מזמור מימי מלחמת יואב בארץ בני עמון, מוקדש לדוד
לְדָוִ֗ד מִ֫זְמ֥וֹר נְאֻ֤ם ה' לַֽאדֹנִ֗י שֵׁ֥ב לִֽימִינִ֑י עַד-אָשִׁ֥ית אֹ֝יְבֶ֗יךָ הֲדֹ֣ם לְרַגְלֶֽיךָ:
(תהילים קי א)
בשמואל (ב יא) מסופר כי דוד שלח את יואב ללכוד את ארץ בני-עמון ופניו לא הלכו בקרב; ובפרק שלאחריו, בסופו, מסופר בנוגע למלחמה זו כדברים האלה:
וַיִּלָּ֣חֶם יוֹאָ֔ב בְּרַבַּ֖ת בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־עִ֥יר הַמְּלוּכָֽה׃ וַיִּשְׁלַ֥ח יוֹאָ֛ב מַלְאָכִ֖ים אֶל־דָּוִ֑ד וַיֹּ֙אמֶר֙ נִלְחַ֣מְתִּי בְרַבָּ֔ה גַּם־לָכַ֖דְתִּי אֶת־עִ֥יר הַמָּֽיִם׃ וְעַתָּ֗ה אֱסֹף֙ אֶת־יֶ֣תֶר הָעָ֔ם וַחֲנֵ֥ה עַל־הָעִ֖יר וְלָכְדָ֑הּ פֶּן־אֶלְכֹּ֤ד אֲנִי֙ אֶת־הָעִ֔יר וְנִקְרָ֥א שְׁמִ֖י עָלֶֽיהָ׃ וַיֶּאֱסֹ֥ף דָּוִ֛ד אֶת־כָּל־הָעָ֖ם וַיֵּ֣לֶךְ רַבָּ֑תָה וַיִּלָּ֥חֶם בָּ֖הּ וַֽיִּלְכְּדָֽהּ׃
(שמואל ב יב כו-כט)
המשורר, המדבר אל דוד בשם ה', התווה לפניו מראש דרך זו: "שֵׁ֥ב לִֽימִינִ֑י" - כלומר, הישאר בירושלים, כי ירושלים היא העיר איווה ה' למושב לו, ודוד השוהה שם הוא בבחינת יושב לימין ה'; "עַד-אָשִׁ֥ית אֹ֝יְבֶ֗יךָ הֲדֹ֣ם לְרַגְלֶֽיךָ" - זאת אומרת: עד שינחל יואב נצחון מוחלט, כי רק אז יגיע תור דוד לעשות תבוסת האויב שלמה.
ותפס הציור "הֲדֹ֣ם לְרַגְלֶֽיךָ" מפני שהוא מדמה את דוד יושב, והיושב זקוק להדום לרגליו; על דרך זה בישעיהו: "השמים כסאי והארץ הדום רגליי"(ישעיה סו א).
מַטֵּֽה-עֻזְּךָ֗ יִשְׁלַ֣ח ה' מִצִּיּ֑וֹן רְ֝דֵ֗ה בְּקֶ֣רֶב אֹיְבֶֽיךָ:
(תהילים קי ב)
הכוונה: אם גם פניך לא ילכו בקרב, יִשְׁלַ֣ח לך ה' עזרתו מקודש לרדות ולמשול באֹיְבֶיךָ.
עַמְּךָ֣ נְדָבֹת֮ בְּי֪וֹם חֵ֫ילֶ֥ךָ בְּֽהַדְרֵי-קֹ֖דֶשׁ מֵרֶ֣חֶם מִשְׁחָ֑ר לְ֝ךָ֗ טַ֣ל יַלְדֻתֶֽיךָ:
(תהילים קי ג)
מדבר בשבח חיילות דוד: "עַמְּךָ֣ נְדָבֹת֮ בְּי֪וֹם חֵ֫ילֶ֥ךָ".
"בְּֽהַדְרֵי-קֹ֖דֶשׁ" - ביום שאתה מאסף חיל למלחמה עַמְּךָ֣ מתנדב בהדרת-קֹ֖דֶשׁ לעזור במערכה.
"מֵרֶ֣חֶם מִשְׁחָ֑ר" - מרחם טבועה דרישה פנימית זו בקרב כל אחד ואחד, והעד: "לְ֝ךָ֗ טַ֣ל יַלְדֻתֶֽיךָ" - כי גם רכים בשנים העומדים עוד בגיל הילדות הם בין המתנדבים בעם.
מהלשון בתהילים: "אם הרגם ודרשוהו ושבו ושחרו א-ל"(תהילים עח לד) מוכח שלשון "דרישה" ולשון "שחר" משותפים בהוראותיהם; ועיין בפירושי לישעיהו, שביארתי שם כוונת הלשון: "אשר אין לו שחר"(ישעיה ח כ) הכתוב שם גם כן על דרך זו.
נִשְׁבַּ֤ע ה' וְלֹ֥א יִנָּחֵ֗ם אַתָּֽה-כֹהֵ֥ן לְעוֹלָ֑ם עַל-דִּ֝בְרָתִ֗י מַלְכִּי-צֶֽדֶק:
(תהילים קי ד)
הכוונה: נִשְׁבַּ֤ע ה' וְלֹ֥א יִנָּחֵ֗ם כי אַתָּֽה תכהן בתור מלך לְעוֹלָ֑ם - אתה וזרעך אחריך, בעבור שאתה מלך צֶֽדֶק [ואולי נאמר זה כנגד החשש כי יואב, נוחל הניצחון, יסב לב העם אליו להמליכו תחת דוד].
[תפס כינוי "כֹהֵ֥ן" במקום הכינוי הרגיל "מלך", והמילים "דברת" ו"מלך" באו בייתור י' : "דִּ֝בְרָתִ֗י, מַלְכִּי" לרמז עוד כי בדבר ה' מלכות דוד נכונה כמלכות מלכי צדק מלך ירושלים, שנשא התואר "כהן לאל עליון" ומלכותו נמשכה עד כיבוש דוד מדור לדור, כי "זוהי אחת מדרכי המליצה בתנ"ך להשתמש במילה בהוראתה הרגילה הבולטת בשעה שיש גם רמז דק על הוראה שניה הבלתי שכיחה"(מר דוד ילין בפירושו על איוב); ופה דרך מליצה זו נוגעת לא אל מילה אחת בלבד כי אם אל קבוצה שלמה של מילים].
אֲ-דֹנָ֥י עַל-יְמִֽינְךָ֑ מָחַ֖ץ בְּיוֹם-אַפּ֣וֹ מְלָכִֽים: יָדִ֣ין בַּ֭גּוֹיִם מָלֵ֣א גְוִיּ֑וֹת מָ֥חַץ רֹ֝֗אשׁ עַל-אֶ֥רֶץ רַבָּֽה: מִ֭נַּחַל בַּדֶּ֣רֶךְ יִשְׁתֶּ֑ה עַל-כֵּ֝֗ן יָרִ֥ים רֹֽאשׁ:
(תהילים קי ה-ז)
"אֲ-דֹנָ֥י עַל-יְמִֽינְךָ֑" - כאשר יצאת באחרונה למלחמה על ארם וה' על ימינך לעזרך [כאשר דוד יושב בירושלים אופן הציור הוא כי הוא יושב לימין ה' (פסוק א'), וכשהוא יוצא למלחמה נהפך אופן הציור - שה' הוא על ימינו], מָחַ֖ץ ה' אז בְּיוֹם-אַפּ֣וֹ מְלָכִֽים, כי כן נאמר שם: "ויראו כל המלכים עבדי הדדעזר כי נגפו לפני ישראל..."(שמואל ב י יט); כן גם עתה במלחמתך נגד בני עמון יָדִ֣ין בַּ֭גּוֹיִם ה', ושדה המלחמה כבר מָלֵ֣א גְוִיּ֑וֹת של הרוגי בני עמון, וכבר מָ֥חַץ ה' רֹ֝֗אשׁ האויב עַל-אֶ֥רֶץ רַבָּֽה, בסביבות רבת בני עמון, אשר הוכה שם האויב במלחמה.
"מִ֭נַּחַל בַּדֶּ֣רֶךְ יִשְׁתֶּ֑ה" - כבר הפסיק יואב החיבור בין רבה ובין "עיר המים", אשר שמה מעיד עליה כי בה היו המעיינות המספיקים מים לרבה, ויואב, כמובא שם (שמואל ב יב כז-כח), לכדה לפני הלכד רבה על ידי דוד, וצבא האויב החסר מים "מִ֭נַּחַל בַּדֶּ֣רֶךְ יִשְׁתֶּ֑ה" - בדוחק ובלחץ, "עַל-כֵּ֝֗ן יָרִ֥ים רֹֽאשׁ?!" - בתמיהה ובהיתול (באירוניה) כלומר - כלום יש לאויב במצב כזה עוד תקוה להתעודד ולאמץ כח במלחמה?!