שיר השירים

ספר זה נכתב על ידי שלמה המלך בתקופת שיא פריחת מלכותו. אין בו הדרכות מוסריות או עסק במצוות התורה. אף על פי כן הוא נעלה ביותר מעל כל אלה.

בתוכנו ובמילותיו ישנה התייחסות לפנימיות ההתגלות הא-להית בעולם ותיאור עמוק של נשמת האומה הישראלית, בחירתו הנשגבה של יוצר כל. תיאור האורות העליונים והנשגבים הללו, שהם תמציתה של ההוויה כולה בבחינתה הפנימית המקודשת בעצם בריאתה, איננו מסתפק בהכרת אורות עליונים אלו בעצם מהותם. הוא ממשיך ומתאר את פרשת רקמת יחסיהם, המתפתחת ועולה לאורך דברי ימי העולם. כאשר בהתפתחות זו ניתן להבחין בהארה הנמשכת מן המקור הא-להי אל כלי הקיבול המפואר הישראלי, שכולו קורן ומחזיר אורות במלוא צבעי הקשת, מתוך הקליטה העמוקה שהוא זוכה אליה.

שלמה משתמש בדרך של דימוי כדי להביא להבנה, אף מועטה ומצומצמת, של תפארת מלכות קודש זו. הדימוי נעשה בדמותם של אוהב ואהובה בשדות ארץ הקודש והרריה, השופעים את יפי נפשם וערגתם במילות החיבה שזורמות ביניהם; פעם מזה לזו, פעם מזו לזה.

ראויה היא דוגמא זו לנמשל. שכן בריאתה של האישה היא מן האיש ולמענו. לא תתכן שלמות של אחד מבני הזוג בלעדי משנהו. כך היא כנסת ישראל, שכולה יצירה א-להית נפלאה, שכל כולה נבראה בחסד ה' למען גילוי שמו בארץ, כנאמר: "וְאָֽנֹכִי֙ נְטַעְתִּ֣יךְ שֹׂרֵ֔ק כֻּלֹּ֖ה זֶ֣רַע אֱמֶ֑ת"(ירמיה ב כא), וכן "עַם־זוּ֙ יָצַ֣רְתִּי לִ֔י תְּהִלָּתִ֖י יְסַפֵּֽרוּ׃"(ישעיה מג כא); "וְאַתֶּ֥ם עֵדַ֛י נְאֻם־יְ-הוָ֖ה וַֽאֲנִי־אֵֽ-ל"(ישעיה מג יב). פסוקים אלו מעידים על בריאתם המושלמת של ישראל בעת יצירתם, ועל שליחותם המרכזית בהוויה כולה.

כשם שאין אישה בלא איש, גם האיש אינו מגלה את עצמו מבלעדי רעייתו. כך מבואר במקומות רבים בספרי הנביאים, שחורבן הארץ מעורר בכי ומספד בשמים, כגון: "וַיִּקְרָ֗א אֲ-דֹנָ֧י... בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא לִבְכִי֙ וּלְמִסְפֵּ֔ד"(ישעיה כב יב). בכי זה מעיד על הרגשת החיסרון המכאיבה גם במרומים, מחוסר אפשרות להגיע לגילוי שלמות מלכות ה' בעולם.

שיר השירים מתאר את ההתקשרות ההדדית בין בני הזוג. בצורה זו מתוארת נשמת האומה, המתלבשת בלבושה הארצי, האנושי, הישראלי, ומתוך כך מתפעלת מחולשותיו, ועוברת עליות ומורדות יחד עם לבושה הלאומי. כמו כן, יש בשיר השירים רמזים לתקופת הפאר והזוהר של האומה: יציאת מצרים, מתן תורה, כנאמר: "הֱבִיאַ֨נִי הַמֶּ֜לֶךְ חֲדָרָ֗יו"(שיר השירים א ד); העליה לארץ בימי יהושע: "מִ֣י זֹ֗את עֹלָה֙ מִן־הַמִּדְבָּ֔ר"(שיר השירים ג ו) וההצלחה המסחררת בימי דוד ושלמה בבנין בית המקדש ועבודת ישראל והכהנים בו: "צְאֶ֧ינָה ׀ וּֽרְאֶ֛ינָה בְּנ֥וֹת צִיּ֖וֹן בַּמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה בָּעֲטָרָ֗ה שֶׁעִטְּרָה־לּ֤וֹ אִמּוֹ֙"(שיר השירים ג יא).

במשנה מובא:

"וּבְי֖וֹם שִׂמְחַ֥ת לִבּֽוֹ" - זה בניין בית המקדש.
(תענית ד ח)

וישנם עוד פסוקים רבים משיר השירים העוסקים בעניין עבודת בית המקדש ובחנוכת הבית שנעשתה בימי שלמה. כך לדוגמא: "שִׁנַּ֙יִךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽרְחֵלִ֔ים שֶׁעָל֖וּ מִן־הָרַחְצָ֑ה"(שיר השירים ו ו), המכוון לעבודת הכהנים בהקרבת הקרבנות; וכן: "כְּח֤וּט הַשָּׁנִי֙ שִׂפְתֹתַ֔יִךְ"(שיר השירים ד ג) – עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, ההופכת את צבע השני בלשון הזהורית למראה לבן כשלג; "מַה־יָּפִית֙ וּמַה־נָּעַ֔מְתְּ אַהֲבָ֖ה בַּתַּֽעֲנוּגִֽים׃"(שיר השירים ז ז) – תיאור העלייה לרגל של עם ישראל במועדי השנה.

היות והתיאור כולל את כל מערכת היחסים, יש בו גם תקופות פרידה קשות ושעות געגועים רבות, אליהם מתעוררים האיש והאישה. זוהי תקופת הגלות הקשה, שכאב המכות שהוכה בהם עם ישראל על ידי שונאיו חיוור ועמום לעומת עומק הצער על הדוד שרחק ממנו, כנאמר: "הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם אִֽם־תִּמְצְאוּ֙ אֶת־דּוֹדִ֔י מַה־תַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ"(שיר השירים ה ח).

משבר כזה במערכת היחסים מביא את בית ישראל לקרוא אל נביאיו וצדיקיו כדי לעורר רחמי שמים, להארה מחודשת עליו: "אָ֚נָה הָלַ֣ךְ דּוֹדֵ֔ךְ הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים אָ֚נָה פָּנָ֣ה דוֹדֵ֔ךְ וּנְבַקְשֶׁ֖נּוּ עִמָּֽךְ׃"(שיר השירים ו א). קולם של נביאי ישראל וחכמיו פונה גם אל ישראל לשוב בתשובה ולקרוא יחדיו אל רחמי ה' אליו.

ערגה וכיסופים אלו, המופיעים במצבים קשים המתוארים בספר בצורות שונות כחיפוש הרעיה אחר דודה, אינם זוכים לסיום יפה של פגישה מחודשת ותיקון צער הפרידה. הספר משאיר רושם כאילו יש להמשיך, וכי עוד עתידים להכתב פרקים נוספים הראויים לסיים את הספר באופן נהדר שיתאים לאותם אורות הנצח, שאך חייבים לבוא אל תיקונם.

כמהלך זה כותב רש"י:

ואומר אני, שראה שלמה ברוח הקודש שעתידים ישראל לגלות גולה אחר גולה, חורבן אחר חורבן, ולהתאונן בגלות זה על כבודם הראשון, ולזכור חיבה ראשונה אשר היו סגולה לו מכל העמים... ויסד הספר הזה ברוח הקודש, בלשון אישה צרורה... משתוקקת על בעלה... מזכירה אהבת נעוריה אליו ומודה על פשעה. אף דודה צר לו בצרתה ומזכיר חסדי נעוריה ונוי יופיה וכישרון פעליה, בהם נקשר עימה באהבה עזה, להודיעה כי... לא שילוחיה שילוחין, כי עוד היא אשתו והוא אישה והוא עתיד לשוב אליה.
(רש"י שיר השירים א א)

מעלת שיר השירים מתגלה גם בהלכה. ר' יוסף חיים, בעל ה"בן איש חי" נשאל (שו"ת רב פעלים יו"ד א נו) האם מותר לתרגם את הספר על מנת ללמדו למי שאינו בקי בלשון הקודש. הרב השיב לאסור בתכלית האיסור. טעמו היה כי בכל ספר בתורה, או בנביאים וכתובים, יש דברים הניתנים להתפרש הן על פי הפשט והן בדרך דרש ורמז בידי חז"ל. על כן אם מתרגמים פסוקים, יש מקום להסביר גם את פשט המילים. לא כן בשיר השירים, בו אפילו הפשט כולו סוד. על כן אין אפשרות להבינו בדרך ביאור המילים, מתוך התעלמות מהאורות הגדולים של תכנו.

על רקע זה יש לראות את השימוש בתיאורים הנלקחים מהארץ ומאישיה הגדולים והדגולים, כגון: "יָפָ֨ה אַ֤תְּ רַעְיָתִי֙ כְּתִרְצָ֔ה" (בירת ארץ אפרים, שיר השירים ו ד); "נָאוָ֖ה כִּירוּשָׁלָ֑‍ִם"(שיר השירים ו ד); "כְּמִגְדַּ֤ל דָּוִיד֙ צַוָּארֵ֔ךְ"(שיר השירים ד ד); "אֲנִי֙ חֲבַצֶּ֣לֶת הַשָּׁר֔וֹן שֽׁוֹשַׁנַּ֖ת הָעֲמָקִֽים"(שיר השירים ב א); "אֵ֤לֶךְ לִי֙ אֶל־הַ֣ר הַמּ֔וֹר וְאֶל־גִּבְעַ֖ת הַלְּבוֹנָֽה׃"(שיר השירים ד ו); "אִתִּ֤י מִלְּבָנוֹן֙ כַּלָּ֔ה אִתִּ֖י מִלְּבָנ֣וֹן תָּב֑וֹאִי"(שיר השירים ד ח); "מַרְאֵ֙הוּ֙ כַּלְּבָנ֔וֹן"(שיר השירים ה טו); "שַׂעְרֵךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽעִזִּ֔ים שֶׁגָּלְשׁ֖וּ מֵהַ֥ר גִּלְעָֽד׃"(שיר השירים ד א); "רֹאשֵׁ֤ךְ עָלַ֙יִךְ֙ כַּכַּרְמֶ֔ל"(שיר השירים ז ו).

גם עצי הארץ ופירותיה מהווים נקודת מוצא להבהרת התקופה והאדם, כנאמר: "הַתְּאֵנָה֙ חָֽנְטָ֣ה פַגֶּ֔יהָ וְהַגְּפָנִ֥ים ׀ סְמָדַ֖ר נָ֣תְנוּ רֵ֑יחַ ק֥וּמִי לכי (לָ֛ךְ) רַעְיָתִ֥י יָפָתִ֖י וּלְכִי־לָֽךְ׃"(שיר שירים ב יג); "דְּבַ֤שׁ וְחָלָב֙ תַּ֣חַת לְשׁוֹנֵ֔ךְ"(שיר השירים ד יא), כשבפסוק זה רמוזים החלב והדבש שהשתבחה בהם הארץ. רק בארץ הקודש מתחברות כל מדרגות הקודש, החומריות והרוחניות, לחטיבה אחת שלימה, חיונית וכוללת.

הספר כונה בדברי חז"ל בתואר "קודש קדשים". הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ביאר שכוונת המילים "קודש קדשים" היא, להעלות את גודל מעלתם של ישראל, הנעלה לאין ערוך על הפרטים המוסריים או האחרים שיכולים להגיע לדרגת הקודש. יסוד התורה כולה הוא מתוך אהבת הנצח של ה' לישראל, שהיא קודמת אפילו לאהבת התורה והיא קודש קדשים.

מכאן ששיר השירים הינו שיר היוצא משני השירים, שיר הדוד לרעיה ושיר הרעיה לדודה. קודש המתעלה מקדושת התורה הא-להית, הנפגשת עם קדושתה של כנסת ישראל.