בקשת הצלה עבור כבוד שמים
מַה־בֶּ֥צַע בְּדָמִי֮ בְּרִדְתִּ֪י אֶ֫ל־שָׁ֥חַת הֲיוֹדְךָ֥ עָפָ֑ר הֲיַגִּ֥יד אֲמִתֶּֽךָ׃
(תהילים ל י)
דוד המלך עליו השלום פונה בנועם שיחו אל ה', כבן המתחטא אל אביו, ואומר לו: מה בצע לפניך אם תמיתני ואם תענישני, והלא כבוד שמים יתרבה רק אם נמשיך לחיות, שאז נוכל להודות ולהלל לך תמיד. כך ראינו גם בפרק ו': "כי אין במוות זכרך בשאול מי יודה לך"(תהילים ו ו) ועוד נראה להלן בפרק פ"ח: "הלמתים תעשה פלא... היסופר בקבר חסדך... היוודע בחושך פלאך..."(תהילים פח יא-יג) ובפרק קי"ח "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה"(תהילים קיח יז).
את יסוד הדברים כבר אמר משה רבינו בתפילותיו לה' אחר חטא העגל, התפלל ששמו יתברך לא יתחלל במגפת העם, "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים..."(שמות לב יב). וכן בפרשת המרגלים אמר: "והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכולת ה' להביא את העם..."(במדבר יד טו-טז). אלא שבתפילת משה מדובר על שעונש ה' בישראל עלול להביא חילול ה', ולעומת זאת במזמורי דוד המלך, הדגיש יותר כי הרווחה וההצלה שיביא לנו ה' תגרום לעבודת ה' וריבוי כבודו, כלומר שתהיה בזה תוספת קידוש ה'. דבר זה יופסד חס ושלום על ידי העונש, שאז לא נוכל לבוא אליו בהודאות ותשבחות. כמשמעות זו כתב גם חזקיהו המלך במכתבו, "כִּ֣י לֹ֥א שְׁא֛וֹל תּוֹדֶ֖ךָּ מָ֣וֶת יְהַֽלְלֶ֑ךָּ לֹֽא־יְשַׂבְּר֥וּ יֽוֹרְדֵי־ב֖וֹר אֶל־אֲמִתֶּֽךָ׃ חַ֥י חַ֛י ה֥וּא יוֹדֶ֖ךָ כָּמ֣וֹנִי הַיּ֑וֹם"(ישעיה לח יח-יט).
זוהי דרך לעורר את רחמי ה', שאין הדבר כדאי להעניש אותנו, כביכול מצד הקב"ה. פירוש, מה כבר יהיה רווח ותועלת אם יענישונו. הרי נפסיד בזה עבודתו של יהודי. מי ישמור את המצוות, מי ישבח את ה', מי יספר את אמיתת ה'. כלומר, אפילו אם חס ושלום אנו מתחייבים בעונש, אך אם העונש יכלה אותנו חס ושלום, הרי תפחת עבודת ה'. ולאו דווקא מיתה, אלא בכל עונש וייסורים, עוני או גלות, חולי וטרדות לא עלינו, יש בהם גם בקשה של "הֲיַגִּ֥יד אֲמִתֶּֽךָ". כי כאשר ניטל ישוב־הדעת מהאדם אי אפשר לעסוק בתורה כראוי. כאשר ישנן טרדות ואין שלוה כבר אינו מסוגל להתפלל. כאשר אין מנוחת הנפש וצלילות הדעת אי אפשר לעבוד את ה' כראוי.
אמנם לא יעשה אדם שקר בנפשו. עליו לצרף לזה גם החלטה משלו, שכאשר יזכה לחיים, ויזכה לכוחות ושלווה, אכן ינצל זאת ל"יוֹדְךָ" ול"יַגִּיד אֲמִתֶּֽךָ". כי זה כלל גדול בכל דרכי התפילה; הלב צריך להיות נכון עם הדברים שמוציא בפיו, ואז יש להם את התוקף הנכון.