אם זרחה השמש עליו דמים לו. לפי הפשט כשבא בלילה הוא בא על דעת להרוג בעל הבית שאינו ירא משום אדם ולמחר ישכים ויברח על זו אין לו דמים ומותר לבעל הבית להורגו דמי שבא להורגך השכם להורגו ואם זרחה השמש עליו שהאיר היום ודאי לא בא להרוג ויש לו דמים אם יהרגנו בעל הבית:
כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. פרשה ראשונה בשומר חנם לכך מזכיר בה כסף או כלים שדרך אדם לשומרם בחנם ושנייה בשומר שכר ולכך מזכיר בה חמור או שור או שה שדרך למוסרם לרועה לשומרם בשכר:
אם טרוף יטרף. פי' באונס יביא עדים שנטרפה באונס ונפטר וה"ה אם נשבה או מת יביא עדים ויפטר וכשטוען שנטרף אם אין עדים ישבע ויפטר ששניהם דינם שוה ונפטר בעדים ואם אין עדים נשבע ונפטר אלא הזכיר עדים בטרפה לפי שדבר הכתוב בהווה שדרך להיות בו עדים שהרועה יקרא עליו מלא רועים כאשר יבוא הארי לטרוף אבל המיתה והשבירה הוא בבית לכך לא הזכיר להם עדים. ור' אברהם פי' יביא עד שיביא קצת מן הטרפה כגון שתי כרעים או בדל אזן להיות לו לעד שנטרף:
מהר ימהרנו לו לאשה. פי' הרמב"ן ישלח לה סבלונות כלי כסף וכלי זהב ובגדים לצרכי החופה והנישואין והוא מגזרת מהרה חושה לפי שהוא דבר הראשון הנמהר בנישואין כי החתן ממהר ומקדים לשלוח לפניו המנחה ההוא ואחרי כן עושה חופה. ואמר בלשון הזה ולא אמר שיקחנה לו לאשה כי אין מצוה עליו שישאנה אלא אם ירצה ואם לא ירצה לישאנה ישלח מוהר כי פסלה בעיני הבחורים ויצטרך אביה להרבות לה מתן והם לא יתנו לה לכך ראוי שיתן לה הוא. ואמרו רבותינו שמוהר המפתה קצוב חמשים כסף כמו האונס אין ביניהם אלא שהאונס לא יוכל לשלח' כל ימיו ומפתה תלוי גם בו אם ירצא לישא אותה והטעם לפי שדרך הבחורים לפתות בנות גדולים על כן לא יהא חוטא נשכר שישאנה בעל כרחה ומ"מ גם היא חטאת שנתפתית לו לכן לא החמירה עליו שישאנה בעל כרחו ודי לו בקנס הלכך כל אחד מהם מעכב אבל האונס דרך בני הגדולים לאנוס בנות הקטנים הלכך קנסו הכתוב להיות לו לאשה בעל כרחו אם תרצה ומ"מ היא ואביה יכולין לעכב שאינו נכון שישאנה בעל כורחם ויעשה עמם שתים רעות וגם לפעמים שתהי' נכבד' ממנו על כן משפט הישר שיהיו הנישואין בידם ולא בידו שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבעלי זרוע. ודין שניהם אינו אלא בנערה ולא בבוגרות כדכתיב בהדיא באונס נערה והכא לא הוצרך נערה למעט בוגרות דפשיט' שהוא פטור שהרי אין קנסה לאביה אלא לעצמה והרי מדעתה עשה אבל באונס הוצרך למעט בוגרות שלא תאמר ישלם לה הקנס כיון שאנסה בעל כרחה אלא שגזירת הכתוב היא שפטור והטעם כי בעמדה על דעתה תשמור עצמה מן אונס:
מכשפה לא תחיה. בשאר חייבי מיתות כתיב מות יומת שאינו אלא מצות עשה להורגם ובכאן הזהירה תורה לא תחיה שהוא בלאו שלא נחיה אותה כלל והטעם שהיא טמאת השם רבת המהומה שהרשעים נפתים אחריה תמיד וכן החמיר במיתת המסית לומר לא תחמול ולא תכסה עליו וברוצח ולא תקחו כופר לנפש רוצח הכל לפי גודל החטא ולא פי' הכתוב מיתתה לומר שאם היא תעשה בכשפיה שלא יוכלו להמיתה ימיתוה בכל מיתה שיוכלו:
זובח לאלהים. פתחות הלמ"ד מורה על האלהים הידועים שמזהיר עליהם במקום אחר: יחרם. פי' במיתת ב"ד. ואמר בזה הלשון מפני שזבח לחרם דכתיב שקץ תשקצנו כי חרם הוא ואמר יהי' חרם כמוהו ואפשר שכולל הזובח והנזבח הכל יהי' חרם רומז לאיסור תקרובת ע"ז בהנאה. וכתב הרמב"ן והנכון פתחות הלמ"ד שהם מלאכי מעלה ונקראין אלהים בהרבה מקומות ואומר בלתי לה' לבדו שהרבה יחשבו לעשות רצון הקב"ה במה שזובחים למלאכיו שיהיו הם אמצעיים להפיק להם רצון השם מאתו וכאלו הם זובחים לאל ולמשרתיו לכן אמר בלתי לה':
כי גרים הייתם בארץ מצרים. פי' הרמב"ן הוכשרו כל הגרים בעבור היותינו גרים בארץ מצרים. והנכון בעיני שהזהיר לא תונו את הגר שתחשוב כי אין לו מציל זכור כי גרים הייתם בארץ מצרים והצלתי אתכם משם כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם כח ואצילנו מידך וכן אלמנה ויתום לא תענון כי אשמע צעקתם כי כל אלה אינם בוטחים בנפשם ועלי יבטחו ועלי מוטל להצילם ובמקום אחר פי' יותר ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם פי' אתם ידעתם את נפש הגר שנפשו שפלה ובכל עת צועק אל השם כאשר צעקתם אלי והושעתי אתכם:
כל אלמנה ויתום לא תענון. אפי' היא עשירה כי נפשה שפלה ודמעתה מצוי' ואמר לשון רבים ופי' ר' אברהם כי עונש הרואה שמענין אותה ושותק כעונש המענה:
אם ענה תענה אותו. על כל יחיד מכם:
והיו נשיכם אלמנות. בעונש האלמנה וצעקתה: ובניכם יתומים. בעונש היתום. ואין זה כשאר חייבי מיתות בידי שמים שנאמר בהם ומתו בו כי יחללוהו על כן לא מנוהו בסנהדרין עם אלו שבמיתה אלא עונשו שיהרג במלחמה או בחרב אויב: אם ענה תענה אותו. פי' רש"י גזם ולא פירש עונשו והא דכתיב בתרי' והרגתי אתכם וגו' זהו עונשו של הצועק אבל עונש על מי שאינו צועק לא פי' כלום. והרמב"ן כתב ואינו נכון ופי' הוא כי במקום אם יצעק אלי מיד אשמע צעקתו וכפל הלשון לחזק הענין לומר כי מיד בצעקה כל דהו אשמע צעקתו והטעם אתה לוחצו בעבור שאין לו עוזרים הנה נענה יותר מכל כי שאר אנשים יטרחו לבקש עוזרים ואולי לא ימצאו וזה בצעקתו בלבד נושע בה' וינקום ממך:
ושמעתי כי חנון אני. שלא תאמר לא אחבול שמלת הצדיק אבל שאינו של צדיק אחבול על כן אמר כי חנון אני ושומע אפי' צעקת שאינו הגון כל מי שמתחנן אלי. וי"מ והיה כי יצעק אלי להתפלל לפני על הטובה שעשית לו כענין שנאמר ושכב בשמלתו וברכך ושמעתי תפלתו כי חנון אני ואברכך:
אלהים לא תקלל. אזהרה שלא יקלל הדיין אע"פ שחייבו בדין: ונשיא בעמך לא תאור. שלא יאור המלך אם הענישו במשפט ולאו דוקא מלך אלא הה"נ כל בעל שררה אפי' אינו מצד המלכות כגון ראש סנהדרין ששררתו מצד מעלת התורה:
מלאתך. כתב הרמב"ן מצינו מלאה גבי זרע פן תקדש המלאה הזרע וכתיב נמי כמלאה מן היקב והיינו תירוש ויצהר דכתיב והשקו היקבים תירוש ויצהר ונראה שפירו' השדה והכרם נקרא תבואה בעבור שמביאין אותם כאחד אל הבתים ונקרא ג"כ אסיף דכתיב וחג האסיף ולכך נקראין מלאה כי לאסוף הדבר וקיבוצו נקרא מילוי דכתיב אשר יקרא עליו מלא רועים פי' קיבוץ רועים. ועוד יתכן שנקראים מלאה בכינוי לברכה שממלאים הגרנות בר והיקבים תירוש ויצהר: ודמעך. פי' תירוש ויצהר מלשון שדומין לדמעת העין כשיורד טפין טפין. ור' אברהם פי מלאתך הוא תירוש שמרוב לחותו יתמלא ממנו הכלי מיד ודמעך הוא היצהר שיורד מעט טיפין טיפין: לא תאחר. דרשו רבותינו ז"ל שלא לשנות הסדר. ולפי הפשט בא להזהיר שלא לאכול ממנו קודם שיתקן אותו פי' לא תאחר מליתן תרומותיו ומעשרותיו אלא תתנם קודם שתאכל ממנו וסמך לו בכור בניך שדומה לו כמו שזה ראשית התבואה כך הוא ראשית פרי הבטן:
ואנשי קודש. לכך הזכיר קדושה כי עד עתה דבר במשפטים ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכלים פתח ואנשי קודש ראוי הוא שיאכל האדם מה שיחיה בו שאין האיסור במאכלים רק הטהרה בנפש שיאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות לנפש לכד אמר ואנשי קדש תהיון לי כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו שלי ראויים לדבקה בה' שאני קדוש ולא תגעלו נפשותיכם בדברים המתועבים:
