והצנע לכת עם א-להיך
בפסוק ח' מציג מיכה את דרישות ה' מהעובד אותו: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א-להיך". לתומנו סברנו, שעל השאלה "מה ה' דורש ממך" ניתנה בתורה תשובה בדמות תרי"ג מצוות. כך ענה משה על שאלה דומה "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו... לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו..."(דברים י יב-יג) – מה מחדש אפוא מיכה? האם הוא מעמידן על שלושה עיקרים בלבד?
לכאורה ניתן לענות שהפסוקים בספר דברים מדברים על דרישות ה' מעם ישראל ומהיהודים בפרט, ואילו מיכה מפנה דרישות לכל אדם באשר הוא, שהרי הוא אומר במפורש "הגיד לך אדם" (על אף הגמרא יבמות סא.; בבא מציעא קיד:) ודרישותיו הן אכן סיכום קצר של שבע מצוות בני נח; אבל עיון מקיף יותר בפרקנו מראה שהנביא עוסק בדו-שיח שבין ה' לעמו. "כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתווכח, עמי מה עשיתי לך... עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב..."(מיכה ו ב-ה), ומסקנת הנביא "הגיד לך אדם מה טוב...", ואם כן הדרא קושיא לדוכתא (=חזרה הקושיה למקומה הראשון).
כאן המקום להזכיר שכבר לפני מיכה, וגם לאחריו, ביקשו לצמצם את תרי"ג מצוות ולהעמידן על מספר קטן יותר של עיקרים. "דרש ר' שמלאי שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה... בא דוד והעמידן על אחת עשרה... בא ישעיהו והעמידן על שש... בא מיכה והעמידן על שלוש... בא חבקוק והעמידן על אחת"(מכות כד.). גם הלל, בן עזאי ור' עקיבא צמצמו את התורה לעיקר אחד או כלל אחד מרכזי (ירושלמי נדרים ט ד).
בראשונים ישנה מחלוקת עקרונית גדולה אם ניתן לקבוע את "עיקרי הדת", ואם כן מה הם? הרמב"ם קבע "שעיקרי דתנו ויסודותיה שלושה עשר יסודות"(הקדמת הרמב"ם לפרק חלק; ראה משנה תורה הלכות יסודי התורה והלכות מלכים; ראה פיוט "יגדל א-להים"). ר' חסדאי קרשקש קבע שיש שישה עיקרים: "בפינות התוריות, רצוני לומר, שהם יסודות ועמודים אשר בית א-להים נכון עליהם... וכשחקרנו בהם מצאנום שישה"(אור ה' הקדמה למאמר ב). ואילו ר' יוסף אלבו טוען "כי העיקרים הכוללים וההכרחיים לדת הא-להית הם שלושה"(ספר העיקרים מאמר ראשון פרק ד). בניגוד לדעתם, סוברים ראשונים רבים שאין מקום לקבוע רשימה מועדפת של מצוות או עקרונות לתורה, שהרי "התורה היא עיקרית" על כל חלקיה (אברבנאל ראש אמנה פרק כה), ומי שמנו לקבוע מה חשוב יותר ומה חשוב פחות מדברי א-להים חיים. ר' יוסף אלבו כתב את ספר העיקרים ובו הוא דן בסוגיה זו, ומסקנתו ש"ראוי שיהיו עיקרים לדת א-להית בכלל. אם יבוטל אחד מהם לא יצוייר היותה א-להית כלל".
אחרי שראינו שהמחלוקת על עיקרי האמונה נמשכה למעלה מאלפיים שנה, נעיין בעיקר העיקרים של דרישת ה' מהאדם לפי הנביא מיכה - "והצנע לכת עם א-להיך". מה כל כך מיוחד במידה זו, שהנביא טרח לסמנה כשיא הפסגה של הדרישות הא-להיות מהאדם.
למידת הצניעות ישנן שתי פנים. צניעות היא ענווה, היפך הגאווה; וצניעות היא קדושה, היפך הפריצות. שתי הפנים הללו שייכות לאותו מטבע, והן תכונה אחת בנפש האדם. תכונה זו היא חוסר הרצון להתבלט, למשוך תשומת לב, ולהעמיד את ה"אני" במרכז העניינים. כשמפעילים תכונה זו לגבי החלק הגשמי-גופני של האדם, זוהי צניעות של קדושה, היפך הפריצות. אולם כשתכונה זו באה לידי ביטוי בעניינים רוחניים, תכונות נפש וכדומה, קוראים לה צניעות וענווה, היפך הגאווה.
כדי לזכות לאור ה' חייב אדם לסגל לעצמו את שני חלקי הצניעות, על פריצות נאמר "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך"(דברים כג טו) ועל גאווה נאמר: "גבה עיניים ורחב לבב אותו לא אוכל"(תהילים קא ה). ודרשה הגמרא: "כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם"(סוטה ה.). וכן דרשו על "כל אדם שיש בו גסות הרוח, לסוף נכשל באשת איש... כאילו בא על העריות"(סוטה ד:), כלומר גאווה מביאה לידי פריצות.
לאיזו צניעות מתכוון מיכה באומרו "והצנע לכת"? מחד גיסא נראה שמדובר בצניעות שהיא היפך הגאווה, שהרי שני הרכיבים האחרים של דרך ה', לפי מיכה, הם בתחום שבין אדם לחבירו. מאידך גיסא הביטוי "והצנע לכת עם א-להיך" רומז דווקא לתחום שבין אדם למקום, כלומר והצנע לכת מתפרש יותר בכיוון של קדושה, היפך הפריצות. שתי האפשרויות בפירוש הפסוק נכונות.
וישנה דרך שלישית: מצודת דוד פירש: "והצנע לכת עם א-להיך - בדרכי מצוותיו, בצנעה לא בפרסום רב ולהתיהר". נפרט ונסביר את הערתו בעניין הצניעות בקיום המצוות. יסוד בעבודת ה' ש"אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת"(אבות ב ט). גאווה והתנשאות אחרי עמידה בנסיון או קיום מצווה מורידים את כל ה"עבודה" לטמיון. כך הסבירו בספרי חסידות (שמעתי בשם השם משמואל; השווה מי מרום מעייני הישועה שער ארץ ישראל פרק עמ' רפז), את חטא המרגלים. משה שלח אותם לראות "היש בה עץ" - העץ הקדום שבו טעם העץ כטעם הפרי, ואכן הם השיגו דרגה זו, שהרי הביאו "זמורה [ענף גפן] ואשכול ענבים אחד". הענף והאשכול טעמם היה "אחד"! אבל "וישאוהו" - כיוון שהתנשאו בלבבם לאמר פעלנו גדולות – "במוט בשניים" - חזר להיות טעם העץ לעצמו וטעם הפרי לעצמו.
את צידו השני של המתרס הסביר האדמו"ר מקוצק. ניסיונו של אברהם בעקידה לא נגמר ב"אל תשלח ידך אל הנער", אלא כפי שנאמר בסוף הפרשה "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו..." אברהם חוזר אל הנערים שנאמר בהם "עם הדומה לחמור" ומקים אותם. הם הולכים יחדיו - בלב אחד כאיש אחד. הם לא ידעו על מעשה העקידה כלל, וכך גם הרגיש אברהם. נסיון עצום שכזה שהשפיע בעולמות עליונים ותחתונים לדורי דורות, ואברהם לא חש שעשה או פעל פעולה מיוחדת - "מלמד שלא שינה" (ראה ספרי בהעלותך ס) בעצמו והרגשתו.
ואכן בתפילת זכרונות אנו מזכירים רבות את עקידת יצחק, והברכה חותמת במילים "כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם", שכל מה שאדם שוכח ה' זוכר: עבירה שאדם "שוכח" - ה' זוכר, עבירה שאדם זוכר, בחינת "חטאתי נגדי תמיד" - הקב"ה מוכן לשכוח. וכן במצווה, מצווה שאדם שוכח [שעשאה] כמו אברהם בעקידה - הקב"ה זוכר. אבל מצווה שאדם "זוכר" ויוצא בתרועת תופים על שעשאה, כמו המרגלים - מצוה כזו הקב"ה שוכח (יינה של תורה, אוסף פירושים לימים נוראים עמ' כד, בשם ר' אהרן מקרלין).
וכעין זה דרשו על התפילה הנאמרת בעת הכנסתו של תינוק בברית המילה "כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים". מהו כשם? "כמו שלברית נכנס התינוק ללא גאווה, ללא פניות וללא כוונות זרות, שהרי התינוק עצמו אינו עושה מאומה, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים"(עטורי תורה ויקרא עמ' 65 בשם אדמו"ר מקוצק).
ועל כגון זה אמר מיכה "מה ה' דורש ממך..." גם כשתמלא את כל הדרישות האלה בשלמות, עשיית משפט ואהבת חסד, לא תזוח דעתך עליך, זכור את העיקר השלישי "והצנע לכת עם אלוקיך".