְבַקְשׁ֥וּ לַמֶּ֛לֶךְ נְעָר֥וֹת בְּתוּל֖וֹת טוֹב֥וֹת מַרְאֶֽה׃וְיַפְקֵ֨ד הַמֶּ֣לֶךְ פְּקִידִים֮ בְּכָל־מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתוֹ֒ וְיִקְבְּצ֣וּ אֶת־כָּל־נַעֲרָֽה־בְ֠תוּלָה טוֹבַ֨ת מַרְאֶ֜ה אֶל־שׁוּשַׁ֤ן הַבִּירָה֙ אֶל־בֵּ֣ית הַנָּשִׁ֔ים אֶל־יַ֥ד הֵגֶ֛א סְרִ֥יס הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַנָּשִׁ֑ים וְנָת֖וֹן תַּמְרוּקֵיהֶֽן׃וְהַֽנַּעֲרָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ תִּמְלֹ֖ךְ תַּ֣חַת וַשְׁתִּ֑י וַיִּיטַ֧ב הַדָּבָ֛ר בְּעֵינֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וַיַּ֥עַשׂ כֵּֽן׃אִ֣ישׁ יְהוּדִ֔י הָיָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה וּשְׁמ֣וֹ מָרְדֳּכַ֗י בֶּ֣ן יָאִ֧יר בֶּן־שִׁמְעִ֛י בֶּן־קִ֖ישׁ אִ֥ישׁ יְמִינִֽי׃אֲשֶׁ֤ר הָגְלָה֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔יִם עִם־הַגֹּלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הָגְלְתָ֔ה עִ֖ם יְכָנְיָ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה אֲשֶׁ֣ר הֶגְלָ֔ה נְבוּכַדְנֶאצַּ֖ר מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל׃וַיְהִ֨י אֹמֵ֜ן אֶת־הֲדַסָּ֗ה הִ֤יא אֶסְתֵּר֙ בַּת־דֹּד֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין לָ֖הּ אָ֣ב וָאֵ֑ם וְהַנַּעֲרָ֤ה יְפַת־תֹּ֙אַר֙ וְטוֹבַ֣ת מַרְאֶ֔ה וּבְמ֤וֹת אָבִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ לְקָחָ֧הּ מָרְדֳּכַ֛י ל֖וֹ לְבַֽת׃וַיְהִ֗י בְּהִשָּׁמַ֤ע דְּבַר־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְדָת֔וֹ וּֽבְהִקָּבֵ֞ץ נְעָר֥וֹת רַבּ֛וֹת אֶל־שׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָ֖ה אֶל־יַ֣ד הֵגָ֑י וַתִּלָּקַ֤ח אֶסְתֵּר֙ אֶל־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ אֶל־יַ֥ד הֵגַ֖י שֹׁמֵ֥ר הַנָּשִֽׁים׃וַתִּיטַ֨ב הַנַּעֲרָ֣ה בְעֵינָיו֮ וַתִּשָּׂ֣א חֶ֣סֶד לְפָנָיו֒ וַ֠יְבַהֵל אֶת־תַּמְרוּקֶ֤יהָ וְאֶת־מָנוֹתֶ֙הָ֙ לָתֵ֣ת לָ֔הּ וְאֵת֙ שֶׁ֣בַע הַנְּעָר֔וֹת הָרְאֻי֥וֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ מִבֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וַיְשַׁנֶּ֧הָ וְאֶת־נַעֲרוֹתֶ֛יהָ לְט֖וֹב בֵּ֥ית הַנָּשִֽׁים׃לֹא־הִגִּ֣ידָה אֶסְתֵּ֔ר אֶת־עַמָּ֖הּ וְאֶת־מֽוֹלַדְתָּ֑הּ כִּ֧י מָרְדֳּכַ֛י צִוָּ֥ה עָלֶ֖יהָ אֲשֶׁ֥ר לֹא־תַגִּֽיד׃וּבְכָל־י֣וֹם וָי֔וֹם מָרְדֳּכַי֙ מִתְהַלֵּ֔ךְ לִפְנֵ֖י חֲצַ֣ר בֵּית־הַנָּשִׁ֑ים לָדַ֙עַת֙ אֶת־שְׁל֣וֹם אֶסְתֵּ֔ר וּמַה־יֵּעָשֶׂ֖ה בָּֽהּ׃וּבְהַגִּ֡יעַ תֹּר֩ נַעֲרָ֨ה וְנַעֲרָ֜ה לָב֣וֹא ׀ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ מִקֵּץ֩ הֱי֨וֹת לָ֜הּ כְּדָ֤ת הַנָּשִׁים֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר חֹ֔דֶשׁ כִּ֛י כֵּ֥ן יִמְלְא֖וּ יְמֵ֣י מְרוּקֵיהֶ֑ן שִׁשָּׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ בְּשֶׁ֣מֶן הַמֹּ֔ר וְשִׁשָּׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ בַּבְּשָׂמִ֔ים וּבְתַמְרוּקֵ֖י הַנָּשִֽׁים׃וּבָזֶ֕ה הַֽנַּעֲרָ֖ה בָּאָ֣ה אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֜ר יִנָּ֤תֵֽן לָהּ֙ לָב֣וֹא עִמָּ֔הּ מִבֵּ֥ית הַנָּשִׁ֖ים עַד־בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃בָּעֶ֣רֶב ׀ הִ֣יא בָאָ֗ה וּ֠בַבֹּקֶר הִ֣יא שָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית הַנָּשִׁים֙ שֵׁנִ֔י אֶל־יַ֧ד שַֽׁעֲשְׁגַ֛ז סְרִ֥יס הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַפִּֽילַגְשִׁ֑ים לֹא־תָב֥וֹא עוֹד֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֣י אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֛הּ הַמֶּ֖לֶךְ וְנִקְרְאָ֥ה בְשֵֽׁם׃וּבְהַגִּ֣יעַ תֹּר־אֶסְתֵּ֣ר בַּת־אֲבִיחַ֣יִל דֹּ֣ד מָרְדֳּכַ֡י אֲשֶׁר֩ לָקַֽח־ל֨וֹ לְבַ֜ת לָב֣וֹא אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ לֹ֤א בִקְשָׁה֙ דָּבָ֔ר כִּ֠י אִ֣ם אֶת־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֛ר הֵגַ֥י סְרִיס־הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַנָּשִׁ֑ים וַתְּהִ֤י אֶסְתֵּר֙ נֹשֵׂ֣את חֵ֔ן בְּעֵינֵ֖י כָּל־רֹאֶֽיהָ׃וַתִּלָּקַ֨ח אֶסְתֵּ֜ר אֶל־הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ֙ אֶל־בֵּ֣ית מַלְכוּת֔וֹ בַּחֹ֥דֶשׁ הָעֲשִׂירִ֖י הוּא־חֹ֣דֶשׁ טֵבֵ֑ת בִּשְׁנַת־שֶׁ֖בַע לְמַלְכוּתֽוֹ׃וַיֶּאֱהַ֨ב הַמֶּ֤לֶךְ אֶת־אֶסְתֵּר֙ מִכָּל־הַנָּשִׁ֔ים וַתִּשָּׂא־חֵ֥ן וָחֶ֛סֶד לְפָנָ֖יו מִכָּל־הַבְּתוּלֹ֑ת וַיָּ֤שֶׂם כֶּֽתֶר־מַלְכוּת֙ בְּרֹאשָׁ֔הּ וַיַּמְלִיכֶ֖הָ תַּ֥חַת וַשְׁתִּֽי׃וַיַּ֨עַשׂ הַמֶּ֜לֶךְ מִשְׁתֶּ֣ה גָד֗וֹל לְכָל־שָׂרָיו֙ וַעֲבָדָ֔יו אֵ֖ת מִשְׁתֵּ֣ה אֶסְתֵּ֑ר וַהֲנָחָ֤ה לַמְּדִינוֹת֙ עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֥ן מַשְׂאֵ֖ת כְּיַ֥ד הַמֶּֽלֶךְ׃וּבְהִקָּבֵ֥ץ בְּתוּל֖וֹת שֵׁנִ֑ית וּמָרְדֳּכַ֖י יֹשֵׁ֥ב בְּשַֽׁעַר־הַמֶּֽלֶךְ׃אֵ֣ין אֶסְתֵּ֗ר מַגֶּ֤דֶת מֽוֹלַדְתָּהּ֙ וְאֶת־עַמָּ֔הּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה עָלֶ֖יהָ מָרְדֳּכָ֑י וְאֶת־מַאֲמַ֤ר מָרְדֳּכַי֙ אֶסְתֵּ֣ר עֹשָׂ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר הָיְתָ֥ה בְאָמְנָ֖ה אִתּֽוֹ׃בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם וּמָרְדֳּכַ֖י יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־הַמֶּ֑לֶךְ קָצַף֩ בִּגְתָ֨ן וָתֶ֜רֶשׁ שְׁנֵֽי־סָרִיסֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ מִשֹּׁמְרֵ֣י הַסַּ֔ף וַיְבַקְשׁוּ֙ לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בַּמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵֽרֹשׁ׃וַיִּוָּדַ֤ע הַדָּבָר֙ לְמָרְדֳּכַ֔י וַיַּגֵּ֖ד לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה וַתֹּ֧אמֶר אֶסְתֵּ֛ר לַמֶּ֖לֶךְ בְּשֵׁ֥ם מָרְדֳּכָֽי׃וַיְבֻקַּ֤שׁ הַדָּבָר֙ וַיִּמָּצֵ֔א וַיִּתָּל֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם עַל־עֵ֑ץ וַיִּכָּתֵ֗ב בְּסֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אחר הדברים וגו׳ אחרי שנהרגה ושתי ונשלחו הספרים בכל המדינות עם הכרוז להיות כל איש שורר בביתו וגומ׳ ומדבר כלשון עמו. כי להיות שהדיבור תורה על שכל האדם אשר בו יובדל משאר הב״ח תוכרח האשה הספרדית ללמוד הלשון אשכנזי מבעלה. ולדבר בו בביתה. להורות כי האיש הוא העיקר והיא נגררת אחריו להיותה חלקו וצלעתו.וכשוך חמת המלך כי עבר ממנו יינו וכעסו.זכר את ושתי להיותה היפה בנשים ובת מלך ואשתו הראשונה אשר אהב והנה לא יחול שם הזכירה כי אם במקום השכחה. ולהיותה נעדרת כי נהרגה חל עליה שם הזכירה כי על הנעדר נאמר נשכחתי כמת מלב.ואת אשר עשתה. כי עתה היה נראה בעיניו כי לא פעלה עון ואשמה בדבריה. כי השיבה דברים נכוחים לשאלתו הבהמית והבזויה.ואת אשר נגזר עלי׳ מרואי פני המלך ויועציו אשר על זה היה חי חיי צער ולילה ויום לא יחשה מלצעוק מרה על מיתת׳ ועל היועצים וגוזרים אותה המיתה. באופן כי השבעה רואי פני המלך היועצים חתו לא ענו עוד מיראתם מחמתו. ולהיות כי במקום שאין איש צריך להשתדל להיות איש לעזר ולהועיל למלכו ושרו. נערי המלך משרתיו הרואים ברעתו. וכי אין איש שידבר על לבו. ויתן תרופה למכתו. דברו הם למלך לאמר אל יתיאש מעלתך מפני מות ושתי. כי מלכותך גדול.ויבקשו נערות לאפוקי גדולות הזמן. ובתולות לאפוקי בעולות. ושיהיו טובות מראה. באופן ובסדר הלז שיפקד המלך פקידי׳ בכל מדינה ומדינה ממלכותך.ויקבצו את כל נערה שיהיו לה התנאים הנז׳ אל שושן הבירה והיא עיר המלוכה.אל בית הנשים כי היה למלך חצר גדול ומיוחד לנשיו באשר נוהגים עוד היום מלכי תוגרמה הנקרא אצלם ציראייו.אל יד הגא סריס המלך שומר הנשים. רוצה לומר סריס בעצם אשר נחתך גידו ונתמעכו בציו למען לא יוכל לחלל כבוד הנשים הנשמרות על ידו.ונתון תמרוקיהן. רוצה לומר שינתנו להן השמנים הערבים. ומיני המים המורכבים מסמנים ובשמים שונים למרק ולצחצח הבשר כי אין ראוי שיבואו לפני המלך תכף אחרי לקיחתם מבית אמם ומחדר הורתם כי באולי לעניות׳ לא זכו לרחוץ פניהם במים חיים פעמים. ולכן יעצוהו שאותן הנערות אשר הטבע המציא להן מנה יפה מן היופי. יוקחו וינתן להן ההנהגה טובה ליפות את עצמן יופי מלאכותיי. נוסף על הטבעיי. ואחר כך יובאו לפני המלך.והנערה אשר תיטב בעיניו תמלוך תחת ושתי. ובשמחתה יוסר מן המלך עצבון ושתי. באופן כי ויטב הדבר בעיני המלך ויעש כן.איש יהודי וגו׳. איש רוצה לומר גדול האיכות.יהודי כל ישראל הנשארים בבית שני נקראו יהודים להיו׳ שבט יהודה הוא הראש משארית הנמצאה.היה בשושן הבירה. כי נתישב שם להיותו גדול הדור והיה קרוב למלכות להיות עזר נגד עמו מהמקומו׳ הרחוקים כאשר ידרשוהו.ושמו מרדכי וגו׳ בן שמעי. הוא שמעי בן גרא מבחורים קרוב למלך שאול. אשר קלל דוד בר פלוגתיה בנוסו מפני אבשלום בנו. ודוד לא הרגו אז כי ראה ברוח קדשו שלשלת גדול יוצא ממנו. ועשה כמצות בעל הכוזר האומר ונזהרים באב הממרה מפני כח היחס השמור בתוכו. אשר יתראה באחד מבניו או זרעו אחריו.אשר הגלה עם הגולה וגו׳ אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה וגומר כי לרוב חכמתו וגדולתו היה משריו הקרובים אליו.ויהי אומן את הדסה וגו׳ כי כשנתעברה אמו ממנה תכף מת אביה ותכף שילדתה מתה אמה. ותכף אחרי הולדה נתנ׳ על ידי מרדכי לאומנת אשר גדלתה בבית מרדכי.היא אסתר. אשר אנו קוראים הדסה לשון הדס בלשון הקדש. קוראים בלשון פרסי בשם אסתר.בת דודו. כי אסתר היתה בת אביחיל שהיה דוד מרדכי ואחי אביו יאיר.כי אין לה אב ואם. נותן הטעם למה הוצרך להיות מרדכי האומן. להיות כי אין לה אב ואם וכאשר אמרנו.והנערה יפת תאר ויפת מראה. כי יש מהנשים שבשרן ותארן יפה מאד. אבל לכאורה אינן נראות כל כך יפות כאשר הן. ויש מהן להפך שלכאורה נראות יפות אבל בהביטך בהן היטב אינן יפות תאר. לכן תאר הכתוב את אסתר היותה יפת תאר בעצמה. ויפת מראה כי תכף היתה מורה את יופיה.ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת. וכחכמינו זכרונם לברכה אל תקרי לבת אלא לבית. שרוצה לומר כי להיותה יתומה מאב ואם ולא היה מי שישגיח וירחם עליה. היה משכים מרדכי ללקחה לו לאשה. כי לו משפט הגאולה ואין זולתו לגאול. ובפרט בהיותה שלימה ויפה.ויהי בהשמע וגומר נראה כי מרדכי הטמינה אותה עד כי בהשמע דבר המלך ודתו פעמים חדלו מספור על ככה. ובהקבץ נערות רבות אל שושן הבירה ואפילו השרים וגדולי הארץ לא היו יכולים לעכבן. ולא יכול עוד מרדכי להצפינה. ותלקח אסתר נלקחה נגד רצונו ורצונה. ומאת ה׳ היתה זאת כי תכףותיטב הנערה בעיניו. ומיד בראותה אותה נכנס בלבו אהבתה. ובטרם שנתנו לה השמנים לזכך ולמרק את בשרה. ישרה בעיניו וגזר אומר היותה היפה שבנשים. וזולת יופיה גם נשאה חסד לפניו להיותה חננית. ולכן ויבהל את תמרוקיה שזרז לעבדיו שיתנו לה את תמרוקי הנשים כדי ליפות את עצמה יופי על יופי. ושיתנו לה מנות מלבושי מלכות תחת סמרטוטיה.ואת שבע הנערות הראויות לתת לה וגומר ויען כי נתלהב מאהבתה והיה חפץ להיות עמה אז. לולי מפני כבודו כי לא נטהרה. זרז את עבדיו שימהרו לטהרה ולהלבישה לבושי מכלול למען תהיה ראויה אליו.וישנה ואת נערותיה וגומר כי התמרוקין שלה והמנות שלה והנערות הנתונות לה היו משונות מכל השאר. כי אפי׳ הנערות הנתונות לה היו היותר משובחות ויפות שבכלן וזהו אומרו לטוב. כי תכף הראה לה סימן אהבתה אותה.לא הגידה אסתר וגו׳ סיפר הכתוב שבחה כי אף ששינתה מעמדה משפלות גדול לגדולה אשר אין למעלה הימנה. אשר היה דבר טבעי לשנות את טבע׳ ואת טעמה כמנהג הטבע ולכן האהובי׳ לא יכספו לאוהביהם או אהוביהם המעלות רמות כדי שלא ישתנה שיוויים ותפסד אהבתם כי האהבה איננה כי אם בין הדומים. היא אסתר לא שנתה את טעמה. והכבוד שהיתה נוהגת עם מרדכי בתחל׳ היתה נוהגת עתה עמו. וככה היתה שומרת מצותיו וחקותיו.ויען כי הוא צוה עלי׳ לבלתי הגיד לזולת׳ את עמה ומולדתה. לכן לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה ואפי׳ למלך. וזה היה מעצת מרדכי כי להכירו את המלך אחשורוש היותו שונא ישראל וכעסן ורגזן. חשב היות טוב שלא ידע המלך היותה מזרע ישראל. למען תוכל אסתר תמיד לעזור לעמה במסתרים ובמגולה. מה שלא היתה יכולה לעזו׳ ככה בהכירם אותה היותה ישראלית. כי יאמרו על עמה היא דורשת. ועדותה עליהם הוא פסול. וכאשר אירע במעשה המן כי עזרתה הועילה לישראל עם סודה לבלתי הגיד את עמה עד עת הצורך באומרה המן הרע הזה וגו׳.ובכל יום וגו׳ סיפר כי מרדכי לאהבתו אותה היה בכל יום ויו׳ מתהלך לפני חצר הנשים. ואמר מתהלך ולא הולך כתרגו׳ הוה מצלי ואזל.לדעת את שלום אסתר. ר״ל בריאותה והוא שלום הארבע׳ יסודות. וזה ע״י כתבים ואגרות.ומה יעשה בה. אם היתה נלקחת אל המלך או לאו.ובהגיע תור וגו׳ סיפר מנהג המלך בנשותיו כי בהגיע זמן כל א׳ ואחד מהנערו׳ לבוא לישכב עם המלך מקץ היות לה כדת הנשים א׳ שנה ליפות את עצמה. היינו ו׳ חדשים בשמן המר. והוא שמן העשוי להסיר השערות מהבשר ולזככו. וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים. ר״ל מימות בשמיים טובי הריח הממרקות הבשר ועושים אותו בשמיי וטוב הריח כאלו בטבעו יהיה ככה.ובזה הנערה וגו׳ בהיות הנערה באופן הלז והסדר האמור. היא באה אל המלך. וכל אשר תאמר שישאלה נפשה בעת בואה אל המלך ואפי׳ שיהיה דבר גדול. היו מחוייבים לתת לה.ולא היתה עומדת עמו רק בלילה ההיא. כי בערב היא באה ובבקר היא שבה למקומה אל יד שעשגז סריס המלך. נראה כי היו נוהגי׳ מלכי פרס כמנהג המלך שלמה ומלכי תוגרמה אשר יש להם ת״ק נשים ויותר בחצרם המיוחד הנקרא ציראייו כאשר אמרנו. והיה למלך שני סריסים ממש שרים לשמור נשותיו. והיה הסדר ביניהם לתת חלק מעונה לכל אחת מהנשים. ומחולקות כפי מספרן לימות השנה באופן כי לפחות היה נוגע עונה אחד לכל אחד בשנה אחד. והנשים אשר לא קבלו עונתן משנתן היו תחת שמירת הגי הסריס. והנשים הנבעלו׳ אשר קבלו עונתן היו באות אח״כ תחת שמירת שעשגז הסריס. ולכן להגי יחס שמירת הנשים. ולשעשגז יחס שמירת הפילגשים כי לשון פילגשים סתם. ר״ל פלג שם. והוא לשון פלגה והפרדה. ולהורות בלשוננו הקדוש כי האשה הזאת הבלתי מקודשת לאיש הלז אשר בועל אותה אינה חלק אבר האיש ההוא כאשר היא אשתו. אבל היא בר פלוגתיה ונחלק׳ ממנו. ופה באחשורוש הלשון ההוא יורה הפלגה והבקיעה בנשים אשר נבעלו תוך שנתן. כי לא יורה היותם בלתי מקודשות לאחשורוש. כי לא היתה הדת ההיא ביניהם. וכלן היו שוות והיו נשותיו המיוחדות לו אף כי בראשון היתה אחת נכרת למלכה כמו ושתי או אסתר תחתי׳. ולא תבוא עוד אל המלך בשנה ההיא אשר קבלה עונתה רק אם יהיה במקר׳ שיחפוץ בה המלך ויקראה בשם. לאמר לסריסו הבא לי את הנערה פלונית אשר באה אלי ביום פלוני אלמוני כי אז לא ישמר הסדר עד יעבור מעליו החפץ ההוא וישוב הדבר אל סדרו הנכון.ובהגיע תר אסתר וגו׳ אחרי הקדימו להודיענו מנהג המלך בנשיו. סיפר כי בהגיע הזמן מהפע׳ הראשונ׳ שבאה אסתר לפני המלך. לרוב ענותנותה אשר היה לה בטבע להיותה בת אביחיל אשר שמו מורה על מהותו. והיותו גדול בעמו ואבי כל חיל המדו׳ טובו׳. דד מרדכי. כי בשמו היה מתכבד מרדכי. וכן מרדכי היה מתכב׳ בשם דודו לשמם וטוב טעמם בעולם. וגם היתה לה הענוה במלאכה כי מרדכי לקחה לו לבת. והיה מההכרח שידבקו בה מדותיו לפי אהבת ההרגל והמנהג. לא בקשה דבר ולא שאלה מהגי תיקונים ומנות באשר היה מהמנהג לשאול. והיה הדת כי היו מחוייבי׳ לתת להן כאות נפשן. רק אשר היה אומר הגי שומר הנשים אותו היתה מקבלת. והבן כי פה הזכיר בשמירת הגי ולא שעשגז. להיותה בתולה בהחלט ותוך שנתה. כי היתה הפעם הראשונ׳ לבואה לפני המלך.ותהי אסתר וגו׳ כי גזרו אומר היותה הנושא מכל חן וחסד שבעולם.ותלקח אסתר אל המלך כי בלקיח׳ הראשונ׳ כתיב ותלקח אסתר אל בית המלך אל יד הגי. כי שמוה שם עם האחרות עד תטהר ויקובצו כל היפו׳ שבעולם לברר היפה בהן. אבל אחרי אשר נגזר׳ גזירה מאת כל רואיה היותה היא היותר יפה ולקחה תכף לאשה אל המלך וזהו אומרו ותלקח אסתר אל המלך. ולא אל בית המלך כאשר אמר בראשונה.אל בית המלכות והוא לפני ולפנים. ולא עד בית המלך כאמור בשאר הנערות לבא עמה מבית הנשים עד בית המלך עד ולא עד בכלל.בחדש העשירי. ליציאת מצרים והוא חדש טבת זמן הצנה. כי מזלה גרם להיות קרובתה בימי הקור שהגוף נהנה מבר זוגו.בשנת ז׳ למלכותו אשר אז היה קיים אצלו ומאוש׳. כי עמד בחזקתו ואין מכלים זמן שתי חזקות והוא ב׳ פעמים שלשה. זולת הראשון אשר הוא השביעי. והיה כמו ג׳ שנים וחצי למיתת ושתי.ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים הבעולות אשר היו לו מקדם.ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות שנקבצו מחדש.ור״ל בחן היותה חננית בכל עניניה.ור״ל בחסד כתרגו׳ וטיבו. כי לפניו היו נראין היות כל מעשיה טובים. והיותה בעלת מדות נאות.וישם כתר מלכות בראשה. ליחדה בכתר ההוא להיות אהובתו ויחידתו בין הבנו׳. ואף כי לא היה נאה לה הכתר ההוא כאשר היה נאה לושתי. להיות המלכות ירושה אליה מאבותיה. המליכה תחת ושתי. וגזר בדתי פרס ומדי כי היא תהיה תחתיה. וירש את מלכותה ממנה כאלו היתה יורשה בטבע. וכאשר יעץ ממוכן באומרו ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה.ויעש המלך וגו׳ כי כאשר נתפע׳ בכעס ושתי מתוך המשתה גדול שעשה לכל שריו ועבדיו הרחוקים ולחיל פרס ומדי הפרתמים ושרי מדינותהם הקרובים ככה רצה להתפעל בשמחת אסת׳ מתוך משתה גדול לכל שריו ועבדיו הרחוקים. ולחיל פרס ומדי ושריהם הקרובים. ולהם הנחה והטובה עשה. כי זולת המשתה הקל עולו מעליהם מהמנדה בלו והלך שהיו נותני׳. ונוסף על זה נתן להם מתנו׳ כיד המלך. וכל זה עשה כדי לנחמם ולהיטיב לבם. על מיתת ושתי המלכה שלהם הטבעי. ועל בוא אסתר תמורת התכתה.ובהקבץ בתולו׳ וגו׳ כי להיו׳ שתאות המלך גדלה עד להפליא לדע׳ את עם אסת׳ חשוקתו. ועם כל המשת׳ והכבוד שעשה לנישואיה לא רצתה לגלו׳ לו את עמה ואת מולדת׳. נתיעץ על ככה שיעשה קבוץ שני מבתולות. להפחידה ולהראות לה כי מפני כעסו עם אסת׳ היה מבקש אשה אחר׳ להמליכה תחת אסתר. וסיפר הכתוב כי אפי׳ בהקבץ בתולות שנית שהיה מן הדין לקנאות על מלכות׳. ולגלות למלך את עמה כדי לעשו׳ בקשתו. להיו׳ מרדכי יושב בשע׳ המלך ומזרזתה תמיד על ככה. אין אסתר מגדת מולדת׳ ואת עמה כאשר צוה עליה. כי מרוב ענותנות׳ את מאמרו הית׳ עושה עתה כאשר היתה עושה באמנה אתו.בימים ההם וגו׳ סיפר הכתוב להיו׳ כי מרדכי מתהלך לפני חצר הנשים לדעת את שלום אסתר בתחילת לקיחתה ומצאו השרים בדבריו ובשכלו טוב טעם ודע׳. נתנו לו שררה ומינוי. בחצר המלך הנקרא שער סתם. כאשר יקרא עוד היו׳ בין התוגרמי׳ החצר הגדול ממלכם ומקום מושבו. שער המלך.קצף בגתן ותרש. שהיו שני סריסי המלך משומרי הסף. ר״ל שומרי מזוזת השער כי תרגו׳ על המשקוף ושתי המזוזות על שקפא ועל תרתין סיפיא. והנה אמר קצף לשון יחיד. בהיותם שנים. כי אל כל אחד מהם קצף לקנאתם בישיבת מרדכי בשער. לאומרם אנו טורחי׳ ועמלים לילה ויום ולא נתן שינה לעינינו. ועדיין לא עלינו לגדולה. והיהודי הלז אשר לא פעל וטרח נתנו לו את כל הכבוד הזה. ונוסף קצף על קצפם מיתת ושתי ובוא תמורתה אסתר וזה להיותם מגדולי בית אביה ועליהם לקנאת את קנאתה. והיו נועצים יחד לשלוח יד במלכם ע״י סם המות. כי להיותם השוערים הנאמנים אליו. לעיתים היה מצום על עבודות מקריות אליהם. להמצאם מוכנים אצלו לעבוד עבודתו ההכרחית לו לפי שעתו. מה שלא היה מצוי שר המשקים כי אם בעת האוכל.ויודע הדבר למרדכי כי להיותם מדברים בלשונם לא נשמרו ממרדכי לחושבם כי לא היה מבינם להיותו יהודי. ומן הזקנים אשר יצאו מירושלם בגולה. אשר הוא קשה לנכנסי׳ בימים ללמוד לשונות זרים. והם לא ידעו כי שומע מרדכי להיותו מיושבי לשכת הגזית שהיו בקיאים בשבעים לשון. ותכף שידע מרדכי הדבר גילהו לאסתר. ואסתר אמרה למלך בשמו.ויבוקש הדבר וימצא הסם המו׳ בספל המים אשר דרש מאתם לצורכו. באופן כי נתלו שניהם על עץ כמשפט המורדים במלכם. ונכתב כל המעשה בספר דברי הימים. אשר היה לפני המלך תמיד מוכן לכתוב בו כל המאורעות והקורות בזמנו בכל מלכותו.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך