למדנו שלמד נח תורה. דאל"כ מנא ידע טהורין וטמאין בההיא שעתא מי הוו אבל בזבחי' פרק פרת חטאת תרצו בזה אמר רב חסד' העבירום לפני התיבה וכל שהתיב' קולטתו טהור ור' אבהו אמר הבאי' כתיב שבאו מאליהן ולא ידעתי למה הניח הרב דברי הגמרא ותפס דרך אחרת:
האנשים לבד והנשי' לבד שנאסרו בתשמיש המטה. נראה לי שבוש הוא שנפל בספרי' שמפני שראו גבי ובאת אל התיב' אתה ובניך ואשתך וגו' שפירוש האנשי' לבד והנשי' לבד חשבו שכמו כן ראוי לפרש זה אצל הפועל דחד טעמ' הוא ואין הדבר כן שהרי גבי צא מן התיב' אתה ואשתך תמצא אחריו ויצא נח ובניו ואשתו האנשי' לבד והנשי' לבד ואין זה לאסור התשמיש אלא לאורחא דמלתא בלבד להזכיר האנשי' לבד והנשי' לבד דדוקא גבי צווי דאשכחן גבי ביאתן אל התיב' שצוה האנשי' לבד והנשי' לבד וגבי יציאתן צוה האנשי' עם הנשי' דרשו בו רז"ל מה שדרשו אבל בספור מה שעשה נח מעצמו לעול' הוא מזכיר האנשי' לבד והנשי' לבד בין לגבי ביאתו לתיב' בין לגבי יציאתו ממנ' משום אורחא דמילתא ולכן בפרק חלק ובב"ר לא תמצא שדרז"ל זה אלא גבי צוויו של נח בין בצווי ביאתו בין בצווי יציאתו אבל גבי ויבא נח או ויצא נח שהוא ספיר בעלמא לא דרשו כלום מפני שדרך הספור תמיד לתפוש האנשי' לבד והנשים לבד:
באו אל נח מאליהן. דאל"כ הובאו מיבעי לי' וכך אמרו בב"ר מובאים אין כתיב כאן אלא והבאים מאליהן הן באין והא דכתיב שני' מכל תביא אל התיב' והדר כתיב שנים יבואו אליך אין לפרש יבאו על ידי המביאים כי היכי דל"ת קראי אהדדי דאיכא למימר הא דכתיב תביא דמשמע שהוא עצמו המביאן בהכנסתן אל התיב' קמיירי דתביא אל התיב' כ' והא דכ' יבאו דמשמע שבאו מאליהן בביאתן שבאו אליו מהמדברות ומהיערי' קמיירי דיבאו אליך כ' ולא אל התיב' שלא הלך לצוד אותם במדברות וביערות וכך אמרו בב"ר אמר לי' נח להקב"ה וכי קניגי אנא אמר לי' לא איכפת לך מובאי' אין כתיב כאן אלא והבאים מאליהם הם באים:
כלם הושוו במנין זה שמן הפחות הי' שנים. דאי לא תימא הכי קשיא מן הבהמ' הטהור' תקח לך שבעה שבעה:
רבי אליעזר אומר זה מרחשוון רבי יהושע אומר זה אייר. אין לפרש דטעמיה דרבי אליעזר הוא משום דסבירא ליה בתשרי נברא העולם ונמצא שהחדש השני הוא מרחשון שהוא שני לבריאת עולם וטעמיה דרבי יהושע הוא משום דסבירא ליה בניסן נברא העולם ונמצא שהחדש השני הוא אייר שהוא שני לבריאת עולם דאם כן היכי פריך הגמרא בפרק קמא דר"ה בשלמא לרבי יהושע היינו דכתיב שני אלא לרבי אליעזר מאי שני ואמאי קא משני שני לדין ולא שני לבריאת עולם ועוד היכי מצו לפרושי מאי שני שני לבריאת עולם וכי בריאת העולם בתשרי של שנת ת"ר לנח היה עד שיהיה אותו מרחשון שני לבריאת העולם והלא אין שום מרחשון שני לבריאת העולם אלא אותו מרחשון של שנה ראשונה שבו נברא העולם אבל מה שתירצו אליבא דרבי אליעזר מאי שני שני לדין אתא שפיר שפירושו שני לגזרת המבול כמו שפירש רש"י שני לדין שנגזרה עליהם גזרה בתשרי שלפניו ומה שלא אמרו שהוא שני לר"ה של שנות עולם שהרי לר' אליעזר בתשרי נברא העולם כבר תירצו התוספות נהי דלענין השנים ראוי למנות מתשרי לענין מנין החדשים אין מונין ממנו לקרות למרחשון שני דלחדשים ניסן ראשון. ויש מפרשים דטעמיה דרבי אליעזר הוא משום דסבירא ליה שבחדש תשרי נברא העולם ועל כרחו שיהיה גם כן ראש למנין שנות עולם ושנות הדורות ולפיכך הוכרח לומר שהחדש השני הוא מרחשון שאם תאמר שהוא אייר שהוא שני לחדשים יהיה החדש השביעי שנחה בו התיבה חדש תשרי ותהיה שנת אחת ושש מאות לחיי נח והוה ליה למכתב ותנח התיבה באחת ושש מאות שנה לחיי נח בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש כמו שאמר ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים ורבי יהושע שסובר שבניסן נברא העולם על כרחו לומר שהחדש השני הוא אייר שהוא שני לשנות העולם ולשנות הדורות ולמנין החדשי' שמכיון שבריאת העולם לדידיה היה בניסן אי אפשר שיהיה מנין שנות העולם ושנות הדורות מתשרי. ושבוש הוא בידם שהרי חכמי ישראל מונים למבול כרבי אליעזר ולתקופה כרבי יהושע כדתניא בפ"ק דר"ה ופרש"י שנות נח ובריאת עולם ושנות הדורות מונין תחלת השנים מתשרי ולאו משום דס"ל בתשרי נברא העולם אלא דתשרי ר"ה לשנים ובניסן נברא העולם כדקתני ולתקופה כר' יהושע שכשמונין תקופת החמה והלבנה מונין מניסן לומר שבניסן נבראו ובתחלת ליל ד' שמשה החמה בניסן שמע מינה שאין מנין שנות הדורות נמשך אתר בריאת העולם. אבל הנכון בעיני הוא שרבי אליעזר סובר שמנין שנות הדורות הוא מתשרי ולפיכך פירש בחדש השני הוא מרחשון ומאי שני שני לדין שא"ת שהוא אייר ומאי שני שני לחדשים הוה ליה למכתב ותנח התיבה באחת ות"ר שנה בחדש השביעי שכבר נכנסה השנה האחרת כמו שכתב גבי חרבו המים ור' יהושע סובר שמנין שנות עולם ושנות הדורות הוא מניסן שבו נברא העולם ולפיכך פירש בחדש השני הוא אייר שהוא שני לחדשים ושני לדין:
נבקעו להוציא מימיהן. לא כסתם בקיעה בכל מקום המורה על קלקול הנבקע ושבירתו אבל הבקיעה הזאת היתה לתגבורת המעיינות שעל ידי הבקיעה הוציאו את מימיהן ולכן גבי וארובות השמים נפתחו לא פירש כלום גם יתכן שפירש זה להודיע שפי' ויהי הגשם על הארץ הורידו את מימיהם בבקיעת המעיינות ולא שהוא מאמר בפני עצמו:
יהיו גשמי ברכה. לרוות את הארץ להולידה ולהצמיחה:
היו למבול. למחות את כל היקום אשר על פני האדמה:
בכ"ח בכסלו לרבי אליעזר. או בכ"ח בסיון לר' יהושע ונקט לרבי אליעזר משום דחכמי ישראל מונין למבול כר' אליעזר כדלעיל דאל"כ למה לא אמר או בכ"ח בסיון לרבי יהושע כמו שאמר גבי בראשון בא' לחדש חרבו המים שהוא תשרי לר' אליעזר או ניסן לר' יהושע אבל לא משום דסבירא ליה כותיה שבתשרי נברא העולם שהרי חכמי ישראל מונין למבול כר' אליעזר אף על פי שסוברים כר' יהושע שאמר בניסן נברא העולם:
בעצם היום הזה למדך הכתוב כו'. בב"ר דאל"כ ביום הזה מיבעי ליה דומיא דביום הזה דלעיל מיניה ולכן כל מקום שנאמר בעצם היום הזה דרשו בו רז"ל כל אחד לפי מקומו:
דבוק הוא צפור של כל מין כנף לרבות חגבים. דאל"כ יהיה פירושו כל צפור שהוא כל כנף ואין הצפור כנף אלא בעל כנף או כל צפור וכל כנף ואין הכנף מהבאים אל התיבה רק הצפור הבעל כנף ומה שהוצרך הכתוב לומר צפור של כל מין כנף לכלול גם החגבים הוא מפני שהחגבים אינם בכלל צפור סתם רק בכלל צפור בעל כנף:
הגין עליו שלא שברוה כו'. דאל"כ מאי ויסגור ה' בעדו הרי כבר עשה התיבה ונכנס בתוכו כמו שצוהו כדי להנצל על ידה אלא עכ"ל שזהו מה שאמר לו מתחלה והקימותי את בריתי ובאת אל התיב' ולולי זה לא תוכל כדלעיל אבל בב"ר לא דרשו בזה כלום מפני שסמכו על המדרש והקימותי את בריתי הרומז לזה והרב ז"ל גלה שהמדרש של והקימותי את בריתי רומז לזה ויהיה פי' ויסגור ה' בעדו שקיים והחזיק הסגר התיבה בשבילו שלא הניח שום א' לשבר אותה:
סגר כנגדו מן המים. סגירתו היא שלא תשבר מתוקף המים:
משוקעת היתה במים י"א אמה. כדלקמן פי' ולכן אל יקשה עליך על שלא הורמה מעל הארץ עד סוף מ' יום מפני שכל עוד שלא עלו המים מעל הארץ רק פחות מי"א אמה כובדה היה גובר על המים וכשעלו המים על הארץ יותר מי"א אמה גברו המים על כובד התיב' והרימוה מעל הארץ:
ויגברו מאליהן. שהרי כבר פסקו הגשמים מסוף מ' יום כמו שמוכיחים המקראות שאחר זה ואם כן עכ"ל שהתגבורת הזה שהוא אחר המ' יום כפי סדר המקראות לא היה רק ממימי התהום שהיו עולין מאיליהן שאין לומר שהתגבורת הזה הי' בתוך הארבעי' ואמר וירבו המים בעבור וישאו את התיבה וחזר ואמר ויגברו בעבור ותלך התיבה על פני המי' וחזר ואמר עוד והמים גברו מאד מאד בעבור ויכסו כל ההרים וכלם בתוך הארבעי' כי כתוב אחר זה ויגברו המים על הארץ ק"נ יום ועכ"ל מאליהן גברו שאין סברא לומר שהתגבורת הראשון היה ממימי המבול והשני ממימי התהום:
למעלה של גובה כל ההרים. לא למעלה של שטח הארץ כי קודם זה ויכסו כל ההרים הגבוהים שהם כמה אלפים אמות משטח הארץ:
נשמה של רוח חיים. לפי דעתי שהגירסא היא נשימה של רוח חיים מענין התנשמות הכולל כל בשר אשר בו רוח חיים לא נשמה שהנשמה הוא שם מיוחד לנשמת האדם העליונה כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ופרש"י עשאו מן העליוני' ומן התחתוני' הגוף מן התחתוני' והנשמה מן העליונים ולכן ויפח באפיו נשמת חיים ולא בבהמה חיה ועוף שאין להם נשמה אלא נפש חיה ומפני שכל אשר נשמת רוח חיים באפיו הכתוב פה כולל העוף והבהמה והחיה והשרץ וכל האדם הוכרח לפרש שהנשמה הזאת היא מלשון נשימה שהיא כוללת הכל:
ולא דגים שבים. בפ' חלק ובב"ר וצ"ל שלא היו אלה בכלל כי השחית כל בשר ושמא לזה כוון רש"י באומרו כי השחית כל בשר אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן ואלו דגים לא קאמר דאי לא תימא הכי מאי שנא הני אף ע"ש שאין מזה ראיה גמורה דדילמא תנא ושייר כמו ששייר השרץ:
וימח לשון ויפעל. מבנין הקל על משקל ויחד ויחן רק שהם עומדים וזה יוצא:
ואיננו לשון ויפעל. מבנין נפעל כמו וימחו מן הארץ כי אחריו את המורה על הפעול ויחוייב בהכרח שיהי' וימח פועל יוצא:
והוא מגזרת ויפן ויבן. פי' ממשקלם אך מפני שהחי"ת מאותיות הגרון נפתח המ"ם להרחיב כמשפט:
כל תיבה שסופה ה"א כו'. פי' אף על פי שמלת ויפן ויבן בחסרון הה"א דומין למלות וישב וירד באותיותיהן מ"מ אלה שסופן ה"א מתחלפות מאותן שאין סופן ה"א בנקוד שאותן שסופה ה"א כשיבא וי"ו יו"ד בראשן נקוד היו"ד בחירק ואותן שאין סופן ה"א כשיבא וי"ו יו"ד בראשן נקוד היו"ד בצרי:
גונח וכוהה דם. בב"ר דאל"כ אך למה לי והלא כל אכין ורקין מיעוטין ואין כאן מאומה למעט אלא כשנאמר שנח עצמו היה ממועט מחיותו שהיה גונח וכוהה דם והיה חציו בריא וחציו חולה:
