ולא יונו עוד נשיאי את עמי
חובת העם לנשיא וחובת הנשיא לעם מהווים את לב לבה של נבואת יחזקאל בפרקנו. בתחילת הפרק מונה הנביא את הזכויות ואת החובות של הנשיא. מצד אחד הנשיא מקבל חלק מיוחד בירושת הארץ, "ולנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר... יהיה לו לאחוזה בישראל"(יחזקאל מה ז-ח); ומצד שני מוזהרים הנשיאים על הצדק בממלכה, "ולא יונו עוד נשיאי את עמי... חמס ושוד הסירו ומשפט וצדקה עשו"(יחזקאל מה ח-ט).
הנשיא שעליו מדבר יחזקאל הוא המלך העתידי. יחזקאל משתמש בכינוי נשיא כתיאור למלך בהרבה נבואות, ולעתים הוא משתמש בשני הכינויים גם יחד "ודוד עבדי מלך עליהם... ודוד עבדי נשיא להם"(יחזקאל לז כד-כה). אם נשווה את דברי יחזקאל בפרקנו למצות המלך האמורה בתורה, נגלה שם את המקור לחובות ולזכויות ההדדיות של מלך ישראל כלפי עם ישראל.
המצווה הראשונה שהתורה מציינת בפרשת המלך היא "שום תשים עליך מלך"(דברים יז טו), ומזה למד הספרי "שתהא אימתו עליך" הרמב"ם מפרט: "כבוד גדול נוהגים במלך ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם. שנאמר 'שום תשים' - שתהא אימתו עליך. אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשים בשרביטו ולא בכתרו ולא באחד מכל כלי תשמישו"(משנה תורה הל' מלכים ב א).
זכותו של המלך חורגת מכבוד בעלמא, ויש לה היבטים שלטוניים-ממוניים רחבי היקף. כאשר ביקש העם משמואל שימליך עליהם מלך, מנסה שמואל להניא אותם מבקשתם, והוא מונה להם את זכויותיו של המלך: "ויאמר, זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם. את בניכם ייקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו... ואת בנותיכם ייקח לרקחות ולטבחות ולאופות. ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים ייקח ונתן לעבדיו. וזרעיכם וכרמיכם יעשר יעשר ונתן לסריסיו ולעבדיו"(שמואל א ח יא-יד). נחלקו תנאים ואמוראים אם "כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו" או שהפרשה נאמרה רק 'לאיים עליהם', אבל המלך אינו רשאי לעשות ככל העולה על רוחו כמתואר בפרשת המלך. הרמב"ם פסק כר' יוסי וכשמואל שמלך מותר בכל האמור בספר שמואל, והוא מפרט את זכויות המלך (משנה תורה הל' מלכים פ"ד). עוד הוסיף: "המלך המשיח נוטל מכל הארצות שכובשין ישראל חלק אחד משלוש עשר. ודבר זה חוק לו ולבניו עד עולם"(משנה תורה הל' מלכים פ"ד ה"ח). וציין הרדב"ז שם: "זה מבואר בנבואת יחזקאל 'והנותר לנשיא מזה ומזה'(יחזקאל מח כא).
זהו רק צד אחד של המטבע. זכויות המלך רחבות מאוד, אך התורה מקדישה להם ארבע מילים בלבד, "שום תשים עליך מלך". ששת הפסוקים שבמצוות המלך עוסקים בעיקר בהגבלת זכויותיו של המלך באיסורים להרבות סוסים, נשים וכסף; ובמצוות עשה לכתוב לו ספר תורה מיוחד. ההגבלות נועדו להרחיקו מן הגאווה ולקרבו לתורה: "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל"(דברים יז כ). וכך סיכם הרמב"ם את חובות המלך כלפי העם: "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו, כך ציווהו להיות ליבו בקרבו שפל וחלל שנאמר וליבי חלל בקרבי". ולא ינהג גסות לב בישראל יותר מדאי, שנאמר "לבלתי רום לבבו מאחיו". ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים... ויסבול טרחם ומשאם ותלונתם וקצפם כאשר יישא האומן את היונק"(משנה תורה הל' מלכים ב ו).
בזוהר נאמר על ספירת המלכות "כי היא הבחינה האחרונה מעשר ספירות והיא בחינת סיהרא (=ירח) דלית ליה מגרמיה כלום (=שאין לו מעצמו כלום)"(זוהר ויקהל ריח:). מלך ראשי תיבות מדגרמיה לית כלום, ולכן מזוהה המלכות עם הירח הן בסימן קידוש החודש (ראש השנה כה.) והן בתפילת קידוש הלבנה. לשניהם אין אור עצמי ומקור זוהרם הוא ה' או השמש.
מצוות המלך בתורה היא אפוא המקור לדברי יחזקאל בפרקנו "ולא יונו עוד נשיאי את עמי, והארץ יתנו לבית ישראל לשבטיהם". דווקא בגלל ריבוי הזכויות, דווקא בגלל הכוח הרב המצוי בידם, נדרשת מצד המלך הקפדת יתר שלא להתגאות, שלא לרדות ושלא להונות את עמו. לצערנו לא כל מלכי העם ידעו לעמוד בפיתוי. רק מיעוטם ידעו שמלכות והנהגה אינם בחינת שררה אלא עבדות. אבל יחזקאל מבטיח ומנבא שלעתיד לבוא לא יהיה כן, אלא "ולא יונו עוד נשיאי את עמי".