תנ"ך על הפרק - שמות לב - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

שמות לב

82 / 929
היום

הפרק

חטא העגל, תפילות משה, התאספות בני לוי

וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן׃וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיַּ֣רְא אַהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַיהוָ֖ה מָחָֽר׃וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ־ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא׃וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְהוָה֙ יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃לָמָּה֩ יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ׃זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֮ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם׃וַיִּנָּ֖חֶם יְהוָ֑ה עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ׃וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן־הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים׃וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת׃וַיִּשְׁמַ֧ע יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־ק֥וֹל הָעָ֖ם בְּרֵעֹ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה ק֥וֹל מִלְחָמָ֖ה בַּֽמַּחֲנֶה׃וַיֹּ֗אמֶר אֵ֥ין קוֹל֙ עֲנ֣וֹת גְּבוּרָ֔ה וְאֵ֥ין ק֖וֹל עֲנ֣וֹת חֲלוּשָׁ֑ה ק֣וֹל עַנּ֔וֹת אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְמידומִיָּדָיו֙אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃וַיִּקַּ֞ח אֶת־הָעֵ֨גֶל אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ וַיִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ וַיִּטְחַ֖ן עַ֣ד אֲשֶׁר־דָּ֑ק וַיִּ֙זֶר֙ עַל־פְּנֵ֣י הַמַּ֔יִם וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן מֶֽה־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה׃וַיֹּ֣אמֶר אַהֲרֹ֔ן אַל־יִ֥חַר אַ֖ף אֲדֹנִ֑י אַתָּה֙ יָדַ֣עְתָּ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בְרָ֖ע הֽוּא׃וַיֹּ֣אמְרוּ לִ֔י עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יֵלְכ֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃וָאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ־לִ֑י וָאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה׃וַיַּ֤רְא מֹשֶׁה֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י פָרֻ֖עַ ה֑וּא כִּֽי־פְרָעֹ֣ה אַהֲרֹ֔ן לְשִׁמְצָ֖ה בְּקָמֵיהֶֽם׃וַיַּעֲמֹ֤ד מֹשֶׁה֙ בְּשַׁ֣עַר הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לַיהוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּאָסְפ֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ׃וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי־לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן־הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽיהוָ֔ה כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה׃וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֔ם אַתֶּ֥ם חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־יְהוָ֔ה אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם׃וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אָ֣נָּ֗א חָטָ֞א הָעָ֤ם הַזֶּה֙ חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י זָהָֽב׃וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה מִ֚י אֲשֶׁ֣ר חָֽטָא־לִ֔י אֶמְחֶ֖נּוּ מִסִּפְרִֽי׃וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ ׀ נְחֵ֣ה אֶת־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר־דִּבַּ֙רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֥ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פָּקְדִ֔י וּפָקַדְתִּ֥י עֲלֵיהֶ֖ם חַטָּאתָֽם׃וַיִּגֹּ֥ף יְהוָ֖ה אֶת־הָעָ֑ם עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ אֶת־הָעֵ֔גֶל אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אַהֲרֹֽן׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

קום עשה לנו אלהים. כתב הרמב"ן ודאי לא כיונו ישראל לעשות להם ע"ז כי היו מאמינים באלהים חיים שהוא הוציאם ממצרים ועשה להם כל הנסים והנפלאות ולא היו סבורים שמשה עשה להם הנסים והמופתים שיאמרו כיון שהלך משה נעשה לנו אלהים אחר אלא אמרו משה הורה לנו הדרך והלך לפנינו והיו המסעות על פי ה' ביד משה ועתה שנאבד ממנו נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ולכך אמרו אשר ילכו לפנינו ולא שיהיו נותני' להם חיי' בעול' הזה ובעולם הבא וכן אמרו כי זה משה האיש אשר העלנו ולא אמרו האל אשר העלנו וכן תוכל לידע מתשובת אהרן כי בהאשימו משה על מה שעשה השיבו ויאמרו לי קום עשה לנו אלהים ואם ביקשו ממנו ע"ז והוא עשאה להם א"כ מה התנצלות היה זה אדרבה הוא מוסיף על חטאתו פשע שבקשו ממנו ע"ז ועשאה להם אלא שהתנצלו שלא אמרו לי רק עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו במקומך ויורה לנו הדרך כאשר הורית אתה שלא ידעו אם תשוב אליהם עוד ואם תשוב יעזבוהו וישובו אליך כבראשונה וכן היה הדבר מיד כשראו את משה עזבו את העגל והניחו לו לשורפו ואלו היה להם לאלהים אין דרך שיניח אדם מלכו ואלהיו לשריפת אש והנה הוא אשר הוציא הצורה הזאת כי לא אמרו לו מה יעשה וזה מאמר החכמים שאיוו לאלוהות הרבה כי הם לא ידעו במה יבחרו והכוונה לאהרן מפני שישראל במדבר חורב שממה והחרבן ושממות עולם יבוא מן הצפון כדכתיב מצפון תפתח הרעה חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן כי שם כחו הגדול ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה וזה שאמר חג לה' מחר שתהיה העבודה והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה כי בהיותה לפנינו יכוונו אל עניינה: פרקו נזמי הזהב. בחר בזהב ולא בענין אחר שהוא מורה על מדת הדין ומראהו כמראה אש ולכן נעשה בית הקרבנות כולו בזהב וכן מזבח הקטורת והכרובים וגם דמות העגל בזהב יותר מן הכסף: אלה אלהיך ישראל אשר העלוך. גם זה ראייה שלא כיוונו לע"ז שאין טפש בעולם שיאמר כי הזהב הזה אשר באזניהם הוא הוציאם ממצרים אבל אמרו בכח הצורה הזאת העלם משה ולא אמרו בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים אבל אמרו אשר העלוך שלקחו אותו במקום יד הגדולה המחרבת ים: וירא אהרן. פי' שראה אותם ברע מכוונים אל העגל בנה הוא מזבח וקרא חג לה' שיזבחו לשם המיוחד על המזבח אשר בנה הוא ולא יזבחו הם מזבחות לבשת ותהיה כוונתם לע"ז בזבחים בלתי לה' לבדו ואמר מחר להרחיב הזמן אולי בנתיים יבא משה והם השכימו בבוקר: ויעלו עולות ויגישו שלמים. ולא אמר ויעלו לו עולות ויגישו לו שלמים מפני שהיו בהם שמכוונים לה' ומהם שהיו מכוונים לעגל ועל אלה אמר הקב"ה למשה וישתחוו לו ויזבחו לו ואם אולי היה אהרן המקריב בקרבנות אמר סתם ויעלו עולות ויגישו שלמים כי הוא מכוון לשם והם דעתם לעגל שעשו והיו הבעלים מפגלים: וישב העם לאכול ושתה. שישבו כולם לאכול לשבעה ושתה לשכרה כאשר יעשו בחגים וכתב זה להשמיענו כי אף שמצאם משה משחקים לפני העגל גבה לבו בדרכי השם ולקחו מלפניהם ושרפו לעיניהם. והשלים כל מה שעשו בעגל ואחר כך סיפר מה שאמר הקב"ה למשה לך רד כי היה זה הכבוד למשה בבקר השכם כאשר השתחוו לו וזבחו לו וברד' משה מן ההר ישבו לאכול ויקומו לצחק וגם זה ראייה שלא נאמר למשה לך רד ביום שעשה אהרן העגל והמזבחות שהיה יורד מיד אלא כשזבחו והשתחוו לו העם אז אמר למשה לך רד: כי שחת עמך אשר העלית. על שם שנאמר ויסע משה את ישראל מים סוף לכך אמר אשר העלית או שרצה לומר כענין שאמרו הם כי זה משה האיש אשר העלנו וכן במשנה תורה אשר הוצאת ממצרים כי על ידך יצאו ומשה אמר בתפלתו אשר הוצאת ממצרים כי אתה לבדך הוא המוציא. ואמר שחת עמך כי רובם חטאו במעשה העגל כדכתיב ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב ולולי זה לא הי' הכעס בכלם לכלותם אף כי הנהרגים והנגפים מועטים הם מ"מ ברובם הי' החטאת במחשבה רעה: ועתה הניחה לי. כתב הרמב"ן אין טעם שיאמר הניחה לי ואכעוס כי לא חרה אפו עדיין ואיך יחרה אפו אחרי אשר יניחהו משה אבל דרך הפשט שאמר לו הניחה לי ואכלם בחרון אפי כדרך הרף ממני ואשמידם אי נמי הניחה רחמי ומדת הדין שלי תתחרה בהם ואכלם: למה ה' יחרה אפך בעמך. כתב הרמב"ן ראוי הי' בחטא הגדול הזה שיתפלל דרך וידוי ותחנה כעין אנא חטא העם הזה. ורבותינו נתעטרו בזה על דרך ההגדות על כמה טעמים למעט החטא. ויש לפרשו שאמר למה תתן רשות במדת הדין להיות שולטת בעמך כי הוצאת אותם לשמך מארץ מצרים במדת הרחמים ובמדת הדין על שונאיהם. וי"מ למה ה' יחרה אפך בעמך הלא ערב רב הם שהתחילו בעבירה והחטיאו אותם. והתפלה הזאת למה יחרה אפך למה יאמרו מצרים היא התפל' אשר הזכיר במשנה תורה ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהי' אל תשחת עמך ונחלתך כי ענין התפלה שוה בשניהם והזכיר כאן התפלה קודם רדתו מן ההר והזכירה שם אחרי רדתו מן ההר. ודעת ר' אברהם כי לא התפלל על ישראל כל זמן שהי' ע"ז ביניהם אלא כאשר אמר לו הרף ממני ואשמידם התבונן כי הדבר תלוי בו וירד וביער העגל ושב להתפלל מ' יום ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ואין דעתי כן בעבור שהתפלה שהתפלל בשובו היא אנא חטא העם הזה וגו'. ואם הכל תפלה אחת שעשה במ' יום אחרי שובו להר למה חולק אותה ומזכיר כאן מקצתה ואחרי הירידה מקצתה האחר אלא ב' תפלות הן כי כאשר אמר לו הניחה לי וגו' מיד חלה פני ה' ולא איחר כלל כי הי' ירא פן יצא הקצף מלפני ה' ויחל הנגף לכלותם והתפלל עליהם ונחם ה' על אשר דבר להורגם ולכלות' לא שנתרצה לגמרי אלא ניחם מלכלותם וכיון שהי' לו פנאי ירד ושרף את העגל והרג עובדיו ואחרי כן אמר לעם אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם שימחול לכם אבל במשנה תורה סיפר הענין בסדר אחר כי אחרי דבר ה' שאמר הרף ממני ואשמידם אמר ואפן וארד מן ההר והטעם לפי שהי' משה מסדר להם שם כל חטאתם והטורח שטרח עליהם וסיפר מה שעשו העגל ושהוצרך לשבר הלוחות ולהתפלל עליהם מ' יום וגם על אהרן ושטרח לשרוף העגל וסיפר מה שעשו גם בתבערה ובמסה ובקברות התאוה ובשלוח אותם השם מקדש ברנע ואחרי שהשלים ממרים הייתם עם ה' חזר אל ענין תפלתו אשר הזכיר וסידר את שתי התפלות ואומר ואתפלל לפני ה' את ארבעים היום וגו' כאומר הוצרכתי להתפלל בעבורכם ארבעים יום כי מתחלה אמר ה' להשמיד אתכם עד שהתפללתי אליו אל תשחת עמך ולא הוצרך להזכיר התפלה השנית כי כבר אמר שמ' יום התנפל עליהם כי גם בכאן לא הזכירה כי מי יוכל לכתוב כמה תחנונים ובקשות שהתפלל עליהם מ' יום והזכיר במשנה תורה ובאהרן התאנף ה' ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ולא הזכירו כאן לכבוד אהרן כי לא רצה להזכיר בחייו שהוצרך לתפלתו שלא יבוש ושם אחרי מותו הודיענו האמת: והלוחות מעשה אלהים המה. כתב הרמב"ן הי' ראוי שיזכיר הכתוב כל מעשה הלוחות בפסוק ויתן אל משה כאשר אמר כתובים באצבע אלהי' אלא כתבו כאן לומר אף כי היו מעשה אלהי' לא נמנע משה מלשברם כי חרה לו בראותו המעשה הרע ההוא ולא יכול להתאפק או בענין שהזכירו רבותינו שפרח הכתב בבואו בגבול העגל במקום הטומאה: קול ענות אנכי שומע. כ' הרמב"ן לא מפני שידע משה הדבר כי אדרבה לא להגיד לו כי לא רצה לספ' בגנותן של ישרא' אלא אמר קול זה הנשמע הוא כקול שחוק. ובמדרש שאמר לו משה מי שעתיד לנהוג שררה על ישראל אינו מבחין בין קול לקול: וישלך מידו את הלוחות. ולא אמר ויפל שהשליכן למרחוק שלא יפלו על רגליו כדרך משליך משא כבד מעליו: וישבר אותם. לפי הפשט לכך שברם לפי שעברו ישראל על לא תעשה לך פסל שכתוב בהן שמעיד עליהם שצריך לינקם מהם ושברם שלא יהא עדותן קיימת: וישרוף באש. דרך הזהב להיות ניתך. ור' אברהם אמר שיש דבר שיתנו אותו בזהב ולא יהא ניתך אלא ישרף ולא יהי' זהב לעולם: מה עשה לך העם הזה. פירש"י כמה ייסורין סבלת שייסרוך עד שלא תביא עליהם זה. והקשה הרמב"ן כי זה מן הדברים שיהרג עליהם ואל יעבור ופי' מה עשה לך מה שנאה היתה לך על העם כי סבבת להשמידם ולכלותם ומפני שהי' אהרן להם למוכיח אמר לו כן כלומר נהגת עמהם כאויב החפץ ברעתם במקום שהי' לך להוכיחם וראוי הי' שיאשים לאהרן תחלה על חטאתו ואחר כך על שהחטיא לעם אלא שנהג כבוד באחיו הגדול ולא רצה להוכיחו על חטאתו ולא הזכיר לו רק מכשול העם. אי נמי שהי' בטוח בצדקת אחיו שלא היתה כוונתו לרעה אלא שהוכיחו על אשמת העם שהי' ראוי לו להוכיחם והם נכשלו על ידו והוא השיב שהטעוהו בדבריהם: אתה ידעת את העם כי ברע הוא. פי' שהוליכם בדרך רעה שבאו אלי לעשות להם מורה הדרך במקום אדוני עד שובו ונתנו לי הזהב ואשליכהו באש ויצא העגל הזה כי חשבו בו מחשבה רעה והשתחוו לו ובעבור שלא רצה אהרן להאריך בסורחנם קיצר ואמר ויצא העגל הזה שיצא להם לענין הרע אשר אדוני רואה: וירא משה. פירש"י אע"פ שהתנצל מ"מ ראה משה בלבו: כי פרוע הוא. פי' גוי אובד עצות ויפרעו כל עצתו: כי פרעה אהרן. וביטל מהם כל עצה ומוסר ואמר כך מפני שהיו חושבים שהעגל היה מורה להם הדרך והנה הוא כאלו אין להם עצה לא ידעו הדרך ילכו בה כי מהם חשבו לפי סברתם לטובה ומהם לרעה גמורה: לשמצה בקמיהם. שאפי' אותם שאין מחשבתם לרעה יוציאו עליהם לדורות שמץ ודבה ונמצא כל העם פרוע מהם לרעה גמורה ומהם שיוציאו עליהם דבה וכן בכל מקום שמץ לשון דופי ופגם. ועל דרך הפשט שמץ לשון מיעוט כמו ותקח אזני שמץ מנהו פי' לקח מעט ממנו וכן לשמצה בקמיהם אמר כי פרעה אהרן לעם למעט אותם בפני אויביהם כי העון הגדול הזה מיעטם בפני אויביהם או ימעיט זכותם בבואם במלחמה עם אויב: ויעמד משה בשער המחנה. פי' לפי שראה את העם שיהיו לשמצה בקמיהם וזהו חלול השם עמד משה בשער המחנה וקרא בקול גדול מי לה' אלי והרג בפרהסיא עובדי העגל כדי שישמע הדבר לקמיהם ויתקדש שם שמים בהם תחת החלול שעשו: כה אמר ה' וגו' שימו איש חרבו על ירכו. כתב הרמב"ן שאין זה ממצות זובח לאלהים יחרם כי אין אלו חייבים מיתה אלא מצוה הנאמרה למשה מפי הגבורה ולא נכתבה כי כאשר נחם השם על הרעה צוה אותו כיון שאינך רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף כדרך קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה': שימו איש חרבו על ירכו. כתב הרמב"ן היו עובדי העגל רבים ולא יוכלו להביאם לב"ד על כן צוה להורגם כאשר יוכלו כמו שאמרו רבותינו שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו והכל הי' הוראת שעה כי מי התרה בהם אלא שבני לוי הכירו באלו הנהרגים שהיו הם עובדיו. ולדברי האומר עדים והתראה מיתתו בידי אדם יש לפרש שצוה להם לחגור חרבם לתופשם ולהביאם לב"ד ואשר מצאו לו עדים והתראה הרגוהו בסקילה כמשפט עובדי ע"ז או שהיתה מיתתם בסייף כמשפט עיר הנדחת וכל בני לוי היו לה' ומתרים בהם. והנכון כדברי האומר זבח וקטר בסייף גיפף ונישק במיתה שמח בלבו בהדרוקן והכל מעשה לשעה כי אין מגפף ומנשק במיתה לדורות: אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך. פירש"י מספר התורה כולה. והקשה הרמב"ן אם כן מה השיבו מי אשר חטא לי אמחנו מספרי והלא אין אחר למחות מספרו כי לא נזכר בו ופי' הוא כי משה אמר אם תשא חטאתם ברחמיך ואם אין מחני תחתם מספר החיים ואסבול את עוונם והקב"ה השיבו החוטאים אמחה מספרי ואותך לא אמחה שלא חטאת: ועתה לך נחה את העם. פי' אחרי שנחמתי מלכלותם נחה אותם: אל אשר דברתי לך. ולא רצה לפרש זה בפירוש כי הוא דרך כעס כאומר מה שדברתי לך אעשה לכבודך אבל לא אשא חטאתם כי ביום פקדי אפקד עליהם אחרי בואם אל הארץ וזה רמז לעת הגלות ממנה או למה שאמרו רבותינו שאין פורענות שאין בה אוקיא ממעשה העגל: ויגוף ה' את העם. ולא ספר הכתוב כמה היו הנגפים כאשר ספר הנהרגים על ידי בני לוי וכאשר פירש מגפה של קרח ושל בעל פעור ואולי לא מתו בפעם אחת אלא נגפם ה' למות בלא עתם. אי נמי לא חשש למנותם כאשר לא מנה המתים בתבערה ובקברות התאוה ולא פרט הנופלים ביד בני לוי אלא לכבודם לומר שהרגו רבים בעם ולא פחדו מהם אלא בטחו בד'. ואמר: אשר עשו את העגל. לומר שלא היו מן המשתחוים לו והזובחים לו אלא מן העושים כלומר מאותם שנקהלו על אהרן ובעבור שאמר שנענשו על שעשו העגל ולא על עבודתו והם לא עשאוהו אמר: אשר עשה אהרן. לומר שהוא עשאו במצותם ולכך נענשו. והמגפה הזאת היתה אחרי שהרג משה את העובדים לעגל והתפלל עליהם ואמר לו להעלותם אל הארץ ושישלח לפניהם מלאך ורצה לנכות להם מן העון כדי שיהו ראויים לזה ושילח המגפה בהם ובזה מחל להם קצת העון. ואמר לו:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך