תנ"ך על הפרק - עובדיה א - קטון נתתיך בגויים / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

עובדיה א

528 / 929
היום

הפרק

חֲז֖וֹן עֹֽבַדְיָ֑ה כֹּֽה־אָמַר֩ אֲדֹנָ֨י יְהוִ֜ה לֶאֱד֗וֹם שְׁמוּעָ֨ה שָׁמַ֜עְנוּ מֵאֵ֤ת יְהוָה֙ וְצִיר֙ בַּגּוֹיִ֣ם שֻׁלָּ֔ח ק֛וּמוּ וְנָק֥וּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָֽה׃הִנֵּ֥ה קָטֹ֛ן נְתַתִּ֖יךָ בַּגּוֹיִ֑ם בָּז֥וּי אַתָּ֖ה מְאֹֽד׃זְד֤וֹן לִבְּךָ֙ הִשִּׁיאֶ֔ךָ שֹׁכְנִ֥י בְחַגְוֵי־סֶּ֖לַע מְר֣וֹם שִׁבְתּ֑וֹ אֹמֵ֣ר בְּלִבּ֔וֹ מִ֥י יוֹרִדֵ֖נִי אָֽרֶץ׃אִם־תַּגְבִּ֣יהַּ כַּנֶּ֔שֶׁר וְאִם־בֵּ֥ין כּֽוֹכָבִ֖ים שִׂ֣ים קִנֶּ֑ךָ מִשָּׁ֥ם אוֹרִֽידְךָ֖ נְאֻם־יְהוָֽה׃אִם־גַּנָּבִ֤ים בָּאֽוּ־לְךָ֙ אִם־שׁ֣וֹדְדֵי לַ֔יְלָה אֵ֣יךְ נִדְמֵ֔יתָה הֲל֥וֹא יִגְנְב֖וּ דַּיָּ֑ם אִם־בֹּֽצְרִים֙ בָּ֣אוּ לָ֔ךְ הֲל֖וֹא יַשְׁאִ֥ירוּ עֹלֵלֽוֹת׃אֵ֚יךְ נֶחְפְּשׂ֣וּ עֵשָׂ֔ו נִבְע֖וּ מַצְפֻּנָֽיו׃עַֽד־הַגְּב֣וּל שִׁלְּח֗וּךָ כֹּ֚ל אַנְשֵׁ֣י בְרִיתֶ֔ךָ הִשִּׁיא֛וּךָ יָכְל֥וּ לְךָ֖ אַנְשֵׁ֣י שְׁלֹמֶ֑ךָ לַחְמְךָ֗ יָשִׂ֤ימוּ מָזוֹר֙ תַּחְתֶּ֔יךָ אֵ֥ין תְּבוּנָ֖ה בּֽוֹ׃הֲל֛וֹא בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא נְאֻם־יְהוָ֑ה וְהַאֲבַדְתִּ֤י חֲכָמִים֙ מֵֽאֱד֔וֹם וּתְבוּנָ֖ה מֵהַ֥ר עֵשָֽׂו׃וְחַתּ֥וּ גִבּוֹרֶ֖יךָ תֵּימָ֑ן לְמַ֧עַן יִכָּֽרֶת־אִ֛ישׁ מֵהַ֥ר עֵשָׂ֖ו מִקָּֽטֶל׃מֵחֲמַ֛ס אָחִ֥יךָ יַעֲקֹ֖ב תְּכַסְּךָ֣ בוּשָׁ֑ה וְנִכְרַ֖תָּ לְעוֹלָֽם׃בְּיוֹם֙ עֲמָֽדְךָ֣ מִנֶּ֔גֶד בְּי֛וֹם שְׁב֥וֹת זָרִ֖ים חֵיל֑וֹ וְנָכְרִ֞ים בָּ֣אוּשערושְׁעָרָ֗יווְעַל־יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ יַדּ֣וּ גוֹרָ֔ל גַּם־אַתָּ֖ה כְּאַחַ֥ד מֵהֶֽם׃וְאַל־תֵּ֤רֶא בְיוֹם־אָחִ֙יךָ֙ בְּי֣וֹם נָכְר֔וֹ וְאַל־תִּשְׂמַ֥ח לִבְנֵֽי־יְהוּדָ֖ה בְּי֣וֹם אָבְדָ֑ם וְאַל־תַּגְדֵּ֥ל פִּ֖יךָ בְּי֥וֹם צָרָֽה׃אַל־תָּב֤וֹא בְשַֽׁעַר־עַמִּי֙ בְּי֣וֹם אֵידָ֔ם אַל־תֵּ֧רֶא גַם־אַתָּ֛ה בְּרָעָת֖וֹ בְּי֣וֹם אֵיד֑וֹ וְאַל־תִּשְׁלַ֥חְנָה בְחֵיל֖וֹ בְּי֥וֹם אֵידֽוֹ׃וְאַֽל־תַּעֲמֹד֙ עַל־הַפֶּ֔רֶק לְהַכְרִ֖ית אֶת־פְּלִיטָ֑יו וְאַל־תַּסְגֵּ֥ר שְׂרִידָ֖יו בְּי֥וֹם צָרָֽה׃כִּֽי־קָר֥וֹב יוֹם־יְהוָ֖ה עַל־כָּל־הַגּוֹיִ֑ם כַּאֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ יֵעָ֣שֶׂה לָּ֔ךְ גְּמֻלְךָ֖ יָשׁ֥וּב בְּרֹאשֶֽׁךָ׃כִּ֗י כַּֽאֲשֶׁ֤ר שְׁתִיתֶם֙ עַל־הַ֣ר קָדְשִׁ֔י יִשְׁתּ֥וּ כָֽל־הַגּוֹיִ֖ם תָּמִ֑יד וְשָׁת֣וּ וְלָע֔וּ וְהָי֖וּ כְּל֥וֹא הָיֽוּ׃וּבְהַ֥ר צִיּ֛וֹן תִּהְיֶ֥ה פְלֵיטָ֖ה וְהָ֣יָה קֹ֑דֶשׁ וְיָֽרְשׁוּ֙ בֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב אֵ֖ת מוֹרָֽשֵׁיהֶם׃וְהָיָה֩ בֵית־יַעֲקֹ֨ב אֵ֜שׁ וּבֵ֧ית יוֹסֵ֣ף לֶהָבָ֗ה וּבֵ֤ית עֵשָׂו֙ לְקַ֔שׁ וְדָלְק֥וּ בָהֶ֖ם וַאֲכָל֑וּם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֤ה שָׂרִיד֙ לְבֵ֣ית עֵשָׂ֔ו כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃וְיָרְשׁ֨וּ הַנֶּ֜גֶב אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֗ו וְהַשְּׁפֵלָה֙ אֶת־פְּלִשְׁתִּ֔ים וְיָרְשׁוּ֙ אֶת־שְׂדֵ֣ה אֶפְרַ֔יִם וְאֵ֖ת שְׂדֵ֣ה שֹׁמְר֑וֹן וּבִנְיָמִ֖ן אֶת־הַגִּלְעָֽד׃וְגָלֻ֣ת הַֽחֵל־הַ֠זֶּה לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶֽׁר־כְּנַעֲנִים֙ עַד־צָ֣רְפַ֔ת וְגָלֻ֥ת יְרוּשָׁלִַ֖ם אֲשֶׁ֣ר בִּסְפָרַ֑ד יִֽרְשׁ֕וּ אֵ֖ת עָרֵ֥י הַנֶּֽגֶב׃וְעָל֤וּ מֽוֹשִׁעִים֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן לִשְׁפֹּ֖ט אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֑ו וְהָיְתָ֥ה לַֽיהוָ֖ה הַמְּלוּכָֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט

קטון נתתיך בגויים

כבר בתחילת הפרק מציין הנביא עובדיה שחטאיה של ממלכת אדום יסודם בתכונת הגאווה. "זדון לבך השיאך שכני בחגוי סלע מרום שבתו, אומר בלבו מי יורידני ארץ". לכן נענשו במידה כנגד מידה "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קינך משם אורידך נאם י-הוה"(עובדיה א ג-ד) ופירש המלבי"ם: "כי הנופל ממקום נמוך אינו מסוכן כל כך. ולכן אצוה שתשים קנך בין כוכבים כדי שתגדיל מפלתך, כמי שרוצה להפיל את אויבו ומעלהו למקום גבוה כדי שיפילו משם אל העומק". כנגד גבהות לבה של אדום אומר הנביא: "הנה קטן נתתיך בגויים בזוי אתה מאד". ודרשו חז"ל: "אביו קורא אותו 'גדול'(בראשית כז א), אמו קוראת אותו 'גדול'(בראשית כז מב), אמר להם הקב"ה, אם בעיניכם הוא גדול, בעיני הוא קטן"(בראשית רבה סה יא); שכן "כל המגביה עצמו הקב"ה משפילו"(ערובין יג:), וככל שההגבהה העצמית היתה רבה, כן תרבה ההשפלה שתבוא כתוצאה מהנפילה.

שורשיה של גאות אדום נעוצים במייסד האומה, הלא הוא "עשו אבי אדום"(בראשית לו ט). ספר בראשית מבליט תכונה זו של עשו מול הענווה של יעקב, אבי האומה שאחד מסימניה הוא הביישנות. על אומה זו נאמר "כי אתם המעט מכל העמים" - "לפי שאין אתם מגדילים עצמכם... לפיכך חשקתי בכם". (רש"י דברים ז ז בשם המדרש). אדום וישראל הם ממשיכי דרכם ותכונותיהם של עשו ויעקב, של הגאווה מול הענווה.

כבר בשמות שנתנו להם מאופיין ההבדל. עשו הוא "גמור ועשוי", "ויקראו שמו עשו - לפי שהיה נעשה ונגמר…"(רש"י בראשית כה כה). עשו מרגיש שאין לו במה להשלים את עצמו כי הוא מושלם מלידה, ובכך שורש גאותו. יעקב לעומתו נקרא על שם אחיזת העקב, המסמלת את הדרגה הנמוכה באדם, כי יעקב יודע שתפקידו בעולם הזה הוא לעלות ולהתעלות כל חייו, ולעולם לא יהיה במצב של שלמות. כל ימיו יהיו קודש לעלייה בהר ה', ותמיד יהיה בדרגת "ישמח לב מבקשי י-הוה"(דברי הימים א טז ט). הציר המרכזי עליו סובבת עבודה זו הוא ציר הענווה וההרגשה של בחינת "העקב" הוא יעקב.

לכן עשו הוא "אדום", והצבע האדום מושך תשומת לב מרובה כדרכו של כל בעל גאווה. ולישראל יאה הצבע הלבן, סמל הנקיות הטהרה; אשר על כן "אומות העולם מונים לחמה וישראל מונים ללבנה"(פסיקתא רבתי). כי הגויים נוטים לאדום שבשמש, ועם ישראל נמשך ללובן הלבנה. המאור הגדול והמאור הקטן מקבילים איפוא לגדלות הגאווה של עשו ולקטנותו של יעקב וענוותנותו.

שניהם מאופיינים גם בהיגד דומה הקשור לרכוש אשר חנן אותם ה'. עשו אומר "יש לי רב"(בראשית לג ט), לעומתו יעקב אומר "כי חנני א-להים וכי יש לי כל"(בראשית לג יא). לעשו יש הרבה, אבל אין הוא מסתפק בזה. "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים", ועשו בגאוותו סבור כי מגיע לו הרבה יותר. יעקב הצדיק והעניו יודע שגם מה שיש לו הוא מתנת חינם, לכן הוא מדגיש "כי חנני אלוקים", כפועל יוצא של תפיסה זו "יש לי כל", ומה שאין לי ודאי לא מגיע לי.

סוף דבר "ורב יעבד צעיר" - "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה"(עובדיה א כא).

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך