חבלי יולדה יבואו לו
בסוף הפרק הקודם עסק הנביא הושע בשחר ימי האומה: באב השלישי – יעקב, ובמנהיג הראשון, משה. "וַיִּבְרַ֥ח יַעֲקֹ֖ב שְׂדֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיַּעֲבֹ֤ד יִשְׂרָאֵל֙ בְּאִשָּׁ֔ה וּבְאִשָּׁ֖ה שָׁמָֽר׃ וּבְנָבִ֕יא הֶעֱלָ֧ה יְ-הוָ֛ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם וּבְנָבִ֖יא נִשְׁמָֽר׃"(הושע יב יג-יד). בתחילת הפרק הבא מתנבא הושע את הנחמה "שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְ-הוָ֣ה אֱ-לֹהֶ֑יךָ"(הושע יד ב). בין לבין, בפרקנו, משובצת נבואת תוכחה וזעם על ממלכת אפרים אשר שכחה את ה' המיטיב לה, ואשר החליפה את עבודתו בעבודה זרה "ויעשו להם מסכה"(הושע יג ב), ואת מלכותו במלכות בשר ודם – "תנה לי מלך ושרים"(הושע יג י). על כן מסכם הנביא "צרור עוון אפרים צפונה חטאתו"(הושע יג יא), ובעתיד יפקוד עליו ה' את חטאותיו בעונש המתואר בפרקנו בפסוקים יג-יד. ננסה עתה להתבונן בפסוקים אלה.
חֶבְלֵ֥י יֽוֹלֵדָ֖ה יָבֹ֣אוּ ל֑וֹ הוּא־בֵן֙ לֹ֣א חָכָ֔ם כִּֽי־עֵ֥ת לֹֽא־יַעֲמֹ֖ד בְּמִשְׁבַּ֥ר בָּנִֽים׃
מִיַּ֤ד שְׁאוֹל֙ אֶפְדֵּ֔ם מִמָּ֖וֶת אֶגְאָלֵ֑ם אֱהִ֨י דְבָרֶיךָ֜ מָ֗וֶת אֱהִ֤י קָֽטָבְךָ֙ שְׁא֔וֹל נֹ֖חַם יִסָּתֵ֥ר מֵעֵינָֽי׃
(הושע יג יג-יד)
הדימוי של ייסורי העונש לכאבי (חבלי) היולדת מקובל בנביאים: "כמו הרה תקריב ללדת"(ישעיה כו לז); "חולי וגוחי בת ציון כיולדה"(מיכה ד י); "מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה"(ירמיה ל ו); ועוד. ייסורים אלו בשעת הלידה, מקורם כידוע בעונשה של חוה על חטאה הקדום: "הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים"(בראשית ג טז). יש לזכור שבימי קדם התלווה לייסורים אלו סיכון ממשי של מיתה ליולדת ולוולד, והמשנה מציינת ש"על שלושה דברים נשים מתות בשעת לידתן"(שבת ב ו). משמע שתופעה זו מצויה היא ושיש לתת לה הסבר. ולגבי הוולד מקובלים אנו שעד שלושים יום הרי הוא בחזקת נפל (שו"ע יו"ד שה יא; ועיין רש"י ותוספות בכורות מט.).
אך חבלי היולדת שמתאר הושע שונים בתכלית מחבלי יולדה רגילים. שכן בדרך כלל משמשים ייסורי היולדת הקדמה ואות ליצירה ולפריחה של חיים חדשים, ואילו הולד המתואר בפסוק "הוא בן לא חכם" - שלא היה חכם שראה את הנולד, כי הבן מת על המשבר. בנוהג שבעולם מקבלת היולדת את ייסוריה הקשים באהבה, כי יש לה שכר ונחמה בחיים החדשים שהביאה לעולם, ובעולל שהוא פרי בטנה. כך דרכו של עולם, שחיים חדשים צומחים דווקא מתוך משברים וחורבן. הדבר נכון גם בעולם הצומח, וידוע שלפני נביטת הצמח נרקב הזרע באדמה, ומתוך ריקבון זה פורח ועולה צמח חדש.
רעיון זה נכון גם במישור הרוחני, וכבר אמר קהלת "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב"(קהלת א יח). תוכחה ומוסר מעציבים את האדם בשעת מעשה (השווה מלכים א א ו), אבל תכליתם היא לבנות את אישיותו של האדם, בחינת "את אשר יאהב ה' יוכיח"; וכבר דרשו חז"ל על הפסוק במיכה "כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ה' אור לי"(מיכה ז ח) – "לולא נפלתי לא קמתי, אלמלא ישבתי בחושך לא היה ה' אור לי"(מדרש תהילים כב). ואכן כל המתנות הטובות אינן נקנות אלא בייסורים "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורים: תורה וארץ ישראל ועולם הבא"(ברכות ה.).
ואף כלל ישראל והאומה לדורותיה אינם זוכים לעלייה אלא מתוך ייסורי הגלות. ביציאת מצרים שימשו עינויי הגלות הכנה ליצירת העם ולקבלת התורה בבחינת "בדמייך – חיי"; וכך גם לגבי הגלות והגאולה העתידיים. וכבר האריך המהר"ל להסביר (נצח ישראל פרק א) "כי הגלות בעצמו הוא הסיבה לגאולה... שמן הגלות נוכל לעמוד על הגאולה". ולכן צוחק ר' עקיבא למראה שועל שיוצא מבית קדשי הקדשים, כי הוא שומע כבר עתה את פעמי המשיח הבאים מתוך חורבן הבית.
לאור כל אלו בולטת החומרה בעונש שמנבא הושע. ייסורי ממלכת ישראל יהיו כייסורי היולדת אבל בלא הניחומים, בלי הגאולה והחיים הבאים בעקבות הייסורים. "חבלי יולדה יבואו לו" אבל "הוא בן לא חכם כי עת לא יעמוד במשבר בנים". היולדת והילוד מקווים לברכת ה', ואכן "מיד שאול – אפדם. ממוות אגאלם"; אבל במקרה של הממלכה החטאה פונה הקב"ה למוות ולשאול ואומר "אהי (אני ה', אהיה נושא) דבריך, מָוֶת אהי קטבך (=השד המזיק שלך, ראה דברים לב כד; רמ"א שו"ע או"ח תקנא יח) שאול". בפרק ל' בתהילים מתאר דוד את שמחת החיים הבאים מתוך המוות "ה' העלית מן שאול נפשי, חייתני מירדי בור" כאן אומר הנביא שהנוחם הרגיל לבוא אצל היולדת אחרי חבלי הלידה ייסתר מעיני ה'. לאור זה באה קריאת הנביא במשנה תוקף: "שובה ישראל עד ה' א-להיך כי כשלת בעוונך".