שפתח את הרחם תחלה אמר תחלה מפני שכל בן פותח רחם הוא והכתוב קראה בסתם פתיחה מפני שהיא עיקר הפתיחה ופטר שם דבר הוא והיה לו לומר פטר פחיחת הרחם תחלה אך מפני שבכור סמוך אל הפטר שפירושו הבכור של פתיח' הרחם ואין הבכור של פתיחה אלא הפתיחה של בכור לפיכך הוצרך לומר שפתח את הרחם להורות לנו בזה שהמכוון מסמיכות הבכור אל הפטר הוא הבכור שפתח את הרחם:
לי הוא לעצמי קניתיה על ידי שהכתי בכורי מצרים. פי' שע"י שהכתי כל בכורי מצרים בין בכורי' מן האב בין בכורים מן האם ונצולו בכורי ישראל קניתים לעצמי שיהיו מקודשים לי אף אם לא יקדישום כדכתיב כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם ועד בהמה וכך שנו במכילתא יכול אם הקדישו מקודש ואם לאו אינו מקודש ת"ל לי הוא מ"מ הא מת"ל הזכר תקדיש כדי שתקבל שכר וכן צ"ל כאן קדש לי כל בכור כדי שתקבל שכר ומפני שאין הבכורים נכרים רק הבכורי' מן האם לפיכך לא היה הצווי הזה רק על בכורי פטר רחם לבדם אף על פי שכלם קנויים לו על פי שורת הדין ויחסר מלת כאילו אמר כי לי הוא אף אם לא תקדיש:
זכור את היום הזה למד שמזכירין יציאת מצרי' בכל יום. נראה לי שהוציא זה ממלת זכר שהוא לשון הווה שפירושו תהיה זוכר זה תמיד כי זכור על משקל צרור שפירושו עליכם לאייב:
כל שבעה גוים במשמע. ובמדרש תנחומא ה' עממין שהן שבעה וזהו הקרוב לפשוטו של מקרא שהרי הפרשת הזאת היא הפרשה שלמעל' והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן יי' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבו' הזאת ולא נשנית כאן אלא בשביל דבר שנתחדש בה כדלקמן וביאת הארץ סתם היא כל ארץ ז' עממים לא ארץ ה' עממים בלבד ושם כתוב כאשר דבר שפירושו במאמר והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב וכן דרז"ל והיכן דבר והבאתי והארץ אשר נשבע לאבות אינה של ה' עממים בלבד גם אחר זה כתוב והיה כי יביאך אל ארץ הכנעני והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת שהיא הפרשה הקודמת לה אלא שהקודמת היא באינו יודע לשאול וזאת היא בתם שאינו יודע להעמיק בשאלתו כדלקמן וארץ הכנעני סתם כוללת הכל לא ארץ ה' עממים בלבד. ומה שטען הרמב"ן ז"ל ודעת רז"ל שהיתה ארץ של ה' עממין לא של שבעה עממין אין דעת כל החכמים שוה בו שהרי במדרש תנחומא אמרו בהדיא ה' שהן שבעה ובמכילתא שנו אל ארץ הכנעני בארץ ז' עממין הכתוב מדבר אתה אומר כן או אינו אלא בארץ ה' עממין הכתוב מדבר הרי אתה אומר נא' כאן ביאה ונא' להלן ביאה מה להלן בארץ ה' עממין שהן ז' במקום אח' הכתוב מדבר אף כאן בארץ ה' עממין שהן ז' במקום אח' הכתוב מדבר ומה שטען עוד שאין טעם להזכיר רובם ויניח קצתם בכלל הכנעני הנה גדול מזה כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל האמורי והחתי והפריזי והכנעני החוי והיבוסי שהזכיר כל הששה והניח הגרגשי לבדו בכלל הכנעני ואין להשיב בעבור שהוא פנה ואין להלחם בו כי אין בזה הפסוק רמז למלחמה כלל כי פירוש והכחדתיו מן הארץ שיגורש משם כמו עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך שהוא מורה על הגרוש כי כן כתוב ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי כו' ועוד ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם ומפורש במקום אחר הנני גורש מפניך את האמורי והכנעני והחתי והפריזי והחוי והיבוסי:
ואחת ממשפחות כנען היתה שלא נקרא לה שם אלא כנעני. ופי' ולא שהוא שם כולל כל הנשארים שלא הוזכרו בכתוב דא"כ אין נכתב הכנעני במקום שנזכר בו כל הז' משפחות אחר שאין שם צורך לכלול בו משפחות רבות:
וביעקב הוא אומר הארץ אשר אשה שוכב עליה. במכילתא פי' ושם כתוב כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי אח אשר דברתי לך שפירושו לצרכך שמה שהבטחתי לאברהם על זרעו לך הבטחתי כדפרש"י שם ובפרשת וישלח וא"כ השבוע' שעשיתי לאברה' דכתיב ביום ההוא כרת יי' אברהם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ כאילו נשבעתי אותה ליעקב אבל בפרשת וארא גבי וגם הקימותי את בריתי אתם כתב רש"י ז"ל ליעקב אני אל שדי פרה ורבה וגו' ואת הארץ אשר נתתי וגו' מפני שאין כונת רש"י שם להודיע השבועה רק ההבטחה באל שדי כדפרישי' ולכן לא הביא שם המקרא הזה מפני שאין מן המקרא הזה ראיה על הבטחתו שהיא באל שדי רק על השבועה:
החלב זב מן העזים והדבש זב מן התמרים. וכאילו אמר ארץ של זיבת חלב ודבש שפירושו ארץ שהעזיה שבה זבים חלב והתמרים שבה זבים דבש לא שהארץ זבת חלב ודבש כמ"ד חלב זה חלב ההרים כדכתיב יטעו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב ודבש זה דבש יערות כדכתיב ויבא העם אל היער והנה הלך דבש כו' דההוא דרשא בעלמא הוא אך הדקדוק ימאן זה כי זבת הוא פועל בינוני או תואר לא שם גם יתכן לפרש דברי רש"י ז"ל דה"ק וכי הארץ זב חלב ודבש אלא שהחלב זב מן העזים והדבש זב מן התמרים ונעשים על הארץ נהרות של חלב ודבש ונגרים עליה ונמצא שהארץ זבת חלב ודבש:
את העבודה הזאת של פסח. לא של קדושת הבכור:
עשה יי' לי רמז תשובה לבן רשע. במכילתא דאל"כ לי למה לי היה די לומר בעבור זה עשה יי' בצאתי ממצרים וה"ק והגדתי למי שאינו יודע לשאול שבעבור שנקיים מצותיו ית' כגון פסח מצה ומרור הללו ודומיהן עשה הש' מה שעשה מהאותו' והנסים בעבור צאתי ממצרים שבי"ת בצאתי כבי"ת ויעבוד יעקב ברחל וכן כתוב ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם אני יי' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרי' להיות לכם לאלהים ומפני שהתשוב' הזאת היא תשובה גם לשאלת הרשע דלעיל כתב במלת לי לרמוז לי ולא לו כלשון שאמר הוא לכם ולא לו:
נשבע לך והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי. במכילתא שמאחר שאמר להם והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי הרי אמר להם שאותה שבועה של האבות בעבורכם היתה ואין הפרש שישבע לאבות בעבור הבנים או שישבע לבנים עצמם אך קשה דאם כן אין כאן כי אם שבוע' אחת ופעם תקרא שבוע' האבות מצד שעשה אותה להם ופעם תקרא שבועת הבני' מצד היותה בעבורם והכתו' אומר אשר נשבע לך ולאבותיך משמע שנשבע שבועה אחת לאבות ושבועה אחרת לבנים ושמא י"ל שאמר זה בחלוף הצדדי' שנשבע בעבורך ואותה שבוע' היתה עם אבותיך אבל הוי"ו אינו מתיישב כלל שהיה לו לומר כאשר נשבע לך לאבותיך שפירושו שנשבע בעבורך לאבותיך:
תהא בעיניך כאילו נתנה לך בו ביום. במכילתא דאל"כ ונתנה לך למה לי הרי כבר אמור והיה כי יביאך:
לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים. שהמצרים בכללם נמשלו לחמורים כדכתיב ותזני אל ארץ מצרים אשר בשר חמורי' בשרם:
נותן שה לכהן. ופטר חמור מותר בהנאה והשה חולין לכהן שהשה הנתון לכהן נכנס במקום פטר חמור ליאסר בהנאה אלא הרי הוא כחולין שאם רצה אוכלו בכל מקום או מוכרו או מאכילו למי שירצה אפילו לכותי:
ולא נחם נהגם. פירוש שמ"ם נחם הוא מ"ם הכנוי ולא למ"ד הפועל כמ"ם חל"ם ופי' המלה מעניין הנהגה ולא מעניין מנוחה:
כי קרוב הוא ונוח לשוב. פירוש מפני שקרוב הדרך בכל מקום היא סבה ללכת בה ולא סבת המניע' מללכת בה ופה הוא ההיפך עד שהוצרכו בעלי הדרש והמפרשים להוציא המאמר ממשמעו שהמפרשים אמרו כי קרוב הוא אף על פי שקרוב הוא ובעלי הדרש אמרו כי קרוב הוא הדבור של אם תשקור לי ולניני ולנכדי שהשביעו אבימלך לאברהם אבינו שעדיין נכדו קיים ומדרשות אחרות כאילו בא הרב לפרש שהוא כמשמעו כי קרוב הוא ונוח לשוב שאף על פי שהקרוב מועיל בענין ההליכה מזיק בעניין החזרה שבמעט חרטה ישובו ולכן לא נחם משם וכך שנו במכילתא ובמדרש ר' תנחומא כי קרוב הוא קרוב הדרך לחזור למצרים. ומה שטען הרמב"ן ז"ל שאם היה כדברי הרב היה כי אמר אלהים מוקדם ויאמר הכתוב ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי אמר אלהים כי קרוב הוא פן ינחם העם הנה טענתו היא על רז"ל עם שאינה טענה מפני שמאמר כי אמר אלהים כי קרוב הוא הוא מאמר בטל מפני שקרבת הדרך היא מהדברים הנמצאים חון לנפש ולא תפול עליו כי אמר אלהים ואם ישיב שמאמר כי אמר אלהים הוא דבק עם פן ינחם העם אם כן אין תועלת בהפוך ואם כיון על מלת כי פעמיים שלדברי הרב היה ראוי לומר כי קרוב הוא ואמר אלהים פן ינחם העם מאחר שכל זה הוא סבה אחת והוא סבת מניעת הליכתם משם מה שאין כן עם ההפוך שאז יפורש כי אמר אלהים שקרוב הוא ופן ינחם העם גם זו איננה טענה מפני שהכי הראשון שפירושו מפני שנוח לשוב למצרים היא סבת מניעת הליכתם משם והכי השני הוא סבא הסבה ולמה לא נחם אלהים מהדרך אשר הוא צוח לשוב למצרים כי אמר אלהים שמא יתחרטו בראותם מלחמה ושבו מצרימה:
כגון מלחמת וירד העמלקי והכנעני אם הלכו דרך ישרה היו חוזרין ומה אם כשהקיפן דרך מעוקם כו'. פי' לאו בסתם מלחמה קמיירי שהרי ראו מלחמת עמלק ולא חזרו אף על פי שהיו קרובים למצרים ואין הבדל שם בין דרך ישרה לדרך עקומה ואין להשיב מפני שאין תועלת בחזרתם כי ילחם בחזרתם כמו שכתב הרמב"ן ז"ל כי היו חוזרין אחר שנצחו המלחמה כמו שחזרו ח' מסעות אחר שנצחו מלחמת הכנעני מלך ערד מפחדם ממלחמות אחרות אלא עכ"ל דלאו בסתם מלחמה קמיירי אלא כגון מלחמת וירד העמלקי והכנעני שאם הלכו דרך ישרה ודאי היו חוזרין מק"ו ומה אם כשהקיפן דרך מעוקם אמרו נתנה ראש אפילו משמועתו של עמלק בלבד מפי המרגלים וכ"ש מהמלחמה עצמה אם הוליכן בפשוטה על אחת כמה וכמה ואף על פי שבשמועתו של עמלק לא חזרו אלא אמרו ואין ללמוד מהק"ו הזה אלא שאם הוליכן בפשוטה עאכ"ו שהיו אומרין שלא היו חוזרין מכל מקום הסברא מוכחת שאילו הוליכן בפשוטה מאחר שאמרו נתנה ראש היו חוזרין ויש נוסחאות שכתוב בהן כגון מלחמת העמלקי והכנעני ומפרשין אותו על מלחמת הכנעני מלך ערד שלבושיה' כלבושי עמלקיים ולשונם כלשון כנען והיו מסופקים אם הם עמלקים או כנענים שחזרו לאחוריהם שמנה מסעות דמסתמא לא חזרו לאחוריהם אלא אחר שאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה ואינו נכון שאם כן למה לא עשו הק"ו מחזרתם עצמה לומר אם כשהקיפם דרך מעוקם חזרו לאחוריהם ח' מסעות אם הלכו דרך ישרה עאכ"ו. ועוד שבמכילתא כתוב בפי' זו מלחמת העמלקי והכנעני שנאמר וירד העמלקי והכנעני:
יחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב. שכל לשון ניחום שבמקרא לשון מחשבה אחרת הוא שנהפך ממחשבתו הראשונה אל מחשבה אחרת כמו שפירשו בפסוק וינחם יי' כי עשה את האדם אף כאן יתהפכו ממחשבתן הראשונה שהיתה לצאת ממצרים ויתנו לב לשוב ואחר זה ושבו מצרימה ומה שלא פירש המלה הזאת קודם בראותם מלחמה כסדר הכתוב הוא מפני שפן ינחם העם דבק עם ושבו מצרימה כי אחר החרטה חזרה לא שיפסיק בין החרטה לחזרה מאמר בראותם מלחמה והנה גלה לנו הרב עם מה שפירש תחלה בראותם מלחמה ואחר כך פן ינחם העם שסדר הכתוב הוא זה:
הסיבן מן הדרך הפשוטה לדרך העקומה. אין הכונה לומר שמפני שדרך המדבר היא עקומה נאמר בה ויסב מלשון סבוב שאם כן היה לו לומר הסיבן בדרך העקומה אלא הכי פירושו שמלת ויסב הוא מלשון ואתה הסיבות את לבם שהוא העתקה מעניין לעניין שהעתיקום מן הדרך הפשוטה לדרך העקומה ומה שהשמיט הוי"ו של ויסב ואמר הסיבן הוא מפני שהוא סובר שנושא המאמר הזה הוא ויסב ופירושו כאשר שלח פרעה את העם ולא הוליכם בדרך הפשוטה פן ינחם העם הסיבן בדרך העקומה ומה שלא פירש שיהיה הנשוא ולא נחם ויהיה פירושו שכאשר שלח פרעה את העם לא נחם דרך ארץ פלשתים הוא מפני שעכשיו אין הוי"ו של ויסב נוסף כי אף על פי שאינו צריך אותו לחבור צריך אותו להפך העתיד עבר אבל אם היה הנשוא ולא נחם היה הוי"ו נוסף לגמרי:
כמו לים סוף וחסר למ"ד כמו שיחסר משני שרי גדודים היו בן שאול לבן שאול כי אין מנהג הרב לומר שתהיה מלה אחת משרתת לשני עניינים עד שתהיה מלת מדבר ומלת שרי מושכות עצמן ואחרות עמהן:
השביעם שישביעו לבניהם. במכילתא דאל"כ תרתי למה לי ואף על גב דאיכא למימר דברה תורה כלשון בני אדם כדאיתא במציעא ובקדושין ובכמה מקומות ה"מ היכא דליכא למדרש אבל היכא דאיכא למדרש דרשינן וכבר הארכתי בזה בפרשת לך לך ע"ש:
לאחיו השביע כן. במכילתא ופי' את בני ישראל בני יעקב ופירוש לאמר יוסף להם לא הם לבניהם דאם כן הא דדרשו במכילתא מייתורא דאתכם מלמד שאף עצמות השבטים העלו עמהם היכי משתמע מיניה ועוד האי עצמותי עצמות יוסף מיבעי ליה ופי' פקוד יפקוד אלהים אתכם את בניכם הבאים אחריכם שהם במקומכם ופירוש והעליתם בצווי:
אף כאן להנחותם ע"י שליח. אינו רוצה לומר כמו לראותכם שפירושו ע"י שליח אף כאן לנחותם ע"י שליח כי אין מלת לראותכם ידועה שהיא ע"י שליח יותר ממלת לנחותם אלא הכי פירושא כמו לראותכם שהוא כמו להראותכם דאם לא כן יהיה פירושו לראות אתכם אלא שפת"ח הלמ"ד הוא במקום ה"א אף כאן פת"ח הלמ"ד הוא במקום ה"א כאילו אמר להנחותם אחר כך נתן טעם בזה למה בא הלמ"ד בפת"ח במלת לנחותם בשלמא במלת לראותכם לולא הפת"ח היה מתפרש מן הקל שהוא פועל עומד ועם הפת"ח מתפרש מבניין הפעיל שהוא פועל יוצא אלא במלת לנחותם עם הפת"ח ובזולת הפתח לעולם פועל יוצא הוא ואמר שתועלת הפתח הוא להורות שהוא ע"י שליח כי בזולת הפת"ח יהיה מן הקל שהוא יוצא לשני ועם הפת"ח יהיה מבניין הפעיל שהוא יוצא לשלישי:
לא ימיש הב"ה את עמוד הענן. כי הוא מבניין הפעיל שהוא יוצא וצריך פועל ופעול בהכרח והודיע לנו בזה שהפועל הוא הקב"ה הנזכ' למעלה והפעול הו' העמוד ולכן הוסיף את על העמוד להורות שהוא הפועל ואף על פי שמצאנו הפעיל עומד לא ימיש מתוך האהל כיון שאפשר לפרשו יוצא כמשפטו בלתי שום תוספת ומגרעת בחר לפרשו כמשמעו:
מגיד שעמוד הענן משלים לעמוד האש. במכילתא דאל"כ לא ימ"ש כו' למה לי הרי כבר אמור ויי' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש:
