העם היוצא למלחמה מזמר לה'

הפרק הזה, כפי שמראה פסוק ה' הושר בשעה שהתאספו מכל שבטי ישראל ראשי החלוץ לצבא לחברון (דברי הימים א יב כג) להמליך את דוד, ומשם בקול שופר וקול רנה וזמרה לכבוד ה', שמו פניהם לקראת עיר הקודש ירושלים ללכדה מיד היבוסי (דברי הימים א יא ד).

כָּֽל-הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ-כָ֑ף הָרִ֥יעוּ לֵ֝א-לֹהִ֗ים בְּק֣וֹל רִנָּֽה: כִּֽי-ה' עֶלְי֣וֹן נוֹרָ֑א מֶ֥לֶךְ גָּ֝דוֹל עַל-כָּל-הָאָֽרֶץ:
(תהילים מז ב-ג)

העם החלוץ למלחמה נשא קולו ברִנָּה לכבוד ה', והוא קורא לכל העמים להשתתף איתו, יען "כִּֽי-ה' עֶלְי֣וֹן...".

יַדְבֵּ֣ר עַמִּ֣ים תַּחְתֵּ֑ינוּ וּ֝לְאֻמִּ֗ים תַּ֣חַת רַגְלֵֽינוּ:
(תהילים מז ד)

הכוונה על היבוסי שהם הולכים עתה ללכדו.

יִבְחַר-לָ֥נוּ אֶת-נַחֲלָתֵ֑נוּ אֶ֥ת גְּא֨וֹן יַעֲקֹ֖ב אֲשֶׁר-אָהֵ֣ב סֶֽלָה:
(תהילים מז ה)

"יִבְחַר-לָ֥נוּ אֶת-נַחֲלָתֵ֑נוּ" - יתן לָ֥נוּ אֶת בחיר נַחֲלָתֵ֑נוּ (וראה איוב טו ד); והכוונה בכל התארים שבפסוק זה על ציון וירושלים. [וצא והקש לכתוב (תהילים פז ב): "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב").

עָלָ֣ה אֱ֭-לֹהִים בִּתְרוּעָ֑ה ה' בְּק֣וֹל שׁוֹפָֽר:
(תהילים מז ו)

מהמסופר בספר מלכים (מלכים א א) בנוגע לשלמה - יש ללמוד כי בשעה שהמליכו מלך בישראל היו תוקעים בשופר ונותנים קול בתרועת שמחה, ואחרי כן היה העם עולה אחרי המלך והמלך במעמד שריו ועבדיו בא וישב על כסא המלוכה. בהתאם לסדר זה מצטייר בדמיון המשוררים עתה, כי אחרי שהריעו לקראת ה' ותקעו בשופר לכבודו, הוא עולה, כפי נימוסי המלכים, לשבת על כסאו, בתור מלך העולם; והכוונה ב"עָלָ֣ה אֱ֭-לֹהִים" - כי עלה לשבת על כסא קדשו, ומקביל יפה אל הכתוב בהמשך הפרק: "אֱ֝-לֹהִ֗ים יָשַׁ֤ב עַל-כִּסֵּ֬א קָדְשֽׁוֹ"(תהילים מז ט).

זַמְּר֣וּ אֱ-לֹהִ֣ים זַמֵּ֑רוּ זַמְּר֖וּ לְמַלְכֵּ֣נוּ זַמֵּֽרוּ: כִּ֤י מֶ֖לֶךְ כָּל-הָאָ֥רֶץ אֱ-לֹהִ֗ים זַמְּר֥וּ מַשְׂכִּֽיל: מָלַ֣ךְ אֱ֭-לֹהִים עַל-גּוֹיִ֑ם אֱ֝-לֹהִ֗ים יָשַׁ֤ב עַל-כִּסֵּ֬א קָדְשֽׁוֹ:
(תהילים מז ז-ט)

מקושר עם הקודם, על הכוונה כי מלכותו לא רק על ישראל הממליכים אותו, כי אם על כל הארץ ועל כל הגוים, ולכן כולם קרואים להשתתף בזמרה לכבודו.

נְדִ֘יבֵ֤י עַמִּ֨ים נֶאֱסָ֗פוּ עַם֮ אֱ-לֹהֵ֪י אַבְרָ֫הָ֥ם כִּ֣י לֵֽ֭א-לֹהִים מָֽגִנֵּי-אֶ֗רֶץ מְאֹ֣ד נַעֲלָֽה:
(תהילים מז י)

ואם מנימוסי המלכים כי בשעה שהמלך יושב על כסא כבודו עבדיו עומדים לפניו, הנה גם עתה עבדי ה' נאספו לפני המלך ה' צבאו-ת, ומי הם? הם אלה פה העומדים במערכה בתור מתנדבים להלחם מלחמות ה' - "נְדִ֘יבֵ֤י עַמִּ֨ים נֶאֱסָ֗פוּ עַם֮ אֱ-לֹהֵ֪י אַבְרָ֫הָ֥ם" [אולי כינם "נדיבים" על שם שהתנדבו לצאת למלחמה, ו"עַמִּ֨ים" הוא קורא השבטים, על דרך הכתוב: "עמים הר יקראו" (דברים לג יט) ]; וחוזר המשורר ומנמק מדוע המתנדבים בעם אלה הם בעיניו בבחינת עבדי ה' העומדים לפניו: "כִּ֣י לֵֽ֭א-לֹהִים מָֽגִנֵּי-אֶ֗רֶץ מְאֹ֣ד נַעֲלָֽה", זאת אומרת: כִּ֣י לֵֽ֭א-לֹהִים הם חלוצי הצבא בישראל שהם מָֽגִנֵּי-אֶ֗רֶץ ישראל,  אֶ֗רֶץ מְאֹ֣ד נַעֲלָֽה.

יש לפרש גם כן כי "מְאֹ֣ד נַעֲלָֽה" מוסב על א-לֹהִים, והכוונה: כי ה' יושב באותה שעה על כסא רם ונישא (כפי ציור ישעיהו מנבואותיו בפרק ו'). ובכלל יש מקום לומר, כי את פסוקי הפרק מזמרות שתי מקהלות: מקהלת הצבא ומקהלת הלויים בסירוגין כזה: פסוקים ב'-ה' מזמרת מקהלת הצבא, פסוק ו' - מקהלת הלויים, פסוקים ז'-ח' - מקהלת הצבא, ופסוקים ט'-י' - מקהלת הלויים.

אמר בפרק זה "אֱ-לֹהֵ֪י אַבְרָ֫הָ֥ם", ולא "א-להי יעקב", כלשונו בכל מקום, יען כי אברהם בייחוד מסמל מידת הנדיבות, שבאה לידי ביטוי בהתנדבו להלחם על לוט בן אחיו (בראשית פרק יד); ובתשובתו הנדיבה למלך סדום: "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך..."(בראשית יד כג), ובנדיבות רוחו בתור מכניס אורחים (בראשית יח).