פסוקי דזמרה בכל יום
בפרקנו מתחיל רצף של מזמורים המכונים פסוקי דזמרה.
אמרו בגמרא: "אמר ר' יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום", ומקשים שם: "איני (=האמנם) והאמר (=והרי אמר) מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף". ומתרצים: "כי קאמרינן בפסוקי דזמרה", שבפסוקי דזמרה יקיים לגמור את ההלל בכל יום. אבל אין לקרוא בכל יום את 'פרקי הלל המצרי' (תהילים קיג-קיח).
וצריך ביאור משום מה נקרא "מחרף ומגדף". ומה ההבדל בין קבוצות פרקים אלו, עד שאת פסוקי דזמרה יש מעלה לומר בכל יום, ואילו באמירת הלל החמירו כל כך בגנות אלו שאומרים אותו בכל יום, והרי שניהם מלאים בשבחי הקב"ה.
פסוקי דזמרה – על הנהגת העולם בדרך הטבע
ונראה לבאר שיש הבדל מהותי בין פסוקי דזמרה לבין ה'הלל המצרי' של ימים טובים.
פסוקי דזמרה הם שבחי ה' יתברך כמלך העולם, א-להי העולם המנהיג את כל הבריאה בכל עת תמיד, ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. וכפי שפותחים את פסוקי דזמרה בברכה: "ברוך שאמר והיה העולם... ברוך מרחם על הארץ, ברוך מרחם על הבריות...". וכך הוא תוכן כל פסוקי דזמרה: "פּוֹתֵ֥חַ אֶת־יָדֶ֑ךָ וּמַשְׂבִּ֖יעַ לְכָל־חַ֣י רָצֽוֹן׃"(תהילים קמה טז); "יְ֝-הוָ֗ה מַתִּ֥יר אֲסוּרִֽים׃ יְ-הוָ֤ה ׀ פֹּ֘קֵ֤חַ עִוְרִ֗ים"(תהילים קמו ז-ח); "נוֹתֵ֣ן לִבְהֵמָ֣ה לַחְמָ֑הּ"(תהילים קמז ט); "אֵ֣שׁ וּ֭בָרָד שֶׁ֣לֶג וְקִיט֑וֹר ר֥וּחַ סְ֝עָרָ֗ה עֹשָׂ֥ה דְבָרֽוֹ׃"(תהילים קמח ח).
הסיבה לאמירת פסוקי דזמרה בכל יום היא שהאדם רואה בכל יום את התחדשות מעשה הבריאה, איך הקב"ה מנהיג את עולמו בחסד ובריותיו ברחמים, וכל חלקי ההנהגה הם פלאי פלאות המעוררים הילול ושבח. וכאשר האדם משכים בבוקר, ואל מול עיניו מתגלה הדר הבריאה במלוא יפעתה, הרי הוא רואה את הנס התדירי של הבריאה, והוא משתאה לנוכח הופעת הדר כבוד מלכותו בעולם. ומיד הרי הוא אומר שירה לפניו ומשבחו ומפארו. וכיוון שהתפעלות זו של ראיית מלכות ה' על העולם מתעוררת בכל יום, משום כך ראוי לומר הילול זה בכל יום, כלשון חז"ל: "יהי חלקי עם גומרי הלל בכל יום".
'הלל המצרי' – על הנהגת ניסית לצורך ישראל
לעומת פסוק דזמרה, 'הלל המצרי', הנאמר במועדי ה', "הַ֭לְלוּ עַבְדֵ֣י יְ-הוָ֑ה הַֽ֝לְלוּ אֶת־שֵׁ֥ם יְ-הוָֽה׃", ההילול בו הוא על הנהגת ה' באופן ההנהגה המיוחד לעם ישראל. תוכן הלל זה מתייחס למאורעות הניסים היוצאים מגדרי הטבע.
הלל על הניסים המיוחדים אינו נאמר בקביעות, שהרי אין ניסים אלו נוהגים באופן קבוע ותדירי, ואין סיבה מחודשת בכל יום המעוררת את רגשי הלב להלל את ה' על כך. רק בזמנים המיועדים לכך מתעוררים לרגשי הילול על הניסים והנפלאות המיוחדים שבהנהגת הבורא עם ישראל.
האומר הלל בכל יום מתעלם מהניסים שבכל יום
ובזה יובן הטעם שמי שאומר את ההלל על הניסים בכל יום נחשב ל"מחרף ומגדף".
כי הנה לאמיתו של דבר הקב"ה עושה תמיד בכל עת ובכל שעה מעשי ניסים ונפלאות עד אין מספר, והיינו הפעולות והגבורות שבכל יום: שהקב"ה יוצר אור ובורא חושך; מוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה; ומאיר לעולם כולו; ומחדש בטובו מעשה בראשית; מעלה עננים; ומוריד גשמים; זן ומפרנס לכל בשר; פותח ומשביע לכל חי רצון; מצמיח חציר לבהמה; ממליך מלכים; מצמיח ישועות; בורא רפואות. וכל זה הוא הביטוי למלכותו בכולם, איך שהוא מנהיגו ברצונו ומחולל בו פעולות כפי שעולה במחשבה לפניו.
והנה כל אלו הם ניסים עצומים ואותו נפלאים, שאינם פחות מקריעת ים סוף ושאר הניסים הגדולים. וכמו שכתב הרמב"ן:
הנה מעת היות עבודה זרה בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר... ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה "ויעשו אדם כדגי הים"(חבקוק א יד), שלא ישגיח הא-ל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו "עזב ה' את הארץ"(יחזקאל ח יב). וכאשר ירצה הא-להים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל ביטול הדעות האלה כולן, כי המופת הנפלא מורה, שיש לעולם א-לוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול... ולכן יאמר הכתוב במופתים "למען תדע, כי אני ה' בקרב הארץ"(שמות ח יח), להורות על ההשגחה כי לא עזב אותם למקרים כדעתם... אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה... ומן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזירת עליון.
(רמב"ן שמות יג טז)
ואדם שכל הילולו ושבחו לה' יהיה מאמירת הלל שעל הניסים הגלויים, הרי הוא מגלה דעתו בזה כאילו חס וחלילה כל הפעולות התמידיות אינם ממעשי ה' שראוי להלל ולשבח עליהן, ונמצא שמסתלק ממלכות ה' בעולם ומקצץ בנטיעות של אמונת השגחתו התמידית בתחתונים, ולכן הרי זה מחרף ומגדף.
וכתב רבינו יונה:
...שטעם הדבר הוא מפני שעיקר קריאת הלל הוא על כל צרה וצרה שלא תבוא על הציבור, ואנו אומרים אותו באותה שעה כמו שאמר דוד על הצרות שעברו עליו. וכשאומר אותו בכל יום נראה כמי שאומר שאין הקב"ה עושה נפלאות בכל יום, ולפיכך קורא הניסים שעברו כבר. ונמצא שמחרף ומגדף כלפי מעלה. אבל תהילה לדוד, שיש בו גם כן מעתיד, וממה שעושה בכל יום, אמרו שיאמר אותו בכל יום ומובטח לו שהוא בן העולם הבא.
(תלמידי רבינו יונה ברכות כג.)
ועל פי האמור נראה שכוונתו במה שכתב "עושה נפלאות בכל יום", היינו ההנהגה התמידית של העולם כרצון ה', שהיא בעצמה נפלאת וניסית, וכמו שכינה זאת הרמב"ן: "ניסים נסתרים". ועל הנהגה זאת באים פרקנו והפרקים הבאים, להלל על שבחי מלכותו והנהגתו היומיומית, ומי שמתעלם מכך הרי הוא מחרף ומגדף.