שיר חדש
בפרק לשון רבים: "רננו" "הודו", "שירו", "הטיבו", "ייראו" וכן: "צדיקים", "ישרים". ניתן לומר שמדובר אל כל יחיד ויחיד מאלו הצדיקים והישרים. אבל מעיון בפרק נראה שעיקר הדגש הוא פנייה אל הכלל, ולאורך המזמור יש עליית מדרגה בהתייחסות אל הרבים ככלל; מהתייחסות אל הרבים במובן ציבור עד למושגים המפורשים של כלל ישראל ועד כדי ראיית כל האנושות ככלל אחד גדול: "כל הארץ", "כל יושבי תבל", "כל יושבי הארץ". נראה שזו המטרה לאחרית הימים כאשר תימלא הארץ "דעה את ה' כמים לים מכסים", אבל בינתיים יש הבדל בין הכלל של עם ישראל ובין שאר הגויים. כך מפורש בפרק: "ה' הפיר עצת גויים הניא מחשבות עמים", וכנגד עומד עם ישראל המקבל את היחס המיוחד מה': "אשרי הגוי אשר ה' א-להיו העם בחר לנחלה לו". יש כאן גם הפנייה לדברי השירה הגדולה, שירת האזינו: "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" – זה באשר לבחירת ה' בכלל ישראל, אבל גם לגבי השונות העכשווית עד לאחרית הימים יש היזכרות בדברי השירה: "בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", וכן: "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר".
ההבדל בעניין זה נעוץ בכך שהפרק מדבר על "שיר חדש", כלומר על מה שיהיה בעתיד הרחוק יותר. יש את השיר והשירה שנאמרו בעבוֹר בני ישראל את ים סוף ולפני הכנסם לארץ ישראל, ויש את השירה החדשה שישבחו גאולים העוסקת בעתיד הקרוב יותר בזמן גאולתם של ישראל, והשיר החדש העוסק גם בגאולת העולם כולו.
כבר פרק י"ט עוסק בכך שהיקום כולו שר כל יום לקב"ה: "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת". וברייתא שלמה חוברה על עניין שירת היקום, ברייתא דשירה. אבל חובתנו כיצורי אנוש לאמץ תכונה טבעית זו של היקום, וכנראה שטבענו כבני אדם בעלי יצר טוב ורע מקשה עלינו לעשות זאת. הראיה לכך דברי חז"ל, שחזקיהו המלך אמור היה להיות המשיח, אלא משום שלא אמר שירה ורק הארץ כדרכה שיבחה לקב"ה: "מכנף הארץ שמענו זמירות לצדיק", כלומר כל קצוות תבל שרים ואילו הצדיק חזקיה מהסס ולא שר, בכך הוחמצה השעה.
במזמור זה פונה דוד המלך לצדיקים ומבקש מהם: "רננו צדיקים", "שירו לו שיר חדש".
המזמור מבליט את ההדדיות בעולמנו. מצד אחד פנייה לישרים לשיר: "לישרים נאוה תהילה", ומצד שני: "כי ישר דבר ה' ". חז"ל אומרים שעם ישראל הוא זה שנקרא ישרים, ואכן השם בו אנו נקראים מורכב משתי המילים ישר עם אל, וכן שם נוסף שבו מכונה עם ישראל מורה על כך: "ויהי בישורון מלך". יש גם קשר באותיות השיר והישר, שהם אכן אותן אותיות בסדר שונה.
הקב"ה דברו ישר והוא אף ברא את האדם ישר, "והאלוקים עשה את האדם ישר", ואכן עמו אשר בחר לו לנחלה הולך ונוהג כישרים. משום כך זכו ישראל לתורה, כדברי חז"ל על הפסוק: "לישרים תושיה" – בגלל שישראל ישרים זכו לתושייה, לתורה שנקראת תושייה. לכך מתכוונת גם הגמרא (שבת פח.-פב:) העוסקת במין שראה את רבא עוסק בתורה ומדמם מאצבעות ידיו שלחצן תוך כדי לימוד התורה. המין אומר שרבא שייך לעמא פזיזא שהקדימו נעשה לנשמע ועצם הגרימה לדם-הוא-הנפש שיצא מהגוף תוך כדי לימוד תורה מראה על אי הנורמליות של כל מי ששייך לעם התורה. רבא עונה למין: "אנן דסגינן בשלמותא כתיב בן 'תומת ישרים תנחם' ", כלומר אנחנו עם ישראל שהולכים בשלמות ובישרות, התורה שהיא דרך הישר היא זו שמנחה אותנו.
הקב"ה לא רק עשה את העולם ואת האדם ישרים, אלא גם כל מעשהו באמונה ולכן אנו מחויבים באותה המידה: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", והוסיפו חז"ל בכך שהגדירו את ישראל "מאמינים בני מאמינים", "ויאמן בה' ויחשבהו לו לצדקה". לשני יסודות אלו של יושר ואמונה מתווסף העמוד השלישי של חסד: "עולם חסד יבנה". כך במזמורנו: "חסד ה' מלאה הארץ", ובהתאמה הדדית הקב"ה אוהב שאנו נעשה צדקה ומשפט: "אהב צדקה ומשפט".
הציפייה שנזכה לשיר שיר חדש לתיקון העולם כולו, שזו אכן תכלית עולמנו ותכלית הבריאה, מקבלת הדגשה בסיומו של הפרק: "נפשנו חכתה לה' ". מעבר לחובת הציפייה למשיח בן דוד גואל ישראל, בפרק שצופה גם לעתיד אחרית הימים, לשיר החדש, אנו מצפים בנוסף להופעתו של המשיח לכך שכבודו של הקב"ה ימלא עולם ומלואו והכול יכירו בה'.
הרעיון שדרך עם ישראל תבוא גאולה לעולם כולו, מופיע בדבריו הברורים של מרן הרב קוק זצ"ל:
קבץ קוויך מארבע כנפות הארץ - הידיעה הזאת ושורש האמונה בטהרתה המחבר את הקדושה הרוממה של אור-אין-סוף עם הקדושה החודרת בכל העולמים ובכל היצורים כולם, הלא היא סגולת ישראל, ובשביל כך נפזרנו בכל העולם בארבע כנפות הארץ כדי לתמם [להשלים] את החזון שימלא כבוד ה' את כל הארץ ודעת א-להי אמת תחדור בכל לב בכל נפש ובכל רוח. הפיזור אמנם הועיל רק להכין את הלבבות, שאחר כך בעת אשר הגאולה העליונה הנצחית תגלה ע"י קבוץ קווי ה' מארבע כנפות הארץ לארץ חמדה, אז ישוב האור הגדול, של דעת א-להי אמת, להופיע בכל הודו והדרו מארץ חמדה, על כל קצוי ארץ.
(עולת ראיה חלק א עמוד קיד)
באדיבות מכללת אורות ישראל, מתוך הספר "מאורות תהילים"