ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו' עד וילך איש מבית לוי וגו'. ויש להעיר בפסוקים האלה ח' שאלות: השאלה הא' מה צורך בזכרון שמות בני ישראל במקום הזה כיון שלמעלה בסדר ויגש נאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה ונזכרו הבאים למשפחותם לבית אבותם במספר שמות. ורש"י כתב שאף על פי שמנאם בחייהם בשמות חזר ומנאם אחר מיתתם להודיע חבתם שנמשלו לככבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר. ואלה דברי אגדה הם והפסוק אומר כאן הבאים מצרימה כמ"ש למעלה. ושניהם אם כן היו בחייהם לא במותם ואח"ז נאמר וימת יוסף וכל אחיו ולכן המקרא הזה אומר דורשני. והרא"בע כתב בעבור שזכר בסוף הספר שלמעלה שראה יוסף לבניו בני שלשים הזכיר כאן הכתוב שגם אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו וכתב עליו הרמ"בן שאינו נכון ולא פי' למה. והסבה היא שכבר זכר למעלה כל א' מהשבטי' ובניו ובני בניו היורדים מצרימה ושם א"כ נתבאר וזה יותר ממה שזכר במקום הזה שמות השבטים בלבד וגם שהיה די שיאמר ובני ישראל פרו וישרצו להגיד רבויים לא שיזכר שמות השבטים בלבד. ועוד שלדעתי לא היה ראוי להכניס את יוסף בתוכם אחרי שבו היה ראשית הדבור למעלה וגם הפסק הפרשה מכחיש דעתו. ודעת הרמ"בן הוא שמפני שבא הכתוב כאן למנות ענין הגלות מעת רדתם למצרים לכן חזר אל תחלת הענין שהוא מפסוק וכל זרעו הביא אתו מצרימה ושם כתוב ואלה שמות וגו' ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן להודיע שאע"פ שהם שני ספרים הספור מחובר ומדובק וכזה הוא בספר דברי הימים וספר עזרא שבאותם השני פסוקים שהשלים ספר דברי הימים ובשנת אחת לכורש וגו' התחיל ספר עזרא להודיע דבקותם בספר ההוא. וגם הדעת הזה אינו נכון לפי שלא נדבקו שתי הפרשיות ההן שבסדר ויגש וכאן אבל הבדיל ביניהן כל סדר ויחי. ועוד שאין ההבדל שיש בין שתי פרשיות הסמוכות בתורה כמו ההבדל שיש בין ספר דברי הימים וספר עזרא כי הם ספרים נבדלים ונפרדים זה מזה והתורה כלה ספר אחד מדובק ואין צורך לכפול כאן מה שכבר נזכר למעלה אבל עזרא הסופר ראה להציע בתחלת ספרו מה שהיה צריך לספורו עם היות שכבר נזכר המאמ' ההוא בסוף ספר דברי הימים ועוד שהנה לא בא הפסוק הזה כאן כמו שבא למעלה כי שם אמר אלה שמות בני ישראל וזכר שמות בניהם ובני בניהם וכאן לא זכר משמות הבנים וזרעם דבר כי אם שמות השבטים בני יעקב בלבד. ואין לרב שיאמר שקצר הכתוב בבנים ובני בנים כי אם בא להגיד הבאים מצרימה איך יזכור קצתם מבלתי קצתם. השאלה הב' באמרו ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים והיא מה שהקשה רש"י והלא ידענו שיוסף היה במצרים ומה בא ללמדנו. ופי' שבא הכתוב להודיע צדקת יוסף שלא גבה לבו ולא רמו עיניו מתחלתו שהיה רועה צאן עד סופו שהיה נגיד ומצוה לאומים. וגם זה דרך דרש הוא כי למה זה ישבחוהו הכתוב במקום הזה ולא בסדר ויהי מקץ ובסדר ויגש בספורי עניני ממשלתו ולא גם כן בספור מיתתו בסדר ויחי. והראב"ע כתב שענין הכתוב הוא שהיו שבעים נפש עם יוסף ושני בניו שהיו במצרים ואינו נכון כי הנה לא אמר ויוסף ובניו היו במצרים ושלשתן היו מן המנין ולמה יזכור יוסף בלבד מבלי בניו למספר השבעים נפש גם שהיה לו לומר עם יוסף שהיה במצרים לא ויוסף. או יאמר ויוסף היה במצרים קודם ויהי כל נפש אלה שמות בני ישראל ראובן שמעון לוי וגו' ויוסף שהיה במצרים ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש כי הנה בסדר ויגש כשזכר הע' נפש זכר יוסף בכללם ואמר בני רחל אשת יעקב יוסף ובנימין ויולד ליוסף בארץ מצרים וגו' אבל כאן אחרי זכרונם וזכרון מספרם שאמר ויהי כל נפש וגו' אמר מבלי ענין ויוסף היה במצרים. השאלה הג' באמרו וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וגו' והיא כי אם בא הכתוב להודיע שמתו יוסף ואחיו ולכן המלך שקם על מצרים לא ידע את יוסף והתנכר אליהם היה ראוי שיהיה ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף סמוך אל וימת יוסף וכל אחיו ולמה אם כן הפסיק ביניהם פסוק ובני ישראל פרו וישרצו כל שכן שבסוף פרשה ויגש כבר נאמר וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד ולמה א"כ נכפלה כאן ההודעה הזאת שפרו וישרצו וירבו מאד וגו': השאלה הד' באמרו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו כ"א היו כבר רבים וגבורי' יותר מן המצריי' איך היו יראי' פן ירבה והלא כבר רבו כמו רבו ועוד שאיך לא פחדו מהם שיקומו עליה' ויכבשו את ארץ מצרים וימשלו בה אם היו רבים וגבורים מהם. ומה להם לזכור והיה כי תקראנה מלחמה כי גם מבלתה בהיותם בשלום היה ראוי שיפחדו מהם. גם יקשה אמרם ועלה מן הארץ כי אם היו יראים מהם שיהרגום הנה מה טוב ומה נעים שיעלו וילכו מן הארץ וכבר ידעת דברי המפרשים בפירוש ועלה מן הארץ והספקות המתחייבות אליהם: השאלה הה' באמרו וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ויקוצו מפני בני ישראל כי הנה האדם יקוץ בדבר המצער אותו בפועל לא במה שיחשוב בלבו שאפשר שירע לו ואולי שלא יהיה כן כי בזה יפול ענין הפחד והיראה לא הצער והמצוקה. והנה נאמר ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל לפי שכבר החרימו ישראל את סיחון ועוג וכבשו את ארצם ולפי שהיו ישראל בארץ מואב קצו מפניהם ואין כן מצרים כי הם היו חוששין אל העתיד שאפשר להיות ולא יפול בזה מלות ויקוצו. השאלה הו' במה שצוה פרעה למילדות אם בן הוא והמתן אותו. ואם בת היא וחיה. כי הספק ברבוי הזרע יותר היה בנשי' מבאנשים ולכן היה יותר טוב שימיתו כל נולד בין זכר בין נקבה או ימיתו הנקבות ולא הזכרים. וחז"ל אמרו שפרעה היה מקפיד על הזכרים לפי שאמרו לו אצטגניניו שאחת מנשי ישראל היתה עתידה ללדת בן שיושיעם. אבל אם היו המצרים יראים מזה איך לקחה בת פרעה א' מילדי העברים וגדלו בבית המלך בטכסיסי המלוכה ואיך לא מיחו בידה המצרים ולא חששו שמא יהיה זה המושיע את ישראל. השאלה הז' בתשובת המילדות אל פרעה כי לא כנשים המצריו' העבריות כי חיות הנה בטרם תבא אליהן המילדות וילדו כי היתה תשובתן זאת מפורסמת השקרו' לפי שאם היה הדבר כן לא יהיו להן מילדות כלל כיון שלא היו צריכים אליהן. ויקשה עם זה כפל הפסוקים שהכתוב אומר ותיראנה המילדות את האלהים וגו' וייטב אלהים למילדות וגו' ואחר זה אמר וירב העם ויעצמו מאד ואח' זה חזר לומר שנית ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים גם שהיה ראוי לומר ויעש להן כיון שהן נקבות לא להם בלשון זכרים ומה הבתים האלה שעשה להן וחז"ל אמרו בתי כהונה ולוייה ומלכות ודרך דרש הוא. השאלה הח' במה שצוה פרעה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו כי איך לא פי' כל הבן הילוד לעברים אם עליהם היתה הגזרה. ורש"י כתב מדברי אגדה שהגזרה היתה כוללת לעברים ולמצרי' שכל הבן הילוד ביום א' בלבד שאמרו אצטגניני פרעה שעתיד להיות נולד משיח ישראל. באותו יום בלבד שאמרו ושסופו להיות נלקה במים ולפי שלא ידעו אם היה עברי או מצרי לכן גזר בכלל כל הבן הילוד באותו יום והם לא ידעו שהיה עתיד מר"עה משיח ישראל ללקות במי מריבה. אבל כל זה רחוק הוא מפשטי הכתובים גם שאם היה הדבר כן היה הכתוב מפרש שצוה זה על יום אחד בלבד. והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות האלה כלן: ואלה שמות בני ישראל וגו' עד וילך איש מבית לוי. הנראה אצלי שאין כוונת הכתוב במקום הזה בואלה שמות מה שכיון למעלה בס' ויגש בפרשת ואלה שמות בני ישראל ויורה על זה כי שם לא נאמר הבאים מצרימה עם יעקב כמו שנ' כאן. אבל נאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו וגו' כי היה יעקב מכלל הבאים וממנין שבעים נפש אמנם בכאן לא נזכר יעקב בכלל הבאים אבל אמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב ומלת את כפי המובן האמתי הוא סימן הפעול כמו אשר מכרתם אותי מצרימה. והורדתם את אבי הנה. כי תמיד מלת את מורה על הפועל בדבר ההוא. ועם היות שכת' הרא"בע שמלת את הוא במקום עם כמו כרת ה' את אברם ברית חוץ מכבודו אין הדבר כן אבל מפני שבברית ההוא נתחייב הב"ה לאברהם ואברה' לא נתחייב לו לכן אמר כרת ה' את אברהם ברית כי היה אברהם הפעול בברית ההוא. וגם יורה על מה שזכרתי שהנה כאן לא נזכרו בני השבטים כמו שנזכרו למעלה בסדר ויגש וגם זה מוכיח שלא בא הכתוב הזה ללמדנו מי הם הבאים למצרים כי איך יזכור י"ג מהם וישכח וישמיט נ"ז מהם שהם בני בניו של יעקב וע"כ נ"ל לפרש הבאים מצרימה שהוא עומד במקום יוצא והרצון בו המביאים למצרים את יעקב כי הנה בניו השבטים הביאוהו וסבבו ביאתו למצרים במה שהעירו את לבבו והשיאוהו אחר שהתודע יוסף אל אחיו שירד למצרי' לכלכל את שיבתו פן יורש הוא וביתו וכל אשר לו. והתחיל הפסוק הזה עם ו"ו במלת ואלה לפי שהספור הזה קשור ומדובק עם הספורים הקודמים. וכיוצא בזה תמצא הכתוב שאמר ושב י"י אלהיך את שבותך כי הנה ושב הוא פעל עומד ואמרו את שבותך מורה שהוא יוצא וכאלו אמר והשיב ה' את שבותך כן אמר הכתוב כאן ואלה שמות בני ישראל הבאים ר"ל המביאים את יעקב אביהם מצרימה לפי שבא שמה יעקב וביתו כי כלם היו בבית אחד ועל זה נאמר איש וביתו באו ר"ל איש שהוא יעקב וביתו שהם יוצאי ירכו כלם באו יחד ולפי שבנימן היה גם כן אחד מן המסיתים את אביו לרדת למצרים לכך נזכר בנימן כאן בכלל המביאים אותו ולפי שאמר איש וביתו באו פי' הכתוב כמה היו נפשות ביתו של יעקב הבאים שמה והוא אמרו ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. ואמנם אמרו ויוסף היה במצרים ענינו אצלי שגם כן היה אחד והיותר עצמי מהמביאים את יעקב מצרימה יוסף בנו שהיה שמה כי לפי שיוסף היה במצרים הוצרך אביו לרד' שמה לראותו. והותרו במה שפירשתי בזה שתי השאלות הראשונו'. והנה זכר למעלה בסדר ויגש בסופו וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד. וסמיך ליה ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה והתור' כוונה שם בפסו' ההוא שבימי יעקב שישב במצרים פרו ורבו בניו אבל בכאן הודיעתנו שאחר שמת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא הנה לא פסק' הברכה מזרעם כי הנה בני ישראל גם אחרי מות הזקן ובניו כלם וכל הבאים מצרימ' פרו וירבו הבאים אחריהם. וכן א"זל בילמדנו וימת יוסף וכל אחיו ואעפ"כ ובני ישראל פרו וישרצו ר' ינאי אומר כל אחת וא' יולדת ששה בכרס א'. והנה זכר בזה ד' לשונות פרו וישרצו וירבו ויעצמו להגיד במלת פרו שלא היה בהם עקר ועקרה כי כלם פרו כעץ העושה פריו מדי שנה בשנה וגם היה נולדים רבים בכרס א' כדברי ר' ינאי וזה אמרו וישרצו שהיו כשרצים שיולדו מהם רבים ביחד. האמנם לפי שהתאומים לחולשתם בסבת מיעוט החומר רבים מהם מתים בינקותם והנשארים ההם הם חולשי המזג רפויי ההרכבה לכן אמר שלא היו אלה כן כי הם רבו ר"ל שלא מתו בינקותם אבל באו לסוף גדולם ולא היו חלשים כי הם עצמו במאד מאד ומפני רבויים נתמלאה הארץ מהם והותרה בזה השאלה הג'. וזכר הכתוב שקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף ואין צורך לדברי הראב"ע שאמר שאותו מלך לא היה מזרע המלוכ' בעבו' שנ' ויקם מלך חדש אשר לא ידע יוסף כי בכל מלך חדש יאמר קם ואפש' היה שעברו אחרי מות יוסף ג' או ד' מלכים אחרים או יותר ועם היו' כלם מזרע המלוכה ומן הפרתמי' הנה לא ידעו את יוסף לפי שלא היה בימיהם ואין זכרון לראשונים עם מה שיהיו באחרונה. וראוי שתדע שאין הפסוק הזה מקושר עם מה שנזכר למעלה וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא כי הנה כבר בא ביניהם פרשה פתוחה אבל הוא בא להגיד המחשבות הרעות אשר יעץ מלך מצרים על היהודים לאבדם שהיה כל זה בסבה שהמלך ההוא לא ידע את יוסף כי אלו ידעו לא היה עולה בלבו שזרעו יכלו במרד הקשר הזה. ובמסכת סוטה ובתנחומא דרשו מלך חדש שחדש עליהם גזרות של פורענות. משל לא' שרגם איקונין של דוכוס אמר המלך טלו אותו וחתכו את ראשו היום עשה לזה כך למחר עושה לי כך אמר הקב"ה עכשיו אשר לא ידע את יוסף למחר לא ידעתי את ה'. ולכן אמר לעמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו ואין הכוונה שהיו בני ישראל רבים עתה מהמצריים אלא שהיה העם ההוא רב בכמותו ועצום ובעלי חוזק באיבריהם יותר מהמצריים הנה אם כן מלת ממנו אינו חוזר למלת רב אלא למלת עצום בלבד כי הם היו עם רב בכמותם אבל לא כל כך כמו המצרים והאמנם היו תקיפים וחזקים באיבריהם יותר מהמצריים. ואפשר לפרש רב ועצום ממנו שהיו עם בני ישראל בעצמם רב ועצום והם היו ממנו ר"ל ממצרים כי היו עבדיהם ולכן היה ראוי שיחששו שבעתיד אולי ירבה יותר. ובתנחומא רב ועצום ממנו מהיכן פרים ורבים ממנו שנ' ה' ממקור ישראל. וכאשר תקראנה מלחמה ומלחמות יתוספו על השונאים הנלחמים בארץ וילחמו במצרים או לפחות יעצרו כח לעלות מן הארץ ללכת אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת והוא אמרו ועלה מן הארץ ובמקום שהיה עם רב ועצום והיה ממנו כמו קנין כספינו יהפך הדבר כי יקומו עלינו ויעלו להם מן הארץ כבני חורין. הנה התבאר שכל פחד פרעה ויראתו היתה מישראל שיעלו מן הארץ ולכן הסתולל בהם לבלתי שלחם. והתבאר שלא היו יראים המצריים שיהרגום כי הם היו רבים מהם. והותרה בזה השאלה הד' וספר הכתוב שהיה התחכמותם לענות' בסבלותם בהיותם סובלים ענויים הרבה לא יפנו לפרות ולרבות אבל לא עשו להם הענויים כלם יחד אלא זה אח"ז כי בראשונה נאמר וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם ר"ל שקבעו להם מסים וארנונית שיפרעו להם מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו והניחו שרים על המסים ההמה שהיו גובים אותם מהם ובזה היו מענים אותם בסבלותם. ובמדרש דרשו למען ענותו בסבלותם למען ענותו לפרעה בסבלותם של ישראל. אחרי כן הכבידו את עולם כמו שאמר ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס והמפרשים כתבו שערי מסכנות הן היו אוצרות למלך והדעת נותן שמן העת אשר יעץ יוסף לפרעה לקבוץ האוכל ולשומרו לשני הרעב נשאר החק במצרים שהמלך ישמור תמיד בכל שנה חטה הרבה לפקדון לארץ ובעבור שיוסף התחיל בעצה הזאת גזר על זרעו שיעשו הערים ההנה להיות אוצרות למלך לשמירת החטה. וזאת היתה עבודה בגוף שהוא דבר יותר מענה אותו מן המס והגידה התורה כי להיות ענינם מושגח ממנו ית' היתה נראית ההשגחה' בענינם שכאשר יענו אותו כן ירבה ובהיותם רבים היו פורצים גדר ונכנסו בכרמי' ובפרדסי' וגוזלי' מה שימצאו וכן פורצים ממקומו' הדייגים וגוזלים מהם הדגה כמ"ש זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואי' וגו' שהכל היה בגזל ובפרצה ומפני שהיו פורצים גדר ולא היו המצרים יכולים לשמר מהם מרבוי' לכן ויקוצו מפני בני ישראל כי קצו מפניהם מפני הפרצות שהיו עושי' בארץ ולא אמר א"כ ויקוצו מפני הפחד שהיה להם על העתיד אלא מפני ההיזק שהיו מקבלים כבר מהם בפועל והותרה בזה השאלה הה'. עוד זכר שעשו להם ענוי אחר שכל מצרי שהיה לו עבודה בשדה בנחלת שדה וכרם או בית היה לוקח יהודים ומביאם שמה לעבוד עבודתו כאלו הם עבדיו וזו קשה מכל הראשונות שהיו בני ישראל כדבר הפקר עבדים לכל אדם ועל זה נאמר ויעבידו מצרים את וגו' וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו' ומלת פרך היא עבודה קשה המפרכת את הגוף כמ"ש רש"י ובמדרש אמרו ובכל עבודה בשדה בשדה היו עובדים ולא בעיר אלא שגזרו עליהם אנשים ילינו בשדה והנשים בעיר כדי למעטן מפריה ורביה וכו' וכאשר ראה פרעה שכל הענויים האלה לא היו מונעים מישראל הפריה חשב דרך אחר להרגם אבל בצנעא ובסתר כי חרפה היא לו שיצוה להרוג בפרהסי' העם הבאי' להתגורר בארצו גם שבני נח היו מצווים על שפיכות דמים ולכן דבר עם המילדות וצוה אותן בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים שהוא המשבר אשר תשב שמה האשה בשעת הלידה. וי"א שהוא כלי עשוי מאבנים על צורת שני חלקים והאשה עומדת ביניהם. ואחרים אומרים שהאל"ף נוספת וישאר בנים כלומר איש הבנים. וצוה אותן שבסתר ירגישו בנולד אם בן הוא וימיתו אותו ר"ל שיחנקו אותו כי זה בלי ספק תוכל לעשותו המילדת בנקלה ובמדרש אמרו סימן גדול מסר להם פרעה אם בן הוא פניו למטה ואם בת היא פניה למעלה. ותשאר כמות שהיא והוא אמרו וחיה וכתב הראב"ע שהיא מלה זרה ואין הדבר כן כי הנה מצינו בזכר וחי כמו וארפכשד חי. וכמו כי לא יראני האדם וחי. ולמה לא יהיה כן בנקבה וחיה. והנה בחר פרעה שימיתו הזכרים וישארו הנקבות לפי שהנקבות תבעלנה למצריים ותמשכנה אחריהם ואמנם הזכרים העבריים הם נולדים בטבעם ושקועים בתכונותיהם כ"ש שהחשש כלו היה בזכרים כי הם אם ירבו ילחמו בארץ ויעלו ממנה ואין כן הנקבות כי אינן בעלות מלחמה. וזה טעם הצווי הזה. והותרה בו השאלה הו'. והנה המילדות א"א שנאמר שהיו שתים בלבד כי איך יספיקו שתי נשים לעם כבד ועצום כבני ישראל ואין לומר שהיו שתים אלא שרות המילדות כלן כדברי המפרשים כי היה ראוי שיקראם הכתוב שרות המילדות כמו שר המשקים ושר האופים ושר הטבחים גם כי מה הועיל פרעה בתקנתו לדבר זה לשרות ההנה אם לא יצוה כן למשרתות שלהן וגם שלא צוה להן שתצוינה זה למילדו' אשר תחתיהן אלא שהענין כך הוא שהיה מנהג במצרים שהיו באות שתים מילדות לעמוד עם כל אשה שהיתה יולדת והאחת מהן היה עסקה בהוצאת הולד ובשכלולו ולכן נקראת שפרה ע"ש שמשפיר' את הולד. והשנית היה עסקה להחזיק ביולדת ולעוזרה בדברים וקולות ותפלות ולכן נקראת פועה מלשון כיולדה אפעה ואמר שדבר פרעה למילדות העבריות ר"ל לכולנה כי לא אמר לשתי המילדו' אלא לפי שלכל המילדו' הרבות ההנה דבר וצוה זה וכלן היו נחלקות לשתי אומניות ההם וזה אמרו ששם האחת שפרה ושם השנית פועה. ולא היו עבריות כי איך יבטח לבו בנשים העבריות שימיתו ולדיהן אבל היו מצריות מילדות את העבריות ר"ל עוזרות אותן ללדת כמ"ש בילדכן את העבריות. והנה המילדות ההנה עם היותן מצריות יראו את האלהים ולא עשו דבר ממה שצוה אותן מלך מצרים עד שהוא הוכיחן עליו באמרו מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיינה את הילדים ר"ל ואין הפסוק הזה כפל ענין במלות שונות אבל אומרו מדוע עשיתן הדבר הזה הוא שלא הרגו את הילדים כמו שצוה אותן. ולכן אמרו בלשון נעלם מדוע עשיתן הדבר הזה ואמרו עוד ותחיינה את הילדים ענינו שלא די שלא הרגו אותם אבל עוד השתדלו בקיומם ובהצלתם ובהזנתם בצאתם מן הבטן באופן שהנה החיו את הילדים בהפך מה שצוה אותן, והמילדות השיבוהו להתנצל מזה באומרן כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה ר"ל הנה לענין התיקון והשכלול בילדים אין הנשים העבריות כנשים המצריות שאינן יודעות מה שראוי לעשות לילדיהן וסומכות על המילדת אבל העבריות אינן כן כי חיות הנה והוא מלשון איש חי רב פעלים ר"ל נשים זריזות ומשתדלות בעניני ילדיהן ומחיות אותם. ואפשר לפרש כי חיות הנה שיולדות מבלי מילדת כמו חיות השדה ולפי שהן מעצמן יולדות כבהמות השדה כחיתו יער לא יקראו למילדות כי הן בעצמן מספיקות לזה ואינן צריכות ליולדת. ואמנם למה שהבאת עלינו אשם על שלא הרגנו את הילדים מה לנו לעשות על זה כי טרם נבוא אליהן כבר ילדו. ואמר ויטב אלהים למילדות וירב העם להגיד שבדבר הזה עשה האלהים למילדות הטבה גדולה ולעם גם כן אם להן שהיו היהודים נותנין להן שכרן כפול ומכופל כי מפני שהיו עוברות פי המלך ומצותו כדי להחיות את הילדים היו היהודים אביהם של הילדים מרבים להן שכרן וזו היא ההטבה שהטיב השם להן במה שנתן בלבן שלא ישפכו דם נקי ונמשך תועלת לעם ג"כ שמפני זה רבו העם ויעצמו מאד. ואפשר לפרש ויטב אלהים למילדות בהשגחתו עם היותן מצריות רשעניות הטה לבבן להיטיב בזה וכאלו הטובה אשר עשו בזה מהאלהים היתה נסבה וזה ענין ויטב ר"ל שעשאן נשים טובות וחסידות בלבותן. וע"ד זה דרשו חז"ל וירעו אותנו המצרים שנאמר הבה נתחכמה לו שפירשו וירעו אותנו עשו ממנו רעים וחטאים וחשדו אותנו כאלו היינו אנשים רשעים מורדים בארצם. ואמנם אמרו עוד ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים אפשר לפרשו מלשון כי יעשה לך אלהים שהוא רמז לעושר ולכבוד יאמר שנתן למילדות ולכל אחת מהן בית והון ובנים ובנות והם בתים מלאים כל טוב. ומאשר אמר הכתוב ויעש להם בתים מלשון זכר ולא אמר ויעש להן בלשון נקבה יש לפרש ויעש להם בתים על ישראל שבסבת יראת המילדות את האלהים ולא המיתו הילדים נתרבו העם והוא אמרו ויעש להם בתים שירבו הבנים והבנות הוא באמת עצם הבתים. ואפשר לפרש שאין ויעש להם בתים חוזר להב"ה ואינו מכלל ההטבה שנזכר למעלה אבל שהוא סמוך וקשור עם מה שכתוב אחריו ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד וגו' ויהיה ענין הכתוב כן שכאשר התנצלו המילדות שלא היו נקראות להוליד את העבריו' במהירות וריהטא אלא באיחור גדול עד שמפני זה בטרם תבא אליהן המילדת ילדו הנה המלך לתקן זה עשה להן בתים רשומות ומצויינות שכל אדם ידע ויכיר זה בית המילדת כדי שכל אשה בטרם תבא חבל לה תקרא את המילדת ועם זה בסמוך צוה לכל עמו לאמר שבשמעם קול דופק בבתי המילדות ילכו אחריהן וכל הבן הילוד ישליכו היאורה וכל הבת יחיון לעבוד ולמשא כאח' מהשפחות ותהיה לפי זה מלת להם כמו להן ורבים בכתוב ככה. כמו ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי. ובעבור שנסמך ויצו כרעה לכל עמו לענין המילדות לכן אמר בסתם כל הבן הילוד ולא פי' מן העבריות כי בידוע שעליהם היתה הגזרה. והותרו בזה השאלות ז' וח'. ובתנחומא אמרו אצטרוגלין אמרו לפרעה ביום הזה הגואל של ישראל יולד ואין אנו יודעים אם הוא מצרי אם לאו באותה שעה כנס לכל המצריים ואמר להם השאילו לי בניכם יום א' שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו לישראל אין כתיב כאן אלא כל הבן בין ישראל בין מצרי. הנה פירשו הגזרה הזאת כוללת. האמנם בפרקי רבי אליעזר כתוב רבי ינאי אומ' לא העבידו המצרים את ישראל אלא שעה אחת מיומו של הקב"ה פ"ג שנים ושליש שנה עד שלא נולד משה אמרו החרטומים אל פרעה עתיד נער אחד להוליד והוא יוציא את ישראל ממצרים והשיב פרעה ואמר השליכו את כל הילדים הזכרים ליאור והוא מושלך עמהם שנאמר כל הבן הילוד וגו' ונמצא הדבר בטל ג' שנים ושליש שנה השליכו כל הבן הילוד לישראל ליאור עד שנולד משה ומשנולד משה אמרו לו הרי נולד והוא כמוס מעינינו אמר להם הואיל ונולד מכאן ואילך אל תשליכו את הילדים עוד ליאור ע"כ:
