לפרק ד'
לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינ֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃
(תהילים ד א)
זהו הפרק הראשון בתהלים הפותח במילה "למנצח", ופירש רש"י: "מזמור זה יסד דוד שיאמרוהו בני לוי המנצחים בנגינות בשיר על הדוכן. לשון ניצוח נופל במתחזקים בעבודה, כעניין שנאמר 'יעמדו הלויים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית י-הוה'(עזרא ע ג ח) ".
שיר מבטא את מידת הגבורה. הכהנים והלויים הם שני עמודי העבודה בבית המקדש. עבודת הכהנים היא עבודת החסד, כמו שכתוב:"תומיך ואוריך לאיש חסידיך"(דברים לג ח), ועבודת הלויים היא עבודת הגבורה.
עבודת הכהנים בבית המקדש הייתה להוריד לעולם את כל השפע והברכות ע"י הקרבת הקרבנות, ועבודת הלויים הייתה להחזיר את הכל לקב"ה ע"י שירות ותשבחות, להצהיר שהכל שייך לו יתברך, ודוד המלך היה כותב שירים ברוח הקודש במיוחד עבור המנצח, שהיה ממונה על השיר בבית המקדש. ישנה שירה של דיבור, אמירת תודה בפה, ולפעמים היא באה בהתפרצות עצומה ע"י ניגון - "למנצח בנגינות". לניגון יש עוצמה גדולה הרבה יותר מדיבור.
בְּקָרְאִ֡י עֲנֵ֤נִי ׀ אֱ-לֹ֘הֵ֤י צִדְקִ֗י בַּ֭צָּר הִרְחַ֣בְתָּ לִּ֑י חָ֝נֵּ֗נִי וּשְׁמַ֥ע תְּפִלָּתִֽי׃
(תהילים ד ב)
כשאני קורא אליך, הקב"ה, ענה לי. כשישנן צרות תושיע אותי.
ובהמשך הפרק מפרט דוד המלך על אלו צרות הוא מדבר.
בְּנֵ֥י אִ֡ישׁ עַד־מֶ֬ה כְבוֹדִ֣י לִ֭כְלִמָּה תֶּאֱהָב֣וּן רִ֑יק תְּבַקְשׁ֖וּ כָזָ֣ב סֶֽלָה׃
(תהילים ד ג)
"בְּנֵ֥י אִ֡ישׁ" – אנשים חשובים. ורש"י מפרש: "בני אברהם יצחק ויעקב הקרויים איש", כלומר יהודים.
"עַד־מֶ֬ה כְבוֹדִ֣י לִ֭כְלִמָּה" – עד מתי אתם, האנשים החשובים, תתאוו שהכבוד שלי יהיה לכלימה.
"תְּבַקְשׁ֖וּ כָזָ֣ב סֶֽלָה" – ותבקשו נגדי שקרים. דוד המלך היה צדיק, תלמיד חכם, והיו מחפשים נגדו עלילות.
כפי שאמרנו, "בני איש", הכוונה אנשים גדולים וחשובים. בדרך כלל בספר תהלים הכוונה לדואג ואהיתופל, שהיו שני גדולי הדור ממש, ראשי סנהדרין, והיו רודפים את דוד.
כשאדם מגיע למצב שגדולי הדור רודפים אחריו הוא בבעיה גדולה!
דואג ואחיתופל אמנם היו רשעים בלבם, אבל בלימוד התורה הם היו ממש גדולי הדור, וכך גם היו ידועים בציבור! עד כדי כך, שאחיתופל ידע הלכה שדוד המלך לא ידע! זאת למרות העובדה שדוד המלך היה גדול מאוד בתורה.
בגמרא מסופר:
אשכחיה (=מצא) שמואל לרב (=את רב) יהודה דתלי בעיברא דדשא וקא בכי (=נשען על בריח הדלת ובוכה). אמר ליה (=אמר לו שמואל): שיננא, מאי קא בכית? (שנון, מדוע הינך בוכה?) אמר ליה (=אמר לו ר' יהודה): מי זוטרא מאי הכתיב בהו ברבנן (=האם קטן בעיניך מה שכתוב על הרבנים היוצאים לתרבות רעה, היינו דואג ואחיתופל): "אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים ". 'איה סופר' - שהיו סופרים כל אותיות שבתורה, 'איה שוקל' - שהיו שוקלים קלין וחמורין שבתורה. 'איה סופר את המגדלים' - שהיו שונין שלש מאות הלכות במגדל הפורח באוויר. ואמר רבי אמי: תלת מאה בעיי בעו (=שלוש מאות שאלות שאלו) דואג ואחיתופל במגדל הפורח באוויר ותנן (=ושנינו, אף על פי כן, למרות גדלותם העצומה): 'שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא' (אם כן,) אנן מה תהוי עלן (=אנו מה יהיה עלינו)?
(חגיגה טו:)
כך שאל בבכי רב יהודה את שמואל, וענה לו שמואל: "שיננא, טינא היתה בלבם", ופירש רש"י: "רשעים היו מימיהם".
בזמנם הייתה מציאות כזו שאדם ילמד תורה ואף יהיה גדול הדור, ועם כל זאת בלבו יהיה רשע! כמדומני שכיום אין מציאות כזו, ואסביר לכם בקצרה מדוע.
בזמן דוד המלך, ובכלל עד לפני מאה או מאתיים שנה, גדלות בתורה הייתה דבר מכובד מאוד. יתכן היה, אפוא, מצב שאדם ילמד תורה בהתמדה עצומה, ובלבו הוא מושחת עד שהוא כלל לא ראוי לכבוד הנובע מחמת לימודו.
לעומת זאת בזמננו, אדם יכול למצוא את הכבוד שלו בעולם המסחר, או בעולם המדע וכיוצא בהם. ממילא, אדם שהוא דבוק לתורה, מן הסתם יש לו סיבה פנימית לכך, וממילא גם בליבו ודאי צדיק הוא! רק בדורות קדמונים, כמו דורו של דוד המלך, שהיה מלך גדול ועצום, וקירב את כל עם ישראל ללימוד התורה, הייתה מציאות כזו שאדם ילמד תורה בהתמדה עצומה, יהיה התלמיד חכם הגדול שבדור, ואף על פי כן בליבו תהיה "טינא", סיבות אחרות, אבל היום המציאות אינה כך.
וּדְע֗וּ כִּֽי־הִפְלָ֣ה יְ֭-הוָה חָסִ֣יד ל֑וֹ יְ-הוָ֥ה יִ֝שְׁמַ֗ע בְּקָרְאִ֥י אֵלָֽיו׃
(תהילים ד ד)
מפרש ה'מצודת דוד': "ודעו - תנו לב לדעת כי כמו שהבדיל ה' את כל חסיד להיות לו ולחלקו, כמו כן הבדילני לחלקו וישמע בקראי אליו ולא תוכלו לו".
דוד המלך אמר כך: אינני חסיד (אף על פי שבמקום אחר אמר "כי חסיד אני"), וממילא אינני ראוי שהקב"ה יקרב אותי. אתם, דואג ואחיתופל, רואים אותי כדוד, אדם פשוט. אינכם רואים את צדקותיי, אני בסך הכל רועה צאן, לא יושב בסנהדרין, לא מגדולי הדור (עדיין), לא בולט בשום דבר. משום כך הנכם מבזים אותי ומכזבים עלי, מעלילים עלילות שווא. אבל, ממשיך דוד ואומר, כאן טועים אתם טעות גדולה. דעו כי אני יודע להתפלל לה', במה גדול כוחי? לא בתורה, לא במצוות, לא בחסד ולא בצדקות. הכח שלי הוא שאני יודע להתפלל! "בקראי ענני א-להי צדקי", כשאני קורא, ה' עונה לי! דעו לכם כי כשם שהקב"ה מקרב את הצדיקים הגמורים, כך שומע הוא את תפילותיו של מי שאינו צדיק וחסיד. ממילא, אני חשוב אצל הקב"ה כמו צדיק גדול, וה' שומר עלי. לא משום שאני צדיק גדול, אלא משום שאני מתפלל, והקב"ה אוהב את מי שדבוק אליו וסומך עליו. וכיון שכך:
רִגְז֗וּ וְֽאַל־תֶּ֫חֱטָ֥אוּ...
(תהילים ד ה)
"רגזו" - עליכם לרעוד מפחד בבואכם להתחיל עם אחד כמוני!
אִמְר֣וּ בִ֭לְבַבְכֶם עַֽל־מִשְׁכַּבְכֶ֗ם וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה:
(תהילים ד ה)
כשמסתובבים ברחוב באמצע היום, ושומעים את כל מה שבני האדם מדברים, אי אפשר לדעת מי באמת חשוב ומי לא.
דואג ואחיתופל היו מפרסמים שמועות רעות על דוד, וכמו שפירש רש"י לעיל: "עד מה כבודי לכלימה – עד מתי אתם מבזים אותי 'הראיתם את בן ישי', 'מי דוד ומי בן ישי', 'כי בוחר אתה לבן ישי', וכי אין לי שם?!"(רש"י תהילים ד ג)
לכן, "אמרו בלבבכם", לכו לישון, תשכחו מכל שאון העולם, ושם, על משכבכם, ערכו לעצמכם את חשבון הנפש. אז תבינו ש"דומו סלה", שצריכים לשתוק.
אדם שמסתובב ומעורה בנעשה בעולם, אינו יודע את האמת. כדי לדעת את האמת יש צורך במעט התבודדות. הזמן הכי טוב להתבודד הוא כשהולכים לישון בלילה. כי כשאדם שוכב במיטתו אין אף אחד עמו והכל רגוע. וברור כי אחר ההתבוננות שוב לא יעז לדבר נגד דוד המלך, כי יבין שהוא חשוב יותר מכולם, שכן הוא יודע להתפלל, והקב"ה לצדו. וכשהקב"ה לצדו של אדם, זה סיפור אחר לגמרי!
זִבְח֥וּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק וּ֝בִטְח֗וּ אֶל־יְ-הוָֽה׃
(תהילים ד ו)
פירש רש"י: "זבחו זבחי צדק - הצדיקו מעשיכם והרי אתם כמקריבים זבחים. ובטחו אל ה' - שישפיע לכם טובה ואל תחטאו לו בשביל ממון שאתם מצפים לקבל שכר מאת שאול".
דוד המלך פונה כאן לאנשי דורו ואומר להם כך: אחרי רודפים כל החשובים, כל גדולי הדור. והנה כשאתם מסתובבים בבתי מדרשות, בעולם, ושומעים את חרושת השמועות נגדי, אנא מכם, חשבו על האמת!
אלא מה? גם כשתשכבו בלילה על משכבכם ותהרהרו בדברים, ודאי כל אחד יאמר לעצמו: "נכון, הייתי צריך להפסיק לרדוף אחרי דוד, אבל זה יעלה לי ביוקר! אם אפסיק לרדוף אחרי דוד, אני נפרד מכל פמליית המלך שאול [שעדיין היה המלך!], מחכמי הסנהדרין, מכל ה'חשובים'! אני גם עלול בגין כך להפסיד את פרנסתי, את המעמד החברתי שלי. זה לא קל לא להיסחף אחרי הזרם, והזרם עכשיו הוא נגד דוד. זוהי הקרבה גדולה מדי עבורי"!
התשובה היא: "זבחו זבחי צדק" - בינתיים זבחו זבחים, למען הצדק הקריבו את עצמכם, הקריבו קרבן את מעמדכם וממונכם! ו"ובטחו אל י-הוה" - דעו שלא תפסידו מכך. הקב"ה ישלים לכם את חסרונכם!
רַבִּ֥ים אֹמְרִים֮ מִֽי־יַרְאֵ֪נ֫וּ ט֥וֹב נְֽסָה־עָ֭לֵינוּ א֨וֹר פָּנֶ֬יךָ יְ-הוָֽה׃
(תהילים ד ז)
ישנם אנשים, שבראותם את הטובה שישנה לרשעים, הם אומרים: גם אנחנו רוצים טובה! הם מבקשים: "ה', תן גם לנו"! הם מקנאים בהם ואומרים: "נסה עלינו אור פניך ה' " - תרים גם עלינו את אורך, את החסד שלך, ה' יתברך, כמו שאתה נוהג עם הרשעים הללו. אבל אני לא כך, אלא:
נָתַ֣תָּה שִׂמְחָ֣ה בְלִבִּ֑י מֵעֵ֬ת דְּגָנָ֖ם וְתִֽירוֹשָׁ֣ם רָֽבּוּ׃
(תהילים ד ח)
כשראיתי את הרשעים מצליחים לא נשברתי מכך. אדרבה, הייתה זו שמחה עבורי. וישנם כמה אופנים כיצד לפרש עניינה של שמחה זו:
רש"י פירש: "בטוח אני, אם למכעיסים כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה לעתיד לבוא שהוא יום קיבול שכרם". כלומר, לא קנאתי בהם כי ידעתי שאם רשעים מקבלים כזה שכר גדול, ודאי שהצדיקים יקבלו שכר גדול יותר.
וה'מצודת דוד' פירש, שאתה, הקב"ה, נתת שמחה בלבי להיות שמח בחלקי, יותר מהשמחה שיש להם בשעה שהם מתעשרים מדגנם ותירושם. לי הייתה שמחה יותר גדולה מהפת החרבה שלי, מאשר השמחה שהייתה להם בכל עשירותם.
ויש לפרש עוד, שדוד המלך אמר שכשהוא רואה אותם מתעשרים, הוא רק שמח מזה. אדרבה ואדרבה, שכולם יתעשרו, צדיקים ורשעים, שתהיה ברכה בעולם. הוא שמח בעת שהוא רואה שיש להם שפע של דגן ותירוש, פשוט מפני שהוא אוהב שליהודים יש, הוא 'מפרגן' להם. גם לרשעים... ב"ה, ליהודים יש רווח. ומה שלו עצמו אין, מה זה קשור? וכי הם לוקחים ממנו?! יהודי יש לו רווח? - ב"ה.
בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֮ אֶשְׁכְּבָ֪ה וְאִ֫ישָׁ֥ן כִּֽי־אַתָּ֣ה יְ-הוָ֣ה לְבָדָ֑ד לָ֝בֶ֗טַח תּוֹשִׁיבֵֽנִי׃
(תהילים ד ט)
בביאור הפסוק מצינו שני פירושים. רש"י פירש: "אם היו ישראל בשלום יחדיו עמי, הייתי שוכב וישן בטח ולא הייתי ירא מכל צר ואויב. 'לבדד לבטח' – כמו 'בטח בדד עין יעקב'(דברים לג כח), לשון מבטח ושקט הוא, שאינו צריך להושיב גייסות עמו".
כלומר, דוד המלך אומר: אם הייתי מסתדר עם אויביי מבית, דהיינו דואג ואחיתופל, לא הייתי צריך לחשוש מהפלשתים, ולא מאף אחד אחר!
לעומת פירוש רש"י, ה'מצודות' פירש אחרת, שכוונת דוד המלך כאן להמשיך ולתאר עד כמה בוטח הוא בה', וכך הוא אומר: "בשלום יחדו אשכבה ואישן" - אני שוכב יחד עם כל האנשים. כלומר, כולנו שוכבים יחד, ואנחנו ישנים בשלום. איננו מפחדים, אין לנו נדודי שינה. למה? כי אנחנו בוטחים בה'!
מדוע? - "כי אתה ה' לבדד" - אתה יחידו של עולם, ממילא "לבטח תושיבני". כלומר, הטעם לכך שאני ישן כל כך רגוע הוא משום שאתה ה' אחד, יש לי א-ל אחד ויחיד, שרק עמו עלי להסתדר!
אדם שיש לו הרבה אלילים אינו ישן רגוע. הוא עורך לעצמו חשבון: "נאמר שמחר יש לי תור אצל ה'מוסכניק', אבל אינני יודע אם העו"ד או הרופא יקבל אותי. וגם אם נאמר שהוא יקבל אותי, לא ברור לי מה יאמר מנהל הבנק על כל ה'אוברדראפט' שיש לי... וכך תמיד, אף על פי שהוא מסתדר עם אחד, מתעורר אצלו חשש כיצד יסתדר עם אחרים.
אך מי שיש לו רק א-להים אחד, אם הוא מסתדר איתו, אין לו שום בעיה! "כי אתה ה' לבדד" - אתה הרי לבד, מנהיג את הכל, ממילא "לבטח תושיבני". אם יש לי על מי לסמוך, אם הסתדרתי עם ה' יתברך, אין לי מה לפחד. כל הבעיות שלי אינן בעיות כלל!
הביטחון של דוד המלך עליו השלום, גם בשעה שהוא ישן. ישנם אנשים שעושים הרבה פעולות, אפילו נועזות, של ביטחון, אבל כשהם הולכים לישון, הלב שלהם הומה, לא רגוע כלל וכלל! גם מעשה של ביטחון הוא דבר גדול, אבל עדיין אין זה היופי של הביטחון. היופי של הביטחון הוא ללכת לישון רגוע. לחוש שאין כלל סיבה לפחד. זהו הביטחון שהיה לדוד המלך. דוד המלך אמר: "בשלום... אשכבה ואישן" - אני ישן רגוע בלילה. כיצד? והרי אתה יודע מה מחכה לך מחר; כל הבעיות, שאול רודף אחריך, דואג ואחיתופל זוממים להרע לך! אבל לא! הוא מיד נרדם! מדוע? "כי אתה ה' לבדד", אתה א-ל אחד. ממילא - "לבטח תושיבני", אתה מושיב אותי במצב של ביטחון, במצב שאין לי מה לפחד כלל. זהו כח אחר לגמרי של בטחון.