קטון נתתיך בגויים
כבר בתחילת הפרק מציין הנביא עובדיה שחטאיה של ממלכת אדום יסודם בתכונת הגאווה. "זדון לבך השיאך שכני בחגוי סלע מרום שבתו, אומר בלבו מי יורידני ארץ". לכן נענשו במידה כנגד מידה "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קינך משם אורידך נאם י-הוה"(עובדיה א ג-ד) ופירש המלבי"ם: "כי הנופל ממקום נמוך אינו מסוכן כל כך. ולכן אצוה שתשים קנך בין כוכבים כדי שתגדיל מפלתך, כמי שרוצה להפיל את אויבו ומעלהו למקום גבוה כדי שיפילו משם אל העומק". כנגד גבהות לבה של אדום אומר הנביא: "הנה קטן נתתיך בגויים בזוי אתה מאד". ודרשו חז"ל: "אביו קורא אותו 'גדול'(בראשית כז א), אמו קוראת אותו 'גדול'(בראשית כז מב), אמר להם הקב"ה, אם בעיניכם הוא גדול, בעיני הוא קטן"(בראשית רבה סה יא); שכן "כל המגביה עצמו הקב"ה משפילו"(ערובין יג:), וככל שההגבהה העצמית היתה רבה, כן תרבה ההשפלה שתבוא כתוצאה מהנפילה.
שורשיה של גאות אדום נעוצים במייסד האומה, הלא הוא "עשו אבי אדום"(בראשית לו ט). ספר בראשית מבליט תכונה זו של עשו מול הענווה של יעקב, אבי האומה שאחד מסימניה הוא הביישנות. על אומה זו נאמר "כי אתם המעט מכל העמים" - "לפי שאין אתם מגדילים עצמכם... לפיכך חשקתי בכם". (רש"י דברים ז ז בשם המדרש). אדום וישראל הם ממשיכי דרכם ותכונותיהם של עשו ויעקב, של הגאווה מול הענווה.
כבר בשמות שנתנו להם מאופיין ההבדל. עשו הוא "גמור ועשוי", "ויקראו שמו עשו - לפי שהיה נעשה ונגמר…"(רש"י בראשית כה כה). עשו מרגיש שאין לו במה להשלים את עצמו כי הוא מושלם מלידה, ובכך שורש גאותו. יעקב לעומתו נקרא על שם אחיזת העקב, המסמלת את הדרגה הנמוכה באדם, כי יעקב יודע שתפקידו בעולם הזה הוא לעלות ולהתעלות כל חייו, ולעולם לא יהיה במצב של שלמות. כל ימיו יהיו קודש לעלייה בהר ה', ותמיד יהיה בדרגת "ישמח לב מבקשי י-הוה"(דברי הימים א טז ט). הציר המרכזי עליו סובבת עבודה זו הוא ציר הענווה וההרגשה של בחינת "העקב" הוא יעקב.
לכן עשו הוא "אדום", והצבע האדום מושך תשומת לב מרובה כדרכו של כל בעל גאווה. ולישראל יאה הצבע הלבן, סמל הנקיות הטהרה; אשר על כן "אומות העולם מונים לחמה וישראל מונים ללבנה"(פסיקתא רבתי). כי הגויים נוטים לאדום שבשמש, ועם ישראל נמשך ללובן הלבנה. המאור הגדול והמאור הקטן מקבילים איפוא לגדלות הגאווה של עשו ולקטנותו של יעקב וענוותנותו.
שניהם מאופיינים גם בהיגד דומה הקשור לרכוש אשר חנן אותם ה'. עשו אומר "יש לי רב"(בראשית לג ט), לעומתו יעקב אומר "כי חנני א-להים וכי יש לי כל"(בראשית לג יא). לעשו יש הרבה, אבל אין הוא מסתפק בזה. "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים", ועשו בגאוותו סבור כי מגיע לו הרבה יותר. יעקב הצדיק והעניו יודע שגם מה שיש לו הוא מתנת חינם, לכן הוא מדגיש "כי חנני אלוקים", כפועל יוצא של תפיסה זו "יש לי כל", ומה שאין לי ודאי לא מגיע לי.
סוף דבר "ורב יעבד צעיר" - "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה"(עובדיה א כא).