תפילת דוד במפלטו במדבר זיף

תְּפִלָּ֗ה לְדָ֫וִ֥ד שִׁמְעָ֤ה ה' צֶ֗דֶק הַקְשִׁ֥יבָה רִנָּתִ֗י הַאֲזִ֥ינָה תְפִלָּתִ֑י בְּ֝לֹ֗א שִׂפְתֵ֥י מִרְמָֽה:
(תהילים יז א)

כלפי תפילת שאול על הזיפים בשעה שגילו לו מקום דוד לאמר: "ברוכים אתם לה' כי חמלתם עלי"(שמואל א כג כא) שהייתה ללא צדק ובשפתי מרמה ורק כדי לחזק ליבם נגד דוד, הוא מדגיש כי תפילתו שלו היא בצדק ובלא שפתי מרמה.

מִ֭לְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִ֣י יֵצֵ֑א עֵ֝ינֶ֗יךָ תֶּחֱזֶ֥ינָה מֵישָׁרִֽים: בָּ֘חַ֤נְתָּ לִבִּ֨י, פָּ֘קַ֤דְתָּ לַּ֗יְלָה צְרַפְתַּ֥נִי בַל-תִּמְצָ֑א זַ֝מֹּתִ֗י בַּל-יַעֲבָר-פִּֽי:
(תהילים יז ב-ג)

כלפי המשפט המעוות שיחרוץ עליו שאול אם יסגירו אותו הזיפים בידו, דוד מבקש כי משפטו יצא מלפני שופט כל הארץ אשר עיניו תחזינה מישרים, ותוך כדי דבור הוא מתחיל בדו"ח לפני השופט העליון לאמר: "בָּ֘חַ֤נְתָּ לִבִּ֨י, פָּ֘קַ֤דְתָּ לַּ֗יְלָה צְרַפְתַּ֥נִי...". אופן הלשון הוא בהדרגה: פקידה היא יותר מבחינה, וצרוף הוא יותר משניהם; והראיה מלשון איוב: "ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו"(איוב ז יח) - שנותן הבחינה לכל רגע ורגע והפקידה רק לכל בוקר ובוקר. "צירוף" נוהג בכסף: "וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב"(זכריה יג ט); והראיה: כאשר ירמיהו רוצה להמליץ במשל על בני דורו כי כל הפורעניות לא הועילו בשום אופן לנתקם מרעתם, בוחר הוא לנושא המשל במעשה הצירוף: "לשווא צרף צורף ורעים לא נחקרו"(ירמיה ו כט).

ובעניין אופן לשונו, "פָּ֘קַ֤דְתָּ לַּ֗יְלָה..." - במליצת דוד דווקא המחשבה שעל המשכב בשעה שדעתו של אדם צלולה עליו מכה שורש ועושה פירות.

[ וכן פירשנו לעיל בפרק ד'. והבאנו שם כמה ראיות מלשונו של דוד: "אמרו בלבבכם על משכבכם"(תהילים ד ח); "אוון יחשוב על משכבו"(תהילים לו ה); "אם זכרתיך על יצועיי"(סג ז). ובולט זה ביותר, אם נקביל לשון דוד כאן: "פקדת לילה", אל לשון איוב על דרך כוונה זו: "ותפקדנו לבקרים", אשר שם נסמן זמן בוקר במקום זמן לילה אצל דוד. ]

לִפְעֻלּ֣וֹת אָ֭דָם בִּדְבַ֣ר שְׂפָתֶ֑יךָ אֲנִ֥י שָׁ֝מַ֗רְתִּי אָרְח֥וֹת פָּרִֽיץ:
(תהילים יז ד)

פסוק זה דבוק בפסוק שלפניו, ו"בַּל-תִּמְצָ֑א" דלעיל (=מהפסוק הקודם) מושך עצמו ואחר עמו, כאילו כתוב: "בַּל-תִּמְצָ֑א זַ֝מֹּתִ֗י בַּל-יַעֲבָר-פִּֽי לִפְעֻלּ֣וֹת אָ֭דָם בִּדְבַ֣ר שְׂפָתֶ֑יךָ, בַּל-תִּמְצָא אֲנִ֥י שָׁ֝מַ֗רְתִּי אָרְח֥וֹת פָּרִֽיץ:", והכוונה: בנוגע למחשבה "בַּל-תִּמְצָ֑א זַ֝מֹּתִ֗י בַּל-יַעֲבָר-פִּֽי", שאכשל במחשבה שלא נתנה להיגלות ברבים, ובנוגע למעשה, לפעולות אדם שנצטווה עליהם בדבר שפתיך, בַּל-תִּמְצָא, שאני שָׁ֝מַ֗רְתִּי אָרְח֥וֹת פָּרִֽיץ", כלומר, אם אמנם שגיאות מי יבין, אבל בַּל-תִּמְצָא ששמרתי ללכת בדרך קבע אָרְח֥וֹת פָּרִֽיץ.

הַפְלֵ֣ה חֲ֭סָדֶיךָ מוֹשִׁ֣יעַ חוֹסִ֑ים מִ֝מִּתְקוֹמְמִ֗ים בִּֽימִינֶֽךָ:
(תהילים יז ז)

"מִ֝מִּתְקוֹמְמִ֗ים בִּֽימִינֶֽךָ" – נראה לי שהשמיט המילה: 'איש', כאילו כתוב: מִ֝מִּתְקוֹמְמִ֗ים באיש ימִינֶֽךָ, על דרך הלשון לקמן: "תהי ידך על איש ימינך"(תהילים פ יח), אלא שנעתק בי"ת השימוש מהתיבה הנשמטת אל התיבה "ימינך"; והכוונה פה ב"איש ימינך" על דוד בחיר ה'. עוד יש לומר: "ממתקוממים בימינך" - ממתקוממים בשבועתך שנשבעת בימינך להקים בידי ממלכת ישראל, והוא על דרך מה שמצינו בישעיהו: "נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו"(ישעיה סב ח). 

השמטת המילה 'איש' מצויה מאד, כגון לעיל: "צדקות אהב"(תהילים יא ח), שהמכוון שם הוא: איש־צדקות; ובמשלי: "שקר מזין על לשון הוות"(משלי יז ג), שהמכוון שם: איש־שקר, וכן שם: "אך מרי יבקש רע"(משלי יז יא), שהמכוון הוא: איש מרי.

מִפְּנֵ֣י רְ֭שָׁעִים ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי אֹיְבַ֥י בְּ֝נֶ֗פֶשׁ יַקִּ֥יפוּ עָלָֽי:
(תהילים יז ט)

מפני רשעים אשר זאת כבר עשו לי ששדוני וגזלו רכושי [וכן יש ללמוד מלשונו, "משוד עניים מאנקת אביונים"(תהילים יב ו), שהזיפים שדדו את רכושו], אבל לא די להם בזה, והם "אֹיְבַ֥י בְּ֝נֶ֗פֶשׁ (ו)יַקִּ֥יפוּ עָלָֽי" לצוד נפשי.

חֶלְבָּ֥מוֹ סָּגְר֑וּ פִּ֝֗ימוֹ דִּבְּר֥וּ בְגֵאֽוּת: אַ֭שֻּׁרֵינוּ עַתָּ֣ה סְבָב֑וּנוּ עֵינֵיהֶ֥ם יָ֝שִׁ֗יתוּ לִנְט֥וֹת בָּאָֽרֶץ:
(תהילים יז י-יא)

"אַ֭שֻּׁרֵינוּ עַתָּ֣ה סְבָב֑וּנוּ", דבק אל הפסוק שלפניו, בו כתוב: "אֹיְבַ֥י בְּ֝נֶ֗פֶשׁ יַקִּ֥יפוּ עָלָֽי", ומתאר תהלוכות הזיפים בהקיפם עליו, כי אחרי הסבם את ההר אשר אשורו־ריגלו שם בראש המצודה המשמשת לו מסתר (שמואל א כג יט,כה), הם "עיניהם ישיתו" ממעלה ההר "לנטות בארץ" - בסביבות ההר, אולי משם ייגלה אליהם דוד.

דִּמְיֹנ֗וֹ כְּ֭אַרְיֵה יִכְס֣וֹף לִטְר֑וֹף וְ֝כִכְפִ֗יר יֹשֵׁ֥ב בְּמִסְתָּרִֽים:
(תהילים יז יב)

מקושר עם האמור לעיל, והכוונה: כי תהלוכותיו הנ"ל מעידות על הזיפי שהוא מרגל ורודף את דוד לא מאמונתו למלכו בלבד, כי אם מחפצו ותשוקתו לשפוך דם דוד, ודִּמְיֹנוֹ כְּ֭אַרְיֵה יִכְס֣וֹף לִטְר֑וֹף וכו'.

קוּמָ֤ה ה' קַדְּמָ֣ה פָ֭נָיו הַכְרִיעֵ֑הוּ פַּלְּטָ֥ה נַ֝פְשִׁ֗י מֵרָשָׁ֥ע חַרְבֶּֽךָ:
(תהילים יז ג)

"חַרְבֶּֽךָ" חסר ב' השימוש, כאילו כתוב: "בחַרְבֶּֽךָ", וסוף הפסוק מתאים לראשו.

מִֽמְתִ֥ים יָדְךָ֨ ה' מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֮ וּֽצְפוּנְךָ֮ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים וְהִנִּ֥יחוּ יִ֝תְרָ֗ם לְעוֹלְלֵיהֶֽם:
(תהילים יז יד)

"מִֽמְתִ֥ים יָדְךָ֨" – נראה לפרש שהוא על דרך "וצאן ידו"(תהילים צה ז), שהמכוון שם הוא הצאן המקורב לרועה והחביב עליו ביותר, והמכוון פה הוא הזיפים, שהיו בבחינה של "רשע וטוב לו" והשעה הייתה משחקת להם, ולכך קורא אותם דוד בסגנון של תרעומת קצת: "מְתִים יָדְךָ֨", ומבקש מה': פַּלְּטָ֥ה נַ֝פְשִׁ֗י (ש"פַּלְּטָ֥ה נַ֝פְשִׁ֗י" מהפסוק הקודם מושך עצמו ואחר עמו) מִֽמְתִ֥ים יָדְךָ֨, אלה שמֵחֶ֗לֶד, משבאו לעולם "חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֮", רצונו לומר בחיים טובים, כטעם "ראה חיים עם האישה אשר אהבת"(קהלת ט ט). "וּֽצְפוּנְךָ֮ תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם", נראה לפרש, שצְפוּנְךָ֮ ביאורו מחמדיך, וטעם הוראה זו לפי שאין האדם צופן וגונז אלא החפצים שהם מחמדיו.

אֲנִ֗י בְּ֭צֶדֶק אֶחֱזֶ֣ה פָנֶ֑יךָ אֶשְׂבְּעָ֥ה בְ֝הָקִ֗יץ תְּמוּנָתֶֽךָ:
(תהילים יז טו)

לעומת אושרם הנ"ל של הזיפים, שהוא סוף־סוף רק אושר מדומה, יגיע אליו בצדקו אושר אמיתי: לחזות בנועם ה' בהיכלו: "אֲנִ֗י בְּ֭צֶדֶק אֶחֱזֶ֣ה פָנֶ֑יךָ..." [באותה בקשה הוא חותם בכמה מזמורים מתקופה זו].