למנצח אל הנחילות
לַמְנַצֵּ֥חַ אֶֽל־הַנְּחִיל֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃
(תהילים ה א)
שירה בפה ושירה בכלי
"למנצח", פירושו שדוד כתב מזמור זה עבור המנצח שהיה המנצח על המקהלה במקדש (עיין רש"י תהילים ד א).
המנצח היה פונה לדוד המלך ומבקש ממנו: "אנא ממך, דוד המלך, מחר יום שני ועלי לשיר איזה שיר לכבוד ה' יתברך. אולי יש לך שיר מכובד שמתאים לענין?"
ואז דוד המלך היה מעניק לו שיר כלשהו, ואומר לו: "מחר אתה תיקח מילים אלו, ותנגן אותן עם כלי זמר פלוני, כיוון שזהו כלי הזמר שבכוחו לבטא את עומק המילים עם ניגון פלוני. רק באופן זה יצא ממנו קידוש ה'! ".
בגמרא (סוכה ג:) מצינו מחלוקת האם עיקר שירה בפה או עיקר שירה בכלי. ישנו הבדל מהותי בין שירה בפה לשירה בכלי; המהות של שירה בפה היא המילים, מילות השיר, "אמרי האזינה ה', בינה הגיגי". לעומת זאת, שירה בכלי, עיקרה הניגון. ובאמת, ניגון, גם כשמנגנים אותו בפה, נקרא שירה בכלי!
שמחה - הצלה מצרה!
מה הכוונה "נחילות"?
פירש רש"י: "מנחם פתר בכולן - נחילות ועלמות גיתות ידותון - כולם שמות כלי זמר הם. ונעימות המזמור הייתה לפי שיר הראוי לאותו כלי". וכעין זה פירש גם ב'מצודת ציון': "נחילות מלשון 'נחיל של דבורים'(בבא קמא קיד.), והוא שם כלי זמר אשר קולו נשמע כשריקת הדבורים".
ממשיך רש"י לפרש: "ויתכן לפתור נחילות - גייסות כמו 'נחיל של דבורים' וכמו 'ונחלי בליעל'(תהילים יח ה) – ותרגם יונתן 'סיעת חייבין', תפילה בשביל גייסות אויבים הבאים על ישראל, ואומר המשורר מזמור הזה בשביל כל ישראל".
כלומר, כשהגיעו גייסות האויבים להרע לבני ישראל, שורר דוד מזמור זה עבור הצלת כלל ישראל.
כאן כתוב פעם נוספת היסוד הגדול, שבשעת סכנה, אחת הסגולות הגדולות ביותר היא: לשיר! אין לך דבר שמציל את כלל ישראל מצרותיו, כמו השמחה!
יסוד זה כתבתי בקונטרס "שערים בתפילה", והוא נלמד מהפסוק "קומי רוני בלילה בראש אשמורות, שפכי כמים לבך נוכח פני ה', על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות"(איכה ב יט). ובכן, כתבתי שם שזוהי סגולה גדולה שכשאדם נמצא בצרה, שישיר.
וכתב לי על כך חכם ספרדי אחד [הרב פרץ מימון זצ"ל], שאצלם בחוץ לארץ הייתה פעם עצירת גשמים, וגזרו תעניות וצומות ולא נענו. אחר כך עשו סעודה גדולה ושבח גדול לה' - ואז נענו!
ב'טעמי המקרא' מונחים סודות התורה
והנה כיום איננו יודעים איך היו נראים כלי הנגינה במקדש, ועל אחת כמה וכמה שאין לנו כל ידיעה ואף שמץ של מושג כיצד הייתה נשמעת אותה מוזיקה מופלאה.
לדעתי, אין לנו שום קשר למובן הנכון של מוזיקה, ואין לנו שום אפשרות לתפוס את העומק והפנימיות הטמונים בצלילים. גם אנשים גדולים אין להם מגע בעניין עמוק זה!
הגר"א ז"ל ידע את חכמת המוזיקה על בוריה. הוא היה מדבר תמיד כשבחה, ואמר שמי שאינו מבין חכמה זו, אינו יודע את שירת הלויים שניתן היה להחיות מתים בנעימותיה! בתורה נקרא חלק המוזיקה בשם "טעמים", טעמי המקרא. ישנם בתורה אותיות, תגין, נקודות וטעמים.
נתבונן ראשית בחוש הטעם שבאדם. על ידי שאדם טועם מאכל הוא יודע את עומקו, מה טמון בו. אדם רואה עוגה, היא נראית יפה, אך הוא עדיין אינו יכול לדעת מה יש בפנימיותה. רק כשהוא טועם אותה מתברר לו בדיוק מה טיבה של עוגה זו על כל פנימיותה, כל התמצית שלה; האם יש בה סוכר או אין וכו'. "טעמי המקרא" הם טעמי התורה, ובהם מונחים סודות התורה, סתרי תורה.
דווקא ב"טעמים", בנגינה ובשירה שבתורה, מונחים הסודות והדברים הנסתרים, כי המובן הפשוט של שיר ושל מוזיקה, הוא שישנו עומק שאי אפשר לבטא במילים, רק על ידי זמר. משום כך הרבה דברי תורה של דוד המלך נכתבו בשביל המנצח, שהיה מנצח בבית המקדש, וגם מפורטים בדבריו כלי הזמר שהשתמשו בהם לצורך אותו שיר. ואנחנו, אין מאתנו היודע מהו אותו כלי זמר, ועל אחת כמה וכמה שאיננו יודעים איך לנגן בו ומה הוא מבטא.
בביהמ"ק ניתן היה להפיק ניגון גם מתוף!
באופן כללי, ישנם שני סוגי כלי זמר המבטאים שני סוגי כוחות בנגינה. דבר זה מבואר בפרק קמ"ט: "בתוף וכנור יזמרו לו"(תהילים קמט ג). נתבונן בעולמנו: ישנו כלי ומר הנקרא כינור, וישנו כלי זמר הנקרא תוף. על כינור מנגנים לפי תווים, וניתן להפיק ממנו ניגון. לעומתו, התוף, לכאורה אין לו תווים, והוא נועד רק להעניק לניגון את הקצב המתאים ולהנעים את הרקע. אך אין אפשרות לנגן שיר מסויים, כמו למשל "וקרב פזורנו", ע"י תוף. אפשרות כזו אינה קיימת!
אלו הם שני סוגי הכוחות שקיימים בנגינה, ובאמת כח הנגינה מסוגו של הכינור יותר רגיל אצלנו, כי כל ניגון מספר סיפור מסויים, סיפור שאין קץ לעומקו. לעומת זאת התוף אינו מספר סיפור, הוא רק משפר ומעניק טעם ועומק לסיפור שאדם מספר בפיו על ידיי השיר והניגון.
ראיתי לפני כמה שנים ספר הנקרא "שלטי גיבורים" המבאר את ענייני ביהמ"ק וכליו [לא זה שמודפס על הרי"ף, אלא ספר "שלטי גיבורים" שחובר על ידי אחד מחכמי איטליה לפני כשלוש מאות שנה]. אחד הפרקים בספר זה עוסק בענין כלי הזמר.
הוא פותח ואומר, שמה שמצינו בפסוקים שהלויים היו מתלמדים חמש שנים, הכוונה שחמש שנים הם היו לומדים את חכמת המוזיקה. וזו בעצם הייתה עיקר עבודת הלויים בביהמ"ק, חכמת המוזיקה!
בהמשך הוא מבאר בהרחבה את עניינם של כל כלי הזמר המוזכרים בספר תהלים. הוא מתאר בפרוטרוט כיצד היה נראה כל כלי וכלי. תורף דבריו הוא כך: כל ניגון בנוי מתווים, כידוע. אינני יודע את שמות התווים. נקרא להם, אפוא, במספרים: תו מספר אחד, תו מספר שתיים וכו'. כל ניגון, כל שיר, בנוי מרצף מסויים של תווים; צליל עולה, צליל יורד וכו', וכך, על ידי צירוף כל התווים בסדר המתאים נוצר הניגון.
צורת שירתם ונגינתם של הלויים בבית המקדש הייתה כך: לכל אחד היה כלי זמר שלו, כגון כינור או נבל, ואם נניח שהיו תשעה תווים, היו כנגדם תשעה לויים עם תשעה כינורות שכל אחד היה מנגן תו אחד בלבד; כינור אחד היה מנגן תו מספר אחד, כינור שני היה מנגן תו מספר שתיים וכו'. וכיצד היו מנגנים? ראובן היה מנגן את התו שלו, אח"כ שמעון, אח"כ לוי, ואח"כ יהודה וכו', תשעה לויים, ושוב ראובן, וכך היה נבנה הניגון. והנה, עומק הניגון הטמון בכלי הזמר, מתבטא לכאורה יותר על ידי כינור מאשר על ידי תוף. הבה נתבונן: אדם חסר ידע במוזיקה שינסה לנגן על אורגן, וילחץ בצורה סתמית על הקלידים, בשום אופן הוא לא יצליח להפיק ממנו ניגון כלשהו, וכל שכן על כינור. לעומת זאת, כל אחד מאתנו יודע לתופף מעט על תוף...
הנחה זו נובעת מהעובדה שכל הכלים, כינור, אורגן או פסנתר, יש בהם עומק, סיפור מסויים, ועל ידי הניגון בכלים אלו צריך המנגן לבטא עומק זה. התוף, לעומת זאת, אינו מספר סיפור. הוא רק מעניק רקע ונופך לניגון המבוצע על ידי שאר כלי התזמורת. לכן, נדרש לכך פחות עומק ופחות ידע, וממילא לכל אחד ישנה שייכות כלשהי לניגון בכלי זה.
בא ה'שלטי גיבורים' ומחדש דבר נפלא: דע לך, ללויים בבית המקדש היה אופן לשתף כל אחד בניגון, גם את זה שלא היה בקי בתורת הנגינה ולא ידע לנגן בכינור. מה הם עשו? היו נותנים לו כינור, ואומרים לו: תראה, כאן לידך עומדים עוד שמונה לויים עם שמונה כינורות בידם. אתה, ראובן, אינך יודע לנגן את כל התווים ולעבור מתו אחד לשני. ובכן, אינך צריך לעשות זאת! עליך לדעת לנגן רק את התו שלך, וכשיגיע זמנך לנגן - תנגן רק אותו. לדוגמא: אתה מנגן רק את הצליל בונג! לא באנג ולא בינג, רק בונג...אבל הבונג שלך והבאנג שלו והבינג של ההוא, מצטרפים יחד לעומק הניגון...
לפי זה, גם בתוף ניתן היה לנגן ניגון! זו טעות לחשוב שהתוף הוא סתם 'גולם'. לא ולא! ישנה אפשרות לקחת תשעה תופים שלכל אחד מהם קול אחר, ולנגן באותו אופן שמנגנים על תשעת הכינורות, שכן גם בתשעת הכינורות לא היה נגן אחד שניגן לבד את כל עומק הניגון, אלא רק את התו המיוחד לו, וצורת ניגון זו שייכת גם בתוף.
התרגלנו לחשוב שרק כלי נגינה שיש להם תווים, כמו נבל וכינור, הם הראויים לעלות על שולחן מלכים, ואלו שאין להם תווים, הם בעצם סוג ב', לא שווים כלום. אמנם, לפי דברי ה'שלטי גיבורים', הרי בבית המקדש הייתה אפשרות להפיק ניגון גם מתוף, וזאת על ידי צירוף. לבד הוא לא היה יכול לנגן את הניגון העמוק ביותר, אבל כשהצטרף לחבורה של תופים, מהצירוף של כולם ניתן היה להפיק את הניגון והביטוי העמוק ביותר!
"נחילות" - ניגון הדבורים יחד
עתה נבאר את ענין ה"נחילות". "למנצח אל הנחילות מזמור לדוד". ישנו כלי זמר שנקרא "נחילות". איננו יודעים אם לכלי זה היו תווים או לא, אבל נניח שכן היו לו תווים. השאלה היא איך הוא היה נשמע? והתשובה: הוא נשמע כמו נחיל של דבורים (כדברי ה'מצודת דוד' לעיל).
מנחיל של דבורים בוקע רעש גדול: זוממממ... האם יוצאת משם מנגינה כלשהי? מסתבר שכן. על ידי צירוף כל הדבורים יחד! כי לכל דבורה יש רק זמזום אחד המיוחד לה. אין שתי דבורים בעולם שיש להן את אותו קול בדיוק.
הגמרא (גיטין כג.) אומרת שכשם ששני אנשים שונים בפרצופיהם, כך ניתן להכיר ביניהם גם ב"טביעות עין דקלא". אין שני בני אדם שיש להם אותו קול.
דבר זה אינו רק בבני אדם. זו המציאות גם אצל הנמלים. מי שמבין קצת בחכמת הטבע, יודע שאין שתי נמלים עם אותם פנים! סיפר לי חבר שלדוד שלו בארה"ב יש עדר של הרבה פרות, והוא מכיר כל פרה בפנים, בפרצוף.
גם בעלים של עץ זה כך. אין שני עלים זהים לגמרי. ודאי שלא! אין שום נקודה, בכל העולם כולו, שכופלת את עצמה. לא רק טביעת אצבע, אלא כל פרט ופרט מהאדם ומהבריאה.
כמו צייר שעל כל תמונה יש את החותמת שלו, הוא מצייר תמונות מאוד מגוונות, מאוד רחוקות אחת מהשניה, אבל על כל אחת מהן הוא חותם את חתימתו המיוחדת, כך גם לקב"ה יש כביכול חותמות שהוא מחתים על כל פרט מהבריאה. הכלל בזה הוא, שהחותמת של הקב"ה נמצאת על כל דבר. אין לך דבר שאין עליו את החותמת של הקב"ה. אחת מהחותמות של הקב"ה היא היופי. וכל דבר שהוא בונה, הוא בונה אותו מיוחד, יחיד. כיון שהוא עצמו יחיד, אין אצלו ריבוי. מעולם הוא לא ברא שני דברים זהים. הוא עושה כל דבר אחר מהשני, אין לו שום צורך בשני דברים זהים, כי מי שהוא בעצמו אחד ויחיד, גם כשהוא יוצר משהו, יצירתו אחת היא!
על כל פנים זהו ייחודה של שירת הדבורים, שלכל אחת מהדבורים יש זמזום מיוחד לה, והצירוף של כולן יחד יוצר הרמוניה מושלמת של נגינה.
לסיכום, ישנם שלשה סוגי כלי זמר: האחד, כינור, שאדם לוקח ומנגן בו, ואפשרות הניגון בו תלויה בעומק הנפש. השני, תוף, שגם כשאין לך כח עצמי לנגן, אתה יכול להוסיף לניגון רקע יפה. והשלישי, נחילות, האפשרות לנגן ניגון על ידי צירוף כח הרבים.