וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם וגו' עד וזה אשר תעשה על המזבח. אחרי שצוה יתברך על הקרבת אהרן ובניו והבדלם לעבודת המקדש. וצוה בבגדים אשר ילבשו. צוה עוד עתה באי זה אופן יתקדשו ויובדלו מקרב כל ישראל לעבוד את העבודה ההיא. כי לא יתכן שיעתק האדם מתכונה מה לתכונה אחרת ומהדיוט אל כהן עליון אלא באמצעות פעל מהרשום שיעשה או יעשו לו ולכן יהיו ימי המלואים גם כי היו צריכים אהרן ובניו ללמוד מאדון הנביאים עבודת המקדש ומעשה הקרבנות. ומפני זה צוה יתברך שבשבעת ימי המלואים יכהן משה רבינו כפי מה שהיו לפני האלהים כדי שממני יראו וכן יעשו אהרן ובניו אח"כ בעבודת המקדש והקרבת המזבח. האמנם נעשה הסדר הזה שבעה פעמים בשבעת ימי המלואים והיה הפעם האחת מהן לקדש את הכהנים ואת המזבח במשכן כלו. ושאר הפעמים היו ללמד את אהרן ואת בניו בדיני העבודה. וכמ"ש חז"ל כה"ג שאינו יודע עיקרי העבודה אין עבודתו עבודה. אמר רבי יהודה ומנין שכ"ג צריך להיות ת"ח דכתיב (מלאכי ג') כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ולכך זכרה התורה כאן התכלית הראשון באמרו וזה הדבר אשר תעשה להם רוצה לומר לאהרן ולבניו לקדש אותם לכהן לי. ואמרו לקח פר בן בקר הוא כמו קח ופר בן בקר הוא הרך בשנים והוא בן שתי שנים והאיל הוא שיעברו עליו י"ג חדשים. ולחם וחלות ורקיקה הם כלם מעיסה עבה ובינונית ודקה. והלחם אין בו שמן כלל. אבל החלות היו בלולות בשמן שהקמח נתערב בשמן בעת לישתו ולשים אותם במים והרקיקים היו משוחים בשמן אחר אפייתם בהיותם חמים סכים אותו בשמן כי היו לשים העיסה במים ואחרי האפיה היו מושחין אותה. ומפי הקבלה למדנו שמכל אחד מהמינים האלה היו עשרה במספר. והיו אם כן כלם שלשים. וצוה שיהיו כלם מצות כי לא יקריבו שום דבר חמץ ושיהיו סלת רוצה לומר היוצא מן הקמח מנופה ונקי. ואמר ונתת אותם על סל אחד רוצה לומר שיתן הלחם והחלות והרקיקים בתוך סל אחד כי מלת על ישמש במקום תוך כמו ונתת את שתי עבותות הזהב על שתי הטבעות שענינו בתוכם. והנה החלות והרקיקים היו ממיני המנחה שנזכרו בפרשת ויקרא אך לא הלחם כי לא תמצא שום מנחה בלי שמן והנה צוה להביא יחד הפר והאיל והמנחות ההמה אע"פ שהם קרבנות חלוקות מפני שבקבוצם תשלם הקדושה לאהרן ולבניו. וצוה שיקריבם אל פתח אהל מועד שהיא העזרה כלה. כי מפני שמשם יכנסו להיכל ומהיכל לפני לפנים נקראה כל העזרה פתח אהל מועד. ורחצת אותם במים כי מפני שהזכוך קודם לקשוט ראוי שירחצו אותם להעביר מהם כל לכלוך ואח"כ ילבישם הבגדים הקדושים המיוחדים להם. ולפי שאהרן היה הראש התחיל ראשונה בלבישת בגדיו. ואמר תחלה את כתנתו כלומר הכתונת המיוחד לו שהיא כתנת תשבץ והנה לא זכר המכנסים כי הם מפני צניעותם לבשו אותם קודם לכן ולא נצטרך משה ללבשם אליהם ואין ספק שעל הכתנת יחגור האבנט. אבל הכתוב כדי לקצר המתין בו עד שיזכיר לבישת בניו הכתונת ואז אמר והלבשת אותם אבנט אהרן ובניו. ואהרן לבש אח"ז מעיל האפוד ואחריו את האפוד ואחריו את החשן וחבר את המעיל בחשב האפוד ועל זה נאמר כאן. ואפדת לו בחשב האפוד. ואחר זה אמר ושמת את המצנפת על ראשו רוצה לומר עטופה מצד אחורי הראש עד אמצעו. ונתת את ציץ נזר הקדש על המצנפת הוא ציץ הזהב המגיע מאזן אל אזן ברוחב שתי אצבעות שהיה פתיל תכלת שבו קשור על המצנפת. ואחרי לבישת הבגדים לכ"ג צוה במשיחתו ואמר ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו ומשחת אותו כי כמו שכתב הרמב"ן הצניפה היתה סביב סביב ואמצע הראש היה מגולה ועליו יצק השמן. אבל לדעת רש"י שהיתה המשיחה בכל הראש יהיה הדבר כדברי הראב"ע שראשונה משח ואח"כ שם את המצנפת וכבר זכרו חז"ל שהכהנים הגדולים היו מושחים על ראשם בחלק מועט מהראש ועושים כמין כ"ף יונית כמו שקבלו חז"ל מן הנביאים שראו המשיחות ההמה בעיניהם. ואומר אני שהיה כ"ף יונית לרמוז שהוא אשר בחר השם לכהן כי הכ"ף היא ראשונה לאותיות כהן והיה מורה זה על הכהונה כמו שהנזר היה מורה על המלכות. ואחרי שזכר קדוש אהרן ומשיחתו זכר כזה בעצמו בבנים וזה הוא ואת בניו תקריב רוצה לומר לאותו מקום והלבשת אותם כתנות לא משבצות אלא כתנות בד. וחבשת להם מגבעות בראשם במקום המצנפת שהיה לאהרן והיו ככובעים גבוהים. והנה נקראו מגבעות לפי שהיו כשתי גבעות והגיא ביניהם וחובשים אותם בפתיל תחת הגרון ואמר והיתה להם כהונה לחוקת עולם. להגיד שאחרי כן לא יצטרכו הם ובניהם לכמו זה הפועל מהמשיחה כי מעתה ועד סוף העולם תהיה להם הכהונה מכח הקדוש הראשון הזה ולזרעם אחריהם. ואולם לכהונה הגדולה תצטרך המשיחה לפי שלא יהיו כל בני הכ"ג כהנים גדולים. אבל אחד יהיה בלבד היותר ראוי אליה. ולכך תהיה המשיחה לאותו שיבחרו להיות כ"ג ואמר ומלאת יד אהרן ויד בניו לומר שבפועל הזה ישלים ידם ויכלתם לעבוד זאת העבודה. כי אחר זה יהיה להם רשות ויכולת לעבוד במקדש. ואחרי שזכר לבישת הבגדים ומשיחת אהרן זכר הקרבנות אשר יעשו. ואומרו והקרבת את הפר לפני אהל מועד אין הפסוק הזה מיותר וכפול כי למעלה נזכרה הקרבה על הלחם והחלות והרקיקים והפר והאלים. להגיד שיקריבם אל הכהנים כדי שיהיו מזומנים ומעותדים שמה ועל הכהנים אמר ואת אהרן ואת בניו תקריב אל פתח אהל מועד. הרי שהם לבדם נתקרבו שמה לא הבהמות ולכך הצטרך הכתוב לומר עתה והקרבת את הפר לפני אהל מועד שיקחהו מהמקום שהיה בו ויקריבהו למקום ששם אהרן ובניו פתח אהל מועד כי הסמיכה תהיה שמה וכבר התבאר שהסמיכה היתה בשתי ידים ותהיה עם וידוי ותשובה ואמנם הטעם בענינה יתבאר בסדר ויקרא בעזרת השם ואמר ושחטת את הפר רומז למשה שהוא ישחטהו כי זאת השחיטה לא היתה כשרה בזרים לפי שהענין במלואים כמו ביום הכפורים ולכן שם היה השוחט כ"ג וכאן היה משה רבי' שהיה משמש ככ"ג אותם הימים והוא שחט בחצר אהל מועד בחלק הצפוני במה שהיה ממנו נכחיי לקדש הקדשים וז"ש לפני ה' פתח אהל מועד שיהיו פני השוחט לפני ה'. גם היה לצד צפון המזבח כי משם היה סובב וזורק הדם מיד טרם יקדש כי כדמות עבודת יום הכפורים היתה עבודת המלואים. וצוה שיקח מדם הפר רוצה לומר מועט ממנו ויתן על קרנות המזבח שתי הזיות שהן ארבע כי הדם יבוא בארבע פאות המזבח והם בקרן צפונית מזרחית ובקרן דרומית מערבית ואת כל הדם שהם שיורי הדם היה שופך אל יסוד הדרומית ומשם יורד עד התהום כדי שלא יסרח המקום ההוא והיה יורד בנקבים שהיו שם. וצוה עוד שכל החלב המכסה את הקרב רוצה לומר מלמעלה ומלמטה. ואת היותרת והיא האוזן היתרה אשר על הכבד ואת שתי הכליות וגומר הכל יקטיר על המזבח כמנהג כל חטאת. והנה אמר והקטרת ולא אמר ושרפת. לפי שבעבור דשנות החלבים היה הכל עולה בעשן ולא יעשה דשן כאלו הוא קטרת סמים שעולה כלו בלהב ועשן ושאר הפר עם עורו ועצמו ומעיו ועם פרשו צוה לשרוף חוץ למחנה כמשפט חטאת הכהן שהיא נשרפת. והראב"ע פי' ועם פרשו עם מעיו רחוצים. וצוה שישרף מחוץ למחנה מפני הסרחון ואין שאר החטאות נשרפין כן כי אם בבית הדשן חטאת היא שדינה להשרף כן כדי שלא יהנה אדם ממנה. והנה היה זה הענין מיוחד בחטאת לפי שהוא בא לכפר על חטאים גדולים אשר סבתם הוא החומר שיכלה ויפסד וישוב אל יסודיו הד' ולכך היו ההזאות ד' ועל ד' קרנות המזבח. ואחרי שזכר קרבן הפר שהוא החטאת צוה על העולה שיעשה מאחד מהאילים מהסמיכה והשחיטה ולקיחת דמו רוצה לומר כל הדם שלו וזריקת דמו כמו שזכר בפר. ואמר עוד ואת האיל תנתח לנתחיו ורחצת קרבו וכרעיו והקטרת המזבח שישרף האיל כלו יחד על המזבח עולה הוא לי"י ודין כל עולה שהצטרך הפשט וניתוח וכליל לאישים שישרף ויעלה כלו לי"י בעשן עד שיריח בו ריח ניחוח כקטרת העולה לפניו שאין הנאה ממנו לכהנים כלל וזה שאמר ריח ניחוח אשה לי"י הוא ואשה מלשון אש ולמ"ד לי"י היא מקום בעבור רוצה לומר שהעולה כולה תהיה ריח ניחוח בעבור ה'. ואחרי שצוה על איל העולה צוה על האיל השני וגומר וזכר בה מהסמיכה והשחיטה ולקיחת הדם רוצה לומר קצת מדמו וזריקתו על המזבח כמו שזכר בחטאת ובעולה. האמנם הוסיף בו שיזרק מהדם ההוא על תנוך אוזן אהרן ובניו הימנית ועל בוהן ידיהם ורגליהם הימנית. וקצת מהמפרשים חשבו שהיה זה מהזאה על הכהנים כדמות ברית בין השם ובין הכהנים שקצת הדם ניתן על המזבח השם וקצתו עליהם במקומות שזכר. ויותר נכון לומר שהפר היה חטאת והאיל הראשון עולה ולא היה בהם חלק לבעלים ולא לכהנים וכן במקום הזה לא ניתן מדמו לכהנים וכל שכן מבשרו שלא ניתן לבעלים כלל. אבל האיל השני היה לשלמים ומפני זה היה חלק ממנו לגבוה וחלק לכהנים וחלק לבעלים ולפי שהבעלים בקרבן הזה היה אהרן ובניו ומשה רבינו היה הכהן המכהן שם לכן אחרי שצוה על הזאת הדם על המזבח שהיה בחלק הגבוה יצוה ג"כ שיזה על אהרן ובניו כי הוא חלקם מהשלמים ההם שיקריבו על עצמם ובעבור שהיו נכנסים בכהונה לעמוד לשרת היתה ההזאה על תנוך אזנם הימנית שהוא כלי השמיעה כאומר בהזאה ההיא כהן הטה אזנך ושמע דברי אלהיך. ועל בוהן ידיהם הימנית. לפי שהידים הם כלי העשיה והבוהן הוא האצבע המחזיק בכל האצבעות נקרא בדברי חכמינו זכרונם לברכה גודל כי הוא גדול בחזקתו על האחרים ואוגד אותם יחד והוא נקרא בהן ר"ל מחזיק בהן. וכן ברגלים האצבע הדומה לבוהן נקרא כמוהו בוהן. והענין כלו להעיר את הכהן שישתדל להבין ולשמוע תורת האלהים ושישתדל לעבוד עבודתו בידיו וללכת במצוותיו ורגליו והיה כל זה מהאזן ובוהן הידים והרגלים הימנית להעיר שתהיה שמיעתו ומעשיו והליכותיו תמיד לצד ימין כי הוא צד השלמות לא לתכלית רע ושמאל ומפני שהיה זה מיוחס לכהונה והשירות לכן קראה תורה לאיל השלמים איל המלואים. כי הוא המקדש הכהנים לכהונה והממלא את ידם לעמוד לשרת. ואמר וזרקת את הדם. להגיד ששאר הדם הנשאר מאותו איל שני יזרוק על המזבח ד' מתנות על ארבעה קרנות. וצוה עוד ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה להגיד שיערב יחד מהדם והשמן. ומאותו עירוב יזה על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדיהם ובזה יהיו מקודשים הם ובגדיהם עדי עד. והנה נמשח אהרן בשתי משיחות בשתי בחינות. האחת שנמשח לכ"ג הוא בעצמו כל ימיו. והב' שנמשח לכהן הוא ובניו וזרעו לנצח. ולכן למעלה זכר משיחתו אצל בגדי הכהונה הגדולה לפי שאז נמשח לכ"ג ועתה זכר שנית שנמשח עם בניו לענין הכהונה להם ולזרעם וזר לא יקרב לעבוד בה. ואחרי שזכר מה יעשה מדם איל המלואים זכר מה יעשו מאיבריו. ואמר ולקחת מן האיל השני הזה החלב והאליה וגו' ואת שוק הימין שהוא למטה מן הירך האחרון ומגיע מן הארכוב' העליונה עד האמצעית. וכשכנגדו נקרא זרוע. וזה היה להשרף על המזבח לפי שהיה זה קרבן שלמים והמזבח אוכל חלק ממנו ולפי שלא היה זה דין השלמים רוצה לומר לתת שוק הימין למזבח עם החלבים לכן אמר אחר זה כי איל מלואים הוא רוצה לומר ולכן מאותו צד דינו משונה משאר הקרבנות. וצוה שאותם החלבים ושוק הימין עם הלחם העב והחלה והרקיק מסל המצות שכבר היו לפני ה' כלומר מונחים פתח אהל מועד בנוכחיות ארון הברית יתן הכל על כפות ידי אהרן ראשונה ואחר כך על כפות כל אחד מבניו אחד אחד. ואמר כנגד משה שהוא היה המכהן שמה והנפת אותם שישים ידיו מתחת ידיהם להניפם והתנופה היתה לד' רוחות העולם מוליך ומביא והתרומה היא שמעלה ומוריד ואז ולקחת אותם מידם והקטרת המזבח שישרפם במזבח העולה עם עולת האיל הראשון שהיה נשרף שמה. והיתה התנופה להעיר שהיה משה רבינו אמצעי בינם ובין השם יתברך והוא המקריב אותם לעבודתו. וכאלו הוא יתברך יקח את המנחה מידם בעבור משה ובאמצעיתו. אבל חלק הגבוה הזה לא היה נהנה ממנו אלא האש השורף אותו ולזה אמר לריח ניחוח לפני ה' אשה הוא לה' כמו שביארתי. עוד צוה למשה שיקח את חזה איל המלואים אשר לאהרן והוא הרואה פני הארץ כשהבהמה הולכת והוא קרוב לצואר ויניף משה אותו תנופה לפני ה' להודיע שהכל מאתו ואז יתנהו משה מידו למי שירצה והוא אומרו יהיה לך למנה רוצה לומר תקחהו אתה משה לך כי הוא חלקך מקרבן השלמים הזה בעבור שאתה מכהן באילו של אהרן. ואמר איל המלואים אשר לאהרן ולא זכר בניו. לפי שאהרן היה עיקר. ויותר נכון הוא מה שפירש הרמב"ן שהוא טעם ללקיחת משה את החזה יאמר ולקחת את חזה התנופה אשר מאיל המלואים בעבור שהוא לאהרן ואין החזה ראוי לו כי לא יהיה החזה לבעלים. ואהרן במקום הזה הוא בעל לא כהן כי אתה הוא המכהן ולכן אתה תקחהו. ואמר וקדשת את חזה התנופה ואת שוק הימין. להגיד שלזכרון מה שיעשה עתה באיל המלואים הזה אשר לאהרן ולבניו שנקדש ממנו להקטיר על המזבח ושניתן למכהן חזה התנופה אשר הונף ישאר לחוק תמיד שבכל השלמים יהיו מקודשים בזה האופן עצמו ולא יאכלו הבעלים השוק והחזה אבל יהיו ממתנות הכהונה. ועם היות שצוה כאן שישרפו השוק והשלמים צוה אחר זה שיהיה השוק לכהן. הנה הסבה בזה תתבאר בסוף סדר צו את אהרן בע"ה. והכלל שהנה מה שנעשה לאהרן עם משה בהיותו מכהן לפניו יעשה אהרן אחר כך בהיותו מכהן לפני בני ישראל בזבחי שלמיהם וככה בענין בגדי הקדש אשר לאהרן והם השמונה בגדים יהיו אחריו בגדים לבניו ר"ל הכהנים הגדולים שיבואו אחרי מותו בדורות למשח' בהם שבהם ימשיחוהו לכ"ג ובהם ימלא ידיו לכהן וכמו שאהרן עשה שבעת ימי המלואים כן כל כ"ג שיבוא אחריו שבעת ימים ילבש את הבגדים בבואו לשרת בקדש הם שבעת ימי המלואים שבהם יחנך וילמד דרכי עבודת הקדש. ובכל אותם שבעת הימים יהיה נמשח עם הבגדים יום ויום דוגמת מה שנעשה לאהרן. וחזר להגיד עוד מה שיעשה באיל המלואים. ואמר ואת איל המלואים תקח ובשלת את בשרו במקום קדוש רוצה לומר שמשה בעצמו יקח מבשר איל המלואים הנשאר חוץ מאשר הורם ואשר הונף והוא יבשלהו בחצר אהל מועד שהוא מקום קדש לפנים מן הקלעים או שיצוה משה לבשלו כדברי הראב"ע ואכל אהרן ובניו וגומר כי להיותם בעלים בזה הקרבן היה ראוי שיאכלו ממנו את חלקם. ואמר ואכלו אותם אשר כפר בהם וגומר לתת סבה למה ישבו אהרן ובניו לאכול ולשמוח שמה. ואמר כי באמת הראוי הוא אליהם שיאכלו הבשר והלחם חלות ורקיקי מצות בשמחה ובטוב לבב. אם מפני שכופר בהם ר"ל שכפר הקב"ה לאהרן ובניו חטאתם באמצעות החטאת והעולה אשר הקריבו והשלמים שיעשו שלום ביניהם לאביהם שבשמים. או שכפרו בהם את המזבח מכל זרות ותעוב. ואם מפני שבזה מלאו את ידם לעבוד את עבודת הקודש ולקדש אותם מתוך בני ישראל כאלו הם מלאכי עליון מהיושבים ראשונה במלכות. ומפני זה זר כלומר הדיוט שלא יהיה כהן לא יאכל מהלחם והבשר ההוא כי קודש הם. ואם לא יכלו לאכול כל הבשר והלחם ההוא אהרן ובניו ויותר ממנו כלום ישרפו את הנותר באש לא יאכל אדם אותו כי קדש הוא. ואמר ועשית לאהרן ולבניו ככה להגיד שכאשר צוה אותו לעשות ביום הראשון כן יעשה שבעת ימים מהפר ושני האלים והלחם והחלות והרקיקים וכל אותו מעשה מהשחיטות וההזאות וההקרבות שזכר. ואמרו ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים יש מהמפרשים שכתבו שהוא הפר. שנזכר בקרבן אהרן. כי מפני שכבר יחשב שלא היה צורך פר החטאת אלא ביום הראשון מהמלואים ושאז תשלם הכפרה. לכך הוצרך להודיע ולצות שבכל יום ויום מהשבע' יקריבו פר אחד כמו ביום הראשון. ושאמר וחטאת על המזבח להגיד שיזה מדמו עליו. ואחרים פירשו והוא היותר נכון אצלי שקרבנות אהרן ובניו כבר זכרם בכתוב ושצוה שכן יעשה שבעת הימים. ושאמרו ופר החטאת תעשה ליום על הכפורים הוא קרבן אחר שצוה יתברך לעשות לו בעד אהרן ובניו על המזבח לכפר עליו לקדשו וקראו פר החטאת על שם וחטאת על המזבח שהוא מלשון הזמנה כמו הוא יתחטא בו ויהיה פירוש בכפרך עליו כאשר תשרוף הפר ההוא עליו שלא ישרף מחוץ למחנה כפר אהרן שזכר למעלה. ולפי שהיה קרבן הזה מהפר השני בבחינת המזבח לחטאו ולקדשו ולא בבחינת אהרן. לכן אמר ומשחת אותו והיה המזבח קדש קדשים רוצה לומר קדש כאחד מן הקדשים. ולכך כל הנוגע במזבח ראוי שיהיה קדוש לאלהיו כאחד מן הכהנים כי קדוש הוא לאלהיו. ויצא מזה שראשונה צוה על קרבנות אהרן שהיה בכל יום משבעת ימי המלואים פר בן בקר ואילים שנים. והלחם והחלות והרקיקים וכל זה היה מנכסי אהרן וממונו ואחר כך צוה על קרבן אחר שיהיה משל צבור. והוא גם כן שבעת ימים פר אחד לכל יום מהם כנגד המזבח לכפרתו וטהרתו. ואמנם מה היה חטא המזבח שהיה צריך כפרה. כבר אמרו במדרש תורת כהנים שכפרת המזבח הוצרכ' שמא התנדב אדם דבר גזל במלאכת המשכן והמזבח. ועוד אגיד לך בזה דעתי בביאור הרמז וההערה שנרמז בקרבנות האלה ע"ד החכמה. ומה שנראה לי בענין הקרבנות האלה על מה ירמזו ויעירו הוא על אחד משני דרכים. הא' תורני. והב' בדרך החכמ' וביאורם כן הוא: הדרך התורני מיוסד על דבריהם ז"ל (רש"י שמות כ"ט מ"ח) שאמרו שהיה פר החטאת של אהרן לכפר על מעשה העגל. ועם היות שכאשר נצטווה משה בזה היה בהר קודם קבול הלוחות ועדיין לא נעשה העגל אמרו שצוה ית' בזה לפי שהיה גלוי וידוע לפניו שהיה עתיד אהרן לחטוא בו ולכך צוה על הדברים הצריכים לכפרתו. אבל עם היות שנקבל זה מהם בפר עדיין תשאר השאלה ולמה היו ב' אלים וא' מהם כולו כליל לגבוה ואחד שלמים האם היה זה מתיחס למעשה העגל ואיך הוא. ולא ראיתי בדבריהם רמז דבר בענין האלים והלחם והחלות והרקיקים ומה שנראה לי לומר בזה על פי דרכם ז"ל ממעשה העגל הוא זה. הנה אתה תמצא שצוה הקב"ה כאן להקריב חטאת ועולה ושלמים ומנחה. כי הפר היה חטאת והאיל הראשון היה עולה והאיל השני היה השלמים וכל מה שהיה בסל מהלחם וחלות ורקיקים הכל היה מנחה ולכך באה באופנים שונים אם ככרי לחם מבלי שמן כי הוא מנחה גם כן כמו שנאמר בחג השבועות והקרבתם מנחה חדשה לה' ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים. ואם חלות בלולות בשמן ואם רקיקים שאחרי אפייתם ימשחום בשמן כי כלם מיני מנחות המה והנה החטאת נקרב תחלה לכפרת עון שנכשל בו אהרן ויצא מידו שלא כמתכוין כשגגה היוצאת מלפני השליט כמו שיתבאר ולכן היה מהראוי להביא עליו חטאת כמו שאמר בסדר ויקרא אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים לה' לחטאת ולכן היה חלק מועט מהחטאת נקרב לשם יתברך לפי שהבעלים היו בלתי ראוים שיקח מהם השם מנחה ודורון לרוב עונם והשאר היה נשרף מחוץ למחנה. ואחר שנתכפר להם בחטאת הקריבו עולה שהיה כולה כליל לגבוה. להורות שכבר היו מתקרבים לעבודתו ודבקים בו כי זה הוא טעם העולה לה' כמו שיתבאר בסדר ויקרא. ואחר העולה הקריבו איל השלמים שקצתו קרב לשם לבעלים וקצתו לכהני השם משרתיו להורות שכבר היו מרוצים לפניו ואוהביו ומאוכלי שולחנו. ועם השלמים תבוא המנחה כאלו היא דורון נקרב למלך מאת עבדו האוהב אותו והיתה המנחה ג"כ לתת לו יתברך תודה על אשר קבל קרבנותיו ומנחתו ועל אשר כפר בעד חטאתו. ולכן היתה חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן. וכתוב בסדר צו את אהרן אם על תודה יקריבנו חלות מצות בלולות וגו'. והנה הש"י ראה והביט שהיה עתיד אהרן להיות נתפש בעון ההוא ושלא יעשה אותו בכוונה וביד רמה כי אם בתום לבבו ובנקיון כפיו ולכן לא מנע ממנו העבודה הקדושה ההיא אמנם צוה למשה שיעשה לאהרן שבע' ימי המלואים ושיקריב בעדו בכל יום פר בן בקר שהיה לרמז העגל. ויהיה זה חטאת אהרן וכפרת חטאתו אשר חטא. וצוה להזות מדמו על המזבח ולהקטיר מחלבו עליו לרמוז על כונת אהרן ופנימיות לבו ודמו ונפשו שלא היתה מרוחקת ממנו יתברך אבל תמיד דבקה בו. אמנם עורו ופרשו שהוא רמז לגוף המעשה ולעצם החטא. צוה שישרפו מחוץ למחנה כפגר מובס. ולפי שבאהרן התאנף השם להשמידו ואין השמד אלא בכליון בנים. והיו לאהרן ארבעה בנים החצי הראשון מהם היה נדב ואביהו הגדולים והחצי האחר היה אלעזר ואיתמר הקטנים צוה שיביא שני אלים לרמוז אל שני חלקי בניו חלק הגדולים וחלק הקטנים כי מלת אלים היא מלשון יכולת כמו יש לאל ידי וכן הוא בני אלים. והם היו רמז אל בני אהרן הגדולים עם הקטנים כלומר הבחורים הראוים לעבוד את עבודת הקדש וההגונים אליה. והאיל הראשון הזה נקרב על גבי המזבח והיה כליל לגבוה רומז שחלק הראשון מבניו הגדולים נדב ואביהו ימותו בקרבם קרבנותיהם ביום השמיני למלואים ולא ישאר מהם לא בן ולא בת כי היו שניה' כליל לגבוה. ואמנם האיל הב' רמז אל חלק בניו הקטנים אלעזר ואיתמר וזה היה שלמים כי שלום ואמת יהיה להם עם אביהם שבשמים ויהיה חלק מהם למזבח רוצה לומר לעבוד כהונת ה' וחלק לעצמם להנאתם ולתועלתם ולכן נקרא האיל הב' ההוא איל המלואים שימלא את ידם לעבוד ומדמו יזה על תנוך אזנם הימנית לשמוע בלימודים ועל בוהן ידם ועל בוהן רגלם הימנית לעבוד עבודת המקדש. כי כל ההזאות ההן בנעשה ונשמע וכלן מיוחסות לצד הימין ועם אותם החלבים והיותרת והכליות שהם כלם רומזים למחשבות הפנימיות היה מניף אותם משה בכפיו תחת כפיהם לפני ה' לרמוז שיהיו משתדלים בעבודת בוראם ובכל מחשבותיהם יהיו לפניו תמיד. ולזה היו המנחות כלם מצות לרמוז שיבטל מהם היצר הרע ובמנחתם ועבודתם לא יהיה פגול ולא תיעוב. האמנם היו אנה מבלי שמן ואלה משמן למעלת המנחה וחלופי מיניה. הנה התבאר מזה למה היו אלה הקרבנות מיוחסות בימי המלואים לענין העגל ומה היה ענין האלים והבדליהם זה מזה. והותרה בזה השאלה הט' והשאלה הי'. וכן התבאר למה נזכרו באהרן שתי משיחות שהי' מפני שהיתה הראשונה שנמשח לכה"ג כי כן היו מושחים הכ"ג בעת שהיוזוכים לשררה ההיא. ומלבד זה עוד נמשח שנית עם בניו לענין הכהונה בכלל שיהיה להם ולזרעם אחריהם לנצח וזר לא יקרב לעבוד את עבודת הקדש. ולכן היתה המשיח' ראשונה לאהרן בלבד. והותרה בזה השאלה הי"א. והרמז הזה אין ספק שלא ביאר אותו בעת צואת הקרבנות האלה והיותו על הדבר העתיד להיות שהוא מעשה העגל: והדרך הב' הוא שצוה הש"י שיעשו הכהנים בימי מלואיהם הישרה והדרכה שלמה ממה שיחוייב לאדם לעשות כל ימי חלדו בגדי ישע מעיל צדקה מעלה ושלמות כי הנה צוה שיביאו את קרבנם פר אחד ושני אלים תמימים ולחם מצות וגו' ושאחרי שיביאום ילבשו הבגדים הקדושים וזה היה רמז ולמוד מועיל לכל אדם מבקש השלמות בעולמו כי עצם האדם הוא על דמות החבור ההוא שהפר האחד הוא דוגמת גופו שהוא גדול ונראה בעצמו וגלמו והיו עמו שני אלים לרמוז לשני חלקי הכח השכלי הנמצאים עמו והם העיוני והמעשי וקבוץ שלשת הענינים האלה הוא אשר ילבש אלה הבגדים היקרים כל אחד כפי הראוי לו אך כשתשוער בהם עבודת קרבנם והוא כי הפר צוה שישחטו אותו ומעט מדמו יתן באצבעו על קרנות המזבח וכל שאר דמו ישפוך אל היסוד וככה מעט מזער מגוף הפר והוא אימוריו לבד יקטירו על המזבח אבל כל בשרו ועורו ופרשו ישרוף מחוץ למחנה נמצא רמז לאדם השלם שמחלקו החומרי יקח מעט מזער לצורך חיותו כפי ההכרח והוא לבדו יספיק בטוב מזג כשיזדמן שיהיה נאות וזה המעט מדמו יעלה על מזבח ה' והשאר כלו יושלך כטמא מחוץ למחנה ולא ידבק בו. ואולם האיל האחד רומז לשכל העיוני ולכן צוה שיזרוק כל דמו על המזבח סביב ושיהיה עולה כלה כליל לגבוה כי החלק העיוני בהיותו כפי הדת האלהית יהיה כלו קדש לה' וראוי להקריבו על גבי המזבח עולה הוא לה' אשה ריח ניחוח לה'. אמנם האיל השני שהוא רמז לשכל המעשי צוה שיתנו על תנוך אזנם ועל בהנות ידם ורגלם הימנית לרמוז למה שאמרו ושמענו ועשינו כי זה הוא הפועל המיוחד לשכל המעשי ושיקטירו ממנו על המזבח האמורים עם שוק הימין. ואחת אחת ממיני הלחם ומהנותר שיהיה חזה התנופה למנה למכהן ושהשאר יהיה למאכל לבעלים וכן הוא באמת כי בזה החלק המעשי כלה איתנהו ביה ממנו קדש לה' והוא מה שמפריש ממעשיו גורל אחד לה' וממנו לצורך החיות לו ולנטפלים אליו אמנם היתה זאת הכהונה מערוב הדם אשר על המזבח עם שמן המשחה. לפי שכאשר יערב אדם דמו ונפשו עם השמן הטהור העליון הוא עצם הגדולה והכהונה באמת. והרי זה למוד נכון אשר צוה להרגילו בו שבעת ימי המלואים כי הוא הקף אחד כולל כל ימי עולם ששבעת הימים רומזים אל ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ועל זה הלמוד וההרגל אשר הוא חוזר חלילה יהיו הבגדים הקדושים לו ולבניו אחריו למשחה בהם ולמצא את ידם. והנה הלמוד הזה הוא כולל לכל אדם לעשותו ולהתחנך בו ללבוש את הבגדים הטהורים והנקיים שהם רמז לשלמותו ולמעלת ההצלחה האמיתית כל ימי חלדו ולהיות הכ"ג ראש האומה ומלאך ה' צבאות היה הרגלו זה כולל לכל האומה רמז ומשל לכל איש ירא את ה' במצותיו חפץ. וזה ענין הדרך השני הזה: וזה אשר תעשה על המזבח וגו' עד סוף הסדר. כבר זכרתי בשאלות שראוי לתת סבה למה בזוכרו כאן מה שיעשו על המזבח זכר התמידין בלבד ולא חטאת ולא אשם ויתר מיני הקרבנות. וכן ראוי לתת לב למה היו התמידין שני כבשים אחד בבקר ואחד בערב ולא היו נקרבים שניהם בבת אחת כמו המוספין וגם כי למה היתה המנחה עשרון סלת שהוא עשירית האיפה ולא היה רביעית האיפה כמו המוספין שאמר בשמן רביעית ההין וביין לנסך רביעית ההין. והנראה אלי בכל זה עוד אפרשהו בסדר פנחס אצל פרשת התמידין. אבל עם כל זה ריש מילין אומר במקום הזה. והוא שחשש הכתוב שלא יאמר אדם הנה אלהינו זה הכריע טבענו לחטוא. ולכן צוה במעשה המזבח וקדשו כאלו טוב לפניו שנחטא ונשוב ואין הדבר כן כי הנה הקדוש ברוך הוא לא צוה בקרבנות אלא אחרי מעשה העגל כשראה את העם כי ברע הוא ומוכן לחטוא אז נתן לפניהם התרופה לרפאת מחלתם בעת הצורך בקרבנות וכדי להסיר מלבנו המחשב' הזאת אמר הנביא (ירמיה ז') כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח וגו' וכמו שפירשתי במקומו ומפני זה אח"כ אחרי שצוה כאן במעשה המזבח ובחירת הכהנים המקריבים עליו ובקדושת המזבח ומשיחתו. אמר וזה אשר תעשה על המזבח להגיד שהתכלית הנכפף במעשה המזבח ועבודת הכהנים אינו לכפרת העונות כי מוטב שלא יחטא האדם ולא יקריב קרבן לכפר עליו. אבל היה תכלית המזבח להקריב בו התמידין בבקר ובערב שהם לא היו לכפרת עונות כי אם תודה לאלוה יתברך על כל הטובה שהיטיב לעמו וזה ענין אמרו כאן וזה אשר תעשה על המזבח וגומר. והותרה בזה השאלה הי"ב האחרונה. ואמנם היו התמידין שבח ותודה לאל יתברך. לפי שהטובה והחשובה שבמדות האדם היא היותו גומל טובה לאשר הטיב לו. והרעה שבמדותיו היא היותו כפוי טובה כי כאשר ישיב האדם גמול מן הטובה שקבל הנה הוא מוסיף ברצון הנותן ובכחו לתת ולהוסיף לו עוד שפע שבע רצון ורב טוב. אמנם כשימנע מהשיב הגמול הראוי הוא מתיש את כחו ומבטל רצונו בהטבה. ולכן אמרו במסכת תעניות א"ר אמי אין גשמים יורדים לעולם אלא בשביל בעלי אמונה שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. כי בעלי אמונה הם בעלי הגמול הטוב ועל הכפוי טובה אמרו בעון עזות פנים הגשמים נעצרים שנאמר ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם וימנעו רביבים וגומר. והכל הולך לפי מה שאמרו כל זמן שעושין ישראל רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה כביכול שנאמר ועתה יגדל נא כח ה'. וכל זמן שאינן עושין רצונו מתישין כח גבורה של מעלה שנאמר צור ילדך תשי. והנה האבות הראשונים היו בינים מזבחות ומקריבים קרבנות על החסד ועל הרחמים שהיו מקבלים מהש"י כמו שעשו קין והבל כשהרחיב השם לכם וברכם בארץ וכן נת ובניו כשיצאו מן התיבה ויצילם ה' וכן אברהם כשנראה אליו השם. ולכך צוה השם לישראל שגם הם יעשו מזבח ויקריבו עליו קרבנות התמידין בכל יום להודות להלל ולשבח לפניו על כל אשר גמלם ורב טוב לבית ישראל. והנה הם קבלו ממנו יתברך שנים חסדים גדולים הא' הוא יותר גדול במעלה להיותו שלמות נפשיי שזכו אליו במעמד הר סיני. והשני היה גופני ביציאת מצרים. וכדי שנודה לפניו על שני החסדים האלה צוה שיקריבו על המזבח בכל יום שני כבשים את הכבש אחד יעשו בבקר כנגד מתן תורה שהיה בבקר שנאמר ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וגו' ואת הכבש השני כנגד יציאת מצרים לזכר הפסח שאכלו שמה שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים כי לקח אותם הלשונות עצמם שנאמרו בספור החסדים ההמה. ולפי שאחרי יציאת מצרים וקבלת התורה נתן להם השם את המן עומר לגולגולת. והעומר עשירית האיפה הוא לכן צוה שגם על זה יביא מנחת תודה עשירית האיפה סלת שהוא עומר אחר זכרון לנס המן שהיה בזה השיעור עצמו לכל אדם מישראל כן יתנו למזבח השם. וכדי שתהיה מנחה מהודרת צוה שיהיה סלת בלול בשמן לא יותר מדאי ולא פחות מהראוי אלא רביע ההין. וגם צוה בזה לפי שביציאת מצרים וכן במתן תורה בכל אחד מהם קבלו ישראל כבוד גדול ומעלה עליונה על כל האומות וכן קבלו שמחה רבה ולזכרון זה צוה יתברך שתהיה מנחתם בלולה בשמן שהוא המורה על הכבוד כי הוא עולה על כל המשקים ונאמר טוב שם משמן טוב שמן תורק שמך. אמר כתית להגיד שזה יהיה מצוה מן המובחר עם היות שכל השמנים מותרים למנחות. וכן צוה שינסך עליה יין לזכרון שמחתה כי היין ישמח לבב אנוש. וצוה שיהיה רביעית ההין כי הוא הכמות שיספיק לשמוח ולא יגיע לשכר ואחרי שנתן המשפט על הכבש האחד המיוחד לבקר אמר על השני ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכו. ולא בא הכתוב הזה לצוות שיעשו את הכבש השני בין הערבים כי כבר נזכר זה בתחלת המצוה. אבל ענינו באומר ואת הכבש השני אשר תעשה בין הערבים הנה תעשה אותו בענין המנחה כמו שעשית מנחת הבקר ונסכו. ובספר ויקרא יתבארו דיני המנחה ותנאיה. ואמר שהתמידין האלה להיותם קרבן הודאה ושבח רב יהיו לריח ניחוח שכלם יהיו נשרפים על המזבח ויעלו בהקטרה ויהיו אשה לה' כלומר למאכלת האש ההיא אשר על המזבח. הנה התבאר שבאה פרשה זאת במקום ראוי לענינה ושהיו התמידין מתיחסים אל החסדים והטובות שעשה עמהם השם. ועם היותם גדולים בעצמם רצה יתברך שהתודה והגמול שיגמלו לו בניו לא יהיה עליהם למשא. אבל יהיה דבר נקל ובלתי נחשב כבש אחד מכל ישראל לסעודת הבקר וכבש אחד מכל ישראל לסעודת הערב. וכן הלחם עוגה קטנה עשירית האיפה סלת ורביעית שמן ורביעית יין וכל זה על דרך (מיכה ו') עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי. גם ראיתי בדברי חכם אחד מחכמי הדור דרך אחד מהרמז בקרבן התמידין. והוא שאנחנו מחוייבים בכל יום לתת שבח והודאה לבורא יתברך על שני דברים שעושה עמנו בכל יום כמו שאמר ברוך ה' יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה. הא' הוא החיות שמחיה אותנו בכל יום בקר וערב וכמו שתקנו בתפלת אלהי נשמה כי בכל בקר ובקר מחדש עמנו הנשמה שנפח בנו בראשונה וכאלו בערב היא באה ובבקר היא שבה. והשני הפרנסה שמפרנס וזן אותנו ואת טפינו כמו שאמר עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. והיה מהראוי שעמו וחסידיו יהללוהו וישבחוהו על זה בכל יום ולכך צוה יתברך בתמידין שיהיה כבש אחד בבקר להודות לה' שיעיר את האדם בבקר בבקר להחיותו. והכבש השני בין הערבים מפני נשמתו שהיא בידו נפקדת בלילה כאלו הכבש הוא במקום המקריב עצמו והוא מורה שגופו וכל כחותיו מזומנים לעבודת יוצרו על החיים והחסד שעושה עמו. ואמנם מנחתו ונסכו היו באים להודות לפניו יתברך על הפרנסה שהוא נותן לחם לכל בשר ולכן באה מנחת הסלת מן החטים שהוא מאכל האדם המדבר. ולפי שמיטב המזון האנושי הוא בבשר ובלחם בשמן וביין צוה להביא הכבשים במנחה מן החטים ומהשמן ונסכו מהיין להודות לפניו על תבואת גורן ועל תבואת יקב ועל הב"ח הביתיים שהם היותר נאותים למזון האדם לא הדגים והפירות המרבים ליחות ועיפושים. והיה הקרבן הזה שתי פעמים ביום כדרך הסעודות הבאות בבקר ובערב זהו כלל הדרך הזה ועוד אבאר בזה טעם אחר יותר מתישב בסדר אחרי מות וגם בסדר פנחס. ואמר עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד שהיא העזרה להגיד שהקרבן הזה יהיה עולה כולה כליל לגבוה ושיהיה מקום הקרבתה פתח אהל מועד כי שם היה מזבח הנחשת ומכוון כנגד מזבח הקטרת שהוא בהיכל הקדש. ושניהם מכוונים כנגד הארון אשר בקדש הקדשים ולזה נקראו שניהם לפני ה' וביאר הכתוב התועליות המגיעין מהתמידים האלו וזכר מהם שלשה האחד שבאמצעותם תרבה הנבואה ועל זה אמר אשר אועד לכם שמה לדבר אליך. והשני שבעבורם תדבק ההשגחה והדבוק האלקי באומה ועל זה אמר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי רוצה לומר שישראל כלם אנשים ונשים וטף יראו את כבוד ה' שוכן על אהל מועד וזה הוא ונקדש בכבודי כי מלת ונקדש חוזר אל אהל מועד שיהיו מחזיקים אותו בקדושה באמצעות הכבוד שיראו שם. והג' הוא שבקרבן הזה יקדש את אהל מועד שהוא המשכן כלו ואת המזבח החיצון בפרט כי עם ההקרב' יתקדש לכהן לו יתברך בהיותם עובדים בקרבן הזה. וכל אלה הג' תועליות יש להם תכלית אחד והוא אומרו ושכנתי בתוך בני ישראל שתהיה שכינתי בתוכם והייתי להם לאלהים משגיח בהם ומנהיג אותם מבלי שר ומזל אחר. ואז יתברר להם כי אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים כדי שהמשתחוים אל היכל ה' בבקר יהיה אחוריהם אל השמש ולא יטעו תת לו האלהות ולזאת הכוונה היו שוחטים תמיד של שחר בעזרה בקרן צפונית מערבית כדי שיהיה אחוריהם לשמש בעת זריחתו. ותמיד של בין הערבים היו שוחטים גם כן בקרן צפונית מזרחית בהיות השמש לצד מערב לזאת הסבה עצמה. וסמכו חז"ל זה למה שאמר הכתוב כאן שנים ליום רוצה לומר לנגד היום אשר סבתו השמש והיה גם כן המדליק את המערכה בבקר באופן שיהיו אחוריו לצד מזרח ופניו כנגד קדש הקדשים שהיה במערב: ואמנם אמרו ועשית מזבח מקטר וגומר בא במקום הזה לפי שאמר למעלה וזה אשר תעשה על המזבח וזכר קרבנות התמידין חשש הכתוב שמא יאמר אדם ולמה לא זכרת בעבודת המזבח ההוא הקטרת שיעשו בכל יום שהוא בחיוב כמו התמידין. לכן אמר שענין הקטרת לא היה נעשה על המזבח החיצון כמו התמידין ולכן לא נזכר עמהם. אבל תעשה מזבח אחר להקטיר עליו קטרת סמים נקי כמו שיזכור ושיעשה אותו עצי שטים כמו מזבח העולה. ושיהיה רבוע אמה ארכו ואמה רחבו על זויות נצבות. ואמתים קומתו שיגיע עד לב המקטיר אבל יהיה מצופה זהב טהור את גגו ואת קירותיו סביב ואת קרנותיו העולים ממעלה לגגו. וצוה שיעשה לו זר זהב סביב כדי שלא יפול ממנו הקטרת והאש. ואמר ושתי טבעות זהב תעשה לו על שתי צלעותיו. להגיד שיעשה לכל צד משתי צלעותיו שתי טבעות על שני צדיו שהם זויותיו ונמצא שהם ד' טבעות לד' זויות. ואותן הטבעות יהיו לבתים לבדים לשאת את המזבח בהן והיו אם כן הבדים שנים נכנס כל אחד מהם בב' טבעות. והטבעות היו בעליון המזבח מתחת לזרו. וכשיתנו הבדים על כתפות הכהנים יהיה המזבח תלוי שלא יגיע בארץ. ואמר ונתת אותו לפני העדות. להגיד שיניחו את המזבח הזה בהיכל הקדש מחוץ לפרכת באמצע רוחב האהל. ואמר אשר על ארון העדות רוצה לומר הפרכת המבדיל בעבור ארון העדות כי מלת על יאמר פעמים במקום בעבור. ואמר ולפני הכפרת להגיד שיהיה מזבח הזהב מכוון כנגד הכפרת אשר על העדות במקום המקודש אשר אועד לך שמה מעל הכפרת ולכך היה ראוי שיהיה מזבח הקטרת יותר מקודש מהשולחן ומהמנורה שאינם באותו כיון ונוכחיות לכפרת. והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר רוצה לומר יקטיר על המזבח ההוא מקטרת הסמים שיזכור אחר זה בכל יום ויום. וכיון גם כן באמרו בבקר בבקר שישכים הכ"ג להקטיר בהשכמה קודם הנץ החמה. ואמר בהיטיבו את הנרות יקטירנה. להגיד שיקטיר בזמן שהכהן מיטיב את הנרות בהשכמת הבקר להסיר לכלוכם ולטהרם כדי שיאירו היטב כי כבר האירו כל הלילה. והפתילות והפחמים ילכלכו הנרות. ובהעלות את הנרות בין הערבים הוא קודם לבקיעת החמה והוא מערב עד בקר ונמצא שהכ"ג מקטיר ביום ערב ובקר. ואומרו לא תעלו עליו קטרת זרה הוא אזהרה לכהנים שאם לא יהיה להם קטרת מהסמים שצותה התורה לא יעלו עליו קטרת מסמים אחרים כי הוא זר ונתעב לפניו יתברך לפי שאינו במצותו וכן עולה ומנחה ונסך מהתמידין שזכר למעלה לא יעלו על מזבח הזהב הזה כי הוא לבד מיוחד להקטרת. האמנם פעם אחת בשנה יעשו עליו הזאות הדם שהוא הקרב' דומה לענין מזבח העולה וגם זה מורה על קדושתו. ולכן ספר מקדושת המזבח זה שיכפר הכהן בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל והזה על קרנות מזבח הזהב הזה מדם חטאת הכפורים כמו שנזכר בסדר אחרי מות. כי אז כמו שיזה על הפרכת כן יזה על מזבח הזהב וגם זה מורה על קדושתו. ולכן חתם הדברים באמרו קדש קדשים הוא לה' שהיא קדושה יתירה מבשלחן ובמנורה. וכבר זכרתי למעלה ברמזי כלי המשכן על מה היה רומז מזבח הזהב הזה ולמה נזכר באחרונה. וזה הוא מה שראיתי לבאר בעניני הסדר הזה:
