גאולת ישראל וגאולת העמים

מהו נושאו של הפרק, ומה הוא בא ללמדנו?

הפרק שלפנינו מחולק לשלושה בתים, כל אחד בן שלושה פסוקים המובחנים ביניהם בציון הזמן. הבית הראשון (פסוקים א–ג) קורא לשיר לה' שיר חדש בעקבות הנפלאות שאירעו בעבר. בית זה מתאר את גאולת ישראל וישועתם לעיני הגויים כולם; הבית השני (פסוקים ד–ו) נכתב בציווי (הווה) והוא קורא לכל הארץ לשמוח על גאולתם זו של ישראל; הבית השלישי (פסוקים ז–ט) הוא בלשון עתיד ומתאר את השמחה שתהיה בעולם בשעה שיבוא הקב"ה לשפוט את בריותיו בצדק ובמישרים. 

לכאורה הפרק עוסק בשמחה על גאולתם של ישראל ועל הנפלאות שהקב"ה עשה להם בדרך גאולתם. אולם פירוש זה לא מסביר את הקריאה לעמים לשמוח בשמחתם של ישראל על גאולתם. מה עניין גאולת ישראל לעמים ומפני מה עליהם לשמוח בנפלאות שעשה הקב"ה לישראל, וכיצד השמחה על המשפט שייערך בעתיד קשורה לשמחה על הנפלאות שעשה הקב"ה לישראל?

כדי לענות על שאלות אלה ננסה לברר מהי מסגרת הזמן עליה מדובר בפרק או במילים אחרות: מתי בעבר אירעו האירועים המתוארים בבית הראשון של המזמור, ומתי יקרו האירועים המתוארים בבית השלישי של המזמור.

שלושה הסברים מצאנו בפירוש הזמן בו אירעו הנפלאות שעליהם אנו שרים שיר חדש ומודים לקב"ה על ישועתו: 

במדרש (מדרש תהלים בובר צג א-ה) נמנה הפרק שלנו עם אחד-עשר מזמורים שאמרם משה רבנו כנגד אחד עשר שבטים. נמצא שהשבח הנאמר במזמור הוא על גאולת מצרים שהייתה משופעת בנסים ובנפלאות ובה גאל ה' את עמו בידו החזקה ובזרועו הנטויה: "הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ", וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו במפלת המצרים בים סוף, כמתואר בסופה של שירת הים: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ (שמות טו יד–טז). אלא שבניגוד למתואר בפרקנו, לא רק שאין כאן קריאה לעמים להיות שותפים בשמחתם של ישראל אלא העמים כולם נמלאו פחד מעוצמת הניסים שאירעו לישראל. 

ההסבר השני נמצא בדברי הגמרא (מגילה יא.), שם פירשו שהפרק נאמר על ימי מרדכי ואסתר: " 'וראו כל אפסי ארץ את ישועת א-להינו' – אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת א-להינו? בימי מרדכי ואסתר". ואולי כוונת הגמרא לא רק לנס ההצלה מידו של המן הרשע, אלא לתקופה כולה, בה שבו ישראל מגלות בית ראשון לארצם. שיירות הגולים השבים לארצם היו דבר חדש בתולדות העמים. זו הפעם הראשונה בה עם שהוגלה מארצו, שב לארץ ממנה גלה לאחר שלושה או ארבעה דורות של גלות. הגויים שהתבוננו בשיירות הגולים השבות לארץ, ורשעי הגויים המוכים ביד היהודים בימי מרדכי ואסתר, הם אפסי ארץ שראו את ישועת ה'. פלא של השיבה לארץ ונסי הצלה מכל המפריעים והמעכבים, ובראשם המן האגגי, הם הסיבה לשמחה ולהודאה. 

הקריאה לגויים להשתתף בשמחתם של ישראל על שיבתם לארצם ועל גאולתם היא מפני שגאולת ישראל לא נתפסה בעיני השבים כעניין פרטי של עם ישראל, אלא כתחילת גאולת העולם כולו, כדברי הרד"ק כאן: "אפילו האומות יש להם להריע ולשמוח בישועת ישראל, כי תהיה תשועה לכל העולם, שלא תהיה עוד מלחמה בין גוי לגוי"(רד"ק תהילים צח ד). השבים קוראים לאומות לא להרגיש מאוימים מהפלא של שיבת העם לארצו אלא להיות שותפים בו מתוך תקווה שגם הם יזכו להגאל ממצבם ההווה מכוח גאולתם של ישראל. אלא שלא זכינו, ותקוותם של השבים לא התקיימה. חרב לא עברה מן הארץ ועדיין שקוע העולם בסבל המלחמות שבין גוי לגוי. 

ההסבר השלישי נמצא בפירושו של רש"י: "שירו לה' – על שם העתיד". שירה זו נאמרת על גאולת העתיד בה ייגאל עם ישראל. מדרך הנביאים לדבר על העתיד להיות בלשון עבר כדי להביע את אמונתם המוחלטת בהתקיימות נבואתם. פלא הגאולה והישועות הכרוכות בה ייעשו לעיני העמים כולם, אך אין גאולת ישראל מכוונת כלפי עם ישראל בלבד אלא כלפי העולם כולו. לכן מוזמנים אף הגויים להיות שותפים בשמחה על גאולת ישראל, שהיא המפתח לגאולתם הם. המשפט הנזכר בסוף הפרק הוא גילוי הטוב הצפון לצדיקים לעת הגאולה: "ויהיה הטוב לצדיקים והרע לרשעים"(רד"ק תהילים צח ט), והוא השלב האחרון בגאולת העולם כולו, בו ישפוט ה' בין הטובים לרעים וייתן לטובים את שכרם. השמחה על המשפט היא המשך ישיר לשמחה על גאולתם של ישראל, שהטוב המקווה לעמים כולם יצמח ממנה. 

נמצא שהנושא של המזמור הוא גאולתם של ישראל הכוללת בתוכה את גאולת האומות ואת גאולת העולמים כולם. במהרה בימינו.

  באדיבות מכללת אורות ישראל, מתוך הספר "מאורות תהילים"