תנ"ך על הפרק - שמות ט - מזרחי

תנ"ך על הפרק

שמות ט

59 / 929
היום

הפרק

מכות דבר שחין וברד

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים שַׁלַּ֥ח אֶת־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ וְעוֹדְךָ֖ מַחֲזִ֥יק בָּֽם׃הִנֵּ֨ה יַד־יְהוָ֜ה הוֹיָ֗ה בְּמִקְנְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה בַּסּוּסִ֤ים בַּֽחֲמֹרִים֙ בַּגְּמַלִּ֔ים בַּבָּקָ֖ר וּבַצֹּ֑אן דֶּ֖בֶר כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃וְהִפְלָ֣ה יְהוָ֔ה בֵּ֚ין מִקְנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וּבֵ֖ין מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וְלֹ֥א יָמ֛וּת מִכָּל־לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל דָּבָֽר׃וַיָּ֥שֶׂם יְהוָ֖ה מוֹעֵ֣ד לֵאמֹ֑ר מָחָ֗ר יַעֲשֶׂ֧ה יְהוָ֛ה הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה בָּאָֽרֶץ׃וַיַּ֨עַשׂ יְהוָ֜ה אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיָּ֕מָת כֹּ֖ל מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וּמִמִּקְנֵ֥ה בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹא־מֵ֥ת אֶחָֽד׃וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֔ה וְהִנֵּ֗ה לֹא־מֵ֛ת מִמִּקְנֵ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־אֶחָ֑ד וַיִּכְבַּד֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ קְח֤וּ לָכֶם֙ מְלֹ֣א חָפְנֵיכֶ֔ם פִּ֖יחַ כִּבְשָׁ֑ן וּזְרָק֥וֹ מֹשֶׁ֛ה הַשָּׁמַ֖יְמָה לְעֵינֵ֥י פַרְעֹֽה׃וְהָיָ֣ה לְאָבָ֔ק עַ֖ל כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהָיָ֨ה עַל־הָאָדָ֜ם וְעַל־הַבְּהֵמָ֗ה לִשְׁחִ֥ין פֹּרֵ֛חַ אֲבַעְבֻּעֹ֖ת בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיִּקְח֞וּ אֶת־פִּ֣יחַ הַכִּבְשָׁ֗ן וַיַּֽעַמְדוּ֙ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיִּזְרֹ֥ק אֹת֛וֹ מֹשֶׁ֖ה הַשָּׁמָ֑יְמָה וַיְהִ֗י שְׁחִין֙ אֲבַעְבֻּעֹ֔ת פֹּרֵ֕חַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃וְלֹֽא־יָכְל֣וּ הַֽחַרְטֻמִּ֗ים לַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֖ה מִפְּנֵ֣י הַשְּׁחִ֑ין כִּֽי־הָיָ֣ה הַשְּׁחִ֔ין בַּֽחֲרְטֻמִּ֖ם וּבְכָל־מִצְרָֽיִם׃וַיְחַזֵּ֤ק יְהוָה֙ אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶֽׁה׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הַשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וְהִתְיַצֵּ֖ב לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים שַׁלַּ֥ח אֶת־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃כִּ֣י ׀ בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֗את אֲנִ֨י שֹׁלֵ֜חַ אֶת־כָּל־מַגֵּפֹתַי֙ אֶֽל־לִבְּךָ֔ וּבַעֲבָדֶ֖יךָ וּבְעַמֶּ֑ךָ בַּעֲב֣וּר תֵּדַ֔ע כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖נִי בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃כִּ֤י עַתָּה֙ שָׁלַ֣חְתִּי אֶת־יָדִ֔י וָאַ֥ךְ אוֹתְךָ֛ וְאֶֽת־עַמְּךָ֖ בַּדָּ֑בֶר וַתִּכָּחֵ֖ד מִן־הָאָֽרֶץ׃וְאוּלָ֗ם בַּעֲב֥וּר זֹאת֙ הֶעֱמַדְתִּ֔יךָ בַּעֲב֖וּר הַרְאֹתְךָ֣ אֶת־כֹּחִ֑י וּלְמַ֛עַן סַפֵּ֥ר שְׁמִ֖י בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃עוֹדְךָ֖ מִסְתּוֹלֵ֣ל בְּעַמִּ֑י לְבִלְתִּ֖י שַׁלְּחָֽם׃הִנְנִ֤י מַמְטִיר֙ כָּעֵ֣ת מָחָ֔ר בָּרָ֖ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֨ר לֹא־הָיָ֤ה כָמֹ֙הוּ֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְמִן־הַיּ֥וֹם הִוָּסְדָ֖ה וְעַד־עָֽתָּה׃וְעַתָּ֗ה שְׁלַ֤ח הָעֵז֙ אֶֽת־מִקְנְךָ֔ וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לְךָ֖ בַּשָּׂדֶ֑ה כָּל־הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה אֲשֶֽׁר־יִמָּצֵ֣א בַשָּׂדֶ֗ה וְלֹ֤א יֵֽאָסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וְיָרַ֧ד עֲלֵהֶ֛ם הַבָּרָ֖ד וָמֵֽתוּ׃הַיָּרֵא֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה מֵֽעַבְדֵ֖י פַּרְעֹ֑ה הֵנִ֛יס אֶת־עֲבָדָ֥יו וְאֶת־מִקְנֵ֖הוּ אֶל־הַבָּתִּֽים׃וַאֲשֶׁ֥ר לֹא־שָׂ֛ם לִבּ֖וֹ אֶל־דְּבַ֣ר יְהוָ֑ה וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת־עֲבָדָ֥יו וְאֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵ֤ה אֶת־יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִיהִ֥י בָרָ֖ד בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־הָאָדָ֣ם וְעַל־הַבְּהֵמָ֗ה וְעַ֛ל כָּל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־מַטֵּהוּ֮ עַל־הַשָּׁמַיִם֒ וַֽיהוָ֗ה נָתַ֤ן קֹלֹת֙ וּבָרָ֔ד וַתִּ֥הֲלַךְ אֵ֖שׁ אָ֑רְצָה וַיַּמְטֵ֧ר יְהוָ֛ה בָּרָ֖ד עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיְהִ֣י בָרָ֔ד וְאֵ֕שׁ מִתְלַקַּ֖חַת בְּת֣וֹךְ הַבָּרָ֑ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד אֲ֠שֶׁר לֹֽא־הָיָ֤ה כָמֹ֙הוּ֙ בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָ֖ז הָיְתָ֥ה לְגֽוֹי׃וַיַּ֨ךְ הַבָּרָ֜ד בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם אֵ֚ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וְאֵ֨ת כָּל־עֵ֤שֶׂב הַשָּׂדֶה֙ הִכָּ֣ה הַבָּרָ֔ד וְאֶת־כָּל־עֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה שִׁבֵּֽר׃רַ֚ק בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן אֲשֶׁר־שָׁ֖ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֥א הָיָ֖ה בָּרָֽד׃וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֗ה וַיִּקְרָא֙ לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם חָטָ֣אתִי הַפָּ֑עַם יְהוָה֙ הַצַּדִּ֔יק וַאֲנִ֥י וְעַמִּ֖י הָרְשָׁעִֽים׃הַעְתִּ֙ירוּ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְרַ֕ב מִֽהְיֹ֛ת קֹלֹ֥ת אֱלֹהִ֖ים וּבָרָ֑ד וַאֲשַׁלְּחָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תֹסִפ֖וּן לַעֲמֹֽד׃וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מֹשֶׁ֔ה כְּצֵאתִי֙ אֶת־הָעִ֔יר אֶפְרֹ֥שׂ אֶת־כַּפַּ֖י אֶל־יְהוָ֑ה הַקֹּל֣וֹת יֶחְדָּל֗וּן וְהַבָּרָד֙ לֹ֣א יִֽהְיֶה־ע֔וֹד לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֥י לַיהוָ֖ה הָאָֽרֶץ׃וְאַתָּ֖ה וַעֲבָדֶ֑יךָ יָדַ֕עְתִּי כִּ֚י טֶ֣רֶם תִּֽירְא֔וּן מִפְּנֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהִֽים׃וְהַפִּשְׁתָּ֥ה וְהַשְּׂעֹרָ֖ה נֻכָּ֑תָה כִּ֤י הַשְּׂעֹרָה֙ אָבִ֔יב וְהַפִּשְׁתָּ֖ה גִּבְעֹֽל׃וְהַחִטָּ֥ה וְהַכֻּסֶּ֖מֶת לֹ֣א נֻכּ֑וּ כִּ֥י אֲפִילֹ֖ת הֵֽנָּה׃וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה מֵעִ֤ם פַּרְעֹה֙ אֶת־הָעִ֔יר וַיִּפְרֹ֥שׂ כַּפָּ֖יו אֶל־יְהוָ֑ה וַֽיַּחְדְּל֤וּ הַקֹּלוֹת֙ וְהַבָּרָ֔ד וּמָטָ֖ר לֹא־נִתַּ֥ךְ אָֽרְצָה׃וַיַּ֣רְא פַּרְעֹ֗ה כִּֽי־חָדַ֨ל הַמָּטָ֧ר וְהַבָּרָ֛ד וְהַקֹּלֹ֖ת וַיֹּ֣סֶף לַחֲטֹ֑א וַיַּכְבֵּ֥ד לִבּ֖וֹ ה֥וּא וַעֲבָדָֽיו׃וַֽיֶּחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

מחזיק בם אוחז בם. כלומר שלא נתן להם רשות ללכת משם לא שהיה תופסם בחוזק: וכל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא בידו אחת. כלומר ומאחר שזרק אותו בכח יחוייב שנאמר שהחזיק קומצו של משה מלא חפניו של משה ושל אהרן והרי נסים הרבה האחד זה ועוד שהלך האבק בזריקה זו על כל ארץ מצרים ולא ידעתי מאין הוציא שזרקו משה בכח עד שיחייב שהיה זה בידו אחת אם ממלת השמימה שפירושו אל השמים ויהיה על דרך ערים בצורות בשמים שיזרוק אותו בכח עד שיפליג בהגבהתו עד לשמים דילמא אין פי' השמימה אלא לפאת השמים דהיינו לצד מעלה דומיא דנטה ידך על השמים שפי' אותו הרב בעצמו לצד השמים וגם המדרש אינו חולק בו רק מפני מלת על שלא אמר אל השמים וכן תרגום אותו אנקלוס לצית שמיא המורה על צד המעלה ואם הוציא זה מן והיה לאבק על כל ארץ מצרים אי אפשר זה בכח אלא בדרך נס כמו שאמר הרב עצמו הרי נסים הרבה ואחת מהם שהלך האבק על כל ארץ מצרים: לשחין פורח אבעבועות כתרגומו לשחין סגי אבעבועין שעל ידו צומחים בועות. ופירושו לשחין שהוא מגדל אבעבועות דפי' סגי מגדל לא צומח דא"כ היה לו לתרג' לשחין פורח אבעבועין כמו שתרגם והיא כפורחת כדאפרחת ומפני שהאבעבוע מביא השחין לא השחין האבעבוע הוצרך רש"י להודיענו שפירוש שחין בלשון הקדש הוא לשון חמימות כמו שנה שחונה ולא כפי הנקרא בלשון הדיוט הליחה היוצאת מהמורסא ומפני שהחמימות הוא סבת משיכת החומר אליה עד שתתהוה שם אבעבוע תרגם לשחין אבעבועות לשחין סגי אבעבועין ששירושו לחמימות המגדל אבעבועות ופירוש ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין מפני הבועו' המתחייבות מהשחין והכתוב הזכיר המחייב תמורת המתחייב. למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות. לא ידעתי מאן דכר שמיה של מכת בכורות כאן ולמה לא יתפרש את כל מגפותי בעד הברד עצמו שכתוב בו אבל אמרו משום רבינו תם מאורליינ"ש שהגירסא היא מכת בכורות בפת"ח הבי"ת ובשור"ק הוי"ו והיא מכת הברד ונקראת כך על שם שלא היתה המכה הזאת רק בדברים האביבי' כדכתיב והפשתה והשעורה נוכתה כי השעורה אביב והחטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה: כי אילו רציתי כו'. כאילו אמר אילו רציתי במכת הדבר לשלוח ידי עליך להכות גם אותך ואת עמך בדבר כבר היית נכחד מן הארץ ופי' כי עתה כי עתה אני מודיע לך זה שאילו כו' לא שכבר שלחתי והכתי ונכחדת דאם כן מאי ואולם בעבור זאת העמדתיך: והכיתי אותך ואת עמך עם הבהמות. לא אותך ואת עמך בלבד ויהיה פי' ואך אותך ואת עמך גם אותך ואת עמך: ונכחדתם מן הארץ. אמר ונכחדתם במקום ותכחד שהוא לשון יחיד בעבור אותך ואת עמך ונכתב בלשון יחיד בעדו כי הוא העיקר: כעת הזאת למחר. הוסיף הזאת אחר כעת מפני שבזולת זה לא יודע על אי זו עת מהעתים אמר ופי' הזאת על העת שהיה מדבר עמו שהוא כאלו אמר כעת הזאת שלולא זה היה ראוי לכך אי זו עת מן העתים היא גם הוסיף למ"ד על מלת מחר כי לולא זה יהיה המובן ממנו ועת הזאת היא כל יום מחר: על השמים לצד השמים. ומלת על במקום אל כמו וילך אלקנה על ביתו שפירושו אל ביתו וכמוהו רבים: נס בתוך נס. בש"ר שירדה האש למטה הפך תנועתה כדכתיב ותהלך אש ארצה ועוד שנתערבה עם הברד שהוא מי' והם שני הפכים: ורב די לו במה שהוריד. כלומר שהוא רב מה שהוריד או שהוא רב אם יוריד עוד שהמחוייב מזה הוא שדי לו מה שהוריד: טרם תיראון עדיין לא תיראון וכן כל טרם שבמקרא עדיין לא הוא ואינו לשון קודם. הרב ז"ל לא כתב פה ראייתו בזה מפני שסומך על מה שכתב בפסוק וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכבר פירשתי שם כל הצורך גם השיבותי על טענת הראב"ע ועל הרמב"ן ז"ל המחזיק דבריו עיין שם: ידעתי כי עדיין אינכם יריאים. ובא עתיד במקום בינוני ולא יתכן לפרשו עתיד כמשמעו מפני שמלת עדיין מורה על הזמן העבר ולכן טרם ישכבו טרם יצמח כלם מתורגם בלשון עבר ולא ידעתי למה לא פירש גם זה עבר כחבריו עדיין לא יראתם והמתרגם תרגם גם זה בלשון עבר עד כען לא אתכנעתון ועוד שלא יתכן שיהיה בינוני מכיון שמלת עדיין מורה על הזמן העובר לא על הבינוני לכן נראה לי שאין כוונת הרב במאמר אינכם יראים על הבינוני רק על התואר שהוא כולל כאילו אמר כל הזמן העובר וגם העת ההיא: ומשתהיה הרוחה תעמדו בקלקולכם. פירוש שלא תשלחום כאשר לא שלחתם אות' עד אתה לא שלא תרצו לשלחם דאם כן מאי תעמדו בקולקלכם דמשמע שגם קודם ההרוחה לא תרצה לשלחם והלא כבר אמר ואשלחה אתכם ולא תוסיפין לעמוד: ולא יתכן לפרשם לשון הכאה. ששרשם הכה כך מצאתיו בקצת נוסחאות אבל דעת שאר כל המדקדקי' היא ששרש ההכאה הוא נכה וה"א הוכחה מבניין הפעל בתשלומו הונכת' ונו"ו נוכת' כ"א הפועל של שורש נכה והוא מהדגוש: כבר בכרה ועמדה בקשיה. כי פירש אביב נגזר מאבי הנחל שפירושו עצי הנחל ועצי השעור' הם קשיה ומפני שמלת אביב סתם אינה מורה על זמן כי השם מורה על עניין ולא על זמן הוצרך לומר כבר בכרה ועמדה בקשיה כאילו אמר כי השעורה היתה אביב וכן אמר גבי והפשתה גבעול שהפשתה גדלה כבר והוקשה לעמוד בגבעוליה כאילו אמר והפשת' היתה גבעול: יש מרבותינו שנדחקו על זאת ודרשו כי אפילות הנה נעשו פלאו פלאות. פי' מפני שנדחקו מקושית ואת כל עשב השדה הכה הברד דמשמע בין המאוחרות שהיו רכות בין הקודמות שהיו קשות הוצרכו לפרש כי אפילו הנה מעניין פלא שנעשו בהם פלאי פלאות ופי' אפילות כמו פלאות כמו כשב כבש ולא ידעתי מה יעשו בפסוק כי השעורה אביב והפשתה גבעול דמשמע שאילו לא היתה השעורה עומדת בקשיה והפשתה בגבעוליה היו נצולין והוא סותר מאמר את כל עשב השדה הכה הברד:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך