יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ – לבירור מקומה של האכזריות במלחמה מול שונאינו

בפרקנו כתוב ביחס לאויבים:

יַדְבֵּ֣ר עַמִּ֣ים תַּחְתֵּ֑ינוּ וּ֝לְאֻמִּ֗ים תַּ֣חַת רַגְלֵֽינוּ׃
(תהילים מז ד)

התנהגות דומה אנו מוצאים בתחילת פרק ק"י:

לְדָוִ֗ד מִ֫זְמ֥וֹר נְאֻ֤ם יְ-הוָ֨ה ׀ לַֽאדֹנִ֗י שֵׁ֥ב לִֽימִינִ֑י עַד־אָשִׁ֥ית אֹ֝יְבֶ֗יךָ הֲדֹ֣ם לְרַגְלֶֽיךָ׃
(תהילים)

אנו מוצאים כי דוד נהג באופן אכזרי עם אויביו: "וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן וַיָּשָׁב דָּוִד וְכָל הָעָם יְרוּשָׁלָם"(שמואל ב יב לא).

חז"ל פירשו כי דוד המלך נקרא בשם "עדינו העצני", שבשעה שהיה יוצא למלחמה היה מקשה את עצמו כעץ, ובשעה שהיה יושב ללמוד תורה היה מעדן עצמו כתולעת. הביטוי "היה מקשה את עצמו כעץ", מלמד שלא הייתה זו מציאותו הטבעית של דוד, אלא היה עליו לסלק מעצמו את העדינות וללבוש מידה של קשיות.

האם נכון הדבר? האם איננו צריכים להרגיל את עצמנו ברחמים אף בעת המלחמה?

עמוס הנביא מגנה התנהגות אכזרית של עמי האזור זה כלפי זה ואומר: "כֹּה אָמַר יְ-הֹוָה עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת הַגִּלְעָד"(עמוס א ג) [רש"י: " בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל - והוא כעין שופינ"א שקורין לימ"א (=מורג) שעשוי חרוצים חרוצים, ורודים בהם בני אדם ביסורים. ובהם מחתכין את קשי התבואה לעשותן תבן"]. 

עמוס אומר עוד: "כֹּה אָמַר יְ-הֹוָה עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי בְנֵי עַמּוֹן וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל בִּקְעָם הָרוֹת הַגִּלְעָד לְמַעַן הַרְחִיב אֶת גְּבוּלָם:"(עמוס א יג) [מצודות דוד: "על אשר בקעו כרסי הנשים ההרות של גלעד להוציא הולדות. למען יוכלו להרחיב את גבולם ממה שגזלו מבני גלעד, כי לא ישאר יורש לערער על הגבול"].

הרמב"ן כותב:

נצטווינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור, שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם. כי בזה נלמד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה. ובו עוד תיקון שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתנו...
(השגות הרמב"ן לספר המצוות של הרמב"ם שכחת העשין מצוה חמישית).

שני נימוקים הביא הרמב"ן: האחד, עלינו לחנך עצמנו לחמלה אפילו בלב המלחמה. השני נימוק טקטי; הרוח הרביעית תעודד את האויב לברוח ותקרב את ניצחוננו, מה שאין כן אם לא יהיה לו שום מוצא הוא ילחם ביתר חוזק. אם כן מתחזקת השאלה האם דוד נהג כשורה?

נראה שיש להבחין בין מלחמה שאין לה הצדקה למלחמה שיש לה הצדקה.

מלחמות הגויים היו לצורך רדיפת כבוד, שררה ועושר. אף אם נאמר כי יש היתר בדבר, אין כל סיבה להתנהג באכזריות כלפי היריב. על כן מגנה עמוס את התנהגותם האכזרית של העמים זה כלפי זה. 

לעומת זאת יש יותר צדק אם המותקף ילחם בכל כוחו נגד המתקיף אותו ואף יתנהג נגדו באכזריות.

זאת ועוד, אם תכלית המלחמה היא להביא את העולם לדרכי צדק ולאור ה', יש יותר הצדקה להשמיד להרוג ולאבד את כל מי שקם נגד אותו אור וטוב הצפוי לאנושות, ורוצה רק למלא תאוותיו.

אף הכרתת העבודה זרה היא מטרה ראשונה במעלה, שלצרכה יש לפעול באופן חריף. זאת מפני שהעבודה זרה לסוגיה מאמללת את כל האנושות ומונעת ממנה את הצדק והטוב הראויים לה.

מסביר הרב קוק מדוע יש צדק ומוסר במלחמות ישראל: 

אין לנו כלל להתבושש באותן המלחמות אשר עשינו לצרכי תקומתנו ובאותה המשטמה אשר עוררנו בלבבנו נגד הקמים עלינו להכחיד את קיומנו. אילו אם הייתה רק מלחמת חיים פשוטה, גם היא אינה בושה במקום שאינה בנויה על פי עיוות משפט. וקל וחומר שמעמד חיינו בעולם הוא אור העולם, אשר השכל הערום מכל הופעה א-להית לא יוכל בוודאי לתאר את גבוליו. אבל בשביל כך הנבואה היא אחת מתכסיסי סגולת עמנו. ובמקום שהיא מאירה לנו דרך לאמר: זה המכשול, של איש פלוני או של קיבוץ פלוני, צריך שיוסר מעל דרך תולדתנו. רק אכזריות שוממה ושפלות של מוגי לב תוכלנה להתייצב נגד עוז חיים זה.
(מאמרי ראי"ה עמ' 508)

הרב קוק מוסיף שיקול נוסף. לעתים מוכרחים לנהוג באכזריות על מנת לחסוך בחיי אדם ולמנוע מלחמות בעתיד:

...ועניני המלחמות, אי אפשר היה כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש, שרק ישראל לא ילחם, שאז היו מתקבצים ומכלים חס ושלום את שאריתם; ואדרבא היה מוכרח מאוד גם להפיל פחד על הפראים גם על ידי הנהגות אכזריות...
(אגרות ראי"ה א עמ' ק').

בנוסף לשיקולים אלו יש לבחון האם רגשות חמלה על האויב לא יפגעו ביכולתו של האדם לפעול כנגד אויביו. אין אנו רוצים שחיילי ישראל יפעלו מתוך רגשות שנאה שפלים ואפלים. אדרבה, רוצים אנו שיהיו מלאים ברגשות נאצלים של אהבה לכל הבריות. אך אם יש צורך בשנאה לאויב,  צריכה שנאה זו לנבוע מתוך רגש של מסירות לצדק האלוהי, כדברי דוד לקראת סוף הספר:

הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ-הוָ֥ה ׀ אֶשְׂנָ֑א וּ֝בִתְקוֹמְמֶ֗יךָ אֶתְקוֹטָֽט׃ תַּכְלִ֣ית שִׂנְאָ֣ה שְׂנֵאתִ֑ים לְ֝אוֹיְבִ֗ים הָ֣יוּ לִֽי׃
(תהילים קלט כא-כב)

כנגד החשש לנפילה ברגשות שפלים אומר הרמב"ן שאנו צריכים לחנך עצמנו גם בלב המלחמה לרגשות חמלה. אך מי שחי את דבר ה', וכל מלחמתו היא רק לקיים דבר ה', אף שנאתו לאויב היא רגש נאצל, הנובע ממסירות נפש לדבר ה'. סביר אף שאדם כזה לא יגרר למעשים שאינם ראויים.