באורך נראה אור
זו לעומת זו מציב בפנינו הפרק את דמותו של הרשע לעומת דמותו של הצדיק. נגד עינינו מוצג הרשע אשר "אין פחד אלוקים נגד עיניו"(תהילים לו ב) לעומת הצדיק המודע לקב"ה ומודה לו על יושרו באומרו: "צדקתך כהררי א-ל משפטיך תהום רבה"(תהילים לו ז). הרשע מוצג כאדם אשר "דברי פיו און ומרמה"(תהילים לו ד) ואילו הצדיק הוא המבקש מאדון הכל: "משוך חסדך ליודעיך"(תהילים לו יא). ראוי להעמיק וללמוד מכל אחת מהדמויות לחוד, ולאחר מכן לנסות ולהשוות ביניהן. בעיוננו הפעם נתמקד בנקודה משמעותית אשר לה השלכות חינוכיות לרוב, ואשר עולה דווקא מתיאור מבנה אישיותו של הרשע.
ייחודו של הרשע בא לביטוי כבר בתחילת הפרק: "נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע בְּקֶ֣רֶב לִבִּ֑י"(תהילים לו ב). במבט ראשון, יש כאן הצצה לנבכי נפשו של החוטא. יש בתוך לבו ("בקרב לבי") מאבק פנימי, עת הפשע עצמו משמיע קול פנימי וקורא לרשע לחטוא. כך למשל מסביר רש"י באמרו: "הפשע הוא יצר הרע (ש)אומר לרשע". מרחיב מלבי"ם תפיסה זו וקובע כי הפרק מציג סימפוזיון המתחולל בתוך נפש החוטא: "כאילו החטא מתווכח עם הרשע, כי השכל יעמוד נגד הפשע ויסרב מלמלאות רצונו, והפשע יערוך טענות כנגדו". לפי שניהם (רש"י ומלבי"ם) יש כאן מאבק פנימי בין שני כוחות, ואצל הרשע כוח הרוע ('הפשע') הוא שגובר.
בדורנו, מרן הראי"ה זצ"ל העמיק לנתח נדבך נוסף של מאבק פנימי זה ולימד אותנו פרק מרתק בפסיכולוגיה יהודית. לדבריו, השֶכל אמור להיות כלי אובייקטיבי באמצעותו האדם שופט מה ראוי ומה פסול, ללא קשר למידותיו או מבנה אישיותו של האדם. אך בפועל אין הדבר כן, כי "יש למהלך המוסרי של האדם תערובת גדולה עם הסכמותיו בגדרים המוסריים מצד השכל"(עין אי"ה ברכות סא פסקה רכא). במילים אחרות, המידות של האדם הן שמעצבות את שיפוטו השכלי לגבי המותר והאסור, הראוי והמגונה. אצל רשע, מידותיו הפגומות מעוותות את כוח השיפוט, "עד שמצד כח המשפט יחליטו על כל עול וכל מידה רעה להכירה בתור דבר טוב ומתוקן"(שם). לכן דווקא 'נאום הפשע' גובר בעימות והוא שמשכנע את ה'רשע' לאמץ את דרכו הנלוזה. לשון אחר, הרשע מצדו באמת ובתמים משוכנע שהוא שקַל בצורה לוגית את העניין וכי הדרך (הרעה) בה בחר היא הראויה, אך שיקוליו בעצם עוותו עקב מידותיו הפגומות. מכאן ללקח אישי ראשון: כוח שכלי הנדרש כדי לפתור בעיות בתחום המדעים המדויקים ייתכן שאינו מושפע ממידותיי. אך כדי להפעיל את שכלי בתחום של הכרעות מוסריות, עליי להטרים ולהשקיע בבניין מידותיי. ומכיוון שאיני מושלם, עליי לבחון עצמי כל הזמן בכנות כדי לבחון עד כמה הבירור השכלי שלי מושפע ומוטה מאישיותי.
כל זה מאפשר לנו להבין את המאבק הפנימי המתקיים עם ה"פֶּשע" "בקרב לבו" של ה"רשַע". אך אין כאן עדיין הסבר למילה בה פותח פסוק זה: "נְאֻֽם". מדוע דברי יצר הרע (הפשע) מכונים "נְאֻֽם" ולא סתם אמירה? כמקובל, הבנה עמוקה של משמעות הבחירה להשתמש במילה מסוימת ניתן לקבל עת נחפש הופעות אחרות שלה בתנ"ך. והנה, חיפוש אחר המילה "נאום" מגלה דבר מדהים. המילה מופיעה (כמעט) תמיד, כחלק מדבר ה'! כך "נאם ה' " (בראשית כב טז), "נאום ה' א-להי ישראל"(שמואל א ב ל) וכן בעוד עשרות מקומות. אך מדוע מכונים אצלנו דברי יצר הרע בביטוי השמור ללשון ה'? תשובה חדה וקולעת לתמיהה זו נותן הרש"ר: "לעיני ההולכים אחרי שרירות לבם נראה העוול תמיד כנאום ה' "!.
מכאן עולה כי ישנם שני סוגי חוטאים. יש אשר עקב חולשה נכשל ואינו מצליח להתגבר על יצרו. הוא מודע לכשליו, מודה בהם ולעתים קרובות אף בוש בהם. אך בפרק מתוארת בעיה אחרת לגמרי, והיא הפיכת החולשה לאידאולוגיה וטענה כי הקב"ה הוא שברא אותי ואת העולם כזה ולכן זה רצונו. לדעת רש"ר, הרשע אומר לעצמו כי "אלמלא היה רצון ה' כי ייעשה העוול, הן היה בכוחו למנוע את ביצועו. [הוא] לא היה מעניק לחטא את כוח הפיתוי לגבי האדם". מכאן ללקח אישי שני: יש מי שחושב כי הפיכתה של "חפיפניקיות דתית" לאידיאולוגיה היא המצאה של השנים האחרונות; שהטענה של "ככה אני, ככה נבראתי ולכן אני מרשה לעצמי להתנהג ככה. זה מה שמתאים לי" היא פועל יוצא של התרבות הפוסט-מודרנית וחדשה והשפעותיה. והנה מתברר כי עמדה נפשית זו הרווחת בימינו איננה המצאה חדשה, וכבר הזהיר מפניה דוד המלך לפני אלפי שנים.
מכאן למסקנה שחיונית בימינו יותר מאי-פעם: עלינו להיות עובדי ה' ולא מההופכים את חולשותיהם לאידיאולוגיות. חולשותינו לא נבראו כדי שניכנע להן אלא כדי שנתגבר ונתעלה מתוך ההתמודדות עיקשת עמהן. זאת תוך ידיעה שלא כל נטייה שאני חש בלבי נועדה "להתחבר" אליה. אמנם יתכן ויש בה גרעין אמת ויתכן ויש מה ללמוד ממנה. אך לפעמים עליי להיבנות על ידי הכנעתה.
הדרך הראויה היא זו של הצדיק, אשר דבריו נפתחים במילה "יְ֭הוָה" (פסוק ו). מתוך ההכרה בו ובמחויבותו אליו, מתפלל הצדיק "אל תבואני רגל גאוה", תוך ידיעה שרק העניו יזכה להיות עובד ה' באמת, אשר שכלו מסייע לניווטו נאמנה בדרך הטובה. רק הוא שיודע "כי עמך מקור חיים" ורק הוא שמייחל וזוכה "באורך נראה אור".
באדיבות מכללת אורות ישראל, מתוך הספר "מאורות תהילים"