הנבואות האחרונות בספר יחזקאל ודברי סיכום

הנבואות האחרונות בפרקים מ'-מ"ח אינן אלא המקבילה הגדולה של חזון המרכבה של חזון המרכבה שבתחילת הספר, והן מוקדשות למקדש החדש, לירושלים החדשה ולארץ ישראל החדשה. אם תצליח הפעילות המוסרית, אם ירכוש לו הדור החדש לב חדש, הרי אז הוא שוב יהיה בשל לאידאלים; הוא שוב יבין את לשון הסמלים של המקדש, ומתוך התבוננות במידותיו ובמספריו היוצרים את ההרמוניה והסימטריה שלו – יגיע הדור לחרטה ולבושה; בית המקדש שייבנה לא יהיה רק תא צר אחד, אלא "כל גבולו סביב סביב קודש קדשים"(יחזקאל מג יב), ועולם חדש אידאלי, שמידותיו וממדיו שונים ממה שידענו בעבר, יהפוך למציאות מאושרת (יחזקאל מה א-ח); אז תהיה עיר הקודש ביטוי אמיתי לקהל העם, ושנים עשר שעריה ישקפו את שנים עשר השבטים, שכל אחד מהם יזכה לשער שווה ערך למקדש (יחזקאל מח לא-לה). מעיין של מים חיים יפרוץ מתחת למפתני המקדש (יחזקאל מז א ואילך), נחל רדוד ילך ויעמיק בהמשך מהלכו עד שבסופו הוא יזרום בזרם אדיר דרך תבל ויושבי בה, מעיין שכוחו המחייה יהפוך את כל גדותיו סביב לגן עדן, ומן האדמה יצאו באורח פלא עץ ופרח, פרי "ועלהו לתרופה"(יחזקאל מז יב). דור כהנים טהור יכהן במקדש ויכפר על חטא שלא נעשה מתוך רשעות אלא רק בשגגה, כאיש הטועה בהיותו מעורפל חושים(יחזקאל מח יא). ונשיא יעמוד בראש העם, נישא על גבי אהבתם ואחוותם של כל אלה התורמים לו בהתנדבות את לחמו כ"תרומת הקודש"(יחזקאל מח כא), כדי שיקריב את הקרבן עבור כולם כנציג הכלל. הארץ תחולק שווה בשווה לכל שכבות העם (יחזקאל מח א-ח), כי השוויון הנפשי יתבטא גם בשוויון חיצוני של הרכוש, ושם עיר הקודש יהיה "ה' שמה"(יחזקאל מח לה), כלומר, שם [נמצא] ה'. א-להים המרחף במרכבה על פני תבל, א-להים שהוא מעל למקום, שעד אז לא היה לו מקום עלי אדמות, שוב ישכון בירושלים – הכל נושם ומשקף את קרבת ה'. הדת שוב הופכת למציאות חיה, וה' ישוב להיות א-להים חיים, שאליה זועק בעל התהילים "כאייל תערוג על אפיקי מים"(תהילים מב ב).

כך היה נביא הגלות, הנביא בעל קרבת ה' הטהורה, הפנימית והמנותקת מכבלי הזמן והמקום, לנביא הגאולה היהודית ועתידה של ארץ הקודש, ובדברו הוא מקים שוב את המקדש הישן המובטח בתורה (ראה ילקוט שמעוני יחזקאל רמז שפב). בשל 'פרטיקולריזם' זה זכה הנביא יחזקאל למשפט מוטה אצל מלומדים רבים; גינו אותו על האופק היהודי הצר שלו, המוגבל כביכול, ובאופן מלאכותי העמידו אותו כניגוד לשאר הנביאים, שהדגישו את הנטייה האוניברסלית של היהדות. אין דבר מוטעה יותר משפיטה זו לגבי יחזקאל, כי בכל ספרו עובר כחוט השני הרעיון שבסופו של דבר היהדות כולה אינה אלא אנושות תמה. על כיסא ה' נראית לו דמות אדם (יחזקאל א כו), על המלאכים הוא אומר "דמות אדם להנה"(יחזקאל א ה), הם נושאים ידי "אדם מתחת כנפיהם"(על פי יחזקאל א ח). על עם ישראל העתידי הנגאל הוא אומר: "אדם אתם"(יחזקאל לד לא), ואת עצמו הוא מכנה מתחילת הספר ועד סופו "בן אדם". הוא, שהבליט את כל אחריותו של היחיד, של הנשמה לנוכח פני ה', הריהו מדבר אל הפרט כבן אדם, במוגבלותו בלבד, בייחודו הטבוע בו מלידה ומהסביבה. מושג זה של בן אדם, מקביל בצורה קוטבית לחסדו של א-להים. יחזקאל הוא אפוא נביא ההומניות, האנושיות האידיאלית, ואם א-להים הוא במקום שבו מתנשאת ירושלים החדשה, הרי הוא א-להי היהודים – א-להי האנושות הטהורה ביותר.

   באדיבות הוצאות תבונות, מתוך ספרו של הרב 'שלושת הנביאים הגדולים: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל'