אם במחתרת כשהיה חותר את הבית. אמר זה מפני שפירוש מחתרת חפירה ולא יתכן לומר אם ימצא הגנב בחפירה כי החפירה אינו מורה על מקום עד שיאמר אם ימצא בו לפיכך הוצרך לפרש אותו אם ומצא הגנב בהיותו חופר שפירושו אם ימצא בעת החפירה:
אם זרחה השמש עליו אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך כשמש הזה שהוא שלום בעולם וכו'. כך שנו במכילתא מה שמש שלום בעולם אף זה אם ידוע הוא שבשלום עמו והרגו הרי זה חייב אבל בפ' בן סורר ומורה תניא אין לו דמים אם זרחה השמש עליו אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו אל תהרגהו ותניא אידך אם זרחה השמש עליו דמים לו אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו הרגהו משמע פירוש אם זרחה השמש עליו אינו אלא לעניין הברור שיהיה ברור כשמש ולא לענין השלום כמו שדרשו במכילתא וכך אמרו גם כן בפרק קמא דפסחים לאור יקום רוצח ובלילה יהי כגנב אי פשיטא לך כיום דאנפשות קאתי רוצח הוא ואי מספקא לך כלילה יהי בעיניך כגנב משמע שהמשילו הדבר לאור שהוא זריחת השמש אינו אלא לעניין הברור ולא לעניין השלום ויש לתמוה על רש"י ז"ל מדוע הניח הבריתות הללו שהוזכר בגמרא ותפש הבריתא של מכילתא שלא הוזכרה בגמרא כלל ויש לחוש דילמא לאו דסמכא היא ועוד שבגמרא הקשו הבריתות הללו זו עם זו ואמרו דבחדא מנייהו קתני אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו הא סתמא אל תהרגהו ובאידך בריתא קתני אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו הא סתמא הרגהו ותרצו לא קשיא כאן בבן על האב כאן באב על הבן פירוש שהברייתא המדבקת אם זרחה השמש עליו אם אין לו דמים ופרשה אם זרחה השמש עליו שאין לו שלום עמך מיירי באב על הבן דסתם אב מרחם על בנו שלא יהרגנו אפי' יעמוד כנגדו להציל ממונו ולכך לא נתן להרגו אלא כשיודע בבירור שבא להורגו ודומה לזה אמרו בפרק קמא דפסחים לאור יקום רוצח אי פשיטא לך כיום דאנפשות קאתי הרגהו ופירשו ר"י וריב"א דהאי קרא באב על הבן קמיירי דסתם אב מרחם על בנו שלא יהרגנו והבריתא המדבקת אם זרחה השמש עליו עם דמים לו ופרשה אם זרחה השמש עליו שיש לו שלום עמך דמים לו מיירי בבן על האב דסתם בן אם יעמוד האב כנגדו להציל ממונו יהרגהו ולכן אינו חייב על הריגתו אלא כשיודע בברור שאם יעמוד כנגדו להציל ממונו לא יהרגהו ורש"י ז"ל איך הניח מה שתרצו בגמרא שהסמיכות של אם זרחה השמש עליו עם דמים לו מיירי בבן על האב ויפרש הוא באב על הבן וצ"ע והאי דקאמר אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך כו' כגון אב החותר לגנוב ממון הבן בידוע שרחמי האב על הבן לאו ברור ממש קאמר כברור הבריתות דלעיל דא"כ מהיכא קא דייק לה האי קרא דזרח' השמש לאו בעניין ברור אתא אלא לעניין שלום כמו שאמר בהדיא כשמש הזה שהוא שלום בעולם ועוד אם הוא ברור ממש ומוקי לה כגון האב על הבן משמע הא ברור דבן על האב הרגהו ואין הדבר כן שהרי בריש' דקרא דמיירי אפילו בבן על האב כתב כאן למדתך תורה אם בא להרגך השכם להרגו וזה להרגך בא שהרי ידוע הוא שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק לפיכך על מנת כן בא שאם יעמוד בעל הממון כנגדו יהרגנו משמ' הא אם ידוע שאם יעמוד בעל הממון כנגדו לא יהרגנו אל תהרגהו הלכך עכ"ל דהאי ברור לאו ברור ממש קאמר אלא ברור של סברא והכי קאמר אם הסברא מוכחת שיש לו שלום כו' כגון האב החותר לגנוב ממון הבן שבידוע שרחמי האב על הבן כו' דהשתא איכא לדיוקי הא אם הסברא מוכחת שזה להרגך בא שהרי יודע הוא שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק לפיכך על מנת כן בא שאם יעמוד בעל הממון כנגדו יהרגנו השכם להרגו:
שלם ישלם הגגב ממון שגנב ואינו חייב מיתה. הוסיף מלת הגנב דלא תימא שלם ישלם בעל הבית ליורשי הגנב שיש לו דמים שאף על פי שהוא חשוב כמי שיש לו דמים וההורגו רוצח הוא אינו נהרג עליו אלא משלם דמי כפרו וזה אי אפשר שהרי כתוב אחריו ואם אין לו ונמכר בגנבתו משמע דשלם ישלם בגנב קמיירי אבל מה שהוסיף לומר ואינו חייב מיתה הוא משום דשלם ישלם קרא יתיר' הוא דלא ה"ל למכתביה שכבר כתב למעלה חמשה בקר ישלם תחת השור וד' צאי תחת השה ולא היה לו לכתוב אלא ואם אין לו ונמכר בגנבתו מת"ל שלם ישלם אלא לא אתא אלא לתת טעם על מה שאמר דמים לו למה דמים לו מפני שאין לו אלא לשלם מה שגנב ולא שיהא בר קטלא ולכן אם עמד בעל הבית והרגו דמים לו וחייב אבל בפרק בן סורר ומורה שנינו בא במחתרת ושבר את החבית אם יש לו דמים חייב אם אין לו דמים פטור מלשלם משום דחיוב מיתה וחיוב תשלומין באין כאחד ואע"פ שנוצל פטור מן התשלומין ומסיק בגמרא ה"ה אפילו נטל ותניא נמי במכילתא רבי אליעזר בן יעקב אומר הרי שהיו לפניו כדי יין וכדי שמן ושבר' כשהוא חותר כל זמן שהוא ידוע שהוא בשלום המנו הרי זה חייב לכך נאמר דמים לו שלם ישלם כלומר מאחר שדמים לו ולאו קטלא הוא שלם ישלם מה שגנב לאפוקי אותו שבא במחתרת ונטל כלים ויצא שהוא פטור מלשלם משום דבדמיה קננהו ודברי הרב הן ע"ד הפשט גם אונקלוס שתרגם אם עינא דסהדי' נפלת עלוהי רדף דרך אחרת ומה שכתב הרמב"ן שעל דעת האומר בתלמוד שהבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור בדמיה קננהו יהיה שלם ישלם אם אין לו חוזר למעלה אל כי יגנוב איש לא הבינותי דבריו:
שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית וכשבא בעל הבית נגדו התרו בו שלא יהרגהו דמים לא חייב עליו אם הרגו שאחר שיש רואים להם אין הגנב הזה בא על עסקי נפשות. הרמב"ן ז"ל כתב בזה ואני תמה שהרי כשאמר למעלה אין לו דמים לפטרו על הריגתו ודאי בשהתרו בו הוא שאין רוצח חייב מיתה לעולם אלא בהתראה ואם תאמר שלא בא הכתוב לומר אין לו דמים אלא להתיר לו דמו מידי שמים לומר שהוא מותר להורגו זה איננו אמת אלא הכתוב הראשון פוטרו בכל עניין מידי שמים ומידי ב"ד בהתראה השני מחייבו בדין שניהם והוכרח לפרש שאולי יתכוין הרב לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית והכירוהו והגנב ידע בהם אינו בא על עסקי נפשות עכשיו שכבר ראה שהכירוהו העדים ואם יהרוג יבאו העדים לב"ד ויהרגוהו וזה טעם אם זרחה השמש עליו כי בלילה שלא יכירוהו העדים יהרגנו לבעל הבית ויברח עכ"ל. וכונתו בזה לומר שאם מצאו העדים את הגנב קודם שבא בעל הבית והכירוהו והגנב ידע בהם שזהו פי' אם זרחה השמש עליו כלומר ששלטו בו עין העדים והכירוהו שאז לא יתכן שיבא על עסקי נפשות מאחר שכבר ראה שהכירוהו העדים ואם יהרוג יעידו העדים לב"ד ויהרגוהו אם התרו בו שלא יהרגהו והוא עמד והרגו דמים לו וחייב מיתה בין בדיני אדם בין בדיני שמים אבל אם במחתרת ימצא הגנב דהיינו בלילה כדרך הגנבים החותרים בתים שלא שלטה בו עין העדי' להכירו ולא הוה ידע בהם מפני החשך שאז הוא בא על עסקי נפשות לחושבו שאם יהרוג לבעל הבית יברח ולא ידעו העדים מי הוא להעיד עליו והתרו בו שלא יהרגנו והוא עמד והרגו אין לו דמים ופטור בעל הבית ממיתה בין בדיני אדם בין בדיני שמים ואין ספק שהוא פי' נכון מאד למאמר אנקלוס אך אין זה כונת הרב ז"ל שאם כן האי אם מצאוהו עדים אם הכירוהו מיבעי ליה ועוד שלא יובן מדברי הרב רק שהעדים הכירוהו לא שגם הגנב ידע שהם רואין אותו שאין זה בכח מאמר הרב כלל ואם כפירושו היה ראוי לכלול גם זה בלשונו מכיון שאם לא ידע הגנב אע"פ שהעדים הכירוהו אין לו דמים אף על פי שהתרו בו מפני שכיון שלא ידע בהם ולא ראה אותם יתכן שיהרוג את בעל הבית לחשבו שאין שם רואהו גם לא ידעתי מי הכריחו לברוח מן הפי' הראשון עד שיגזור בו שאינו אמת אם מפני שמאמר אין לו דמים צריך שיהיה היפך מאמר דמים לו ולפי שפי' דמים לו הוא לחייבו בין בדיני אדם בין בדיני שמים יחוייב שיהיה גם פי' אין לו דמים לפטרו בין מדיני אדם בין מדיני שמים ואין הדבר כן מפני שממאמר אם זרחה השמש עליו המורה על העדים יחוייב שיהיה מאמר אם במחתרת ימצא הגנב בלא עדים ואם אין שם עדים לא היה צריך לומר אין לו דמים לפטור בעל הבית ממיתה בידי אדם כי איך יעלה על הדעת שיהיה חייב מיתה בבלתי עדים והתראה והלא אין רוצח חייב מיתה לעולם אלא בהתראה מחוייב מפני זה שיפורש אין לו דמים לפטור בעל הבית ממיתה. בידי שמים בלבד ואין זה היפך מאמר דמים לו המורה על שניהם בדיני אדם ודיני שמים. וי"ל אע"פ שלא היה צריך לפטור בעל הבית אלא ממיתה בידי שמים בלבד מ"מ מאחר שהיה צריך לפטרו ממיתה בידי שמים כלל המיתה שבידי אדם ואמר שהוא פטור בין מדיני אדם בין מדיני שמים כפי האמת אע"פ שלא היה צריך להודיע פטרו מדיני אדם:
אם המצא תמצא בידו ברשותו שלא טבח ולא מכר. לא שמעתי היכא מפיק מידו ברשותו שלא טבח ולא מכר בשלמא שלא מכר מפני שאם מכר כבר יצא מרשותו אלא שלא טבח מ"ל הא אפילו טבחו כל זמן שלא מכרו ולא נתנו ברשותיה קיימא אבל יש קצת מפרשים שאומרים שממלת הגנבה הוא דמפיק לה שפירוש הגנבה הוא כפי מה שהיתה בעת שגנב שלא נשתנת כלום ואינו נכון דבשלמא שלא טבח מפני שנשתנת בטביחתה ואינה כשעת הגנבה אלא שלא מכר מ"ל הא אע"פ שמכרה כעין שגנב הוא שהרי לא נשתנת כלום ועוד שרש"י ז"ל לא הזכיר בלשונו זה מלת הגנבה אלא מלת בידו ופירש אותו ברשותו ואחר כך אמר שלא טבח ולא מכר אבל ממלת חיים אין למעוטו טבח דקרא אסיפא קאי חיים ישלם ולא מתים כדלקמיה:
משור עד חמור כל דבר בכלל תשלומי כפל בין שיש בו רוח חיים בין שאין בו רוח חיים שהרי נאמר מקרא אחר על שה על שלמה ועל כל אבדה ישלם שנים לרעהו וכן שנינו בריש פרק מרובה שמדת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים בין בדבר שאין בו רוח חיים ומה שפירש משור עד חמור לאו דוקא אלא בין שיש בו רוח חיים בין שאין בו רוח חיים והביא ראיה מקרא דעל שלמה ואלו בבריתא בפרק מרובה מייתי לה מכלל ופרס וכלל על כל דבר פשע כלל על שור על חמור על שלמה פרט על כל אבדה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון הוא משום דעדיפא ליה לאיתויי ראייתו מן המקרא עצמו יותר ממה שיביא ראייתו מהמדה דכלל ופרט וכלל והבריית' שנשתמש' עם המדה דכלל ופרט וכלל ולא מן המקרא עצמו דכתיב ביה על שלמה ועל כל אבידה אינו אלא כדי לרבות גם העופות שאין זה מובן מן המקרא עצמו אך יש לתמוה על רש"י ז"ל היכי מייתי ראיה על קרא דמשור עד חמור לומר ולאו דוק' שור וחמור אלא בין שיש בו רוח חיים בין שאין בו רוח חיים מקרא דעל שור על שלמה והלא קרא דעל שור על שלמה מיירי בטוען טענת גנב וקרא דמשור עד חמור מיירי בגנב עצמו כדפרש"י עצמו וליכא למימר דאתיא בק"ו מטוען טענת גנב ומה טוען טענת גנב דבהתר' אתא לידיה אמר קרא לשלם בין בדבר שיש בו רוח חיים בין בדבר שאין בו רוח חיים גנב עצמו דבאסירא אתא לידיה מיבעיא דאיכא למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן בשבועה אף כאן בשבוע' כדאיתא בפרק מרובה ושמא י"ל משוה דמדת כפל היא כתובה בשניהם יחד בגנב ובטוען טענת גנב איכא למימר ילמוד סתום מן המפורש מה מצינו בכפל דטוען טענת גנב שהיא נוהגת בין בדבר שיש רוח חיים בין בדבר שאין בו רוח חיים אף כפל דגנב עצמו נוהגת כו':
חיים שנים ישלם ולא ישלם לו מתים אלא חיים או דמי חיים במכילתא אבל בפר' מרובה דרשו דחיים קאי ארישא דקרא אחיים לקרן כעין שגנב ולא אסיפא דקרא לומר חיים שנים ישלם ולא מתים כדדרשו במכילתא ויש לתמו' איך הניח גמרא ערוך ותפש הבריתא של מכילתא שלא הוזכרה בגמרא כלל ויש לחוש שמא לאו דסמכ' היא. ושמא י"ל שכונתו של רש"י ז"ל גם בזה אינו אלא לקרב הדבר על פי פשופו של מקרא ומפני שמה שדרשו במכילתא יותר קרוב לפשוטו של מקרא ממה שדרשו במרובה פי' אותו כפי המכילתא:
כי יבער יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חברו וכו'. אמר שמלת יבער שהיא פעולה נגזרת מן הבהמה מורה על הולכתה ולא על עשייתה כמשפט כל הפעולות וזהו אמרו יוליך בהמותיו גם הוסיף בית במלת שדה או כרם מפני שהולכ' הבהמות היא במקום וצריך להוסיף בית על שדה גם הוסיף של חברו כי אחריו מפורש ובער בשדה אחר גם הוסיף ויזיק אותה כי אחריו מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם ואם לא הזיק למה ישלם ומה ישלם גם הוסיף באחת משתי אלו לומר ששני מיני נזק אמורים כאן הא' השלוח שהוא הרגל והאחר הביעור שהוא השן כדברי רז"ל לא ששלח אות' בכרם והלך ובער שאין כאן אלא נזק השן כנראה מפשט הכתוב וכאילו אמר כי יבער איש בשדה או בכרם והזיק ברגלו או בשינו מיטב שדהו כו'. ותניא בריש ב"ק ושלח זה הרגל וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור ובער זה השן וכה"א כאשר יבער הגלל עד תומו וליכא לאקשויי כיון דשלוח נופל על השן ועל הרגל כדכתיב משלחי רגל השור והחמור וכתיב ושן בהמות אשלח בם לכתוב רחמנא ושלח ולא בעי ובער שכבר תרצו בגמרא דאי לאו קרא יתירה ה"א או הא או הא או רגל דהזקו מצוי או שן דיש הנאה להזקה וא"ת לעולם לכתוב רחמנא ושלם ולא בעי ובער ומסתמא כיון דשן ורגל שקולין הן שאין זה חמור מזה שהרי בשניהן יש בהן צד חמור יבואו שניהם מושלח דהי מינייהו מפקת כבר תרצו בגמרא דאי לאו ובער ה"א מאי ושלח ושלחה שלוחי הבעל בכונה לראות בשדה חבירו אבל אזלא ממילא לא קמ"ל ובער וכיון דנפקא לן שן דממילא מובער אתיא רגל וילפא מיניה ולפי זה צ"ל דהא דפירש רש"י יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חברו לאו דוקא אלא אפילו הלכו מעצמם אלא לישנא דקרא נקט דכי יבער בשלחה שלוחי הבעל בכונה לראות בשדה של אחרים משמע אלא דלאו דוקא שלחה אלא אף באזלא ממילא:
בשדה אחר בשדה של איש אחר. ששי"ן שדה כשהוא נקודה בשוא היא סמוכה ומפני שחסר המתואר הוסיף מלת איש:
מיטב שדהו ישלם שמין את הנזק ואם בא לשלם לו קרקע דמי נזקו ישלם לו ממיטב שדותיו. אמר שמין את הנזק מפני שמאמר מיטב שדהו משמע שיתן לו כל מיטב שדהו אפילו לא היה שעור הנזק כל כך לפיכך אמר ששמין את הנזק וישלם לו דמי נזקו ואמר ממיטב שדותיו במקום שדהו מפני שממאמר מיטב שדהו משמע שישלם לו מאיזו שדה שירצה רק שיהיה מהמיטב שבשדה ההוא אבל לא שיבחר הטוב שבשדותיו וישלם לו ואמר שאם בא לשלם לו קרקע דמי נזקו מפני שמאמר מיטב שדהו ישלם משמע שאין לפרעו אלא ממיטב קרקעותיו ואין הדבר כן שהרי מקושית המקראות דכסף ישיב ומיטב שדהו אמר רב הונא דה"ק או כסף או מיטב ולפיכך אמר אם בא לשלם קרקע צריך לשלם לו ממיטב שבשדותיו לא שמוא בהכרח שיתן לו המיטב שבשדותיו וא"ת כיון דשמין את הנזק ומשלם לו קרקע דמי נזקו כפי שווייה מה לי מעדית מה לי מזיבורית ככה היא שוה הבית סאתים של זיבורית כמו הבית סאה של עדית. י"ל אין הכי נמי אלא דבעדית איכ' קופצין טובא ובזיבורית ליכא קופצין טובא ולפיכך אמרה תורה דליתיב ליה ממיטב כי היכי דלקפוץ עלה זבוני כדאיתא בפ"ק דב"ק וכן פי' רש"י בגטין בריש הנזקין שמין לה העדית שבנכסי המזיק שנוח לו לאדם לגבות מועט מקרקע עדית ולא לגבות הרב' מזבורית ואי לית ליה לא כסף ולא קרקע אלא סובין בלבד לא אמרינן ליה זיל טרח וזבין ואייתי לי כסף אלא ישיב לרבות שוה כסף אפי' סובין:
כי תצא אש אפילו מעצמה. כגון שהדליק בתוך שלו והיא יצאה מעצמה ע"י קוצים כדלקמן:
וגונב מבית האיש לפי דבריו. פי' הנפקד או' זה לא שהכתוב אומר אותו דאם כן מאי ונקרב בעל הבית להשבע שלא שלח ידו והלא כבר אמר וגונב בית האיש. אבל הרמב"ן ז"ל כתב ואין צורך כי הכתוב יאמר אם גונב מבית האיש ונמצא הגנב ישלם שנים ואם לא ימצא הגנב יבא לבית דין וישבע על הגניבה אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ואשר ירשיעון אותו ב"ד בגנבה הזאת שהוא הגונב ישלם שנים כי ב"ד לא ירשיעו אותו לשלם שנים אם לא גנבו הוא כי חיוב התשלומין בכפל בגנב הוא כאשר אמר למעלה חיים שנים ישלם. ולא הבינותי דבריו כי אע"פ שלקח מלת אם שמלת ימצא הגנב והוסיפו על מלת וגונב ולקח הוי"ו של וגונב והוסיפו על מלת ימצא כאילו אמר אם גונב מבית האיש וימצא הגנב הנה צלל במים אדירים והעלה חרס בידו כי לא תתן בזה כלום שעדיין הקושיא במקומה עומדת כי מאחר שאמר הכתוב אם גונב ועליו כתוב אם ימצא או לא ימצא שוב לא יתכן לומר שיבא הבעל הבית לב"ד וישבע שנגנב ולא כמו שהוא טוען שהרי לא נזכר למעלה שבעל הבית טוען שגונב עד שיאמר שישבע שנגנב כמו שהוא טוען אלא אם יפורש וגונב שהוא מאמרו של בעל הבית כמו שפירש רש"י וגונב מבית האיש לפי דבריו שפירושו שזהו דברי הגנב שטוען שגונב לא שהוא מאמר הכתוב כמו שפירש הרמב"ן ז"ל גם לא יתכן לומר ואשר ירשיעון אותו בית דין בגניבה הזאת שהוא הגונב ישלם שנים כי אם כוין בזה על איש אחר חוץ מבעל הבית כבר אמר אם ימצא הגנב ישלם שנים ואם כיון על בעל הבית כבר שם הכתוב המונח שגונב מבית האיש ולא יתכן שיהיה הוא עצמו הגנב:
אם ימצא הגנב ישלם הגנב שנים לבעלים. הוסיף שתי מלות הגנב לבעלים מפני שקצר הכתוב במאמר זה ואמר סתם ישלם ולא פירש מי הוא המשלם ומי הוא המקבל ופירש אם ימצא הגנב שטען בעל הבית שגונב מביתו כמו שפירש רש"י במרובה גבי או אינו אלא בגנב עצמו:
ונקרב אל הדיינים לדון עם זה ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו. הרמב"ן ז"ל כתב בזה והנכון שיקרב אל האלהים לישבע שנגנב כמו שהוא טוען אם לא שלח הוא יד להשתמש לצרכו במלאכת. רעהו כי השולח יד בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין עכ"ד. וכונתו בזה לומר שאין השבועה הרמוזה במלת ונקרב על שלא שלח ידו בשלו כמו שפירש רש"י אלא על הגנבה שטען בה ולא הוצרך הכתוב לפרש אותה מפני שהוא מבואר בעצמו שהשבועה לא תהיה כי אם לקיים טענתו וכאילו אמר זה בפי' ומאמר אם לא שלח ידו הוא מאמר תנאיי כאילו אמר שמה שהצריך הכתוב להשבע בטענת הגניבה כדי ליפטר הוא אם לא שלח ידו בפקדון אבל אם שלח בו יד להשתמש לצרכו קודם שטען שגונב כבר נעשה עליו גזלן וחייב לא על הגנבה בלבד אלא אף של האונסין ואני תמה מאד היאך לא השגיח בדברי הרב שבפסוק ונקרב בעל הבית אל האלהים אמר לדון עם זה ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו ובפסוק על כל דבר פשע אמר שימצא שקרן בשבועתו שיעידו עדים שהוא עצמו גנבו ואם לא היה מכוין במאמר ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו לכלול בו גם הגנבה שכיון שגנבו הרי שלח ידו בשלו יותר ממי ששלח ידו להשתמש לו בצרכו בלבד לא היה אומר בפסוק על כל דבר פשע שימצא שקרן בשבועתו שיעידו עדים שהוא עצמו גנבה דמשמע ששבועתו היתה על הגנבה. עצמה ועוד למה לא השגיח בדברי הרב בפירושו בגמרא שבפרק מרובה גבי דכ"ע מיהת אם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב כתיב מאי משמע אמר רבא אם לא ימצא כמו שאמר אלא שהוא עצמו גנבו שפירש רש"י אם לא ימצא כמו שאמר שטוען נגנבה כדכתיב וגונב מבית האיש אלא שהוא עצמו גנבו ונקרב בעל הבית כלומר והוא כבר נשבע בדבר שלא שלח ידו מה כתיב אחריו על כל דבר פשע וגו' ישלם שנים ואילו לא היה מכוין במאמר לא שלח ידו לכלול בו גם הגנבה איך תהיה שבועת לא שלח ידו שקרית כשימצא שהוא עצמו גנבו ובפרק הכונס צאן לדיר כתב בהדיא דכפל אינו בשומרין עד שישבע לשקר שגנבה הימנו ואח"כ באו עדים הרי לך בהדיא שמאמר והוא כבר נשבע בדבר שלא שלח ידו כולל גם הגנבה עצמה כלומר שלא שלח ידו לגנבה אלא שנגנבה הימנו וכן בריש פרק השואל כתב ג' פרשיות הן סמוכות כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ובה פטור על הגניבה דכתיב וגונב מבית האיש שטוען שנגנבה הימנו וכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים ואוקימנא לשבועה שנשבע שלא שלח בה ידו ואחר זה כתב טוען טענת גנב שטוען שנגנבה הימנו ונמצא שהוא עצמו גנב חייב בה בכפל בפרש ראשונה דכתיב אם לא ימצא הגנב וסמיך ליה על כל דבר פשע ישלם שנים ואוקימנא בפרק מרובה אם לא ימצא כמו שאומר אלא הוא עצמו גנבו ישלם שנים וכגון שנשבע תחלה לשקר שנגנבה הימנו וכתב בו בפרק עצמו גבי רמי בר חמא דאמר ד' שומרים צריכים כפירה כגון שומר חנם לישבע שנגנבה ושומר שכר לישבע שנאנסה ושואל שמתה מחמת מלאכה:
ואם כשרים הם וירשיעוהו לשומר זה. פי' שהיה פירוש אשר ירשיעון אלהים אותו אשר ירשיעו הדיינים ישלם שנים שאם העדים שמעידים ואמרו שזה שנשבעת עליו ואמרת שנגנב שקר הוא שהרי הוא אצלך הם עדים כשרים שאז ירשיעו הדיינים את השומר ישלם השומר שנים לבעלים ואם העדים זוממים שאז ירשיעו הדיינים את העדים ישלמו העדים שנים לשומר אבל שיהיה פי' אשר ירשיעון אם ירשיעון אי אפשר זה כי מלת אשר אינה משמשת במקום אם בשום מקום לפיכך הוצרכו לפרש אשר נשיא יחטא לשון אשרי אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו וגבי ואת הברכה אשר תשמעון על מנת אשר תשמעון:
ורבותינו דרשו כי הוא זה ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת כך וכך אני חייב לך והמותר נגנב ממנו: הרמב"ן ז"ל טען ואמר שזה העניין שכתב הרב דברי יחידים הם ואינם כהלכה שהשומרים אינם צריכים כפירה במקצת והודאה במקצת שאפילו כשטוען טענת גנב בכל הפקדון חייב הוא להשבע שבועת השומרים: ונראה לי שאין מזה טענה על דברי הרב כי אע"פ שהם דברי יחידים שהרי לא אמרו זה אלא ר' חייא בר אבא משמיה דר' יוחנן ורמי בר חמא כדאיתא בפ' הגוזל ואמר רבי חייא בר אבא משמיה דרבי יוחנן אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת דאמר קרא כי הוא זה ותני רמי בר חמא ד' שומרים צריכין כפירה במקצת והודא' במקצת אבל רבי חייא ב"ר יוסף דהלכתא כותיה לגבי רבי חייא בר אבא פליג ואמר ערוב פרשיות כתוב כאן וכי כתוב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב דאלו בהך פרשתא דפקדון בלא הודאה במקצת נמי מיחייב וסוגיא דגמרא נמי פליג עליה כדברי רב עמרם ורב חסדא בפרק המוכר את הבית וגם ריש פרק קמא דסנהדרין מוקי סתם מתניתין כדברי האומר ערוב פרשיות כתיב כאן מכל מקום כבר הודיענו רש"י בפסוק וישמעו את קול יי' אלהים שיש מדרשי אגדה רבים ואני לא באתי רק לפשוטו של מקרא ולאגדה המישב' דברי המקר' ומפני שהמדרש של רבי חייא בר אבא והבריתא של רמי בר חמא מתישבים אחר פשוטו של מקרא ואלו המדרש של רבי חייא ברבי יוסף שאמר ערוב פרשיות כתיב כאן הוא דבר קשה מאד שאינו מתיישב כלל על פשוטו של מקרא לפיכך בחר לפרש המקרא על פ' המדרש של רמי בר חמא ורבי חייא בר אבא אע"פ שהן דברי יחידים ואינם כהלכה שכן עשה גם כן בפסוק אך בשר בנפשו דמו לא תאכל שפירש אותו על דעת רבי חנניה בן גמליאל שהן דברי יחיד ועזב דברי חכמים שהן הרבים ויותר קשה מזה שבפסוק ואת השני יעשה עולה כמשפט פי' רש"י כדת האמורה בעולת העוף של נדבה שהוא דלא כמאן לא כת"ק דרבי ישמעאל דאמר כמשפט עולת בהמה ולא כרבי ישמעאל דאמר כמשפט חטאת העוף וכן בכמה מקומות ואין מזה טענה כלל והרי הרמב"ן עצמו כתב בפסוק אם שלש אלה לא יעשה לה שבדרך הפשט אמר אם שלש אלה היעוד לו או לבנו או הפדיון לא יעשה לה אז תצא חנם אי' כסף כצאת העבדים הנזכרים בשביעית וביובל שזהו שלא כהלכה מפני שיחוייב מזה שלא תצא בסימנים מאחר שמאמר ויצאה חנם אין כסף המורה על היציאה בסימנים לפי מדרש רז"ל הוא לפי פשוטו זה על היציאה בשביעית וביובל ולא על היציאה בסימנים וכאלה רבים ולכן יחוייב לומר שהמפרשים כלם לא יכוונו בפירוש התורה רק לישב המקרא יהיה כהלכה או שלא כהלכה:
פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם לפיכך פטר בו את הגנבה. פי' אבל ליכא למימר איפכא דפרשה ראשונה נאמרה בשומר שכר ושנייה בשומר חנם דמסתברא שנייה בשומר שכר שכן חייב בגניבה ואבידה וראשונה בשומר חנם שכן פטר בו את הגניבה דבריש פרק השואל פריך הגמרא בשלמא פרשה שלישית בשואל מפורש וכי ישאל איש מעם רעהו כו' אלא ראשונה בשומר חנם שנייה בשומר שכר איפוך אנא ומשני מסתברא שנייה בשומר שכר שכן חייב בגניבה ואבדה אדרבא נימא ראשונה בשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב כדכתיב אם לא ימצא הגנב וסמיך ליה על כל דבר פשע ישלם שני' ואוקימנא בפרק מרובה אם לא ימצא כמו שאומר אלא הוא עצמו גנבו ישלם שנים וכיון דחומרא הוא שדייה להך פרשתא אשומר שכר דאלו פרשה שנייה ליכא כפל דהא מיחיב ליה בגניבה ואבידה ומכי טעון נגנבה מחייב עצמו בקרן כבר תרצו בגמרא אפילו הכי קרנא בלא שבועה עדיפ' מכפילה בשבועה ופי' רש"י א"ה חמורה שנייה מראשונה דקרא בלא שבועה שהשנייה מחייבתו לשלם קרן משאמר נגנבה ואפילו לא נשבע לשקר היא חמורה מן הראשונה שפוטרתו מלשלם קרן אם לא באו עדים שהוא גנבה אע"פ שמחייבתו כפל לאחר שנשבע לשקר ויבאו עדים:
שבועת ה' תהיה ישבע שכן הוא כדבריו והוא לא שלח בה יד להשתמש בה לעצמו שאם שלח בה יד ואחר כך נאנסה חייב באונסיה. הוכרח לפרש פה קרא דאם לא שלח ידו דמיירי בשמוש לצרכו ולא בכללות שכולל השמוש והגניבה יחד כדלעיל משום דבש"ש לא שייך לישבע על הגניבה דאפילו נשבע שלא שלח בה יד לגונבה אלא שנגנבה על ידי אחרים אינו נפטר מלשלם שהרי הכתוב חייב לש"ש אפילי בגניבת האחרים כדכתיב ואם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו וכיון דלא שייך לפרש אותו אלא על השמוש לצרכו שאינה נכללת בו הטענה שטען מת או נשבר או נשבה ושבועת ה' דקרא אינו אלא לקיים טענתו יחוייב בהכרח לפרש שבועת ה' תהיה שישבע שכן הוא כדבריו כלומר ואז יפטר בטענת האונסים ואחר כך התנה ואמר ואימתי הוא פטור בשבועה שנשבע שמת או נשבר או נשבה אם לא שלח בה יד להשתמש בה לעצמו אבל אם שלח בה יד ואחר כך נאנסה חייב באונסיה ומפני שהוצרך לומר בפירוש שבועת ה' תהיה שישבע שכן הוא כדבריו כדי לקיים טענתו לא הוצרך לפרש ומת או נשבר או נשבה לפי דבריו כמו שאמר לעיל גבי וגונב מבית האיש לפי דבריו:
ולקח בעליו השבועה ולא ישלם לו השומר כלום. הוסיף מלת השבועה מפני שמלת ולקח הוא פועל יוצא וצריך פועל בהכרח גם הוסיף על לא ישלם מלת לו ומלת השומר כדי להודיע מי הוא המשלם ומי הוא המקבל מפני שהמובן ממאמר ולקח בעליו הוא שיקח הבעל השבועה ולא ישלם להיות שהנושא כל הפעולות הנמשכות הוא אחד ברוב המקומות גם הוסיף מלת כלום שלא נחשוב שפירושו לא ישלם הוא הכפל הנזכר למעלה אבל הקרן ישלם אותו:
ואם טרוף ישרף ע"י חיה רעה כדלקמיה ע"י זאב וארי ודוב ונחש. אבל חתול ונמיה ושועל משלם והוסיף וי"ו על מלת אם טרוף מפני שאמר למעלה הימנו ואם גנוב יגנב וכנגדו צריך לומר ואם טרוף יטרף:
יביאהו עד יביא עדים שנטרפה באונס ופטור ויהיה יביאהו עד כנוי ואחריו ידיעה כמו יביאה את תרומת ה' כאילו אמר יביא עד ופירוש עד בכל מקום שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד כדאיתא בסוטה ומה שפטרו הכתוב בשבועתו אינו אלא במקום שאין אנשים מצוים שם כדכתיב ומת או נשבר או נשבה אין רואה ותניא בפ' האומנין איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר ופירוש שנטרפה באונס ע"י חיה רעה אבל אם נטרפה ע"י חתול ושועל ונמיה אע"פ שהביא עדים שנטרפה חייב לשלם:
ומי לחשך לדון כן. פי' מי הוא שילחש לך באזנך לדון זה החילוק שבין ארי ודוב ונחש ובין חתול ושועל ונמיה הא סתמא כתוב קרא אם טרוף יטרף ואע"ג דכתיב הטרפה בה"א לחלק בין טרפה לטרפה אכתי ליכא למשמ' מיניה באי זה מין טרפה פטור ובאיזה מין טרפה חייב לפיכך הוצרכו חכמים ללמוד החלוק הזה מהיקשא דמת מה מיתה שאינו יכול להציל אף שבורה ושבויה וטרפה שאינו יכול להציל דהיינו ע"י ארי ודוב ונחש פרט לטרפה שהיא ע"י חתול ושועל ונמיה שיכול להציל:
בעליו אין עמו אם בעליו של שור אינו עם השואל במלאכתו. הוסיף מלת אם על מלת בעליו מפני שאחריו ואם בעליו עמו כמו שכתב אחר זה ואם בעליו עמו וכנגדו צריך לומר מקודם אם בעליו אין עמו גם הוסיף לומר בעליו של שור להורות שכנוי בעליו שב אל השור כלומר אל השאול הנרמז במלת וכי ישאל וכנהו בשם שור מפני שאין הפרש בין הפרשה הזאת לקודמת אלא שזה בשואל והקודמת בשומר שכר ואחר שהקודמת היא על שור או חמור תפורש גם זו על שור או חמור גם הוסיף לומר אינו עם השואל להורות שכנוי עמו שב אל השואל עם שהכנוי של בעליו שב על השור כאילו אמר אם בעל השור עם השואל להורות על מאמר אם בעל השור עם השואל שאינו ר"ל שיהיה בעל השו' עם השואל במקום א' כפי המובן ממנו רק פירושו שיהיה בעל השור מושאל או מושכר במלאכת השואל ל"ש באותה מלאכה שהשאיל לו בהמתו ל"ש במלאכה אחרת שמלת מלאכתו כוללת הכל כדתניא בפרק השואל שאל את הפרה ושאל בעליה עמה שכרה ושכר בעליה עמה שאלה ושכר בעליה עמה שכרה ושאל בעליה עמה אע"פ שהבעלים עושין מלאכה במקום אחר ומתה פטור ופירש רש"י במקום אחר שלא במקום הפרה ובלב' שתהא מלאכתו של שואל או של שוכר וזהו שפירש רש"י גבי ואם בעליו עמו בין שהוא באותה מלאכה בין שהוא במלאכה אחרת:
היה עמו בשעת שאלה אינה צריך להיות עמו בשעת שבירה ומיתה. בפרק השואל מפיק לה מקושיא דקרא אהדדי כתיב בעליו אין עמו שלם ישלם טעמא דליתיה בתרויהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא פטור וכתיב אם בעליו עמו לא ישלם טעמא דאיתיה בתרויהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא חייב הא כיצד היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבירה ומיתה היה עמו בשעת שבירה ומיתה צריך להיות עמו בשעת שאלה ופירש רש"י טעמא דליתיה בתרויהו שלא היה עמו לא בשעת שאלה ולא בשעת שבירה ומיתה דע"כ לרבי יאשיה אתרויהו קאי דרישא דקרא איירי בשאלה ושבירה ומיתה ועלה קאי בעליו אין עמו והכי קאמר בעליו אין עמו לא בזו ולא בזו כי היכי דמשמע ליה גבי אשר יקלל את אביו ואת אמו עד שיקלל שניהם אי לאו קרא דאביו קלל אמו קלל הכי נמי משמע ליה בעליו אי' עמו דהאי אין אתרויהו קאי אם אינו בזו ובזו שלם ישלם הא ישנו באחת מהן לא ישלם והכתיב ואם בעליו עמו לא ישלם דמשמע נמי אתרויהו אם ישנו בזו בזו לא ישלם הא איתיה בחדא מינייהו משלם הא כיצד על כרחיך לומר שיש בהן אחת שפוטרתו ויש בהן אחת שאינה פוטרתו שאלה עמו פוטרתו אף על פי שאין שבירה עמו שבירה עמו אינה פוטרתו עד שתהיה שאלה עמו ואם תאמר אימא איפכא כבר תרצו בגמרא מסתברא שאלה עדיפא שכן חייב במזונותיה על ידה ולרבי יונתן דאמר אשר יקלל את אביו ואת אמו משמע שניהם כאחת ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו רמינן נמי קראי אהדדי כתיב בעליו אין עמו שלם ישלם משמע דליתיה בתרויהו ומשמע נמי דאיתיה בחדא וליתא בחדא אלמא בין ליתיה בתרויהו בין איתיה בחדא וליתיה בחדא ישלם וכתיב אם בעליו עמו לא ישלם ומשמע דאיתיה בתרויהו ומשמע נמי דאיתיה בחדא וליתיה בחדא לא ישלם הא כיצד היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבירה ומיתה היה עמו בשעת שבירה ומיתה צריך להיות עמו בשעת שאלה:
אם שכיר הוא אם השור אינו שאול אלא שכיר. הוסיף השור להורות שהמתואר של שכיר הוא השור הנרמז במאמר וכי ישאל כדלעיל והאריך לומר אינו שאול אלא שפיר מפני שמאמר אם שכיר הוא מורה על שהשור השאול הנרמז בתחלת הפרשה הוא שכיר וזה לא יתכן כי השאול איך יהיה שכיר לפיכך הוצרך הרב לומר אם אינו שאול אלא שכיר לומר שכונת הכתוב במאמר אם שכיר הוא אינו רק לשלול המונח הראשון שהוא השאול לומר שאם לא היה שאול אלא שכיר דין אחר יש לו:
בא בשכרו ליד השוכר הזה ולא בשאלה ואין כל ההנאה שלו כו' עד ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין. הוסיף לומר ליד השוכר מפני שהביאה מורה על ביאת דבר בדבר והכתוב קצר בלשונו הוצרך לומר שבא ליד השוכר הרמוז במלת שכיר שאין שכיר בלא שוכר והוסיף לומר הזה כלומר הרמוז פה במלת שכיר ואמר ולא בשאלה להורות שאין כונת הכתוב פה להודיע שהשור הזה הגיע ליד השוכר בשכרו שזה אינו צריך שמאחר שהשור הזה הוא שכיר לא בא לידו רק ע"י שכרו אבל הכונ' בזה הוא להודיע הטעם למה לא יהיה דינו של זה כדין השואל להתחייב באונסין ואמר מפני שלא בא השור הזה לידו של זה בשאלה עד שיהיה כל ההנאה שלו שאז ראוי שיתחייב באונסין אבל השור הזה בשכרו בא לידו של זה וכיון שע"י שכרו נשתמש בו שאין כל ההנאה שלו אין ראוי שיהיה משפטו כשואל להתחייב באונסין ומפני שאין הכונה בזה רק לומר שאין ראוי שיהיה משפטו כמשפט השואל הוצרך לומר ולא בשאלה ולפי זה יהיה אם כן בא בשכרו הפוך שהיה ראוי להיות בשכרו בא כדי שיובן מזה ולא בשאלה ומפני שכונת בא בשכרו הוא לפטרו מן האונסין מאחר שבשכרו בא לידו ולא בשאלה אבל לא להודיע משפטו לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל אם משפטו כשומר חנם או כשומר שכר:
יפסוק לה מוהר. ולא מלשון מהירות דאם כן מוהר ימהרנה בפת"ח המ"ם מיבעי ליה שהרי המהירות בכל המקרא לא בא אלא מבניין פועל הדגש:
כמשפט איש לאשתו. ולא שיתננו מעכשו בדרך קנס דאם כן מאי אם מאן ימאן בלא מיאון נמי מהור ימהרנה לו כתיב שיתן לה המוהר מעכשיו: והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואינו אמת שהמפתה אם ישאנה אינו נותן קנס ואם יגרשנה אחר הנשואין אין לה עליו כלום מן התורה שהכתובה דברי סופרים היא. ואני תמה מאד על פה קדוש איך הוציא מפיו לומר ואיננו אמת על האור גלותינו שאילו נשתכח' התורה מישראל היה מחזירה בפלפולו וכי לא ראה המחלוקת שנפלה בין התנאים על כתובת אשה אם היא מן התורה או מד"ס והרב פסק כמ"ד שהכתובה היא מן התורה ועוד שממה שאמר שהמפתה אם ישאנה אינו נותן קנס נראה שהוא חושב שהרב סובר שהמפתה נותן קנס אפילו כשישאנ' ולא ידעתי מאין לו זה דאדרבה ממה שאמר יפסיק לה מוהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה משמע שאינו נותן לה עכשו כלום לשם קנס אלא פוס' וכותב בלבד שכשיגרשנה יתתנו לה כשאר כל הנשים דעלמא:
לא תחי' אלא תומ' בב"ד. לא כמו לא תחיה כל נשמה שהוא אזהרה לכל מוצאו שיהרגנו ואין צריך לא עדים ולא התראה ולא בית דין אבל עדיין לא הודיענו מיתתו מה היא אם בסייף דומיא דלא תחיה כל נשמה כרבי ישמעאל או בסקילה דומיא דאם בהמה אם איש לא יחיה כדרבי עקיבא:
יחרם יומת. וכמוהו כל אדם אשר יחרם מן האדם לא יפדה: אבל שאר עבודות כגון המכב' והמרבץ והמגפף והמנש' אינו במית'. פי' כשאין דרך עבודתם בכך אבל אם היה דרך עבודתם בכך כגון הפוער לפעור והזור' אבן למרקוליס חייב מיתה מה שאין כן זביחה וניסוך ושאר כל עבודות שבפנים שאף אם לא היה דרך עבודתן בכך חייבין עליהם מיתה: כי גרים הייתם אם הוניתו אף הוא יכול להונות' ולומר לך אף אתה מגרים באת. וזה אינו נופ' רק באונאת דברים ולא בגזלת ממון ולכן יהיה כי גרים הייתם שב אל לא תונו לבדו כאילו אמר וגר לא תונה כי יאמר גם אתה גר היית במצרים אבל אין לפרש כי גרים הייתם מפני שהייתם גרים כמו לא תתעב אדומי כי אחיך הוא שפירושו מפני שהוא אחיך. כי אין גרותכ' סבה שלא תוננו ולא תלחצנו כמו שאחוזתכ' סבה שלא תתעבנו:
אם ענה תענה אותו הרי זה מקרא קצר גזם ולא פי' ענשו כמו לכן כל הורג קין כו'. פי' אלו היה כתוב אם ענה תענה אותו אם צעוק יצעק אלי כו' היה כלו דבור אחד שאם תענה אותו הנה אם יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו אבל עכשיו שכתוב כי אם צעוק יצעק אלי שמלת כי היא נתינת טעם לדבור הקודם עכ"ל שהדבור הראשון הוא דבור חסר ומקר' קצר וכאילו אמר אם ענה תענה אותו סופך ללקות עליו ונתן טעם בזה ואמר מפני שאם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. וחרה אפי וגו' וכמוהו לכן כל הורג קין מקרא קצר הוא וכאילו אמר לכן כל הורג קין אעשה לו כך וכך עונש כי לא יתכן שיהיה דבק עם שבעתי' יוקם מפני שזה מור' על נקמת הבל מקין לא על נקמת קין מהורגו כמבואר בדברי למך לנשיו ועוד שאין זה תשובה למאמר והיה כל מוצאי יהרגני דאדרבה הוא סבת כל מוצאו יהרגהו מאחר שלא יוקם עד סוף שבעה דורות. והרמב"ן ז"ל כתב ואיננו נכון כי קשה בעיניו שיהיה ממקר' קצר בחסרון גדול כזה שאינו בכח המאמר כלל והוכרח לפרש לכן כל הורג קין שבעתים יוקם כל אשר יהרוג את קין שבעתים ממנו כי אעני' ההורג אותו שבע על חטאתו ועניין למך לנשיו הוא דבר לא הוזכר בכתוב בביאור ולכן הוסיף לומר גם העד שהביא לא יעיד כן וזה רחוק מאד שיזכיר הכתוב במאמר למך לנשיו לשון שבעתים יוקם קין שאינו מלשון שבעתים יוקם הכתוב למעלה ועוד מה יעשה בפסוק ויאמר דוד כל מכה יבוסי ויגע בצנור שקצר הכתוב ולא פי' מה יעשה לו וכאילו אמר כל מכה יבוסי ויגע בצנור אעשנו כאש ושר כמו שפירש בדברי הימים כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לרא' ולשר שזה החסרון אינו בכח המאמר כלל ועוד למה הוקשה בעיניו זה יותר ממה שפי' בפסוק אני ה' שכשהוא אומר אצל קיום מצות הוא כאלו אמר אני ה' נאמן לשלם שכר טוב וכשהוא אומר אצל עונש הוא כאילו אמר אני ה' נאמן ליפרע ואם ישיב בזה שמנהג לשון הקדש הוא לומר הגזום או ההבטחה בלשון אני ופירושו אני הוא שמנהגי תמיד לשלם שכר טוב למקיימי מצותי או אני הוא שמנהגי ליפרע מעוברי רצוני ואין זה צריך להיות בכח המאמר נשיב גם אנחנו בזה שמנהג לשון הקד' הוא לומר הגזום וההבטחה בלשון אם תעשה כך שכאשר לא יבא אחריו דבור דבק עמו יהיה פירושו אם תעשה כך אעשה כך אם לטובה כמו כל מכה יבוסי שפירושו אם תעשה כך שתכה היבוסי אעשה כך שתהיה לראש' ולש' ואם לרעה כמו כל הורג קין שפירושו אם תעשה כך שתהרוג את קין אעשה כך שאביא עליך עונש כך וכך ולא פי' ענשו וכן אם ענה תענה אותו אם תעשה כך שתענה האלמנה או היתום אעשה כך שאענישך בעבורם ולא פירש ענשו כאן ונתפרש אחר זה באם צעוק יצעק אלי:
חוץ משלשה וזה אחד מהם. והשנים האחרים ואם מזבח אבנים תעשה לי ואם תקריב מנחת בכורו'. ובמכיל' ר' ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשו' חוץ מזה ועוד שנים אם תקריב מנח' בכורי' חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשו' ת"ל תקריב את מנח' בכורי' חוב' ולא רשו' כיוצא בו אם כסף תלו' חובה אתה אומ' חובה או אינו אלא רשות ת"ל והעבט תעביטנו חובה ולא רשות וכבר פירשתי בפסוק ואם מזבח אבנים למה לא מנה בכללם גם כן ואם יהיה היובל ואם כופר יושת עליו:
עמי וכותי עמי קודם. במכילתא וכגון שהכותי בנשך דאל"כ למה לי קרא וכי תעלה על דעתך שישוה הכותי לישראל וכן כתב הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה מצוה להקדים הלואות ישראל בחנם להלואות כותי ברבית אבל אכתי איכא לאקשויי למה לי קרא ת"ל מנבלה דאמר קרא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ודרז"ל בפרק כל שעה ובפרק כל הבשר דלרבי מאיר נפקא ליה מאו דכתיב גבי או מכור לנכרי להקדים נתינה דגר למכירה דכותי ולר' יהודה לא צריך קרא סברא הוא זה אתה מצווה להחיותו כ"ש ישראל עם כותי וצ"ע: וזה משמעו אם כסף תלוה את עמי תלוהו לא לכותי. הוסיף מלת תלוהו מפני שלא יפול בלשון לומר ולא לכותי אם לא שיקדים מלה מורה על העשה וזהו אומרם בכל מקום לאו הבא מכלל עשה:
בל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלואה אלא שממשכנין את הלוה כשמגיע זמן ואינו פורע. ולפיכך כתב אחריו עד בא השמש תשיבנו לו אבל משכנו בשע' הלואתו אינו חייב להחזי' לו כדתניא בפ' המקבל המלו' את חבירו אינו רשאי למשכנו ואם משכנו חייב להחזיר לו ואם לא החזיר לו עובר בכל השמות הללו בד"א שמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלוואתו אינו חייב להחזיר לו ופרש"י דקרא בחובלו לאחר הלואה כתיב אבל היכא דאתיי' ניהליה לאו חובלו הוא:
עד בא השמש תשיבנו לו כל היום תשיבנו לו עד בא השמש וכבא השמש תחזור ותטלנ' עד שיבא הבקר של מחר. מפני שהמובן ממאמר עד בא השמש תשיבנו לו הוא שכל היום עד בא השמש יהא בידך ואז תשיבנו לו ואין הדבר כן שהרי בכסות יום הכתוב מדבר שצריך אותו ביום ולא בלילה כדתני רב שזבי בפ' המקבל עד בא השמש תשיבנו לו זו כסות לילה ופי' רבא זו כסות העשויה למשכן בלילה לפיכך הוצרך לפרש המקרא הזה כל היום תשיבנו לו עד בא השמש שפירושו כל היום יהיה מושב לו עד עת שקיעת החמה ובעת שקיעת החמה תחזור ותטלנה ויהיה בידך כל הלילה עד הבקר של מחר שבלילה אין העני צריך בו ואם תאמר מה תועלת למלוה מהמשכין הזה מאחר שאינו יכול להחזיק בו אלא בלילה כבר אמר זה ר"מ וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין מעיקרא ומשני שלא תהא שביעית משמיטתו ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו ופרש"י שלא תהא שביעית משמיטתו דנהוי משכונו בידו והמלוה על המשכון אינו משמט דמדמשכניה קנייה וכי מהדר ליה פקדון גביה ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו שלא ימות בעוד המשכן מוחזר לו ויהא מטלטלין אצל בניו של עני ומטלטלי לא משתעבדי לב"ח:
במה ישכב לרבות את המצע. ובמכילתא להביא עוד מצע:
אלהים לא תקלל הרי זו אזהרה לברכת השם ואזהרה לקללת דיין. אבל במכיל' שנינו אלהים לא תקלל למה נאמר לפי שהוא אומר ונוקב שם ה' יומת עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת"ל אלהים לא תקלל מ"מ דברי ר' עקיבא ר' ישמעאל אומר בדיינין הכתוב מדבר שנ' עד האלהים יבא דבר שניהם ויש לתמוה מהרב איך תפש דברי שניהם אחר שהם חולקים גם אונקלוס שתרגם אותו דייניא לא תקלל איך הניח דברי רבי עקיבא שהלכה כמותו מחברו ותפש דברי ר' ישמעאל לכן ל"ל לפרש שרבי עקיבא שאמר אלהים לא תקלל מכל מקום נראה שהוא סובר שהאזהרה הזאת היא כוללת אזהרת ברכת השם ואזהרת קללת הדיינין שלשון מ"מ יורה על זה ור' ישמעאל סובר שהאזהרה הזאת אינה לקללת הדיינים ולפיכך כתב רש"י ז"ל אזהרה לברכת השם ולקללת הדיינים כדברי ר' עקיבא שהלכה כמותו מחבירו וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל שזו האזהרה כוללות שתיהן ברכת השם וקללת הדינים ואנקלוס שתרגם אותו על קללת הדיינים אינו אלא מפני שעקר האזהרה ופשטה היא על קללת הדיינים אבל אזהרת ברכת השם הנכללת בה היא על צד הרמז לבד מפני שהשרש שבידינו הוא שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר חוץ ממילה ופסח וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות שזה הענין אשר יכנו אותו בברכת השם הנה העונש לעובר בו הוא מבואר בתורה והוא אמרו ונוקב שם ה' מות יומת ואולם האזהרה הזו לא באה בכתוב אזהרה מיוחדת בו לבדו אבל כוללת העניין הזה וזולתו והוא אמרו אלהים לא תקלל ודע שהיות המין הזה מן האזהרות על שני דברים או שלשה אינו מחויב שיהיה ממין לאו שבכללות בשביל שהכתוב כבר באר העונש בכל עניין ועניין מהם וידענו בהכרח שכל עניין מהם מוזהר ממנו ושהוא מצות לא תעשה ובעבור היות העקר אצלנו לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר נתפש אחר האזהרה בהכרח ופעמים יצא בהקש ופעמים יהיה בכלל דבר אחר ולא נקפיד אם תהיה האזהרה בביאור או בא' משני אלו הדברים בפרט או בכלל ודע זה:
מלאתך חובה המוטלת עליך כשתתמלא תבואתך להתבשל והם הבכורים. במכילתא וכאילו אמר חובת מלאתך לא המלאה עצמה שהיה התבואה בכללה ולא ידעתי למה לא פי' מלת מלאתך על הבכורים שהם ממהרים להתמלאת ולהחבשל תחלה ויהי' פירושו מלאת' הראשונה שיותר נכון הוא לפרש מלאתך הראשונה שהוא בכח המאמר ממה שיפר' חיבת מלאתך שאינו בכח המאמר:
ודמעך התרומה. במכילתא וממה שאמר ואיני יודע מה לשון דמע נראה שהוא סובר שמה שאמר במכילתא ודמעך זו תרומה שפירש דמע תרומה ולכן כתב ואינו יודע אבל אם היה סובר שפירוש מלת דמע הוא תבואת הזרע כמו שנראה מפסוק פן תקדש המלאה הזר' אשר תזרע ותבואת הכרם שתרגם אותו אנקלוס דילמא תסתאב דמע ארעא דתזר' ועללת כרמה שמלת תבואה פעם באמרת בכלל לתבואת הזרע ולתבוא' הכרם כתבואת גורן וכתבואת יקב ופעם בפרט על תבואת הכרם לבדה ואז נקראת תבואת הזרע בלשון הקדש מלאת הזרע ובלשון ארמי דמע דזרע אלא היה כותב ואיני יודע מה לשון דמע אבל אם היה מפרש המכילתא שפי' ודמעך זו תרומה כמלת מלאת' שתרג' אותו בכורך שאינה מורה על הבכורים עצמ' רק על התבואה המתמלא' תחלה כפי הנראה מהמכילתא שאמרו מלאתך אלו הבכורים הנטלין מן המלאה שפירושו חובת מלאתך אף כאן פי' דמעך חובת דמעה שפירושו התרומה הנטלת מן תבואת הזרע הנקרא דמע לא היה אומר ואיני יודע כו' ומה שאמרו זו תרומה ולא אמרו זו תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני שכלן נכללין בחובת הדמע יש לומר מפני שמלת דמעך דומה למלת מלאתך שמלאתך מורה על הבכורים שהם חובה לכהנים ולא ללויים כך דמעך מורה על התרומה שהיא חובה לכהנים ולא ללוים אבל הה"נ מעשר ראשון ומעשר שני וראיה על זה שהרי בפירוש לא תאחר אמרו במכילתא והביאו גם רש"י ז"ל שלא תקדים מעשר שני לראשון ולא ראשון לתרומה ולא תרומה לבכורים ואם היה פי' דמעך מורה על התרומה בלבד אין להוציא מזה אלא שלא יקדים תרומה לבכורים אף על פי שאין זו ראיה געורה דדילמא כלהו ילפ' מתרומה דמאחר שהקפידה תורה על הסדר התרומה והבכורים שלא יקדים המאוחר לקודם הה"נ יש להקפיד על כל השאר שלא יקדי' המאוחר לקודם:
בכור בניך תתן לי לפדותו ה' סלעים מן הכהן. לא שתתנהו לי שיהיה הוא עצמו קדש שהרי כבר פירש הכתוב בפרשת קרח אך פדה תפדה את בכור האדם כו' ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים.
שבעת ימים יהיה עם אמו זו אזהרה לכהן. לא למקדש שהרי המחוסר זמן אין פסולו אלא להקרב' כדכתיב ומיו' השמיני והלאה ירצה ולא קודם זה וההקרבה בידו של ישראל אינו אלא בידו של כהן ואזהרתו היא הלאו המצא מכלל עשה דוהיה ז' ימי' תחת אמו ומיום הח' והלאה ירצה ולא קודם זה ולאו הבא מכלל עשה עשה ולפיכך אין לוקין עליו:
ביום הח' תתנו לי יכול חובה לבו ביום. פי' יכול דוקא ביום הח' תתנו לי ולא קוד' הח' ולא אחריו ויחוייב מזה שיהיה פי' תתנו לי חובה שהרי על הבכור בהמה שהוא בר הקרבה קאי ואם יהיה פי' תתנו לי רשות ולא חובה מתי יקריבנו או דילמא ביום השמיני לאו דוקא אלא מיום שמיני ואילך קאמר ולא נכתב שמיני אלא למעוטי קודם שמיני ויהיה פי' תתנו לי שאתה רשאי להקריבו משמיני ואלך נאמר כאן כו' וכך שנינו במכילת' אין לי אלא שמיני משמיני והלאה מניין ומשמע דכל עצמו אינו אלא לפרש ביום השמני דקרא אם הוא ביום השמיני דוקא או משמיני ואילך ולא לפרש אם תתנו לי הוא רשות או חובה אך מפני שהמתחייב משמיני דוקא שיהי' פי' תתנו לי חובה והמתחייב משמיני ואילך שיהיה פי' תתנו לי רשאי תפש רש"י המתחייב משמיני דוקא שהוא החובה ואמר יכול חובה וה"ק אלו לא נאמר קרא דומיו' השמיני והלאה ירצה ה"א מאי וביום השמיני שמיני דוקא שאז על כרחך לומר שהוא לחובה דאל"כ מתי יקריבנו השתא דאתא קרא דמיום השמיני והלאה ירצה דילפינן בג"ש דשמיני שמיני מה להלן משמיני ואילך אף כאן משמיני ואילך על כרחינו לומר דקרא דוביום הח' אינו לחובה אלא לרשות ויהיה משמעו וביום השמיני אתה רשאי ליתנו לי ולא קודם לכן:
ואנשי קדש תהיון אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות הרי אתם שלי. אבל במכילתא שלפנינו אינו כתוב בו אלא רבי ישמעאל אומר כשאתם קדושים הרי אתם שלי ושתי נוסחאות יש בידו ושניהם שוים ושמא רש"י ז"ל פירש זה מעצמו ואף על פי שאמרו כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה והביאו גם רש"י ז"ל בפרשת קדושים לא יחוייב מזה ההיפך לומר כל מקום שאתה מוצא קדושה הוא גדר ערוה ומפני שכתוב אחריו פה סמוך לו ובשר בשדה טרפה לא תאכלו הוכרח לפרש קרא דואנשי קדש פרושים משקוצי נבלות וטרפות וכאילו אמר אם אתם אנשי קדש תהיון לי הוסיף מלת אם כדי שיהיה תתנו לי חיוב המאוחר מן הקודם ולולא זה יהיה כלו צווי שתהיו אנשי קדש ושתהיו לי ומה שהוסיף עוד ואם לאו אינכם שלי שלא היה צריך לזה שהרי כל התורה כלה הוא מכלל לאו אתה שומע הן הוא מפני שאין כונת זה המאמר רק על הלאו היוצא ממנו לומר שאם לא תהיו פרושים משקוצי נבלות וטרפות לא תהיו שלי שזהו ענשם לו לומר שאם תהיו פרושים תהיו שלי כי יש כמה דברים שבין תעשום ובין לא תעשום לא ארחיק אתכם מלהיות שלי:
ובשר בשדה אף בבית כן. ובמכילתא אין לי אלא בשדה בבית מניין תלמוד לומר נבלה וטרפה הקיש זה לזה מה נבלה לא חלק בה בין בית לשדה אף טרפה כן:
ובשר דתליש מן חיוא בשר שנתלש על ידי טריפות זאב או ארי מן חיה כשרה או בהמה כשרה בחייה. פירש הבשר שנתלש מן הבהמה או מן החיה בעודה בחייה ע"י טריפת החיות אף על פי שאותה בהמה וחיה היא כשרה הרי הוא אסור באכילה לא שנא נתלש ממנה בהיותה בבית לא שנא נתלש ממנה בהיותה בשדה:
