וירא העם כי בושש משה וגו' עד ויאמר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך. התחלפו דעות החכמים והמפרשים בענין העגל חלוף רב. מהם חשבו שהיה ענינו עבודת אלילים גמורה וכמו שאמר המשורר (תהלים ק"י כ') וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. והוא דעת זר מאד שנאמר שבקשו ישראל עגל לעבדו וימרדו באלהים צורם וגם כן שאהרן קדוש ה' הסכים בו ועשאו בידיו. והרמב"ן כתב שהם בקשו מנהיג שיעמוד להם במקום משה לנחותם בדרך וכמו שאמרו אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש וגו' ומפני זה כשירד משה מן ההר מיד בעטו כלם בעגל ומשה לקחו לעיניהם ושרף אותו. ואלו היו עובדים אותו לשם אלהות לא יניחו לשרוף אלהיהם ושאהרן הוא המציא הצורה הזאת כי הם לא שאלו צורת עגל אבל אמרו עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו לפי שהם לא ידעו במה יבחרו ומה הטוב להם וזה הוא שאחז"ל (סנהדרין דף ס"ג) שבקשו להם אלהות הרבה רוצה לומר שלא ידעו הזה או זה יכשר. אבל אהרן מפני שהם היו במדבר חורב שממה והחורבן ושממות העולם יבוא מן הצפון כדכתיב (ירמיה א') מצפון תפתח הרעה כי הוא השמאל המיוחד למדת הדין. וראה שבמעשה המרכבה העליונה היו פני שור מהשמאל לארבעתם. לכן חשב אהרן שהמחריב יורה דרך המדבר החרב כי שם כחו גדול. ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה וז"ש חג לה' מחר שתהיה העבודה והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה כי בהיותה לפניהם יכוונו לענינה וכמו שהרחיב בזה דברי חכמתו. ואין דעתי נוטה בדעת הזה כי אלו היה ישראל מבקש מנהיג במקום משה אדם היה כאחד ממנו והיה להם לומר לאהרן משה אחיך מת אתה קום עבור. אבל הם בלי ספק בקשו צורה וקראוה אלהים. גם מה שאמר שאהרן בחר בשור מפני שהיה לצפון במרכבה העליונה ומצפון תפתח הרעה. הנה הם לא ביקשו מי שירע להם ויחריבם. אלא מי שינהיגם וישמרם. ואין המחריב מורה דרך ישרה במדבר החרב. כי המחריב הוא פועל הרעות ומורה הדרך הוא פועל הטובות. והנה מצאנו (משלי י"ד) ורב תבואות בכח שור ולשבח את יוסף אמר בכור שורו הדר לו ואלו היתה צורת העגל מחריבה ומשטינה לא היו ישראל חפצים בה. ולכן היותר מתישב אצלי בדבר הזה הוא. (א"ה נל"ח שלא שאלו ישראל את העגל לעבדו לשם אלהות ע"כ) ובצד מה אטה לדברי הראב"ע ובצד אחר לדברי הר' יהודה הלוי חותנו בעל ספר הכוזר וגם מעט אקח מדברי הרלב"ג ממה שכתבו בדבר הזה כמו שאבאר כל דבר בשם אומרו. ואשלים אמתת הענין במה שהם לא כתבו ולא זכר אחד מהם. ואומר שבעל ספר הכוזר בשבחו את האומה הקשה לו הכוזרי מענין העגל שעשו והוא השיבו בדברים צחים ויפים שעון העגל היה חטא שהגדילוהו עליהם לגדולתם והגדול הוא מי שחטאיו ספורים. והעד בגדולתם שהשי"ת בחר בהם לעם מבין כל שאר האומות. ואל הענין האלהי על המונם עד שיגיעו כלם למעלת הנבואה ועבר הענין אל נשיהם בהיות גם המה נביאות בהיות קודם הזמן הנבואה בלתי נמצאת אלא בבחירים כאדם הראשון שהיה בתכלית השלמות להיותו מעשה ידי יוצר בחרו הבורא לרצונו מבלי מונע לא מפאת שכבת זרע האב ולא מפאת האם ולא מרוע המזונות ולא מן הגידול כי הוא קבל הנפש המשכלת בתכלית השלמות האנושי. והיה יודע האמיתיות מבלי למוד אלא במחשבה קלה עד שמפני זה נקראו הוא ובניו בני האלהים ומאדם נמשכה המעלה לשת וכן דור אחר דור עד משה ואהרן שהיו הפרי הדומה לאבות. והנה האומות כלם בזמן ההוא היו עובדים צורות ולא היו מסכימים ההמון על תורה אחת. אבל היו מכוונים בצורה מוחשת. וכאשר אמר יתברך למשה עלה אלי ההרה וגו' ועלה לשם היו ישראל מצפים מתי יבוא ושיביא להם כמו שיעדם ענין מאת האלהים שיראו אותו כאשר היו רואים ומקבלים עמוד הענן ועמוד האש בצאתם ממצרים שהיו משתחוים נכחו וכן היו מקבלים עמוד הענן היורד על משה בדברו עם השם שהיו עומדים ומשתחוים נכחו. כן היו מצפים שיהיה ביניהם הארון עם הלוחות תמיד יהיה על הארון עמוד ענן השכינה והכבוד. וכאשר בושש משה לבוא מ' יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא לשוב ביומו כי גם הוא ע"ה לא ידע כמה ישב שמה. גברה המחשבה הרעה בקצת ההמון הגדול ההוא והתחילו להחלק במחלוקות ומחשבות. עד שבאו אנשים מהם לבקש צורה מורגשת. יכוונו אליה כשאר האומות לצורותיהם מבלי שיכחישו באלהות מוציאם ממצרים אבל שיהיה מונח הנעבד ההוא לפניהם להקביל אליו כאשר עשו הפלשתים בארון שאמרו שהאלקים שמה. וכאשר אנחנו עושים היום בשמים. ובכל דבר שאנו יודעים שתנועתו בחפץ אלהים מבלי מקרה ולא רצון אדם ולא טבע והיתה חטאתם בעשיית תמונה אשר נאסר עליהם. ובמה שיחסו ענין האלהים למעשה ידיהם מבלי מצותו. ולא הגיעו החטאים האלה בנפשותם לשלשת אלפי איש מכלל שש מאות אלף רגלי שהיו במחנה. אבל התנצלות הגדולים אשר סייעו בעשייתו. היה בעבור שיראה הממרה מהמאמינים כדי להרוג ממרה העובד אותו. ונחשב להם לעון מפני שהוציאו המרי מן הכח הצפון אל גבול המעשה ולא היה א"כ העון ההוא יציאה מכלל עבודת האל המוציאם ממצרים אך היה המרי בקצת מצותיו כי הוא יתברך הזהיר מן הצורות והתמונות והם עשו צורה. והיה להם להמתין שלא יקבעו בעצמם דבר שיקבילוהו וימשכו אחריו ומזבח וקרבנות וזה היה מעצת מי שהיה ביניהם מן החוזים ואיצטגנינים שחשבו שיהיו פעולתם הסבריות קרובות מן המעשים האמתיים. ולכן באו אל אהרן לגלות מצפונם והוא סייע בעשייתו ונאשם בהוצאתו מרים מן הכח אל המעשה. והדבר ההוא הוא זר מאד בעינינו לפי שאין בזה הזמן צורות נעבדות ברוב האומות. והיה הדבר נקל בזמן ההוא מפני שכל האומות היו עושים צורות לעבוד אותן. ואלו היה חטאתם שעשו בית כרצונם לעבודה לכוין אליו ולהקריב בו קרבנות ולכבדו לא היה דבר זר ומגונה מאד אצלינו מפני שאנחנו נוהגים היום לעשות בתים להתפלל ולהתברך בהם ונאמר שהשכינה חלה בהם ומלאכי אלהים חונים סביבותיהם. ולולי הצורך להתחברות קהלנו היה הדבר הזה נכרי כאשר היה בימי המלכות שהיו מוחין במקריבים בבמות. והיו חסידי המלכים הורסים אותם כדי שלא יגדילו זולתי הבית אשר בחר בו השם והתכונה אשר צוה בה. ולא היו בו הכרובים דבר נכרי לפי שצוה השם בהם. והנה יורה על מעוט החוטאים בעגל שהם נהרגו כלם והיו כשלשת אלפי איש ולא פסק המן מלרדת להזנתם והענן לסוכך עליהם ועמוד האש להנחותם והנבואה מתמדת ומוספת ביניהם ולא נעדר מהם דבר מכל אשר נתן להם האלהים זולת שתי הלוחות ששבר משה והושבו להם. זה הוא כללות מה שכתב בזה הרב בעל ספר הכוזר דברי פי חכם חן: ומסכים לזה כתב הראב"ע שחלילה לישראל שיעבדו ע"א וחלילה לאהרן קדש לה' לעשותה אבל אמרם קום עשה לנו אלהים הוא כבוד חונה בצורת גויה. ואם תשית לבך אל המסע הראשון תבין זה פירוש שעמוד הענן ועמוד האש שהיו הולכים לפניהם במסע הראשון כשיצאו ממצרים וקראם הכתוב מלאך האלהים שנאמר ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל כן היו שואלים עתה אלהים אשר ילכו לפנינו. ואמר שלכבוד השם נעשה ולכן בנה אהרן מזבח והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם. וכן עשו כאשר צוה רק בעבור שישראל היו מעורבים בערב רב אמר אהרן למשה אתה ידעת את העם כי ברע הוא רוצה לומר שהם מחוברים עם ערב רב. ולכך לא אמר כי רע הוא אלא כי ברע הוא. והם היו שנטו לע"א ואמרו אלה אלהיך וגו'. ואל תתמה בעבור שאמר הכתוב כי שחת עמך כי הנה לא אמר כל עמך וכן תמצא שלא מעל בחרם רק עכן לבדו ואמר הכתוב בענינו חטא ישראל גם עברו גם גנבו גם שמו בכליהם. וככה כל עובדי העגל שאמרו אלה אלהיך וגו' לא היו רק שלשת אלפי איש שהם חצי עשירית עשירית המחנה ואל תתמה בעבור שהתאנף השם על אהרן כי זה בעבור שהיה הוא הסבה כי כן נענש עם משה על מי מריבה והם לא חטאו בזדון הנך רואה שדברי שני החכמים האלה חתן וחותן הם מסכימים בזה הדעת לא ידעתי מי קבלו ממי. אם הראב"ע מר' יהודה הלוי בעל ספר הכוזר או קבל הוא מהראב"ע חתנו כי שניהם היו בזמן אחד ודברו פעמים רבות בדברי תורה כמו שזכר הראב"ע בפירושיו. האמנם עדין נשאר להם לתת הסבה למה נעשה צורת עגל ולא צורת גויה אחרת. וגם למה עשה אהרן אותה הצורה אשר לא כדת ומפני זה התעצם הרלב"ג על התנצלות אהרן. וכתב שהוא כאשר ראה את העם ברע וראה שאם יוכיחם על זה לא יקבלו דבריו. אבל ימיתוהו ויבואו להריסה נפלאה באופן שיאבדו כלם. חשב להתחכם בהראות מסכים עמהם ולהאריך הענין כל מה שיוכל עד אשר יבא משה. ושאל מהם תחלה הנזמים אשר באזני נשיהם בניהם ובנותיהם כדי להרחיק את הענין כפי היכולת. כי הנשים והילדים יקשה להם לתת תכשיטיהם ולא יתפתו לזה אלא בזמן ארוך וכאשר ראה שלא הועיל זה עשה מהזהב תמונת עגל ולא עשה תמונת טלה כדי שלא ישובו אל האמונה הנפסדת שהיה להם במצרים לעבוד למזל טלה. ולפי שהמזל העולה אחר טלה הוא שור לכן עשה תמונתו כדי שיבטחו בו יותר באמרם שהמצריים היו טועים בתתם הממשלה למזל טלה כי היא למזל הבא אחריו והוא שור וכאשר ראה שעדיין לא בא משה צר אותו בחרט כדי שתתעכב המלאכה זמן ארוך ויבוא משה קודם השלמתה וידמה שאמר להם שהמלאכה ההוא לא תעשה אלא ע"י השלם שבאומה וכאשר ראה שעדיין לא בא משה אזי כדי להאריך הענין עוד בנה מזבח לפני העגל. וכאשר נשלם גם זה ועדין לא בא משה אז כדי להאריך עוד הענין אמר חג לה' מחר והם השכימו בבוקר והעלו עולות ויזבחו שלמים ועשו מהעגל אלוה. וזה הענין התנצלות שנתן אהרן למשה. ואומר אליהם למי זהב התפרקו ואשליכהו באש רוצה לומר להתיכו ולא עשיתי דפוס להשליך בו הניתך. אבל ציירתי אותו במלאכה ויצא העגל הזה באורך הזמן. והנה התאנף השם באהרן מפני שהיה סבה מה להחטיאם ואע"פ שהיתה כוונתו טובה. זה הוא דעת החכם הזה והוא נאות ומתישב כפי הפשט. אבל עדין לא יצאנו מן הספק השלישי ולא יצאנו מאשמת אהרן בעשותו העגל אף שפחד שיהרגוהו כי מוטב היה שיהרג ולא יעבור והחכם הזה מודה שבקשו העגל לשר אלהות ושאהרן עשאו מפני אימות מות והוא הוא מקום המחלוקת: ובעבור זה ראוי שיאמר בזה עוד שעם היוצא ממצרים עם היות שראו מעשה ה' כי נורא הוא תמיד היו נוטים לאמונות מצרים הנפסדות וכשופיהם ופחיתות פעולותיהם הנכריות עד שבמעט מהסבה היו עוזבים אמונותיהם הטובות ומספקים בהן. הלא תראה שבמצרים כשעשה משה לפניהם האותות נאמר ויאמן העם ומיד חזרו לומר ירא ה' עליכם וישפוט. ואם האמינו ביציאתם ממצרים מיד וימרו על ים בים סוף. ואם בקריעת הים נאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו מיד אח"כ היו מסתפקים היש ה' בקרבנו אם אין. ומעשה קרח יוכיח שתמיד היו חושבים מחשבות והרהורים לדעת במה היה כחו של משה גדול לעשות את כל המעשים אשר עשה. ולכך היו בתלונותיהם תמיד מיחסים היציאה ממצרים למשה ולאהרן לא לשם יתברך. אלא שבכל זמן שהיה משה עמהם לא היה להם מקום ולא עזות פנים לעשות חקירותיהם. האמנם עתה בראותם שעלה משה להר ולא ירד כפעם בפעם לעלות ולרדת ביום אחד. ומשה לא הגביל ישיבתו בהר כשעלה שמה כי גם הוא לא היה יודע מתי ישוב. אז מצאו מקום וזמן מוכן לחקור ולנסות דבר ממה שהיה בלבם ולכך נקהלו על אהרן בחשבם שלהיותו גם הוא נביא ואחיו של משה ידע את סודו והוא יישר אורחותיהם בדבר ההוא והוא אמרם קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש רוצה לומר כי הנה משה להיותו איש ההוא נפסד לא ידענו מה היה לו אם שורפו האש אשר בראש ההר או מת או נשבר או נשבה אין רואה ולפיכך לא ירצו עוד באיש שינהיגם בן אדם שאין לו תשועה תצא רוחו ישוב לאדמתו ובזה התנצלו מאהרן למה לא ימנו אותו נגיד ומצוה במקום משה כי לא ירצו עוד באיש אחר כיון שמשה להיותו איש קרה לו מה שקרה. ולכן יעש' אליהם אלהים שהכוונה בו או טלסמאות שיהיה להם כח עליון להגיד להם העתידות ולעשות אותות ומופתים ולעמוד להם במקום משה להנהיג אותם ולהודיעם מה שיקרה להם כמו שהיה בזמן ההיא במצרים עם צורותיהם. ואמרם אשר ילכו לפנינו רצו שלא יעשה כמו שהיה עושה משה שהיה עולה להר ומניחם במחנה אבל הטלסאם לא יזוז ממקומו אלא כאשר יניחוהו ויעתיקוהו משם. ואפשר לומר שגם הם בחרו בצורת מזל שור כי על כן אמרו אשר ילכו לפנינו כלומר לפני מזלנו טלה שהיינו תחת ממשלתו כי הנה מזל שור הוא עומד לפני מזל טלה בסדר האפוד' כלומר למזרח העולם כשהם על האופק ואם הוא אחריו בתנוע' היומית וחשבו שבכח מזל שור נצח משה לכחו של טלה מזל מצרים. ואפשר לפרש כי זה משה האיש וגו' לא ידענו מה היה לו שהם בקשו מאהרן שיעשה להם אלהים בכח העליונים אבל לא בקשו בפרט צורת שור. והתנצלו למה לא ביררו הצורך שיחפצו בה באמרם כי זה משה האיש אשר העלונו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו רוצה לומר לא ידענו בידיעה אמתית מה הכח אשר היה לו שבו היה עושה נפלאות ומגיד העתידות ולכן אנחנו שואלים בכלל אלהים אשר ילכו לפנינו בחר לך הצורה היותר נאותה לזה. ואין ספק אצלי שבקשו זה מאהרן לא יום אחד ולא יומים אלא ימים רבים זה אחר זה. והיה דוחה אותם עד שהרגו עליו את חור לפי קבלת חכמינו זכרונם לברכה. ואז נקהלו בערבוביא על אהרן שיעשה זה ולא ידחם ממנה עוד. ואהרן אמר כדי לדחותם פרקו נזמי הזהב אשר באזני בניכם נשיכם ובנותיכם והביאו אלי. כי הגיד להם שאחרי שהיו חפצים בטלסאם נכבד מקבל כח העליונים ראוי שיהיה מזהב ושיהיה עשוי מהכלים היותר חביבים ואדוקים עמהם בחושבו שהנשים והילדים יעכבו הדבר ויעבור זמן עד בוא משה. והם כדי למהר הדבר לא חששו לנשים ולבנים אבל פרקו הנזמים שהיו על עצמם ויביאו אל אהרן. וצדקו דברי הרלב"ג שלא עשה את העגל בדפוס. אבל התיך הכלים באש כמ"ש ואשליכהו באש. ומאותו זהב שהיה חומר אחד צייר בחרט ועשאו בידיו כצורת שור קטן שהוא הנקרא עגל כמ"ש ויצר אותו בחרט. והיה זה גם כן כדי שיתארך הזמן יותר באורך המלאכה ויבוא משה ולא ישלם הדבר. וראיתי מי שפירש בחרט מלשון חרטה שנתחרט אהרן אח"כ מאד ממה שציירו. והיתה כוונת אהרן בפעל הזה שבראותו אותם להוטים אחרי הטלסאם הזה רצה להראות את עצמו כאלו הוא היה מזדרז בכל כחו לעשות שאלתם ובקשתם באופן היותר שלם שאפשר כדי שבסוף יראו שאין בו ממש וגם אין בקרבו לא ידע ולא יודיע דבר ואז יבושו ממועצותיהם ויכלמו ממחשבותיהם ותשקוט תשוקתם הפחותה ולא יהיה לה עוד תקומה מה שלא יהי' בזולת זה האופן. סוף דבר שהית' כונתו שלא לגרוע מחוק הטלסאם כלל כדי שלא יתלו חסרונם בחסרון המעשה אלא בו בעצמו. וכן עשה אליהו לנביאי הבעל כשאמר אליהם בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה. וכאשר עשו ולא הועילו אז ויהתל בהם אליהו. וכך היתה כונת אהרן להעתיקם משבושם ולגלות להם שהיו רודפים אחרי ההבל. אבל היו מהם אנשים בוערים בעם בלי שום דעת ותבונה שבראותם תמונת העגל ויופי הזהב והמלאכה אשר בו השתחוו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים מבלי שינסו אם היה שום אלהות במעשיו והיתה כוונתם באמרם אלה אלהיך שבצורה אחרת כזאת מקבלת השפע מהעליונים הוציאם משה ממצרים לא שיאמרו שהעגל היה סבה ראשונה שהוציאם אלא שהיה דעתם שלא ה' פעל כל זאת אלא שמשה בצורה כזאת מושפעת מעליונים הוציא אותם ממצרים. ובמדרש (ויקרא רבה פ' כ"ז) דייקו אמרם אלה אלהיך ישראל. ולא אמרו אלה אלהינו. לפי שהיו אלו דברי הערב רב שאמרו לישראל אלה אלהיך ישראל אשר העלוך. ואמר וירא אהרן ויבן מזבח רוצה לומר שראה מסכלותם שהיו משתחוים למעט מהזהב ההוא בלא דעת ולא תבונה שלא היה בו צד אלהות ואז בנה מזבח וקרא חג לה' מחר כי חשב שיודיע הקדוש ברוך הוא למשה את כל המעשה ההוא ובא יבוא ולא יאחר. וביאר שהחג יהיה לה' לא לעגל כי לשם הנכבד היה מכוין אבל הבוערים ההם שלא ירדו לסוף דעתו כשראו שלא השכים אהרן בבקר לזבוח באו הם והעלו עולות ויזבחו שלמים וישב העם לאכול ולשתות מהשלמים ההם בשמחה ובטוב לבב ויקומו לצחק בדברי התולים ועם מה שפרשתי בזה הותרה השאלה הראשונה. שלא שאלו ישראל את העגל לעבדו לשם אלהות ולא עלה על לבם שהעגל הוא היה סבת הסבות יתברך עושה שמים וארץ. אבל בקשו הטלסאם שיקבל כחות מהעליונים על ידו יהיו מונהגים כאשר היו ע"י משה ולכן קראוהו בלשון רבים אלהים אשר ילכו לפנינו לפי שיהיו בו כחות העליונים ומה שאמרו קצתם אלה אלהיך ישראל ענינו שבטלסאם אלוה כזה שהיה ביד משה היה עושה ניסים ונפלאות ומוציאם ממצרים. וכן הותרה השאלה הב' שהם לא שאלו שינהיג אהרן במקום משה אחיו באמרם פן ימות גם הוא כאחיו. ולכך לא נתרצו באדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז אלא בטלסאם ממתכת עומד וקיים גם שהאיש המנהיג לא ימנעו ממנו שיעלה להר וילך מכאן ומכאן כמשה ואולי יקרה לו בהליכותיו כאשר קרה למשה שלא ידעו מה היה לו. ולזה בקשו הטלסאם. ואמרו אשר ילך לפנינו שלא יעתק ממקומו ותמיד ילך עמנו ויהיה לפנינו. ובקשו זה מאהרן בחשב' שבחכמתו ידע לעשותו גם כי הוא היה יודע סודות משה שהיה בידו כיוצא בו. וכן הותרה השאלה הג' שלא כיון אהרן חלילה לעשות ע"א שיעבדו אלא לעשות תחבולה לעכבם עד בוא משה כדברי הרלב"ג. וגם להראות להם סכלותם ושהטלסאם ששאלו רוח אין בקרבו והבל הוא כפי הדעת האחרון שזכרתי. ומפני שלא היתה כוונתו רעה לכן לא הענישו הקדוש ברוך הוא כחוטא ומחטיא את הרבים. וגם משה לא הרגו כשצוה הרגו איש את אחיו. ולא היה משוא פנים בדבר כי רחמנא לבא בעי. וכן אמרו באלה שמות רבה משל לבן מלך שזחה דעתו עליו ונטל את הצפורן לחתור בית אביו אמר ליה פדגוג אחד אל תיגע בעצמך תן לי ואני חותר. הציץ המלך עליו א"ל יודע אני כוונתך חיי איני משליט על פלטין שלי אלא אתה. כך בשעה שאמרו ישראל לאהרן קום עשה לנו אלהים אמר להם פרקו את נזמי הזהב אני כהן ואני עושה אותו ואקריב לפניו והוא לא עשה כן אלא לעכבן עד שיבוא משה א"ל הקב"ה אהרן אני יודע איך היתה כוונתך חייך איני משליט על קרבנותיהם אלא אותך שנאמר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. ואלו היה אהרן מוחה בידיהם ומוכיחם היו הורגים אותו וממהרים לעשות את העגל בידיהם ועובדים אותו בלי עכוב ותהיה זו סבה שיכלם כלם יחד. ולכן היה מה שעשה אהרן בחכמתו הוא בדרך הישר ובוחן לבות וכליות נתן שכרו כהונת עולם. וכן הותרה השאלה הד'. שהנה אמר הש"י למשה לך רד כי שחת עמך. ולא אמר לו שאהרן הכשילם וסבב השחתת' מפני שידע ית' שלא היתה כונתו לחטוא ולהחטיא חלילה. אלא למנוע את הרע כל מה שאפשר וכן (ש"ר פ' מ"א) אחז"ל במקום הנזכר ויבן מזבח לפניו בקשו לבנות עמו ולא הניח להם. אמר הניחו לי שאני בונהו לעצמי שאין כבודו של מזבח שיבנהו אחר. ואהרן נתכוון לאחר הדבר אמר בעוד שאני בונהו לעצמי משה יורד וכו': וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך וגו' עד ויפן וירד משה. ראוי להעיר בדברי השם למשה כאן על שמונה דברים ובתפלת משה על שמונה דברים אחרים. כי הנה בדברי הקדוש ברוך הוא למשה ראוי לעיין ראשונה אמרו לך רד כי למה זה יצוהו שירד מן ההר אל העם כיון שהיה רצונו כמו שביאר מיד לכלות את ישראל כרגע. ואם כן לא היתה צריכה ירידת משה להוכיח ולא להעניש את הרשעים כפי כוונת הש"י ומוטב היה שישב בהר ולא ירד שמה ולא יראה ברעתם. וב' באמרו כי שחת עמך כי מלת שחת היא פעל יוצא כאלו העם שחת את אחרים. ואם ישראל השחית עצמם היה לו לומר כי נשחת עמך. וג' במה שביאר אשר העלית מארץ מצרים כי כבר היה יודע משה מי היה עמו ומה צורך לברר אשר העלית האם היה לו עם אחר שלא העלה משם כ"ש שהקדוש ברוך הוא הוציאם ממצרים לא משה. וד' בתוארים שתאר עון העגל רבים ומתחלפים. סרו מהר מן הדרך אשר צויתים והוא עצמו מה שאמר עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו הרי שעל פעל אחד הרבה התוארים והאשמות האלה. וה' ויאמר ה' ראיתי את העם הזה וגו' כי בהיותו המדבר הראשון הוא יתברך. והוא עצמו הוסיף הדברים האלה מה צורך לזכור אמירה מחודשת ויאמר ה' ראיתי וגו' בהיות הדבור מדובק ומקושר. הו' במה ראה לתאר אותם בעם קשה עורף והיה לו לומר עם כבד עון בנים משחיתים. וז' באמרו ועתה הניחה לי כי הנה משה לא היה מחזיק בו לשיצוהו הניחה לי. ומה שאחז"ל שבזה העירו שיתפלל לפניו כי לא יעשה ה' אלהים דבר מבלתי רצונו דרך דרש הוא ואני לישב הפסוק על פשוטו באתי. וח' מה ענין ואעשה אותך לגוי גדול האם מפני שבועת האבות. והנה משה עדין לא זכר' אליו לשיצטרך להשיב עלי' ואם זה למשה שוחד דברים לשיקבל הגזרה האם כהתל באנוש קל לראש יהתל במשה. אלה הם שמונת הדברים שראוי לעיין בדברי השם למשה במקום הזה והם מכלל השאלה הה' משאלות הפרשה אשר העירותי ומה שנראה בזה הוא. שהאלהים יתברך יודע כל הנסתרות ראה שמעשה העגל התחלתו היה מערב רב שעלה עם ישראל ממצרים כי הם תמיד היו באמונותיהם הנפסדות והיו מסיתים ומדיחים לבני ישראל לעשות כמעשיהם. ומפני שרבים מישראל נמשכו אחריהם ונכשלו בעונם וגם הבלתי נכשלים בו לא מיחו בידיהם והיה ראוי שיהיו נתפשים בעונם כמי שיש בידו למחות ואינו מוחה לכן חשב ה' להשחית את האומה בכללה ולכלותם כרגע כמו שאמר מיד. ומפני זה אמר למשה לך רד רוצה לומר כבר אינך צריך לא לתורה ולא למצות ולא ללוחות להישיר את ישראל כי במהרה יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם. וזה ענין לך רד כלומר לך מכאן ורד מן ההר כי ישיבתך כאן אינה צריכה עוד. ולזה נטו (ברכות ל"ב) חז"ל באמרם רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשבילם. ואמרו כי שחת עמך אשר העליתי פירושו אצלי כי שחת לעמך אותם אשר העלית מארץ מצרים והוא הערב רב שהעלה משה כי הם שחתו לישראל. והיה עמו אם כן הוא הנשחת והמשחית אותו היה אותו גוי ערב רב שהעלית משם ומה נאוו דברי רש"י ז"ל אם לא שהיו על כוונה אחרת שכתב שחת העם לא נאמר אלא שחת עמך ערב רב שקבלת בעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה הם שיחתו והשחיתו פירש הרב עמך הנזכר בכתוב על הערב רב. ויותר נכון לפרשו על ישראל כי הם הנקראים תמיד בשם עמך ויאמר ששחת לו הערב רב שהעלה משה עמהם ממצרים כי אותה העליה מהערב רב נתיחסה למשה לא עליית ישראל שהאל יתברך הוציאם ממצרים בכחו הגדול. והנה הודיע הקב"ה למשה גודל החטא הזה משלש בחינות מפאת משה ומפאת הש"י ומפאת עצמם. וכאלו אמר הם חטאו ופשעו ושחתו לך ולי ולהם. אם לך כפי שהם עמך ואתה מנהיגם ובזו אליך כדי בזיון וקצף. ואמנם לי כי סרו מהר מן הדרך אשר צויתים רוצה לומר אתמול אמרתי להם אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תעשה לך פסל וכל תמונה ועתה עשו עגל הרי שסרו מהר מן הדרך אשר צויתים ככלה שזינתה בתוך חופתה וזה הוא מה שחטאו לי. ואמנם לעצמם חטאו ג"כ כי הקלו את כבודם בהיותם משתחוים למעשה ידיהם. וז"ש עשו להם עגל מסכה רוצה לומר הם עצמם עשו העגל כי מזהבם ובמצותם נעשה ועכ"ז וישתחוו לו כאלו הם עבדיו נכנעים לפניו ויראים ממנו ויזבחו לו שהוא ההידור והכבוד הניתן לגבוה. ויאמרו אלה אלהיך ישראל שהוא ההילול והשבח ואלה הן העבודות הראשונות המיוחדות לבורא העולם. וכמו שאמר (תהלים כ"ב) המשורר יראי ה' הללוהו כל זרע יעקב כבדוהו וגורו ממנו כל זרע ישראל. ומה הבזיון והקלון שיכלו לעשות לעצמן כי אם זה שעשו למעשה ידיהם. ונראה שהדבור האלהי שהיה מדבר למשה חדל ויפסק לראות מה ידבר משה ומה ישיב על תוכחתו. ומשה נאלם דומיה כי כסתה כלימה פניו וגם הוא שתק ולא השיב אל השם כלום. ואז הוצרך יתברך לדבר דבור שני למשה ולזה נאמר שנית ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה כי היה זה דבור מחודש ואמירה בפני עצמה. ואמנם אמרו ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף היא י"מ שלא יסורו מעקשות לבבם אף כי תכה על קדקדם כי לא ירגישו במכות לקושי ערפם. והראב"ע פירש שהוא ההולך לצורכו במרוצה ולא ישוב עורף לקורא אליו. והנכון בעיני שהוא משל להיותם בהמיים נמשכים לתאוותם ולא יראו את הנולד. כי הנה הטבע בחכמת בוראו נתן בחי עינים בראשו כדי שיהיו צופים ומביטים למה שיבוא ויזהירו את החי כדי להתקרב אל המועיל ולברוח מן המזיק. ומפני שהעינים ללכת יביטו והם ישמרו הגוף מצד הפנים. ומי ישמר את אחורי גופו שאין שם עינים עשה הטבע בצואר החי חוליות מתנועעות בקלות כדי שהעינים שהם בפנים יביטו גם כן לאחור וישמרו את הגוף מכל צד. אמנם מי שעורפו קשה וכבד לא יוכל להניע צוארו ולהעתיקו מצד אל צד ומפני זה לא יראה העתיד לבוא עליו וימצאוהו צרות רבות ורעות. הנה אם כן באמרו עם קשה עורף הוא ענינו שלא יוכל להתנועע ולא יראה מה שיבוא אחריו ואין סכלות גדול מזה כי הוא כמו הבהמה שתראה ההוות אשר לפניה אבל לא תצייר מה שיהיה ומה שימשך בעתיד. ובזה הודיע למשה שלהיותם עם קשה עורף אין תועלת בהוכיחם ולא בהענישם מעט או הרבה ולא בכפרתם ולכן עתה הניחה לי. רוצה לומר אל תחוש אתה לעשות משפט בהם על זה ולא להוכיחם. הניחה לי לעשות בהם כרצוני ואל תתעסק אתה בו ורשע וצדיק אל תהרוג. ואל תסתכל עוד בהנהגתם ועזוב אותם והניחה לי להנהיגם ולהענישם על מה שעשו. כי אני לא אצטרך לחקור ולדרוש מי אשר חטא לי. אבל יחר אפי בהם ואכלה אותם בכליה מוחלטת ואעשה אותך לגוי גדול רוצה לומר אל תחשוב שתפסיד בזה כבודך ומעלתך לפני. כי אני אעשה אותך לגוי גדול בכבוד ומעלה וכמו שאמר (פרשת ואתחנן) כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו. הרי שלא אמר זה בעבור שבועת האבות אלא מפני זכות משה. הנה התבארו דברי השם וכפי מה שפירשתי אותם הותרו כל שמונת ההערות אשר העירותי בהם כמו שתראה: ואמנם בתשובת משה ותפלתו למה ה' וגו' ראוי לעיין גם כן בשמונת הערות אחרות. הא' מה ענין אומרו ויחל משה את פני ה' אלהיו. כי היה ראוי שיאמר לפני ה' אבל ויחל את פני ה' הוא זר מאד. ואין ענינו כענין (משלי י"ט) רבים יחלו פני נדיב כי פני הנדיב הוא רצון המתנה והוא הנראה בפניו. הב' אמרו למה ה' יחרה אפך בעמך והוא מה שזכרתי בשאלה שאיך שאל על סבתו בהיותה מבוארת על כי תשובתו היתה בצדו על העגל אשר עשו ועבדו כי כל מעשה העגל אמר לו השם יתברך. הג' אמרו אשר הוצאת ממצרים וגו' כי יציאת מצרים לא היתה טענה לכפר חטאתם אלא להכביד עונשם כיון שקבלו חסדים ממנו ומרדו בו. הד' בטענת למה יאמרו מצרים כי מפני דברי השוטים לא היה ראוי שתחדל מדת הדין לעשות משפט וצדקה בעמו. הה' באמרו שוב מחרון אפך ואח"כ זכור לאברהם וגו' כי ראשונה היה ראוי לזכור זכות האבות ושבועתם ועל הכל אמר שוב מחרון אפך. הו' מה הטענה בזכור לאברהם אם מפני השבועה שנשבע לאבות לתת הארץ לזרעם אם הם עבדו ע"א למה לא יקבלו עונשם ויבוא במקומם זרע אחר שתתקיים בהם השבועה והיא לא היתה שאע"פ שיעבדו ע"א בניהם יתננה להם. הז' מה ענין אמרו אחר שאמר אשר נשבעת להם בך אמרו עוד ותדבר אליהם. כי השבועה היא הדבור והדבור היותר חזק הוא השבועה. הח' באמרו וכל הארץ הזאת וגו' כי לא היה לו למשה להתפלל עתה על ירושת הארץ אלא על הכפרה וההצלה מהכליה ומה לו עתה בירושת הארץ. ואומר בתשובת כל זה שמרע"ה כאשר שמע מהאל שכלה ונחרצה היה הקדוש ברוך הוא חושב לעשות לעמו השתדל בכל עוז להשיב גזרת האף והחמה לא שיכפר הקדוש ברוך הוא להם בעד חטאתם אלא שלא ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה לכלותם מעל פני האדמה אבל שיענישם אך במשפט ומי אשר חטא לו בעבודת העגל ימחה מספר חיים לא שיענש הכלל בהחלט כאשר אמר לו יתברך ומלת ויחל אפשר לפרשה מלשון חולי וכן פרשה הרלב"ג ומדברי חז"ל היא. והענין שמשה בשמעו דברי השם ואכלה אותם כרגע אחזהו חיל כיולדה בהיותו לפני השם וזה הוא ויחל משה רוצה לומר שנהיה ונחלה את פני ה' בהיותו בפניו ויותר נכון לפרש ויחל מלשון תפלה כמו חלו נא פני אל. ופני ה' הוא מלשון כעס כמו פני ה' חלקם פני ה' בעושי רע ופניה לא היה לה עוד יאמר שחלה משה בעבור פני ה' וכעסו וחרון אפו שאמר לשפוך על ישראל או שחלה והתחנן לפני חרון אפו שלא יעבור עליהם. ואמר בתפלתו למה ה' יחרה אפך בעמך. ופירושו אצלי באחת משתי כוונות. הא' שאמר הנה בחרון אפך על הערב רב שהיו סבה ברעה הזאת החרשתי כי הם ראוים באמת לעונש גדול וכליה מוחלטת. אבל למה יחרה אפך לכלות את עמך ישראל אשר הוצאת ממצרים בכח גדול וביד חזקה והם עמך ונחלתך עשית בעבורם נסים ונפלאות להוציאם ממצרים. ואיך עתה בעבור רשעת הערב רב שאינם עמך ולא הוצאת אותם ממצרים יחרה אפך בעמך הקדוש אשר הוצאת משם והיה כצדיק כרשע. ויהיו לבטלה כל המופתים אשר עשית בעבורם והוא על דרך מה שהתפלל אברהם על הפיכת סדום (בראשית י"א כ"ה) חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע. והטענה הזאת היא חזקה בהיות הפשע מיוחס ומסובב מהערב רב וישראל מוסתים ומודחים מהם בדבר. וכאשר הליץ בעד עם הארץ הליץ גם כן בעד הגרים ערב רב שהיו מצרים ונענשו ישראל שאין ראוי גם כן לחרות בהם אפו ולא לכלותם בהחלט ועליהם אמר למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם רוצה לומר למה תרצה שיאמרו המצרים שאותם ערב רב שנכנסו תחת כנפיך ויצאו ממצרים ארצם ומולדתם ללכת אחריך במדבר שהוצאת אותם בכוונה להרוג אותם בהרים ולכלותם ושכדי להנקם מהם קבלת אותם בתוך עדתך וזה באמת חלול שמך הגדול לבאים לחסות בצלך ומקבלים תורתך שתכווין לכלותם ולכן חתם דבריו באמרו בעד המצריים הגרים ההם שוב מחרון אפך ר"ל יסרם במשפט ולא בחרון אף תכלה אותם וכנגד עמו ונחלתו ישראל אמר עוד והנחם על הרעה לעמך שהוא ישראל הרי שהתפלל אדוננו משה כפי זאת הכוונה בתחלה בעד עם ישראל ואח"כ בעד הגרים ערב רב והיה תכלית תפלתו לא שישא חטאתם ויכפר עליהם לגמרי אלא שלא ישלח בם חרון אפו לכלותם פתאום. זו היא הכוונה הראשונה בפסוקים האלה. ואמנם הכוונה השנית בהם היא שמרע"ה רצה לטעון שלא היה ראוי שיחרה אפו של הקדוש ברוך הוא על ישראל במעשה העגל. לפי שבקשתם הטלסמאות להוריד הכח מהעליונים וגם לעבדם עם היותו עון פלילי כפי התורה. הנה לא נתחדשה הרעה הזאת עתה בהם כי מורגלים היו בה במצרים וכאלו נעשתה להם כדבר טבעי וכשהוציא אותם ממצרים באותו חטא ורעה הוציאם ועל זה אמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת ממצרים כלומר הלא ידעת שהוצאת אותם ממצרים עיר מלאה גלולים אשר שם היו מלומדים בכל התועבות האלה. וכן אמרו (ש"ר פ' כ"ה) במדרש אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם הנחת כל העולם ולא העבדת בניך אלא במצרים והמצריים עובדי טלאים הם ולמדו מהם ואף הם עשו. לפיכך אמר אשר הוצאת מארץ מצרים. ואמרו בכח גדול וביד חזקה ירצה שהם לא היו רוצים לצאת משם ושבעל כרחם הוציאם בכחו הגדול של הקדוש ברוך ובזרועו הנטויה וסוף הדברים אם הוצאתי אותם מתוך הגלולים והעבודות הזרות שהיו מורגלים לעשות במצרים למה יחרה אפך אם חזרו לעשותם כי ההרגל נעשה בהם טבע שני והוא הביאם אל זה ולא היה דבר שנתחדש בהם עתה. אבל הוא במשל האדם שנשא אשה זונה קדשה היא בעינים ולקחה בקדושין וכתובה להיות לו לאשה והזהירה שלא תזנה עוד. כי הנה אם אחרי כן חטאה בדרכי ההסת אין ראוי שיחרה אפו עליה להורגה כי אשה זונה לקח וככה הוא טבעה והרגלה. אבל צריכה מפני זה מוסר ועונשים לא הריגה וכליה מוחלטת. וזה הוא אומרו למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת ממצרים ואמר עוד מסכים לזה למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם רוצה לומר זה תרצה שיאמרו אנשי מצרים ואשר נשארו שם כשישמעו הכליה הזאת אשר תעשה בעון העגל הזה ברעה הוציאם והרעה במקום הזה הוא כנוי לפשע אשר עשו והוא כמו תבוא כל רעתם לפניך. יאמרו כשהוציאם ממצרים ברעה הזאת שעתה מצא בהם שהיא עבודת אלילים עמה הוציאם כי רגילים היו בה ולמה לא הרגם אז והרגם עתה אם היה בעבור בעבודת אלילים אלא שבחר להרוג אותם בהרים מתחלה ועד סוף ולכך בחרת לעשות הכליה במקום שמם שלא ימלט מהם איש. וזהו הוא ולכלותם מעל פני האדמה ולכן כיון שכאשר הוצאת אותם ממצרים תמיד היתה העבודת אלילים עמהם ולא כליתם גם עתה שוב מחרון אפך ולא ישלוט בהם החרי אף לכלותם יחד. והנחם על הרעה בעבור עמך. ואמנם אמרו עוד זכור לאברהם נראה לי שאינו לזכור להם זכות אבותם לשיכפר להם כי אם הם עבדו עבודת אלילים לא עשו כאבותם ולמה יעמוד להם זכותם. אבל אמר זה להשיב על מה שאמר לו יתברך ואעשה אותך לגוי גדול יאמר ואולי שזרעי יעשה עבודת אלילים או פשע אחר כזה הלא תעשה בהם כליה מפני זכותי ומפני הדבור הזה שאמרת לי ואעשה אותך לגוי גדול זכור לאברהם ליצחק ולישראל שהיו עבדיך כמוני היום והיו שלשה צדיקים ואני אחד וזכותה דרבים עדיפא ונשבעת להם בך שהיא השבועה היותר חמורה שאפשר מה שלא נשבעתי לי. אמנם אם עתה דברת עמי זה היעוד הנה גם הן דברת עמהם וזה הוא ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים רוצה לומר שיהיה הריבוי בכמות ובאיכות כככבים. ואם היה שעם כל זה אתה רוצה לעשות כליה בזרעם וכסא של שלוש רגלים שהוא זכות שלשת שאבות לא יעמוד לפניך איככה אחשוב אני שתעשה אותי לגוי גדול ולא תקראנה אותי ולזרעי כאלה. הנה אם כן בראשונה טען בעד העם להצילם מהכליה המוחלטת ושייסרם אך במשפט ולכן חתם הטענה הזאת באמרו שוב מחרון אפך אחר כך השיב על מה שנאמר לו ביחוד ואעשה אותך לגוי גדול. כפי מה שביארתי. והותרה עם זה השאלה החמשי'. והתבארו שמונת ההערות אשר העירותי בתפלה הזאת. ואמנם אמרו וינחה ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. חשב הראב"ע שהתפלה הזאת ונחמת השם שנזכרה כאן הוא אשר נזכרה אחר זה כשאומר ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם ושאין מוקדם ומאוחר בתורה. ואין הדבר כן. אבל משה כשהודיעו יתברך בהר ענין העגל ואמר ואכלה אותם כרגע מיד התפלל שם שלא יעשה בהם כליה. כי ירא פן יצא הקצף מלפני ה' ברדתו ויחל הנגף. ולכך התפלל להשיב החרון אף והכליה המוחלטת הפתאומית שאמר לו ועליה בלבד אמר וינחם ה' על הרעה וירד ודן את העגל ואת עובדיו ואז עלה להר להתפלל שנית שיכפר חטאתם בארבעים ימים שישב שם עליו. והם אם כן שתי תפלות בשתי זמנים. והפרשיות הם כלן כסדרן וכמו שכתב הרמב"ן וכן אמרו (שם מ"ד) באלה שמות רבה אמר משה אם מניח אני את ישראל וארד לי אין לישראל תקומה בעולם אלא איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגוריא וכו' אמנם במשנה התורה ספר הענין בסדר אחר לפי שהיה משה מסדר להם כל חטאיהם והטורח שטרח עליהם. והרמב"ן מטיב אמריו בזה ואין צורך בהשנותם. וגם אמרו במדרש אמר משה רבון העולמים תן לי רשות ואדבר אמר ליה אמור מה שתבקש אמר רבונו של עולם הם בטלו ראשו של דבור ואתה מבקש לבטל סופו הם עברו על לא יהיה לך אלהים אחרים. ואתה מבקש לבטל סופו שנאמר ועושה חסד לאלפים: ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי וגו' עד ויאמר ה' אל משה פסל לך וגו'. ויש בפרשה הזאת שאלות: השאלה הא' במה שאמר ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי כי הנה כבר הודיעו למעלה באמרו הנה מלאכי ילך לפניך ושלחתי לפניך מלאך. ואין להשיב שלא היה יודע מי הוא המלאך שילך כי מה לו שיהיה זה או זה גם כי לא אמר ואתה לא הודעתני מי אשר תשלח עמי אלא את אשר תשלח עמי: השאלה הב' במה שאמר שלש פעמים מלת אתה ראה אתה אומר אלי. ואתה לא הודעתני. ואתה אמרת ידעתיך בשם. ואין צורך למדבר לנכח שיחזור לומר על כל דבר אתה אתה: השאלה הג' מה ראה משה לשאול בעת הזאת הודיעני נא דרכיך. והנה אין זה מענין הליכת המלאך ולמה הוצרך כל כך מציאת חן לשאלה הזאת. כי כאשר שאל הראני נא את כבודך לא זכר דבר ממציאת החן שזכר כאן. וידוע ששאלת הכבוד היתה יותר קשה מידיעת הדרכים: השאלה הד' באמרו ואדעך למען אמצא חן בעיניך כי איך ימשך מענין ידיעת הדרכים שידעהו וישיג אמתת והם דברים מתחלפים. גם אמרו למען אמצא חן בעיניך קשה מאד שיהיה מציאת החן מצד אחד סבת לידיעת הדרכים ומצד אחד יהיה מציאת החן מסובב מידיעת הדרכים: השאלה הה' במה שהשיבו השם פני ילכו והניחותי לך. כי אין זו תשובה נכונה למה ששאל מידיעת הדרכים כי הוא לא שאל שילכו פניו לשישיבהו פני ילכו. והיה לו להשיבו על ידיעת הדרכים: השאלה הו' במה שחזר משה לומר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה כי אם כבר הודה לו ית' ואמר פני ילכו למה ישיבהו משה אם אין פניך הולכים והשתדל לעשות על זה טענות ובמה יודע איפה שהם כלם דברים שכפי הנראה אין בהם צורך לענין מה ששאל: השאלה הז' במה שהשיבו יתברך גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה וגו' כי המאמר הזה מורה שהודה לו עתה על בקשה אחרת זולת מה שקדמה. ואין הענין כן כי הוא יתברך אמר פני ילכו ומשה השיבו אם אין פניך הולכים ואם הודה יתברך לדבריו יהיה ענינו שפניו ילכו על כל פנים. ואיך אם כן אמר עליו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה: השאלה הח' במאמר משה הראני נא את כבודך. כי אם בקש להשיג עצמותו ומהותו של הקדוש ברוך הוא כדברי הרב המור' יקשה מאד איך מלאו לבו לאדון הנביאים לשאול דבר נמנע מצד עצמו להשיבו כי מהותו יתברך כפי מה שהוא לא יושג. וכמאמר החכם אלו ידעתיו הייתיו. ויקשה עוד אם עדין לא השיבו יתברך על השאלה הראשונה מידיעת הדרכים איך שאל שנית מהכבוד. ולמה בדרכים אמר הודיעני ובכבוד אמר הראני: השאלה הט' במה שאמר לו יתברך אני אעביר כל טובי על פניך. ועוד מעט אמר לו לא תוכל לראות פני כי לא יראני האדם וחי. ומי בקש ממנו לראות פניו ולא להשיג דבר נמנע השגתו: השאלה הי' באמרו ויאמר השם הנה מקום אתי כי מה צורך להצפינו בסוכו ביום ההוא וממי היה מפחד משה שיעשה לו נזק שמה כי עם היותו עם אלהיו מה יעשה בשר לו. ולדעת הרב המורה שכתב השען ועמוד על צור עולמים שפירש צור על הקדוש ברוך הוא מה יהיה נקראת הצור: השאלה הי"א למה זה אחרי ששאל משה ראיית כבוד ה' ותשובת השם שהשיבו באו שלשה פסוקים ובכל אחד מהם אמירה אחת בהיות הדבור כולו קשור ומדובק והם ויאמר אני אעביר כל טובי ויאמר לא תוכל לראות את פני ויאמר ה' הנה מקום אתי והיה די באמירה אחת על כל הדברים האלה. אמנם בשאר הפסוקים שנזכרו אח"כ. והיה בעבור כבודי וגו' והסירותי את כפי וגו' לא נאמר עוד ויאמר: השאלה הי"ב אם אמר יתברך ושכתי כפי עליך עד עברי שיעשה זה להצילו מפגע ולמלטו מכל רע איך אמר מיד אחריו והסירותי את כפי וראית את אחורי שמורה שהטובה אשר יעדו לעשות לו ולהצילו יחזור ויסירם מעליו והוא יעוד רע והם אם כן דברים סותרים זה אל זה. ומה יהיה ענין אמרו עוד ופני לא יראו אחרי שכבר אמר לו לא תוכל לראות את פני והוא דבור כפול. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם: ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי וגו' עד ויאמר ה' אל משה פסל לך. הנה הרב המורה הגדיל עצה הפליא תושיה בפ' הפרשה הזאת בפכ"א ח"א אך אמנם לא בא דעתו מקובץ כלו בפרק ההוא. אלא מפוזר ומפורד בפרקים אחרים מספרו. קצתו בפ"ח ח"א וקצתו בפט"ו שתוף נצב וקצתו בפרק ט"ז בשתוף צור וקצתו בפכ"א בשתוף עבר וקצתו בפרקי ל"א ול"ב ול"ג. וקצתו בפל"ז בשתוף פנים ובפל"ח בשתוף אחור ובספ"ג בשתוף כבוד ה' ובפרקים אחרים כלם מהחלק הראשון ההוא ומפני זה היה קשה למצוא ולחבר פי' הפרשה הזאת וכל חלקיה לדעת הרב. ואני במה שכתבתי על הספר העמוק ההוא העירותי על הפרק ההוא שיעור רב לפירוש זאת הפרשה שמתחיל דע כי אדון הנביאים משה רבינו וכו' י"ח הערות או קושיות בדברי הרב אמור כמו שתרצה. מהן על דבריו ולשונו ומהן מפאת הפסוקים שנראין בלתי מסכימין לדעתו. וביארתי הפרק ההוא עם תשובת הספקות ההמה כיד אלהי הטובה עלי השכיל. ואני לא נקראתי במקום הזה לפרש דברי הרב אלא לפרש הפרשה. וראיתי לפרשה על שלש דרכים וראשונה אפרש אותה על פי דעת הרב המורה ושרשיו. וכפי מה שלקטתי מדבריו אחת הנה ואחת הנה והוא דרך הראשון מהפירוש אשר כללו שמשה רבינו בקש שתי בקשות. ועם היות שהרב לא נתן טעם וקצר בסדר הפרשיות אני אפרשהו להשלים דרך פרושו ואליץ בעדו ליפות פירושו כל מה שאפשר לי אחר כן אפרש אותה בדרך שני כפי הפשט אשר כללותו הוא שמשה רבינו לא בקש בכל פרשיות הפרשה כי אם שאלה אחת בלבד. אחרי כן אפרשה בדרך שלישי אשר כללותו שמשה רבינו בקש כאן שלש בקשות. והמעיין יבחר לעצמו מה שיאות לדעתו: הדרך הא' והוא דרך הרב המורה. אומר בענינו שאחרי שמשה רבינו נטה אהלו מחוץ למחנה לראות אם תבואהו הנבואה מאתו יתברך בפנים מאירות כמוצא חן בעיניו כאשר היה בתחלה וביתר שאת ומעלה כאשר ידבר איש אל רעהו. אז כשראה שעת לעשות לה' עמו חן וחסד ורחמים בקש ממנו שתי השגות יקרות. והם ידיעת הדרכים שהם תוארי פעולותיו ודרכי הנהגתו והוא השאלה הראשונה והשגת מהותו ועצמותו כפי מה שהוא והוא השאלה השנית. וז"ש ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ר"ל שאעלה אותם אל הארץ אשר דברת לתת להם. ועל זה אמר ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. ונראה לי לפרשו ע"ד הרב ע"י בתמיה ר"ל וכי האם אתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי שהוא עם קשה עורף. באמת כבר הודעתני זה וא"כ צריך אני לדעת דרכי הנהגתך כדי שאנהיג אותם בהם ועוד שאתה אמרת לי ידעתיך בשם ר"ל שהיית משגיח בי בפרטיות לא בכללות כיתר העם אלא בשמי בפרט ושמצאת: (א"ה נל"ח חן בעיניך ואם כן ראוי הוא ע"כ): שתודיענו את דרכיך כלומר דרכי הנהגתך. ונקראו דרכים לפי שתוארי הפעולות הם דרכים להשגת מציאות השם כי הוא נודע מפעולותיו. ולזה אמר הודיעני נא את דרכיך ואדעך כי בידיעת הדרכים ידע מציאותו. שאמנם הצורך והתועלת בידיעת הדרכים הוא למען אמצא חן בעיניך כי בידיעתו אותם ימצא חן בעיניו יותר ויותר ממה שהיה לו בתחלה ויתוסף שלמותו מאד ולפי שהיה מבקש זה לתועלת האומה וצורך הנהגתה אמר וראה כי עמך הגוי הזה. ואמנם תשובת השם פני ילכו והניחותי לך יאמר הרב שאינו תשוב' לענין ידיעת הדרכי' אשר שאל. וגם שאינו להודיעו שילך עמהם. אבל ששם פנים בפסוק הזה הוא נאמר על הכעס ולכך כתב בפל"ז הנזכר שפנים יאמר על הכעס כמו ופניה לא היו לה עוד ומזה השתוף הגיד שם פני ילכו והניחותי לך. ובזה גלה הרב דעתו בפסוק הזה שהשיבו השם על שאלת הדרכים מה צורך יש לך לדעת דרכי האם כדי לרצות שישוב חרון אפי מישראל הנני מודיעך שפני ילכו והניחותי לך בתתי שאלתך: (א"ה נל"ח ויאמר אליו אם אין פניך הולכים וגו' יאמר לא עלה בדעתי מעולם שעדין יעשן אפך בצאן מרעיתך כי חפץ חסד אתה ולכן אני בתומי שאלתי ידיעת דרכיך וכדי להנהיג בהם את ישראל שישיגו רצונך ותשגיח להיטיב לא בלבד להשיב חרון אפך. אמנם מאחר שעדין לא הלכו פני זעמך כי אמרת פני ילכו. הנני מעתה שואל שאלה אחרת והיא שלא תעלנו מזה בעוד שימשך הכעס פן נהיה נכונים למועדי רגל בדרכים המסוכנים. ע"כ). ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו בהשגחתך העליונה ורצון להיטיב כי בזה נפלינו אני ועמך והש"י הודה לו בזה ר"ל שלא יעלו משם ולא יסעו מהר סיני בזמן ההוא. וכן היה שעמדו שם אח"כ שמונה חדשים. ועל זה נאמר גם את הדבר אשר דברת אעשה ר"ל בעבורך שדברת ושאלת שלא תעלנו מזה עתה לא בעבורם. הנה התבארה כפי זה הדרך השאלה הא' וגם הב' שאמר מלת ואתה שלשה פעמים להקשות לו מדבריו. וכן השאלה הג' והשאלה הד' והה' והו' והז' שכלם יותרו כפי הדרך הזה כמו שתראה. ושמפני ילכו אין תשובה לשאלת הודיעני נא את דרכיך וכן גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה שאינו חוזר על פני ילכו כי שני הפסוקים הם דברים שנכנסו בין השאלה הא' והב' ממחילתם וענין נסיעתם משם. ולכן מיד אחר זה בקש משה בקשה שנית שהיה בדעתו לשאול והוא הראני נא את כבודך. וכתב הרב בפס"ג הנזכר וז"ל וכבוד ה' פעמים רוצה בו עצמו יתברך ואמתתו כמו שאמר הראני נא את כבודך ובא המענ' כי לא יראני האדם וחי. מורה כי כבודו הנא' הנה הוא עצמו וכו'. והנה הוכרח הרב לפרש כבודך על המהות האלהי. מפני שהוא עשה בו ג' שתופים בפרק הנזכר. הא' שיאמר על האור הנברא והב' שיאמר על הגדלת האנשים כלם לשם יתברך והג' על מהותו ועצמותו. וראה שאי אפשר לפרש הראני נא את כבודך על האור הנברא כי הוא היה נראה לעיני בני ישראל ואיך ימנעהו השם מאדון הנביאים באמרו לא תוכל לראות את פני. גם היה בלתי אפשר לפרשו על ההלול והשבח שישבחוהו כי הוא מותר לכל אדם ולכן התחייב אצלו לפרשו על מהות הי"ת כי הוא אשר נמנע ממנו באמרו כי לא יראני האדם וחי ובאו אם כן שתי הבקשות שבקש ושאל משה קודם שתבואהו התשובה על אחת מהן כי הנה אחרי שזכר שתיהן השיבו ית'. אם לראשונה מידיעת הדרכים אני אעביר כל טובי על פניך רוצה לומר שידיעת תוארי פעולותיו שהיה אפשר לו להשיגם יודיעהו אותם אליו ורמז באמרו כל טובי על כללות הנמצאות שנאמר במעשה בראשית וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כי הטוב והמציאות יאמרו על ענין מאד שזכר הפלוסוף. ונכללה אם בהשגה הזאת טבעי הנמצאת כלם ויחסם והקשרה קצתם בקצתם ולזה אמר וקראתי בשם ה' לפניך שהשם הנכבד ההוא מורה על הנבראים אשר ברא וחדש ולכך אמר וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם שהוא כלו תת המציאות והטוב בדברים. ואמנם לבקשה הב' ששאל הראני נא את כבודך השיבו לא תוכל לראות את פני שהוא רמז להשגת מהותו כפי מה שהוא. כי כבר זכר הרב בשתוף פנים בפל"ז הנזכר שיאמר פנים על המציאות והמהות ואמרו כי לא יראני האדם וחי עליך לפרשו לדעת הרב אם על מלאכי השרת כדבריהם ז"ל כי גם הם אינם משיגים מהותו כפי מה שהוא או לפרשו על האדם בעוד שהוא חי כדברי המפרשים. ואמנם איך שאל אדונינו משה ידיעת המהות האלהי בהיותו דבר נמנע מפאת עצמו כבר כתבו עליו האחרונים מהמחברים שאינו רחוק שבמראה הנבואה יודיע השם לנביא אמתת הדרושים בדרך שואל ומשיב ושהודיע השם בזה למשה מה הם הדברים והידיעות שאפשר לשכל האנושי להשיגם מהש"י. והראה לו זה בנבואתו כאלו הוא ע"ה היה שואל על שני החלקים חלק הפעולות והיא אפשרית וידיעת עצמותו והיא נמנעת. ויתכן לומר עוד בזה שיודע היה משה שהיה בלתי אפשר להשיג מהותו יתברך אבל שאל זה ממנו כדי שישפיע יתברך עליו בהשגה אחרת וכל מה שהיה אפשר בחוק השכל האנושי' לקבלו. כי כמה מהפעמים יבקש אדם מאדוניו שני דברים כדי שיודה לו באחת מהן בשלמותה. והנה יורה על פי' הרב מהיות אני אעביר כל טובי ולא תוכל לראות את פני תשובות על שתי הבקשות שבקש משה. שאתה תמצא שבכל אחד מהפסוקים האלה נאמר ויאמר ויאמר בהיות די באמירה אחת לכל הדברים ההם אבל באו שתי אמירות ויאמר אני אעביר כל טובי ויאמר לא תוכל לראות את פני להיותם אמירות מתחלפות תשובות לשתי השאלות אשר בקש והותרה בזה לדעת הרב השאלה הח'. האמנם אמרו עוד ויאמר ה' הנה מקום אתי ונצבת על הצור יש לעיין למה נאמר פעם שלישית ויאמר בפסוק הזה. ולמה בשני פסוקים הראשונים אמר ויאמר בלבד ובפסוק הזה אמר ויאמר ה' ולדעתי בכוונת דברי הרב ועומקו שכיון הכתוב בזה ענין יקר מאד לא שיערוהו בדבריו אחד ממפרשי ספרו והוא שהרב יסבור שמשה רבינו בקש ב' בקשות בלבד. שהם ידיעת הדרכים וראיית הכבוד ושהש"י הודה לו באחת ולא הודה לו באחרת כמו שפרשתי. אבל הוא יתברך מעצמו הודיעו אחרי תשובת שאלותיו כי עוד לאלוה מלין ושהיה אצלו להודיעו עוד מדרגה אחרת מההשגה שהוא לא בקש עליה ולא דבר בה ועל זה אמר הרב באותו פל"ח ח"א. אלא שהוא העירו על מקום עיון שישיג ממנו תכלית מה שאפשר לאדם שישיגהו. ואשר השיגו הוא ע"ה לא השיגו אדם לפניו ולא לאחריו. ע"כ ומי יתן ידעתי מה הוא מקום העיון הזה שזכר הרב כי הנה אין בנמצ' זולת האל ומעשיו ואם מקום הענין הזה שזכר הוא ידיע' המהות כבר נמנע ממנו כמו שאמר לא תוכל לראות את פני ואם הוא ידיעת הנמצאות ודרכי ההנהגה כבר הודה לו בו כמו שאמר אני אעביר כל טובי ומה תהיה אם כן ההשגה הג' ההיא שעליה אמר הנה מקום אתי שהוא י"ת העירו עליה ומשה לא בקש אותה. ע"כ אמרתי שהרב ביאר בפ"ח ח"א בשתוף מקום ששם מקום יאמר על מדרגת העיון וההשגה. והביא שם הנה מקום אתי. ויהיה אם כן פירוש הכתוב לדעתו הנה יש אתי מדרגת עיון והשקפת שכל לתתה לך שאתה לא שאלת עליה. וביאר ענינה באמרו ונצבת על הצור. וכבר ביאר הרב בפי"ו ח"א שונצבת על הצור ענינו השען ועמוד על התבוננות היותו יתברך התחלה שהוא המבוא אשר תגיע ממנו אליו כמו שביארנו באמרו הנה מקום אתי ע"כ וכל מי שראיתי מהמעיינים בספר המורה ראיתי אותם טועים בהבנת הלשון הזה בחשבם שיזהיר הרב בו למעיין שיעמוד ויתיצב להשיג איך הוא ית' צור עולמים. והוא טעות מבואר כי הנה לא תמצ' בכל השתופי' שעש' הרב בשם נצב או יצב שיאמר התיצבות על ההשגה וההתבוננות אבל כוונתו באמת שכאשר יגיע להשגת אותה מדרגה שרמז באמרו הנה מקום אתי והוא בהשגת איך הוא יתברך צור עולמים התחלה ובורא העולם כאשר בראו ואיך התחייב העולם ממנו מבלי חומר ולמה אז ולא קודם לכן שיזכיר משה ולא יעבור משם והלאה לעיין במהות האלהי. אבל יתיצב ויעמוד באותו גבול ולא יעבור מהמקום והמדרגה ההיא ולא יפליג חוקו כי עד אותה המדרגה יהיה אפשר לשכל האנושי לקבל לא יותר מזה והוא ונצבת על הצור רוצה לומר עד פה תבוא ולא תוסיף ופה תשית בגאון גלי שכלך ותתיצב ותעמוד במדרגת השגת צור העולמים ולא תעבור מזה להשגת מהותו. ובעבור שהמדרגה הזאת השלישית העיר הקדוש ברוך הוא מעצמו אל משה עליה. לכן אמר הכתוב בה ויאמר ה' הנה מקום אתי וגו' כי הוא יתברך אמרה מעצמו ומשה לא שאל ולא בקש אותה. ואמנם אמרו עוד והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור הוא להזהירו שאם לא יעמוד בהשגת הצור ויעבור ממנה להשיג ענין הכבוד שהוא המהות האלהי יתחייבו לו בהכרח מקרי החומר ופגעיו ולזה כתב הרב בפכ"א מאותו ח"א שלשון עברה יאמר פעמים על כל דבר שיפליג חוקו ויעבור גבולו כמו כגבר עברו יין. ולא הביא הרב השתוף ההוא באותו פרק אלא לבאר הפסוק הזה והיה בעבור כבודי שר"ל כשתעבור חוקך וגבולך לעיין בכבודי שהוא המהות. הנה אשים אותך בצרה ומצוקה רבה ממקרי הגוף וכמו שכתב באותו פכ"א וז"ל. ושכל אדם שלם עם הדבק שכלו במה שטבעו שישיג ויבקש השגה אחרת עליה תשתבש השגתו או ימות ע"כ. וזה הוא נקרת הצור. כי נקרת הוא מגזרת מקרה. אבל הצור שנאמר בפסוק הזה אינו רמז לש"י צור עולמים כמו ונצבת על הצור שזכר. כי שם צור הוא משותף ויאמר על התחלה הפועלת ויאמר גם כן על החומר כמו שהביאו הרב בפי"ו ובפי"ז הנזכרים. והנה אמר ושמתיך שיחס מקרה החומר לש"י לפי שהוא סבה ראשונה לכל הדברים. ולכן יוחסו אליו גם הדברים הטבעיים וכמו שכתב הרב בפמ"ח ח"ב. הנה אם כן באו בפסוקים האלה ג' פעמים ויאמר כנגד ג' מדרגות מההשגות אחת שהיתה אפשריות למשה מפאת עצמו והיא ידיעת דרכי ההנהגה וטבעי הנמצאות כמו שאמר ויאמר אני אעביר כל טובי. ואחת שהיא נמנעת מפאת עצמה והיא השגת המהות האלהי ויאמר לא תוכל לראות את פני. ואחת שהיא נמנעת מצד אפשרית מצד כי היא נמנעת שתושג מבלי עזר אלהי ואפשרית עם העזר האלהי ולא בלתו כמו שאמר ויאמר ה' הנה מקום אתי ולכך בסוף המראה זכר לו יתברך ע"ד כלל ענין שלשת ההשגות ההמה והתחיל מהאחרונה אשר הוא יתברך העיר עליה למשה באמרו ושכתי כפי עליך עד עברי רוצה לומר שיזכה בה בהלוות אליו העזר האלהי. וכן פירשו הרב בפכ"א הנזכר באמרו שם אלא אם ילוה אליו עזר אלהי כמו שאמר ושכתי כפי עליך עד עברי. וכנגד ההשגה האפשרי' בעצמה שהיא ידיעת הדרכים אמר והסירותי את כפי וראית את אחורי רוצה לומר ומלבד עזר אלהי תראה פעולותי שהם הדברים המאושרים ופעולים ממני לפי שידיעת הנמצאות היתה אפשרית בחוק משה כפי גודל שכלו ועומק השגתו עם האור הנבואיי שהיה בו אבל ההשגה השלישית לא תספיק הכנתו עליה אם לא ע"ד נס והוא העזר האלהי שזכר וכנגד ההשגה האחרת שהיתה נמנעת מפאת עצמה אמר ופני לא יראו. רוצה לומר לא עם עזר הכף ולא בלתו כי היא נמנעת מעצמה. ועם היות שכבר אמר זה למעלה הנה חזר לזוכרו כאן בכלל אשר הוציא מכל דברי המראה. הנה התבארו פסוקי הפרשה הזאת כפי דעת הרב המורה ושרשיו כפי מה שקבצתי מדבריו והבנתי מכונותיו. ומה שהוא לא זכר אני הלצתי בעדו. והותרו במה שפרשתי ד' שאלות האחרונות שזכרתי בפרשה: האמנם הדרך הזה כפי פשט הפסוקים אינו נכון בעיני לפי שרחוק הוא אצלי מאד שיהיה בשום זמן משה אדוננו מבקש מאתו יתברך שיודיעהו ויראהו עצמותו ומהותו. כי הקטן שבמעיינים ידע שהשכל מתעצם במושגיו. ואם היה שידע המהות האלהי. והיה היודע אותו הוא עצמו. ולכך אמר החכם תכלית מה שנדע בו הוא שלא נדעהו ואיך אם כן יבקש משה הדבר הבטל והנמנע הזה. וגם בדרך שואל ומשיב לא היה צריך להודיעו בהיותו דבר מבואר בעצמו. ושלא היה לו ע"ה צורך בידיעת הדבר הזה וכל שכן כפי הזמן והענין שהיה בו ממעשה העגל השתדל על סליחת העם וכפרתם יבקש מהשם שיראהו עצמו ואמתו זה באמת ממה שלא יוכל לסבול דעתי. וגם הוקשה לי בפירוש הזה שפעמים יפרש הרב לשון פנים על הכעס כמו שביארתי לדעתו פני ילכו ופעם יפרש שם פנים על מהות השם יתברך כמו שפירש לא תוכל לראות את פני ופני לא יראו. וכן עשה במלת צור שפירש ונצבת על הצור על הקדוש ברוך הוא צור העולמים ופירוש בנקרת הצור על מקרי החומר וכן עשה במלת עבר שפירש והיה בעבור כבודי על עברת הגבול וההפלגה ולא פירש כן עד עברי אלא שהוא לשון נבואה כמו אשר עבר בין הגזרים האלה וכמו שכתב בפרק כ"א ח"א הנזכר ומפני זה כלו לא נחה דעתי בדרך הזה מפירוש הרב המורה אשר זכרתי: הדרך השני הוא שמרע"ה לא שאל בפרשה הזאת כי אם שאלה אחת בלבד והיא ידיעת הדרכים ושאר הדברים כלם נמשכו מהכרח הדבורים בהיות השאלה אחת כמו שאמרתי ושכל המלות שבאו בפרשה הזאת הם מלשון אחד כל אחת לחברת הדומה אליה ומשתוף אחד. והדרך הזה הוא כפי המפרשים בדברים העקריים ממנה ושאר הדברים שהם לא זכרו הלצתי אני אותם בעדם להשלים פירושם. וענינו כי בעבור שאמר יתברך למשה לך עלה מזה ושלחתי לפניך מלאך נסתפק משה מי הוא המלאך אשר ילך עמהם אם יהיה מלאך פניו אשר אמר לו בפרשת משפטים כי שמי בקרבו והוא אשר קבל משה הליכתו עמהם לדעת המפרשים או יהיה מלאך אחד במדרגה למטה ממנו ועל זה אמר ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי רוצה לומר אם יהיה אותו שאמרת המלאך הדרוש או יהיה אחר. וכאלו אמר לו ואין ראוי שתעשה בזה שנוי כלל לפי שאם יהיה המלאך פחות המדרגה מהראשון ההוא יהיה לי כדי בזיון וקצף בהיותי מנבא על ידי מלאך ממדרגה שפלה. והוא בהפך מה שאמרת לי ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני ואמר ידעתיך בשם להגיד שהוא בפרטיותו היה מוכן לנבואה. ואמרו עוד וגם מצאת חן בעיני מורה שעם היותו מוכן לא התחייב שינבא אם לא ברצון אלהי שהוא מציאת החן. ואיך ידעתני בשם ובהשגחה פרטית אם תמסרני למלאך מרוחק מאד ממך ואיה החן שמצאתי בעיניך אם כה תעשה לי ולפי שהקשה לו יתברך מדידיה לדידיה לכן אמר מלת אתה שלשה פעמים אתה אומר אלי. ואתה לא הודעתני. ואתה אמרת. והותרו בזה שתי השאלות הראשונות. ומפני זה שאל הודיעני נא את דרכיך רוצה לומר דרכי השגחתך בנמצאות ובהנהגת בני אדם והנהגת האומה הזאת ואמר ואדעך למען אמצא חן בעיניך. כאומר איני רוצה להיות סרבן ופוצר לפניך על עניניהם. אבל אדעך רוצה לומר אדע כונתך בהנהגתך באופן שבתפלתי ותחנוני אשמור הדרך הראוי למען אמצא חן בעיניך ושלא תתכעס עלי בהיותו מרבה בתחנונים כנגד רצונך ואמר ואדעך למען אמצא חן בעיניך. לפי שאין הקדוש ברוך הוא מושג אלא מפעולותיו. ואמר וראה כי עמך הגוי הזה להגיד שלתועלתם וכבודם של ישראל היה מבקש זה גם כן. והתבאר מזה שהיתה השאלה הזאת מתיחסת וראויה לענין העגל. ושזכר בה מציאות החן לפי שידיעת הדרכי' היתה תכלית כל דבריו. מה שלא היה כן בשאלת הכבוד כמו שיתבאר. ולכן לא נאמר בשאלת הכבוד למען אמצא חן בעיניך והותרו בזה השאלות הג' והד'. והנה השם יתברך השיבו פני ילכו והניחותי לך רוצה לומר מה לך לדעת דרכי האם לבקש שילך מלאך פני עמכם. הנני מודיעך כי הוא ילך עכ"פ וזה הוא פני ילכו מלאך הפנים ילך והניחותי לך בזה שהמנוחה והחסד הזה אני עושה בעבורך כי ישראל אינם ראוים לכך. אבל כדי לעשות מנוחה וכבוד אליו אשלח אותו עמכם. הנה אם כן היתה התשובה הזאת ראויה לענין דבריו כי לכן לא השיבו לענין בקשת הדרכים לחשבו שלא היה משה שואל ידיעתם. אלא לבקש שילך מלאך הפנים עמהם. ולכך בהודאתו לו בתכלית בקשתו לא היה צריך לידיעת התוארים. והותרה עם זה השאלה הה'. ומפני זה השיבו משה אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה רוצה לומר מה החסד אשר אתה עושה להניח לי כי דבר מבואר הוא שאם אין פניך ר"ל מלאך הפנים הולכים עמנו לא תעלנו מכאן. כי נבחר מות מחיים ונשב כאן לפני הר סיני ולא נלך בהנהגת מלאך אחר. כי הנה גם בזה תעשה לנו שלא כהוגן למסור הנהגתנו על ידי מלאך ולא תזכור זכות האבות ולא מעמד הר סיני ולא מציאות החן שאני ועמך מצאנו בעיניך כי אין לדבר הזה מקום אלא בלכתך עמנו גם במדבר הזה שאנחנו בו. לא שתהיה הנהגתנו על ידי מלאך לא מלאך הפנים לא מלאך אחר. אלא בלכתך עמנו כמו שאמרת כשצוית על המשכן. ועל זה בשרו יתברך שגם זה רוצה לומר הליכת כבודו עמהם יעש' אחרי כן בעבור זכותו והוא מה שאמר גם את הדבר הזה אשר דברתי אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם רוצה לומר שהשגחתי כך בפרטיות נפלא יותר מכל ילוד אשה. והיעוד הזה שיעדו האל שילך עמהם לא היה לשעתו. אבל הודיעו שבעתיד יעשה כן. ולא ביאר לו מתי יהיה. הנה התבאר שהיתה תשובת משה אם אין פניך הולכים בדרך חכמה וסדר ראוי ושלהיות בה דבר מחודש מהליכתו יתברך עמהם בעצמו השיבו השם גם את הדבר אשר דברת אעשה. והותרו בזה השאלות הו' והז'. והנה משה רבינו כשראה שהיה עת רצון ושהשם הודה לו בהליכת מלאך הפנים ועוד בשרו שאחרי כן הוא בעצמו ילך עמהם אמר לפניו הראני נא את כבודך וכיון במאמר הזה שתי כוונות האחת שאותו היעוד הטוב אשר יעדו ללכת עמהם בעצמו לא יאחר לשלמו ולהוציאו לפועל. אבל אז מיד יקיים דברו הטוב כי מלת נא בכאן תורה על הזמן כמו רפא נא לה. וכן תרגם אנקלוס כען ולפי שזה היה כבוד אלהים שלא יחלל שמו בהיות ישראל תחת הנהגת המלאך לכן אמר על הליכתו עמהם בעצמו הראני נא את כבודך שיראהו הליכתו עם ישראל שהוא כבודו באמת. והכוונה השנית הוא שיראהו השם את מלאך הפנים אשר אמר לשלוח עמהם לשומרם. לא ששאל על השגת עצמו השי"ת חלילה. אלא שיראהו ע"ד הפלא את המלאך ההוא. ולפי שהיה מבקש זה בראיה נבואיית אמר הראני ולא אמר הודיעני שנאמר על ההשגה השכלית. והשם השיבו על כל אחת משתי הכוונות אם על הראשונה אני אעביר כל טובי על פניך. רוצה לומר שבזה המעמד הנבחר יודיעהו דרכיו הטובים וקראם טובים כי הוא הטוב וכל דרכיו טוב ושלמות. ומלבד זה עוד אעשה לך חסד אחר. והוא שאלמדך השם המפורש ועל זה אמר וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי אז באותו מעמד את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם רומז שיסלח אל העם לגמרי וילך עמהם בעצמו כי כן נאמר בפרשה שאחרי שלמדו את הי"ג מדות בקש משה ילך נא ה' בקרבנו רוצה לומר עתה בעת כזאת. והשם השיבו הנה אנכי כורת ברית וגו'. הרי לך תשובת הכוונה הראשונה משאלת ראיית הכבוד. ואמנם כנגד הכוונה השנית השיבו לא תוכל לראות את פני רוצה לומר לא תוכל לראות את המלאכים העומדים לפני כי לא יראני האדם בעוד שהוא חי שבגוף ונפש א"א שידבק האדם עם הנבדל. ואמר לא יראני בכנוי לפי שמניעת זה אינו מיוחד למלאך זולת מלאך אלא לכל אחד ממלאכי אלהים. כי לא יראה האדם אחד מהשכלים הנבדלים בעוד שהוא חי. והנה אנקלוס בחכמתו תרגם לא תוכל לראות את פני לא תיכול למחזי ית אפי שכינתי כי עולם השכלים הם שכינת השם ומלאך הפנים הוא שכינתו. אמנם ופני לא יראו תרגם ודקדמי לא יתחזון שהם השכלים אשר לפניו יתברך. והמקובלים פירשו לא תוכל לראות את פני על הספירות הנאצלות מהש"י שהם פניו מתאחדים בו. ולכן קראם פניו ואמר בהם לא יראני. והותרו במה שפרשתי בזה השאלות הח' והט'. ובעבור שיעדו השם אני אעביר כל טובי על פניך הודיעו איך ומתי יהיה זה שיודיעהו דרכיו. ואמר הנה מקום אתי ונצבת על הצור רוצה לומר עם היות כל המקומות מושגחים ממני הנה יש מקום מיוחד מוכן לקבל השפע ממני והוא על הצור אשר בהר סיני. כי אותו מקום היה אלהי מוכן להורות השפע העליון ועל אותו הצור תעמוד ותתיצב בשעת המראה אשר תראה כמו שעמדתי אני עליו כדכתיב הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב. וצוהו עתה שיעלה ויתיצב שמה רוצה לומר התיצבות גדול ימים רבים והם המ' ימים אחרונים שעלה לקבל הלוחות השניות. הנה התבאר שבאו בפסוקים האלה שלשה פעמים ויאמר ויאמר ויאמר לפי שהשנים הראשונים מהם היו שתי אמירות תשובות על שתי הכוונות שכיון משה רבינו במאמר הראני נא את כבודך. ואמנם ויאמר השלישי אמרו יתברך מעצמו לצוותו איך יעשה במעמד הנבחר ההוא. ולכך הוצרך לזכור בו את השם הנכבד ויאמר ה' הנה מקום אתי ונצבת על הצור היותר נכוין והגון לראות משם הכבוד האלהי. ולרמוז ששם עמדה שכינה אמר הנה מקום אתי כלומר מקום שעמדתי אני בו. ואמר והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור להודיעו שכאשר יעבור על פניו יודיעהו דרכיו ומדותיו הטובים ישימהו בנקרת הצור רוצה לומר בחלק העליון ממנו וישב שם בטח בדד ויראה וישמע כרצונו. ועוד יסוכך עליו בענן הכבוד שמשם היה יוצא הדבור למשה בהיותו באהל ועל זה אמר ושכתי כפי עליך עד עברי רוצה לומר שילוה אליו העזר האלהי מענן כבודו לעזרו בהשגת הדרכים והמדות ההמה כי מלת כף יאמר על ענן כמו (איוב ל"ו) על כפים כסה אור. והענן הזה היה מקום השכינה בדבר השם אל משה ולכן אמר כאן שבאותו מעמד יסוכך עליו בענן ההוא עד עוברי ר"ל עד שיעביר לפניו טוב דרכיו אמר והסירותי את כפי וראית את אחורי. להגיד שאחרי שיצא משה מאותו מעמד וראיית הדרכים יהיה שלמותו בהשגה כל כך שעם היות שיפרד מענן הכבוד משה מעצמו יראה כל הדברים הנבראים טבעם וסדרם והוא אמרו וראית את אחורי כלומר הדברים המאוחרים ממני מלבד פני שהם השכלים הנבדלים העומדים לפני כמו שתרגם אנקלוס דקדמי כי אלה לא יראו ולא יושגו לבני אדם. הנה התבאר מכל זה שכוונת משה הראשונה בויכוח הזה כלו היה בלבד לשאול שאלה אחת והיא ידיעת הדרכים לרצות בם את הש"י בעד העם ושאר הדבורים נמשכו מזה והתבאר עם זה למה באו בפסוקים האלה ג"פ ויאמר ולמה אמר דברים סותרים ושכתי כפי והסירותי את כפי לפי שהיו בנושאים וזמנים מתחלפים בשעת המעשה ואחר המעשה. והותרו במה שפירשתי בזה שלשת השאלות האחרונות הי' והי"א והי"ב. זה הוא הדרך השני שנוכל לפרש בו הפרשה הזאת והוא כפי הקדמות המפרשים והוא מורכב מדברים מזה אחד ומזה אחד עם מה שהלצתי אני בעדם על פי כוונתם: הדרך השלישי והוא היותר נכון בעיני ענינו שמשה רבינו בקש כאן שלשה בקשות לא שתים בלבד כדברי הרב המורה ולא אחת בלבד כדברי המפרשים אלא שלשה בכוונה ראשונה. וביאור זה הוא שכמו שפרשתי בפרשת משפטים הי"ת יעד לאבות הקדושים שינהיג זרעם בלי אמצעי אחרי היותם בארץ הקדושה. וכמ"ש לאברהם (בראשית י"ז ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגורך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים כלומר אבל לא בהיותם במדבר שהיא ארץ ערבה ושוחה בלתי מוכנת לקבל ניצוצי ההשגחה האלהית. ולכן אחרי שהשלים את האומר בשני השלמיות גופני בהוציאו אותם ממצרים ונפשיי במתן תורה ושניהם בעצמו מבלי אמצעי. אמר למשה הנני שולח מלאך לפניך לשינהגם בדרך במדבר עד שיבואו לארץ הנבחרת. ומשה קבל הדבר בחשבו שבמהרה יבואו שמה וינהגם השם בעצמו. האמנם אחרי שירד משה מן ההר והגיד לעם דברי המצות. והמה עם כל רבויים אמרו בנפש חפצה כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ומשה כרת הברית בין ה' ובין העם ועלה הוא ע"ה להר וישב שם עם ה' בדבוק נפלא מופשט מכל חומרי מ' יום ומ' לילה מבלי מאכל ומשתה כאחד ממלאכי ה' הקדושים רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל ואת משה עבדו והוא שעם היותם במדבר הבלתי מוכן ההוא תדבק בהם השגחתו ושכינתו וינהיגם שמה בעצמו לא על ידי מלאך. ושתהיה תמיד במדבר השכינה עליהם כמו שהיתה במעמד הר סיני. והיה החסד הזה לעם כלו מפאת עצמם ולאדוננו משה גם כן שאחרי שעלה למעלה העליונה מהנבואה שמשה ידבר והאלהים יעננו בקול. לא ימסר להנהגת המלאך ולא תשפיל נבואתו בהנבאו ממנו. וצוה מפני זה במלאכת המשכן כדי שיהיו באמצעותו ראוים להדבק בם שמה השכינה האלהיות ונבואת משה תבוא עליו משם מאת ה' ולא ע"י מלאך. ובהיות אדון הנביאים שמח ונעלז בחסד האלהי הזה חטא ישראל בעגל. ומפני חטאתם חשב ה' להשחית החסד אשר אמר לעשות להם בהליכתו עמהם במדבר. ומפני זה אמר למשה כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה ושישלח לפניהם מלאך באופן שתתקיים הגזרה הראשונה משליחות המלאך לפניהם מפני עון העגל לא יעלה ה' בקרבם כמו שאמר לעשות. ולכן לא דבר לו עוד ממלאכת המשכן כלל לפי שכבר לא היו צריכין אליו כיון שלא תרד השכינה שמה. ומפני זה בראה משה לבקש מאתו יתברך רחמים בפרשה הזאת שלא יעלה מהם השגחתו ודבוקו והחסד אשר דבר לעשות עמו. וזה הוא מה שאמר כאן ראה אומר אלי רוצה לומר ראה ה' אלהים שאתה אומר אלי דברים שיש בהם כדמות סתירה לפי שאתה אומר אלי העל את העם הזה. ויורה שאני אהיה המנהיג והמעלה אותם. עוד אמרת הנה מלאכי ילך לפניך מורה שהוא יהיה המעלה והמנהיג ובזה אם כן סתירה רבה. וזה הוא שאמר בדרך תמיה לא הודעתני את אשר תשלח עמי רוצה לומר איך תאמר לי העל את העם הזה וכי אתה לא הודעתי את אשר תשלח עמי שהוא המלאך. באמת אתה הודעתני זה. ואיך אם כן תאמר העל את העם הזה. עוד עשה נגדו יתברך קושיא שנית באמרו ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני רומז שהוא יתברך בעבורו חזר מהגזרה הראשונה ההיא. וצוה על מלאכת המשכן לדבר עמו מעל הכפרת מבין שני הכרובים ואם בעבור כבודי חזרת משליחות המלאך איך תשלחהו עתה כי הנה אני לא חטאתי לפניך ולא הייתי בעון העגל. ולמה אהיה נענש עם החוטאים. וז"ש ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך רוצה לומר אם עתה אני מוצא חן בעיניך כמו שמצאתי בהר הודיעני נא את דרכיך שאתה תהיה לי מודיע הדרכים במדבר הזה לא המלאך. וזה יהיה בהליכתך בתוכנו להודיענו את הדרך אשר נלך בה וכאלו אמר אם אמרת ידעתיך מה צורך למלאך ביני וביניך ומה הפרש אם כן ביני ובין שאר הנביאים כי אם תהיה נבואתי על ידי מלאך כמו הם או שיהיה הודיעני נא את דרכיך שיודיעהו דרכיו ומנהגו אם מורגל הוא בכך לעשות חסד ולחזור ממנו ולבטלו ממי שחטא וממי שלא חטא. ולפי שהיה החסד שאמר הקדוש ברוך הוא לעשות כולל לישראל ולמשה והיה שמשה בקש על עצמו הוצרך לומר וראה כי עמך הגוי הזה ולהיותם עמך ונחלתך אין ראוי שתמסרנו ביד המלאך. והנה השם השיבו פני ילכו והניחותי לך ונראה לי שבזאת הפרשה כל מלת פני שנזכר בה הם מלשון כעס. כי הנה עתה לא רצה יתברך להשיב למ"ש על עיקר שאלתו ובקשתו אבל אמר לו אל תרצני בשעת כעסי פני וחרון אפי ילך ואז אעשה מנוחה ויתרון לך וכמו שפרשתיו לדעת הרב המורה. ואמר והניחותי לך להודיע שהמנוחה והיתרון אשר בקש משה בזה יהיה לו למשה בלבד ולא לישראל כי לא יהיה כצדיק כרשע וכאשר שמע משה שהיה עדין כעס השם על עמו. השיבו כלשונו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. רוצה לומר אם כעסך ואפך לא ילכו ויתבטלו אחלה אלוהי שאל תעלינו מהמקום הזה כי מוטב שנשב כאן לפני הר סיני משתמסרנו למלאך ויוליכנו במדבר. ולכך אמר במה יודע איפה במדבר הזה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך אם לא בלכתך עמנו. כי גם במדבר גואלינו ה' צבאות שמו. ואמר אני ועמך על צדיקי ישראל שלא חטאו בעגל שלא היו הם ראוים לעונש וזה הוא ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה רוצה לומר יהיה נבדלים מהם שהנהגתנו תהיה על ידך. והשם השיבו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני. ואין זו תשובה להליכתו עמהם כי אם היה הדבר כן לא היה משה מבקש אחר זה ילך נא ה' בקרבנו אבל היתה תשובה למה שאמר אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה בעבור ישראל. כיון שאף הצדיקים מהם לא מיחו ביד הרשעים. אבל בעבור שאתה מצאת חן בעיני בזמן שעבר. ואדעך בשם לעתיד לבוא לכן אגדל מעלתך. וי"מ ונפלינו מלשון נפלאות שבהיותו הולך ביניהם יעשה בקרבם נפלאות. וכמ"ש הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות. הנה הותרו במה שפרשתי בדרך הזה שבעת השאלות הראשונות שהעירותי בפרשה. והנה הוסיף משה לשאול אחר זה הראני נא את כבודך לפי שראה שיעדו יתברך לעתיד ואדעך בשם שיודיעהו דעת עליון ומחזה שדי יותר ממה שהיה עד הנה. ולכן שאל ממנו יתברך ראיית הכבוד לא השגת מהותו ועצמותו אלא שיראהו בנבואתו את כבודו ואת גודלו שהם הנמצאים כלם תחתונים ועליונים. כי להיות כלם מעשה ידי יוצר הם כבודו כמ"ש הנביא (ישעיה מ"ג ו') כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. הנה אם כן ג' בקשות בקש מרע"ה כאן. הא' הודיעני נא את דרכיך. והב' אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. והג' הראני נא את כבודך. וכינה הדרכים בשם ידיעה והכבוד בלשון ראיה לפי שהדרכים יודעו לו בהשגת שכלו אבל סדר הנמצאות וטבעם וקשרם לא יוכל להשיגם אלא בנבואה שהיא אצלו כדמות ראיה מוחשת. והנה הש"י השיב למשה על שלשת שאלותיו כפי סדרן אם על ידיעת הדרכים ותוארי פעולותיו בהנהגת בני אדם. אמר בפסוק הראשון ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך. ר"ל מדותי ותוארי הטובים וקראתי בשם ה' לפניך שהם מדות הרחמים שיזכור וחנותי את אשר אחון רוצה לומר אז אחון וארחם את ישראל אם יהיו ראוים לכך. ואמנם כנגד הבקשה השנית אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה השיבו בפסוק השני. ויאמר לא תוכל לראות את פני. רוצה לומר הטיבות במה שפחדת ויראת מכעסי כי באמת לא תוכל לראות פני וכעסי כשיחרה כי לא יראני האדם בהיותי כעסן ויהיה עוד חי כי יכלהו החרון ההוא וכמו שאמר כי אש קדחה באפי ותוקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבולה. וזה הוא לא תוכל לראות את פני כי גם שם פנים בפסוק הזה הוא נאמר על הכעס. ואמנם כנגד השאלה הג' מהראני נא את כבודך השיבו בפסוק הג' ויאמר הנה מקום אתי ונצבת על הצור רוצה לומר הנה יש לי מקום מוכן ונאות לשתראה בהיותך שמה בנבואתך הכבוד אשר שאלת והוא על הצור אשר בחורב כי שם עמדה השכינה לתת מים לעם שנאמר הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב. וכבר ידעו המעיינים שבנבואה נזכרו הדברים הרוחניים במשל הגשמיים ולכך המשיל הכתוב ונצבת על הצור כאומר למשה אני ידעתי שאתה תתיצב על ראש הצור לראות יותר בדבקות הדברים הנראים שמה כי בהשתוקקותך לראותך תתיצב על הצור. ואם הייתי מניחך שמה היה תוקף האור ועוצם הדברים הנראים מכהים עיניך. ולכן אצטרך להגין בעדך והוא שאשים אותך בנקרת הצור כי אשלח רוח אלהי ויסירך מעל הצור ויכניסך בחור ונקב הצור כדי שיגון עליך הצור וגם יסוכך עליך כפי שהוא עמי ובזה האופן לא יזיק כך האור המופלג כי לא תהיה מגולה לאור לשיכהו עיניך בהביטך באור הצהיר והצח. וכבר נזכר דומה לזה באליהו שראה את הכבוד האלהי כאלו היה עובר ממקום למקום. שנאמר והנה ה' עובר ואחריו רוח גדולה מפרק הרים ומשבר סלעים ואחר הרוח רעש ואחר הרעש אש ואחר האש קול דממה דקה. וכן ראה יחזקאל הנביא במרכבה העליונה. כן ראה משה בנבואתו סדר הנמצאים וכתותיהם הנבדלים בפני עצמם והשמימיים בפני עצמם והחומרים השפליי' יסודות ומורכביהם בפני עצמם ושהבטיחו השם שיגן עליו ולא יעבור גבולו באופן שלא יכהו עיני השגת נבואתו. שהוא הנרמז באור שזכרתי. ואמר והיה בעבור כבודי להגיד שבהביטו בדברים הנבדלים היושבים ראשונה במלכות לא יוזק בעברת הגבול האנושי כי הוא יתברך יגמור בעדו וישימהו בנקרת הצור ויצילהו מכל הזק. ואמר עד עברי להגיד שאותו סכך ומניעת עברת הגבול לא יהיה לו מונע על השיגם כי מיד אחרי עובר האור המצוחצח ההוא מהשגת הש"י כל שאר הדברים יראה בשלמות וזה הוא שאמר והסרותי את כפי וראיתי את אחורי שהם הנמצאים כלם המאוחרים ממנו שהוא בראם ועשאם והודיעו שמתוך זה יסלח ויכפר חטאות ישראל וילך בתוכם ולא ישפוך עליהם חרון אפו. וזה הוא אמרו ופני לא יראו שפנים ג"כ בפסוק הזה הוא מלשון כעס שלא יראו עוד על ישראל פניו וחרונו. וכן היה שבאחרית המראה שאל משה ילך נא ה' בקרבנו וגו' והודה לו בו הקב"ה באמרו הנה אנכי כורת ברית כמו שיתבאר ועל זה הדרך נוכל לפרש גם כן ויעבור ה' על פניו שעבר על כעסו וחרונו וכפר בעד חטאתם. הרי לך מבואר ששלש שאלות בקש משה וכלם הודה לו הקב"ה ושכל מלת פנים שנזכרו בפרשה הזאת מיוחסים אל האל יתברך הם כלם לשון כעס. והותרו עם מה שפרשתי בזה חמשת השאלות האחרונות שהעירותי בפרשה. וחכם אחד מאחרונים כתב בזה שבקש משה בהראני נא את כבודך שיראהו השם בראיה חושיית מוגשמת כללות הנמצאים כל אחד כפי מהותו וטעמו ולזה אמר הראני ולא הודיעני ושהי"ת השיבו לא תוכל לראות את פני רוצה לומר הנה השכלים הנבדלים שהם פני ודקדמי כמו שתרגמו אנקלוס לא תוכל לראותם בראיה מוחשת כי אינם בעלי גשמים וא"א שתראה אותם בעיניך הגשמיים כל זמן שאתה חי בגוף ונפש והוא אמרו וחי. אך יעדו וראית את אחורי כלומר שאר הנמצאים שמימיים ושפלים שהם אחורים בערך השכלים הנבדלים המכוונים בשם פנים וגם נכון הוא. הלא כתבתי לך המעיין בפי' הפרשה הזאת שלשים במועצות ודעת רוצה לומר שלשת דרכים מהפי' כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת וכבר פירשתי אני במקום אחר אני אעביר כל טובי ולא תוכל לראות פני פירוש אחר והוא שאמר השם יתברך למשה שאין תכלית לפניו בהשפעה אבל חסרונה הוא מפאת המקבלים אם לא יקבלה בשלמות. ושזה אומרו אני אעביר כל טובי כאומר משה מה ששאלת מראיית הכבוד אינו נמנע מצדי כי מרצוני אני אעביר כל טובי על פניך וגו' אבל מצד המקבל אתה לא תוכל לראות את פני ומהותי כי לא יראני האדם וחי. וע"ד זה אמר חבקוק הנביא (ג' ד') קרנים מידו לו ושם חביון עוזו. אבל היותר נכון הוא מה שפרשתי בזה הדרך הג': ויפן וירד משה מן ההר וגו' עד וירא משה את העם כי פרוע הוא. ספר הכתוב שמשה רבינו אחרי שעצר החרון אף שלא ישלוט בעם לכלותם יחד פנה וירד מן ההר וענין הפניה שפנה בשכלו ונתיעץ בלבבו מה היה ראוי לעשות בזה כי על העצה ומחשבת האדם יאמר לשון פנה וזה הוא ויפן וירד משה מההר שחשב שהיה ראוי לרדת ולדון את העגל ולהעניש את עובדיו כי בזה ישא השם בעד חטאתם ויכפרם בהחלט. ואפשר לפרש ויפן וירד משה מן ההר שפנה שכלו ונפרד מההשגות האלהיות שהיו נשפעות עליו בהר וירד לדון את העגל ואת עובדיו. והנה זכר שהיו שני לוחות העדות בידו. להגיד שלא הניח את הלוחות במקום שניתנו לו אבל הביאם בידיו כדי שיראו אותם ישראל וירגישו אבדתם כאשר ישברם לעיניהם ואמר ושני לוחות העדות בידו לא ששתיהם היו ביד אחת. אלא ששתיהם היו כל אחת ביד אחת. וכמ"ש ושני לוחות העדות על שתי ידי. וכבר ביארתי שמפני שהיו כתובים על הלוחות עשרת הדברות לכך נקראו לוחות העדות שהנכתב בהן היה עדות במה ששמעו כי היו הלוחות דקות מאד כדמות הלוחות שיכתבו בהם אנשים המלמדים לכתיבה ויש מחז"ל שאמרו (שבת ק"ד) שהיה הכתב מפולש עד שהיו האותיות נוקבות מעבר לעבר ולכן אמרו שמ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים והראב"ע וגם הרלב"ג ימאנו זה ואמרו שדרך דרש הוא כי משמעות הכתוב הוא שהיה בלוחות כתיבה אחת מצד אחד וכתיבה אחרת בהם מהצד האחר וזה הוא מזה ומזה הם כתובים ולמדנו מזה שהיו הלוחות דקות מאד וכן יראה מענינם שמיד שישליכם מידיו לארץ נשברו. ואלו היו עבות לא היו נשברות לשעתם. וזכר שתמונתם היה בדמות לוחות. אבל לא היה פועל מלאכותי נעשה על ידי בני אדם אלא מעשה אלהים שבדרך המופת נעשו כן. וכן המכתב שהיה כתוב בהן לא היה פועל אדם אלא מכתב אלהים שעל דרך הפלא נעשו תמונות האותיות שמה. ונכתבו אותם עשרת הדברות. ואמרו חרות על הלוחות ענינו חרות וחתוך בהם המכתב ההוא. ואנקלוס תרגם חרות מפרש. ואני אחשוב שהאמת כדבריהם ז"ל שהיה הכתב מפולש מעבר לעבר ועם זה היו כתובים מזה ומזה. ונקראת הכתיבה בתמימותה ולכך היה דבר אלהי מה שאין הפה יכולה לדבר ואחז"ל (אבות פ"ה) שהם היו מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות שכל אחת מהן היתה בפני עצמה מציאות נסיי נורא מאד והיה תלוי ועומד מציאותו עד בא עתו. ולכן נאמר עליהן והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים. ואמר כתובים באצבע אלהים על דרך מה שאמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך לא שהיו הלוחות מכלל הדברים הטבעיים כמו שיראה מדברי הרב המורה בפ' ס"ה ח"ג שכתב שהיו הלוחות דבר טבעיי לא מלאכותי. אבל מה שראוי שיאמן הוא שביום הו' של ימי בראשית ערב שבת בין השמשות עלה במחשבתו יתברך לברוא הדברים האלה בדרך פלא כל אחד לשעתו כפי הצורך. ואמנם למה זכרו במשנה אותם הי' דברים מזולתם מהנפלאות כבר ביארתי ענינו בספר נחלת אבות אשר עשיתי בפירוש מסכת אבות: והנה ספר הכתוב מה ששמע יהושע ומה שאמר לו משה להגיד שכאשר ירד משה מן ההר מצא את יהושע משרתו שהיה מקום ביאתו בסוף התחום שלוה אותו וירד עמו ובהיותם יורדים שמע את קול העם ברעה רוצה לומר בתרועתו והמייתו ונכתב ברעה עם ה"א לרמוז שהיא היתה הרעה והפשע רב. ואמר אל משה קול מלחמה במחנה כי לא ידע יהושע דבר מענין העגל ולא הגיד לו משה מה שאמר לו יתברך ממנו. ואמנם ויאמר אין קול ענות גבורה. אפשר לפרשו על משה שאמר אל יהושע אין זה קול מלחמה כאשר אמרת. לפי שאם היה קול מלחמה היה בהכרח אם ענות גבורה המנצחים שירימו קולם בשמחה. ואם קול ענות חלושה מהמנוצחי' שירימו קולם בבכי ומספד. ואחרי שאינו לא זה ולא אותו אינו קול מלחמה אלא קול ענות מאנשים שמרימים קולם שידברו ויענו זה לזה בקולות וברקים. ולפי שהיו כל אלה דברי משה לכן כתוב אחריו ויהי כאשר קרב אל המחנה. ואם נפרש ויאמר אין קול ענות גבורה על יהושע. יהיה ענינו שבתחלה גזר שהיה קול מלחמה ואח"כ אמר אבל אינו קול ענות גבורה מהמנצחים ואין קול ענות חלושה מהמנוצחים שזה יצעק וזה ישחק. אבל הוא קול ענות מאנשים שוטים ושוחקים כי קול שחוק וקלות ראש היה ואותו קרא קול ענות כי הרמת הקול יכונה בלשון מענה כמו והאלהים יעננו בקול אין קול ואין עונה ואין קשב. והיה אם כן יהושע מסופק בדבר לדעת מה הוא כי משה לא גלה לו הסוד. האמנם כאשר קרב אל המחנה רוצה לומר יהושע הנזכר אז ראה את העגל ומחולות סביבו ונתברר אצלו אמתת הדבר איך היה ולכך נאמר ויחר אף משה לפי שכל מה שנזכר קודם זה היה על יהושע לא על משה. ונכתב כל זה הסיפור להודיע שמשה היה יודע אמתת הדבר ולא גלה אותו ליהושע מפני כבודם של ישראל. וגם זה לפי שבעצבון לבו לא יוכל לדבר דבר. האמנם כשהגיע אל המחנה וראה את העגל ואת המחולות שהיו סביבו חרה אפו של משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר ואחשוב שבמקום המזבח שבנה הוא עליו השלום תחת ההר ביום מתן תורה כשכרת ברית בין ה' ובין ישראל שם השליך את הלוחות ושבר אותן כמו שקורעין שטר העדות כשנפסל. והנה לא שבר אותם בהר כשידע עון העגל והביאם ושברם במחנה לפי שישראל אם לא היו רואים את הלוחות ומעשה ה' כי נורא הוא בהם לא היה להם יגון ואנחה על שבירתם כי יותר תתפעל הנפש ממה שיראה האדם בעיניו ממה שישמע מפי המגידים. ולכך הביאם מההר להראותם להם ולשברם לעיניהם. וכן אמר במשנה תורה (דברים ט' י"ז) ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם. והותרה בזה השאלה הו'. וראיתי בדברי קצת המפרשים שהביא את הלוחות כדי שיראום ישראל לדעת במה נתעכב בהר כל אותם הימים שישב שמה. ואינה סבה נכונה אצלי כי כבר הוכחתי בסוף סדר תרומה שלא ישב משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחכות ולקוות מעשה הלוחות. אבל הסבה האמתית היא הראשונה אשר זכרתי. ואמר ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש וגו' להגיד שמשה בראשונה דן את העגל ושרף אותו באש. ובקש הראב"ע תחבולה ודרכים לשריפת הזהב. ואפשר לומר שעובדי העגל תלו עליו ועל הבמה והמזבח אשר בנו הצאצאים והצעיפות כל כלי יקר כמו שאמר הכתוב (יחזקאל ט"ז) ותקחי מבגדיך ותעשו לך במות טלואות וגו' ונאמר ותקחי את בגדי רקמתך וגו' ומשה כשראה אותו כחתן בתוך חופה מהודר בעדי עדים לקח אותו וישרוף באש והתבונן שלא אמר הכתוב וישרוף אותו באש רוצה לומר ששרף באש הבמה וכל אשר עליה כדין תשמישי עבודת אלילים וכן נאמר במשנה תורה ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש וגו' שלא אמר ששרף את העגל אלא שאת חטאתם שהוסיפו לכבד את העגל בבמה טלואה לקח ושרף את כל הכלים ההם. ואותו רוצה לומר העגל שהיה מזהב טחן עד אשר דק ויזר על פני המים שהם מי הנחל שהיה יורד מן ההר. וצוה שישתו ישראל מהמים ההם. ועפר העגל היה כמו העפר אשר בקרקע המשכן שהיה לוקח הכהן ונותן אל מי הסוטה וכתב הרב רבי אברהם בן עזרא שהמים ההם היו מחדשים אות בעובדי העגל בפניהן או שצבתה בטנם כי לולי זה איך ידעו בני לוי מי ומי היו עובדי העגל וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה (במדבר רבה פ' ט') שבדק אותם כסוטה. וידמה שכל מה שעשה משה בזה לא עשאו אלא לנבל ולבזות העגל בעיניהם. כי אם אהרן לקח הנזמים הקטנים והדקים ועשה מהם גוף גדול כעגל בן בקר משה השחיתו ועשאו חלקים קטנים כעפר הארץ. ואם הם אמרו אלהים נצחיים משה גילה לעיניהם השחתתו ושובו אל היסודות כי הוא שרף אותו ביסוד האש וטחן אותו עד אשר דק והיה כעפר האדמה ויזר אותו והזריקו באויר ונזרק על פני המים. הרי לך ששב אל ארבעת היסודות להודיע שלא היה בו צורך אלהות ולא כח אחר אלא הרכבת הד' יסודות. והנה צוה שישתו מהמים ההם כדי שיצאו בהשתנה הדבר נתעב ונאלח. ואחר שדן משה את העגל הוכיח את אהרן על אשר עשאו. ואמר מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה. ואתה תראה שלא חשב משה שהיתה מחשבת אהרן רעה חלילה. ולכך לא כללו בחטא אבל אמר שהיה לו לחוש פן יבוא הדבר לקלקלה כמו שיקרה בעניני ההמון ולכך שאלו מה עשה לך העם הזה מהרעות והמצוקות שהוכרחת לעשות זה ולא יכלת להמלט ממנו כי בעבור שלא היה זה ע"א אלא עשיית טלסאם כאשר אמרתי לא היה מחוייב אהרן שיהרג ואל יעבור לעשותו. אבל יעשה ולא יהרג. ולכך הית' שאלת משה מה עשה לך שהוצרכת לעשותו. והרמב"ן פי' בו מה הרעה שעשה לך העם הזה שכל כך שנאת אותו עד שהבאת עליו חטאה גדולה כזאת. כאלו לא נתכוונת אלא להרע להם. וכפי כל אחד מהפרושים הותרה השאלה הז'. ואהרן השיבו אל יחר אף אדוני אתה ידעת את העם כי ברע הוא רוצה לומר אדוני משה שמעני אל באפך תוכיחני. אתה ידעת את העם הזה כי ברע הוא שתמיד היו מספקים בלבבם היש ה' בקרבנו אם אין וגם בדבר הזה. והם בשאלתם לא אמרו לעבוד ע"א. אבל אמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש וגו' הרי שלא שאלו אלא מנהיג שוטר ומושל במקומך לא אלוה לעובדו. ואני עשיתי כל מה שיכלתי לעכב הדבר ולאחרו כדי שבוא תבוא ולא ישלם הדבר לכן אמרתי אליהם למי זהב התפרקו רוצה לומר כל אחד יתן מהזהב כפי מה שיש לו הרב ירבה מתנתו והמעט ימעיט והיה זה כדי שבדבר הזה ירבו ביניהם הקטטות מי יתן הרבה ומי יתן מעט ויתארך בזה הזמן. אבל הם היו ממהרים את הענין כל אשר אני הייתי מעכבו. וזה הוא ויתנו לי. ואמר ואשליכהו באש להגיד שלא שמר בענין העגל אשר עשה שעות ידועות ולא עירוב דברים אחרים עם הזהב כמו שעושים בטלסאם להמשיך עליו כח העליונים כי הנה אני לא עשיתי אלא להשליכו באש ושלא במתכוין יצא ונמשך העגל הזה ומה שעשו וטעו אחריו ואמרו אלה אלהיך ואני בער ולא אדע שכן יקרה. הנה אם כן שוגג הייתי ולא מזיד בדבר הזה. ומאשר ראה משה רבינו תוכן הענין ואמתתו קבל תשובת אחיו. והותרה בזה השאלה הח': וירא משה את העם כי פרוע הוא וגו' עד וידבר ה' אל משה לך עלה מזה. זכר שראה משה את העם כי פרוע הוא ר"ל מוגלה ומוכן לכל דבר רע שיחול עליו וכי פרעו אהרן שבמה שעשה גלה חרפתו. באופן שיהיה לשמצה בקמיהם כי כל אויביהם יגדפו ויחרפו אותם באומרם אליהם עשיתם לכם פסל מסכה וזה היה לשמצה והמעטה וקלון להם בין אויביהם הלוחמים בם. ולכך להסיר חרפתם עמד בשער המחנה ר"ל בתחלתו מצד ההר וקרא מי לה' אלי כלומר מי האיש אשר לבו תמים עם ה' יבוא אלי ועי"ז היו נבחרים לשרת את השם. ומשה היה רוצה לנסותם אם הם ראויים וכאשר התחברו אליו כל בני לוי אנשי שבטו כי לא היו הם מכלל אנשי העגל ואז צוה משה אותם ואמר כה אמר אלהי ישראל ר"ל אל תחשבו שזה אשר אצוה אתכם הוא מפני אכזריות חמה ושטף אף על אחיכם בני ישראל. כי כה אמר ה' שהוא אלהי ישראל ולטובתם צוה זה אלי שתשימו איש חרבו על ירכו ותעברו במחנה משער לשער והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו כלומר שלא יעשו זה בחפזון. אבל במתינות הדין יעברו משער לשער וידרשו היטב מי אשר חטא בענין העגל והרגו אותם ולא תחמלו עליהם אף על פי שיהיה איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו שחטא בזה. והמה עשו כדבר משה ויפול מן העם כשלשת אלפי איש שאלה מתוך כל העם היו אשר חטאו בפרסום הנה לא נאספו אליו הבכורות רק בני לוי בלבד מסופקים איך יעשו מכת חרב והרג כזה. לכן דבר משה על מלאכת השם שנית באמרו כי איש בבנו ובאחיו ר"ל כל אחד ישלח ידו בבנו ובאחיו אם היה מהעובדים כי בזה תצאו מידי חובתכם. ואל תחושו לקללת החוטאים שיקללו אתכם כי עתידים אתם לקבל עליו ברכה ולא קללה כ"ש שבזה תסירו מעל ישראל חמת ה' וחרונו ואין ברכה גדול' מזו. וכתב הראב"ע שרמז להם באמרו ולתת עליכם היום ברכה שמהיום ההוא יזכו לעמוד לשרת במקדש ה' וכמ"ש בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי ונכון הוא. כי מפני שהבכורות העלו עולות וזבחו שלמים לעגל נפסלו לעבודה ובחר השם בבני לוי שמלאו ידיהם. אבל אהרן לא נענש עם עובדי העגל. לפי שהיתה כוונתו רצויה וטהורה מבלי חטא ואשם ואיך עם הפושעים ימנה. האמנם התאנף השם עליו מפני שבאה התקלה על ידו ושגגת תלמוד עולה זדון. ואמנם מה היה עונשו יתבאר אחר זה בסדר זאת חקת התורה. והותרה בזה השאלה הט'. וכאשר משה דן את העגל ואת העובדים אותו ראה שנית לבקש מהאל ית' סליחה וכפרה לכל העם שהיו אשמים מהם במחשבה רעה עם שלא הוציאוה לפעל ובשאלתם טלסאם להוריד כח הככבים עליהם ומהם על שלא מיחו בידי החוטאים. ומפני זה אמר אל העם אל תחשבו שכבר נתכפר לכם עון העגל ומעשהו בשלשת אלפי איש שנהרגו כי אתם חטאתם חטאה גדולה. ומה שמץ דבר בערכה הוא העונש שנעשה עליה ולכן צריך שאעלה אל ה' בראש ההר להתפלל בעדכם אולי אכפרה בתפלתי בעד חטאתכם. ואמר להם זה כדי שלא יספקו בהתמהמהו בהר כאשר עשו בראשונה. וזכר כאן בקוצר ענין כי לא ביאר שישב בהר מ' יום ומ' לילה ושלא אכל ולא שתה. אבל זכר בקוצר ענין תפלתו שאמר אנה חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב ר"ל הם בכוונתם באמת חטאו חטאה גדולה. אבל מה שעשו בפעל כלו היה הבל ורעות רוח כי לא עבדו לשמש או לירח או לכל צבא השמים אבל עשו להם אלהי זהב וכל רוח אין בקרבו. וזה ענין התול ושטות באלהות. ואמרו ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וגו' כתבו המפרשים שנכפל שם התנאי כאלו אמר אם תשא חטאתם מוטב. ואם אין מחני נא. ולפי זה הפירוש יהיה מחני נא מספרך שלא יזכר שם משה עוד בתורתו ולא דבר משליחותו ולא מנפלאותיו כי כיון שהעם כלה יהיו מעשה משה כלי'. ונראה לי שאין חסרון בכתוב הזה כלל אבל ענינו שמשה רבינו קץ בחייו ובהנהגתו לעם וכמ"ש במקום אחר הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי. ולכן בקש במקום הזה ואמר בין אם תשא חטאתם ואם אין ר"ל שלא תשא חטאתם בין להא ובין להא מחני נא מספרך כלומר שימיתהו וימחהו מספר החיים שכתוב בו לפניו ית' כל הכתוב לחיים כי לא יחפוץ לחיות עוד על פני האדמה. והנה משה בקש זה מפני שהשם אמר לו שיכלה את ישראל כרגע ויעשה אותו לגוי גדול ולכן אמר לפניו עתה איני חפץ בכך כי בין שתשא חטאתם או לא תשא אין לי חפץ בחיים. והשם השיבו מי אשר חטא לי אמחנו מספרי כלומר איך אעשה הרעה הגדולה הזאת שלא אמחה את הפושעים מספרי כאשר בקשת ממני ואמחה אותך צדיק יסוד עולם ואפשר שרמז בזה לאהרן שלא היה מוחה אותו מספרו עם היות שחטא במה שעשה ואיך ימחה את משה שלא חטא והיה סוף הדברים אבל איני רוצה למחות את ישראל ולא את אהרן וכ"ש שלא אמחה אותך ולכן לך נחה את העם אל אשר דברתי לך והוא לארץ כנען שנתתי להם ירושה ולא תירא ולא תפחד מהאויבים. הנה מלאכי ילך לפניך לשמרך בדרך. גם יתכן לפרש מי אשר חטא לי אמחנו מספרי שאמר ית' למשה כשבקש שימיתוהו איך תאמר שאמחה את שמך בהיותך זך וישר בלי עון. ומי היה האיש בעולם אשר חטא לי שאמחנו מספרי בהחלט באמת לא ענשתי לשום אדם אלא למטה מעונו ואיך א"כ אמחה מי שכל יגיעיו לא ימצאו לו עון אשר חטא כלה מדברותיך ועתה שעשיתי כדבריך ושבתי מחרון אפי לך נחה את העם. ואמנם לענין הסליחה והכפרה אשר שאלת בעדם. הנה ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם ר"ל עונש כללי לאומה לא אעשה אבל לפרטים אשר חטאו מי אשר חטא אמחנו מספרי ויבוא זה ביום פקדי שאז אפקוד על הפרטים חטאתם ויום פוקדו היה עון המרגלים שהיה גלוי וצפוי לפניו יתברך שיפקוד עליהם את חטאתם ולא על בניהם. ואמנם אמרו ויגוף ה' את העם חשבו המפרשים שכאן על מעשה העגל נגפו ולא מצאנו כאן זכר למגפתם ולא נזכר במשנה תורה שנגפו בחורב ולכן יותר נכון לפרש שעל המגפה שנגפו בעון המרגלים נאמר וכמ"ש שם אכנו בדבר ואורישנו כי הודיע הכתוב כאן שכמו שיעד יתברך וביום פקדי ופקדתי כן היה הנה ביום הפקודה ההיא נגף ה' את העם על אשר עשו את העגל. ואמר עוד אשר עשה אהרן. להגיד שהם עשו לאהרן שיעשה אותו ולכך ייוחס אליהם שהם עשוהו כי אהרן לא עשה דבר אלא באונס והכרח מהם. הנה התבאר שהיתה התפלה הזאת למשה זולת מה שהתפלל קודם רדתו מן ההר כי אותה היתה על חרון אף שלא יכלם וזאת התפלה היתה שישא ויסלח חטאתם לגמרי. ומזה התבאר למה אמר לך נחה את העם אם היה עדין החטא בלתי נסלח. והותרה בזה השאלה הי'. ואפשר לפרש שאחרי שאמר יתברך למשה וביום פקדי הודיעו אמתת הזמן והענין שיהיה בהיותם בקדש ברנע ילכך אמר לו ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך רוצה לומר לקדש ברנע שינחם עד לשם ומלאכו ילך לפניהם עד שם וישמרם בדרך שלא תאונה אליהם רעה ואחרי היותם שמה בקדש אז יהיה יום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. וכן היה שאז נתקיים ויגוף ה' את העם לפי שכבר לא יהיה המלאך עמהם. ויורה על התקשרות שני המעשים האלה רוצה לומר העגל והמרגלים מה שכתוב במשנה תורה שהכניס בתוך ספור מעשה העגל ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע וגו' לומר לך שזה היה ענין אמרו וביום פקדי ופקדתי ומפני זה אמר משה לדור המרגלים אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו וגו'. ונתן הטעם באמרו כי על כן שבתם מאחרי ה' ולא יהיה ה' עמכם שרצה בזה לעון העגל. כי הנה בענין המרגלים לא שבו מאחרי ה' אבל שבו והתלוננו ממשה וכמה פעמים עשו כן: וידבר ה' אל משה לך עלה מזה וגו' עד ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי. עם היות שכבר נזכר למעלה שאמר השם למשה ועתה לך נחה את העם אין ראוי שנאמר שהיה מותר ודבר כפול אמרו כאן לך עלה מזה. אבל אחשוב שמשה רבינו לא נתפייס דעתו במה שנאמר לו ועתה לך נחה את העם מפני שאמר לו וביום פקדי ופקדתי ולא רצה לנחות את העם ולהנהיגם כעדר במדבר עד אשר ישוב השם להבטיחו עוד ולכך שתק משה ולא השיב דבר על אותו דבור כי חשב שהיתה כוונת השם להרע להם ושלכן לא זכר לו בזה זכות אבות ולא פרט הארץ בשמה כמו שהיה דרכו בשאר הדבורים וע"כ הוצרך יתברך לומר עלה מזה. והודיעו שיתן להם ירושת הארץ לשתי סבות. האחת בעבור משה עצמו ובסבתו וז"ש אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים כלומר כיון שאתה התחברת עמהם והוצאת אותם ממצרים בעבור כבודך יזכו לכפרה ולירושת הארץ. והשנית מפני שבועת האבות והוא אמרו אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה כי לקיים שבועתו יכפר עליהם וישאם אל האדמה אשר נשבע להם. והותרה בזה השאלה הי"א. אך אמנם הודיעו שישלח לפניהם מלאך. וענינו הוא מה שכבר ביארתי בפרשת משפטים בפ' הנה אנכי שולח מלאך לפניך שישלח לפניהם מלאך ינהגם הוא ימשול בם כל הימים שילכו במדבר עד בואם אל ארץ נושבת. וכמו שאמר שם (שמות כ' כ"ג) כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל ארץ האמורי וקבל משה הגזרה ההיא לפי שהיתה בצדק ומשפט ואחר כך כשעמד בהר ונשתלם בדבוק האלהי כאחד השכלים הנבדלים ראה יתברך שיהיה עלבון וחרפה לאדון הנביאים בהיותו במעל' ההיא מהדבקות והנבואה שתשפל מדרגתו ויחזור להנבא מהמלאך. ובעבור זה צוה לו פרשת ויקחו לי תרומה לעשות המשכן כדי שתדבק שכינתו ביניהם ולא יצטרכו לבוא מלאך להנהגתם ולנבואת משה רבינו וכמו שאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגו' (שם כ"ה) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת וגו' ובהיות הדבר בגבול הזה מהדבקות והמעלה עשו ישראל את העגל וקרה עליו מה שנזכר. ואמר השם לכלות אותם כרגע וכאשר ניחם מעשות בהם כליה ונשאם לפקוד עליהם חטאתם כפי מרים. אמר יתברך למשה שיעלה את העם. אך אמנם לא תעלה בקרבם שכינתו כמו שאמר לעשות כשצוה על מלאכת המשכן. אבל ישלח לפניהם מלאך שינהגם במדבר כמו שאמר לו בראשונה כי חזר בו יתברך מהחסד ההוא אשר אמר לעשות להם במדבר. אם כן המאמר הזה הוא כמו מה שנאמר בפרשת משפטים משליחות המלאך אבל בשם הקב"ה שמשה לא יתפייס עתה בהליכת המלאך לפניהם מב' סבות. האחת מפחדו אולי המלאך לא ילחם עם האויבים ביכולת עצום כמו שיעשה הקדוש ברוך הוא שכחו בב"ת. והב' שאולי בסבתו לא תהיה הארץ אשר יירשוה טובה ודשנה כאשר יהיה בזרוח עליה אור הש"י בעצמו ולכן הבטיחו יתברך בשניהם כי לענין המלחמה אמר וגרשתי את הכנעני רוצה לומר אני אהיה המגרש את האויבים והלוחם עמהם לא המלאך. ולענין שלמות הארץ אמר אל ארץ זבת חלב ודבש רוצה לומר כבר היא בעצמה ארץ זבת חלב ודבש לרוב דשנותה וטובה. וא"כ לא יחסר כל בה ונתן טעם בהליכת המלאך באמרו כי לא אעלה בקרבך רוצה לומר עם היות שאחרי שהודעתיך שליחות המלאך בראשונה חזרתי ממנו כשצויתי על מלאכת המשכן ואמת שאני בעצמי אעלה בקרבם אל הארץ. הנה עתה להיות ישראל עם קשה עורף לא אעלה בקרבך כאשר דברתי לעלות כי מוטב הוא לכם שלא אעלה בקרבכם פן אכלך בדרך ר"ל כי אם תלך ביניכם שכינתי תהיה לכם סכנה גדולה שאולי ישראל יחטאו כדרכם ויתחייבו כליה מה שלא יהיה בהיות השגחתם והנהגתם ע"י מלאך כי אם ימרו את פיו ויחטאו לפניו לא יתחייבו בעבורו כליה כמו במרותם את פי ה' ואין זה סותר למה שאמר בפרשת משפטים כי לא ישא לפשעכם כי הנה עם היות שלא ישא הנה יהיה עונשו מוגבל כפי מעלתו ולא תהיה כליה מוחלטת. ולפי שכל ענין המלאך כמו שזכרתי שם היה בלבד לענין הדרך במדבר לכן אמר כאן פן אכלך בדרך. ולכך לא דבר כאן כלל מהמשכן לפי שבהיותו חוזר מהליכתו לפניהם היה חוזר גם כן מכל מלאכת המשכן שצוה עליו. האמנם אונקלוס תרגם כי לא אעלה בקרבך ארי לא אסלק שכינתי מבינך. ולפי דרכו יהיה אמרו כי לא אעלה בקרבך יעוד טוב שלא יסלק ולא יסיר שכינתו מביניהם ויהיה לדעתו פירוש הפסוק כן ושלחתי לפניך מלאך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי כי לא אסיר שכינתי והשגחתי מקרבך אע"פ שעם קשה עורף אתה ואינך ראוי לכך רק למען הקים שבועתי לאבות אשגיח עליכם על ידי המלאך הנזכר כדי שלא לאכלך בדרך וכמו שאמר בקרוב לזה (שם ל"ג ה') אמור אל בני ישראל אתה עם קשה עורף וראוים להסתיר פני מכם ויקרה מזה שרגע אחד אעלה בקרבך ואסלק ואסיר שכינתי מקרבך וכליתיך. וכן אמר הנביא בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך. ויהיה לפי זה אעלה בקרבך מלשון ויעל אלהים מעל אברהם ויעל מעליו אלהים. אבל הפירוש הזה מהמתרגם אין ראוי לקבלו. כי אם היתה כוונת השם שלא יסלק מביניהם שכינתו והשגחתו איך יאמר עליו וישמעו העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו. והיא היתה בשורה טובה ולא רעה להתאבל עליה ואין לומר שהתאבלו בעבור שקראם עם קשה עורף. כי כבר קראם קודם זה כן ולא התאבלו. ועוד כי אם היה הדבר כן על מה היו כל תחנוני משה אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה. ילך ה' בקרבנו וגו' ואין ספק שכל זה קרה למתרגם לפי שכיון בלבד להרחיק גשמות ממנו יתברך. והיה אצלו חסרון שיאמר הקב"ה אעלה בקרבך. לכן תרגם העליה ולא חשש על פי' הפסוקים וישובם. וזכר הכתוב וישמע העם את הדבר הרע הזה ר"ל שלא יעלה הקב"ה שכינתו ביניהם כאשר אמר ושישלח לפניהם מלאך וימסרם להנהגתו. והוא היה הדבר הרע בעיניהם בתכלית הרוע. והתאבלו עליו כאשה חגורת שק על בעל נעוריה כי ילך מאתה ויעזבה. ולא שתו איש עדיו עליו. והעדי הזה שזכר הכתוב אין דעתו לפרשו על התורה כמו שפירשו הראב"ע ולא לפרשו על התפילין כדרך חז"ל וגם לא על דם הברית אשר קבל הוא בסיני כדבריהם ז"ל גם כן אלא כפשוטו שהיה להם עדי עדים זה צמיד וזה רביד וזה נזר וזה עדים אחרים שהיה מדרכם לשום אותם העדים עליהם מהם תמידיים ומהם ביום השבת ביום החדש איש עדיו עליו מחדש. הנה אותם העדים שהיו עליהם כשקרה זה לא הסירו אותם כי קרה להם כמו שיקרה לנשים הנשואות שכאשר יקרה חולי ומקרה רע לבעליהן לא ישיתו עליהן מה שהיה להם קודם זה כי איך יתכן שתתקשטנה בעדי עדים בהיות בעליהן בסכנה וצרה. וגם העדים שיהיו עליהן לא תסירו אותם מעליהן פה יהיה סימן אבלות ואלמנות. וכן עשו ישראל כשקרה ענין העגל. ומה שנעשה עליו לא שתו איש עדיו עליו וגם לא הסירו העדים שהיה עליהם קודם לכן מזמן מעמד הר סיני שאז קשטו עצמם בכל מיני עדי ותכשיטים. ומפני זה אמר יתברך למשה אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף ולמה לא לקחתם האבלות בשלמותו לשלא יהיה שום עדי עליכם רגע אחד אעלה בקרבך ר"ל אשגיח בענינך על פי המשפט והדין וכליתיך. ולכן הכנע וכבוש לבבך והורד עדיך מעליך ר"ל לא די שלא תשים עליך העדים שלא היו עליך בשעת המעשה. אבל גם שאר העדים שהיו אליך קודם לכן שלא הסירות' הורד אותם מעליך ואז בראותי הכנעת לבבך אדעה מה אעשה לך מהכפרה והרחמים כי לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. וכאשר ישראל שמעו זה עשו כדבר משה. וזה הוא ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב ר"ל אותם העדים שהיו עליהם מיום המעמד הנבחר שלא הסירום אחר כך אותם הסירו עתה בדבר השם והותרה בזה השאלה הי"ב. וכאשר עשו ישראל ההוראה הזאת מאבלותם עשה משה רבינו בעצמו הוראה אחת והיא שלקח את אהלו ונטה לו מחוץ למחנה הרחק ממחנה ישראל מאד וקרא לו אהל מועד להגיד שאותו מקום היה מיוחד ונועד להשגת נבואתו כי נפסקה הנבואה מתוך מחנה ישראל שנתרחק מהם הש"י ולכן שם לו מקום נועד לנבואה הרחק מישראל על דרך (ירמיה ט') מי יתנני במדבר וגו' ואעזבה את עמי. והיה כל מבקש ה' ללמוד תורה או לבקש דבר נבואה יצא אל אהל מועד אשר שם דבר ה'. והנה עשה משה זה לשתי סבות. האחת משום אל תתחר במריעים כי כדי להכניע לבם הורה להם שראוי היה לו להתרחק מהם ושהנבואה לא תחול בו בהיותו בתוכם. וכמו שאמרו (מ"ק י"ז) מנודה לרב מנודה לתלמיד. והב' היא שמשה כאשר נאמר לו לך עלה מזה ראה להשיב על אותו דבור ולהפציר ולהרבות בתפלה ותחנונים על ענין הליכת המלאך. שעיקר תחנתו תהיה מפני שמצא חן בעיניו יתברך חשש אולי מפני עון העגל ירד מגדולתו ומהחן שבראשונה נשא בעיניו. ולכך כדי להבחין ולנסות לדעת אמתת כל זה שלא היה יכול להשיגו בהיותו בקרב המחנה עם הפושעים כי אולי לא ימצא חן בעיניו ית' בהיותו נטפל עמהם ואלו היה נפרד מהם היה מוצא חן בעיני המלך כבראשונה לכן כדי לדעת אם נתמעטה ונשפלה מדרגתו לפני הש"י לקח את אהלו ונטה אותו מחוץ למחנה הרחק מהם לדעת אם היה במציאות חן לפניו כבראשונה אם לא. ואין ספק ששם אהלו במקום גבוה בהר סיני עד שהיו כל העם איש מפתח אהלו רואים כשהיה יורד עמוד הענן לדבר עם משה כמו שיאמר. ואחרי שידע והכיר מרע"ה כי קרבת אלהים לו טוב ושמצא חן בעיני המלך כבראשונה אז השיב על מה שדבר לו הש"י ואמר לו (שמות ל"ג י"ב) ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה וגו' הנה התבאר מזה למה בא ספור ומשה יקח את האהל בין פרשת לך עלה מזה ובין פרשת ראה אתה אומר אלי המתיחסת אליה שהיה לפי שבהבדלת האהל בחן וניסה מה שהיה לו לעשות ולבקש על מה שאפשר לו יתברך מענין המלאך. ואמנם אמרו והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם. הוא להגיד שבדבר הזה מהבדלת האהל הכירו וידעו מעלת משה אצל העם ומעלתו אצל הקדוש ברוך הוא. אם אצל העם לפי שאצל בני אדם האיש אשר המלך חפץ ביקרו ימצאו בו ארבעה דברים או אמור מעלות וכבודות. הא' שיהי' מעויין מכל האנשים בכבוד והדור והשתחויה כמו שראוי לעשות לו. והב' שבבואו לפני המלך יצא המלך לקבל פניו כאלו הוא אחיו או קרובו. הג' שלא התפעל מדבר עם המלך כאיש עם אחיו להיותו רגיל אצלו. הד' שילווהו אנשים רבים כשילך מפה אל פה וילכו אחריו לכבדו. והנה זכר הכתוב שהראשון מהדברים האלה נמצא במשה וזה הוא והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו כי לא היו יושבים לפניו. אבל מפני שיבתו יקומו שראוי לקום מפני המלך. כן אמרו חכמינו זכרונם לברכה אם הוא מלך יקום אדם מלפניו כמלא עיניו והביטו אחרי משה והיה עיונם בו באמרם זה ידיד ה' זה העומד מ' יום ומ' לילה בדבקות שכלי בלי מאכל ומשת'. ולפי שלא היה רוצה שילווהו וילכו אחריו נצבו איש פתח אהלו בהביטם אחריו. ומאשר לא אמר והביטו בפני משה. מורה שהיו מתביישים להסתכל בפניו והביטו אחריו. ואמנם הדבר השני היה נמצא במשה גם כן כי בבוא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה והיה זה לעיני הכל וזה הוא וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האהל וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו רוצה לומר שהיו רואים השכינה יורדת לדבר עמו והיו משתחוים לעמוד הענן הנראה שמה. ואמנם הדבר השלישי היה נמצא גם כן במשה ועל זה נאמר ודבר ה' אל משה פנים בפנים כאשר ידבר איש אל רעהו רוצה לומר שהש"י בעצמו ובכבודו היה מדבר מבלי אמצעי למשה כאשר ידבר איש אל רעהו עם היות שמיד היה שב אל המחנה ומתעסק בעניני העם. כי הנה לא היה הדבוק האלהי נמנע ממנו בעבור זה אבל היה בעודו במחנה שלם במדיניות והנהגת העם ובחזרתו באהל היה מנבא מהב"ה מבלי אמצעי. ואמנם הדבר הד' אם היו אוכלוסים רבים הולכים אחרי משה וחמשים איש רצים לפניו זכר הכתוב שזה לא היה בו. כי הנה להיותו גסות הרוח גאה וגאון ודרך רע לא היה משתמש ממנו אדון הנביאים. כי משרתו בלבד היה יהושע בן נון נער שר"ל משרת שירות נער אע"פ שכפי שניו היה אדם שלם וגם המשרת ההוא לא היה הולך אחריו כי הוא לא ימיש מתוך האהל ושם היה יושב תמיד ולא היה הולך אחר משה. ואפשר לפרש שבא הכתוב לספר מעלת משה בנבואה שהיתה כל כך שבהיות מדבר ה' אתו פנים אל פנים מיד היה שב אל המחנה כי לא יתבטלו כחותיו הגשמיות כמו שהיה בשאר הנביאים. אבל יהושע לא הגיע לאותה המדרגה כי בשעה שהיה שורה עליו הרוח לא היה בו כח לזוז מתוך האהל לשוב אל עניני המחנה. וכן אמרו (ב"ב דף ע"ה) חז"ל פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה כי גוף החמה הוא מאיר וזורח תמיד משני צדדיו וכן היה משה מאיר בנבואתו ובדעתו המדיניות הצריך לאומה והם ב' הצדדים. אבל פני הלבנה היא מאירה מהצד האחד וחשוכה מהצד השני אשר כנגדו וכן יהושע כשהיה מאיר שכלו בנבואתו היה הכח החומרי משתומם וחשוך ובלתי משתמש בו כלל. ולכך לא ימיש מתוך האהל וזקנים שבאותו הדור אמרו אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה שאם ליהושע היה כן כ"ש שיהיה להם. ורבותינו למדו מהפסוק הזה שבהיות יהושע משרת משה היתה מעלתו כל כך שבבוא עמוד הענן פתח האהל ודבר עם משה לא ימיש יהושע מתוך האהל כי לא נפרד משם מפני הענן ולא נזדעזע מפני הדבור. אמנם אחרי שמת משה כשראה את המלאך עומד לנגדו נאמר ויפול יהושע על פניו ארצה וישתחו כי לא עצר כח לעמוד בפני המלאך כאשר היה עומד בפני השכינה בהיות משה חי. ונשאר לחקור במקום הזה למה תרגם אנקלוס כאן פנים אל פנים ממלל ותרגם אשר ידעו ה' פנים אל פנים אפין באפין ונראה בזה שהפרש בין דבור לידיעה ששם הדבור יפול על ההשגחה. ואין ראוי לומר שכמו שהי' הקב"ה משיג עצמות משה ומהותו כן היה משה משיג עצמות הש"י ומהותו. ולכך תרגם ודבר ה' עם משה פנים בפנים ממלל עם ממלל לפי שכתו' אחריו כאשר ידבר איש אל רעהו והיה הדבור א"כ שוה מהשם למשה וממשה לשם. ע"כ תרגם הענין שהי' משה משיג רצון השם ודברו כמו שהיה השם משיג רצון משה ודברו. אמנם אשר ידעו ה' פנים אל פנים אין הכוונה בו כן אלא הש"י היה משפיע במשה מבלי אמצעי על דרך (ירמיה א') בטרם אצרך בבטן ידעתיך אבל לא נאמר שם שידע משה את השם אלא שידע השם אותו. ולהיות זה ענין ההשפעה תרגם בו אפין באפין שהענין בו שלילת האמצעי:
