תנ"ך על הפרק - בראשית מד - מזרחי

תנ"ך על הפרק

בראשית מד

44 / 929
היום

הפרק

עלילת הגביע, דברי יהודה ליוסף

וַיְצַ֞ו אֶת־אֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּיתוֹ֮ לֵאמֹר֒ מַלֵּ֞א אֶת־אַמְתְּחֹ֤ת הָֽאֲנָשִׁים֙ אֹ֔כֶל כַּאֲשֶׁ֥ר יוּכְל֖וּן שְׂאֵ֑ת וְשִׂ֥ים כֶּֽסֶף־אִ֖ישׁ בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ׃וְאֶת־גְּבִיעִ֞י גְּבִ֣יעַ הַכֶּ֗סֶף תָּשִׂים֙ בְּפִי֙ אַמְתַּ֣חַת הַקָּטֹ֔ן וְאֵ֖ת כֶּ֣סֶף שִׁבְר֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כִּדְבַ֥ר יוֹסֵ֖ף אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃הַבֹּ֖קֶר א֑וֹר וְהָאֲנָשִׁ֣ים שֻׁלְּח֔וּ הֵ֖מָּה וַחֲמֹרֵיהֶֽם׃הֵ֠ם יָֽצְא֣וּ אֶת־הָעִיר֮ לֹ֣א הִרְחִיקוּ֒ וְיוֹסֵ֤ף אָמַר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּית֔וֹ ק֥וּם רְדֹ֖ף אַחֲרֵ֣י הָֽאֲנָשִׁ֑ים וְהִשַּׂגְתָּם֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לָ֛מָּה שִׁלַּמְתֶּ֥ם רָעָ֖ה תַּ֥חַת טוֹבָֽה׃הֲל֣וֹא זֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁתֶּ֤ה אֲדֹנִי֙ בּ֔וֹ וְה֕וּא נַחֵ֥שׁ יְנַחֵ֖שׁ בּ֑וֹ הֲרֵעֹתֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶֽם׃וַֽיַּשִּׂגֵ֑ם וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו לָ֚מָּה יְדַבֵּ֣ר אֲדֹנִ֔י כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה חָלִ֙ילָה֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ מֵעֲשׂ֖וֹת כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃הֵ֣ן כֶּ֗סֶף אֲשֶׁ֤ר מָצָ֙אנוּ֙ בְּפִ֣י אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ הֱשִׁיבֹ֥נוּ אֵלֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאֵ֗יךְ נִגְנֹב֙ מִבֵּ֣ית אֲדֹנֶ֔יךָ כֶּ֖סֶף א֥וֹ זָהָֽב׃אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֥א אִתּ֛וֹ מֵעֲבָדֶ֖יךָ וָמֵ֑ת וְגַם־אֲנַ֕חְנוּ נִֽהְיֶ֥ה לַֽאדֹנִ֖י לַעֲבָדִֽים׃וַיֹּ֕אמֶר גַּם־עַתָּ֥ה כְדִבְרֵיכֶ֖ם כֶּן־ה֑וּא אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֤א אִתּוֹ֙ יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֖ם תִּהְי֥וּ נְקִיִּֽם׃וַֽיְמַהֲר֗וּ וַיּוֹרִ֛דוּ אִ֥ישׁ אֶת־אַמְתַּחְתּ֖וֹ אָ֑רְצָה וַֽיִּפְתְּח֖וּ אִ֥ישׁ אַמְתַּחְתּֽוֹ׃וַיְחַפֵּ֕שׂ בַּגָּד֣וֹל הֵחֵ֔ל וּבַקָּטֹ֖ן כִּלָּ֑ה וַיִּמָּצֵא֙ הַגָּבִ֔יעַ בְּאַמְתַּ֖חַת בִּנְיָמִֽן׃וַֽיִּקְרְע֖וּ שִׂמְלֹתָ֑ם וַֽיַּעֲמֹס֙ אִ֣ישׁ עַל־חֲמֹר֔וֹ וַיָּשֻׁ֖בוּ הָעִֽירָה׃וַיָּבֹ֨א יְהוּדָ֤ה וְאֶחָיו֙ בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֔ף וְה֖וּא עוֹדֶ֣נּוּ שָׁ֑ם וַיִּפְּל֥וּ לְפָנָ֖יו אָֽרְצָה׃וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יוֹסֵ֔ף מָֽה־הַמַּעֲשֶׂ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֑ם הֲל֣וֹא יְדַעְתֶּ֔ם כִּֽי־נַחֵ֧שׁ יְנַחֵ֛שׁ אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר כָּמֹֽנִי׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה־נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה־נְּדַבֵּ֖ר וּמַה־נִּצְטַדָּ֑ק הָאֱלֹהִ֗ים מָצָא֙ אֶת־עֲוֺ֣ן עֲבָדֶ֔יךָ הִנֶּנּ֤וּ עֲבָדִים֙ לַֽאדֹנִ֔י גַּם־אֲנַ֕חְנוּ גַּ֛ם אֲשֶׁר־נִמְצָ֥א הַגָּבִ֖יעַ בְּיָדֽוֹ׃וַיֹּ֕אמֶר חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵעֲשׂ֖וֹת זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲבִיכֶֽם׃וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה׃אֲדֹנִ֣י שָׁאַ֔ל אֶת־עֲבָדָ֖יו לֵאמֹ֑ר הֲיֵשׁ־לָכֶ֥ם אָ֖ב אוֹ־אָֽח׃וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י יֶשׁ־לָ֙נוּ֙ אָ֣ב זָקֵ֔ן וְיֶ֥לֶד זְקֻנִ֖ים קָטָ֑ן וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ הוֹרִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו׃וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י לֹא־יוּכַ֥ל הַנַּ֖עַר לַעֲזֹ֣ב אֶת־אָבִ֑יו וְעָזַ֥ב אֶת־אָבִ֖יו וָמֵֽת׃וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ אִם־לֹ֥א יֵרֵ֛ד אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן אִתְּכֶ֑ם לֹ֥א תֹסִפ֖וּן לִרְא֥וֹת פָּנָֽי׃וַיְהִי֙ כִּ֣י עָלִ֔ינוּ אֶֽל־עַבְדְּךָ֖ אָבִ֑י וַנַּ֨גֶּד־ל֔וֹ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲדֹנִֽי׃וַיֹּ֖אמֶר אָבִ֑ינוּ שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃וַנֹּ֕אמֶר לֹ֥א נוּכַ֖ל לָרֶ֑דֶת אִם־יֵשׁ֩ אָחִ֨ינוּ הַקָּטֹ֤ן אִתָּ֙נוּ֙ וְיָרַ֔דְנוּ כִּי־לֹ֣א נוּכַ֗ל לִרְאוֹת֙ פְּנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְאָחִ֥ינוּ הַקָּטֹ֖ן אֵינֶ֥נּוּ אִתָּֽנוּ׃וַיֹּ֛אמֶר עַבְדְּךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵ֑ינוּ אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם כִּ֥י שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה־לִּ֥י אִשְׁתִּֽי׃וַיֵּצֵ֤א הָֽאֶחָד֙ מֵֽאִתִּ֔י וָאֹמַ֕ר אַ֖ךְ טָרֹ֣ף טֹרָ֑ף וְלֹ֥א רְאִיתִ֖יו עַד־הֵֽנָּה׃וּלְקַחְתֶּ֧ם גַּם־אֶת־זֶ֛ה מֵעִ֥ם פָּנַ֖י וְקָרָ֣הוּ אָס֑וֹן וְהֽוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּרָעָ֖ה שְׁאֹֽלָה׃וְעַתָּ֗ה כְּבֹאִי֙ אֶל־עַבְדְּךָ֣ אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתָּ֑נוּ וְנַפְשׁ֖וֹ קְשׁוּרָ֥ה בְנַפְשֽׁוֹ׃וְהָיָ֗ה כִּרְאוֹת֛וֹ כִּי־אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהוֹרִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת־שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָג֖וֹן שְׁאֹֽלָה׃כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת־הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם־לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם־אֶחָֽיו׃כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

גביעי כוס ארוך וקורין לו מדרנ"א. וכן כתב גבי גביעיה שהן כמין כוסות שעושין מזכוכי' ארוכים וקצרים וקורין להם מדראנ"ש ולא ידעתי איך יפרש הכתוב שבירמיה גביעים מלאים יין וכוסות דמשמע דגביעים לחוד וכוסות לחוד לא שזה כמו זה. ושמא י"ל ששם כוס כולל הארוך וקצר וזולתו ושם גביע אינו נופל רק על הארוך וקצר ובאמרו גביעים וכוסות יהיה הגביע הכוס הארוך וקצר והכוס הקצר והרחב או זולתו: ותרגומו חס לעבדך. פי' אבל תרגומו הוא חס מלשון רחמים ולא מלשון גנאי אבל בפסוק חלילה לך מעשות כדבר הזה תרגם אותו קושטא מפני שלא יפול אצל השם לשון חס כי אינו נופל בו שירחמו עליו: חס מאת הב"ה יהא עלינו. פי' רחמים מהשם יהיו עלינו מלעשות כדבר הזה פי' מלהביאנו אל פועל כזה: והרבה חס ושלום יש בגמרא. ופירושו רחמים ושלום יבאו עלינו מן השם שלא יביאנו אל המכשול הזה: זה אחד מעשרה קלים וחמורים האמורים בתורה. לאו דוקא בתורה אלא גם הנביאים והכתובים בכלל שהרי העשרה קלים וחמורים הללו אינן כלן מן התורה אלא מקצתן בתורה ומקצתן בדברי קבלה וכלן מנויין בב"ר: גם עתה אף זו מן הדין. פי' לא זו בלבד שאני מכוין לעשות שאשר ימצא אתו הוא לבדו יהיה לי עבד אלא גם זו שאתם אומרים עתה שכלכם חייבים בדבר כדבריכם כן הוא שכלכם חייבים שעשר' שנמצא' גניבה כו' לא מה שאתם אומרים עתה שהאיש אשר ימצא אתו ומת כי זה אינו מן הדין אלא שמרוב מרירותם הפליגו לומר זה. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואין לשון גם עתה נופל יפה על הפי' הזה והוצרך לפרש דברי הרב בפנים רחוקים ועוד לא תקן: אמת כדבריכם כן הוא שכלכם חייבים בדבר עשר' שנמצאת כו'. הוסיף מלת אמת מפני שמאמר כדבריכם כן הוא הוא דבור חסר שהיה לו לומר כדבריכם כן הוא האמת או כן הוא הדין ואין הבדל בין אמרנו האמת כדבריכם כן הוא ובין אמרנו כדבריכם כן הוא האמת. אך קשה שאם כן הי' לו לומר האמת כדבריכם כן הוא או האמת כדבריכם הוא ושמא טעות נפל בספרים ואמר שכלכם חייבים בדבר ולא הספיק לו עם כדבריכם כן הוא האמת להודיע שמאמר כדבריכם כן הוא אינו שב רק על מאמר וגם אנחנו נהיה לאדני לעבדים לבדו לא גם על מאמר אשר ימצא אתו מעבדיך ומת כי מאמרם ז"ל עשרה שנמצאת גניבה על אחד מהם כלם נתפשים בסירה משמע שכלם שוים בעונש אם במיתה אם בתשלומין אם בשאר מיני עונשין לא שהגנב במיתה והשאר עבדים כמו שאמרו הם ומה שאמרו הם אשר ימצא אתו מעבדיך ומת לא אמרו אותו אלא ע"ד גוזמא בעלמא מרוב מרירותם והראיה על זה שהרי כשאמר להם יוסף מה המעשה הזה אשר עשיתם אז השיבו לו הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו ולא כמו שאמרו לאשר על ביתו אשר ימצא אתו מעבדיך ומת ומה שהוסיף מא מר אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין קודם אשר ימצא אתו יהיה לי עבד הוא מפני שבזולת התוספת הזה יהיה המובן ממנו שאשר ימצא אתו וגו' הוא פי' של כדבריכם כן הוא ואין הדבר כן שהרי לא אמרו הם שאשר ימצא אתו לבדו יהיה לי עבד והשאר נקיים כמו שאמר הוא לפיכך הוצרך להוסיף מאמר אבל אני אעשה לכם לפני' משורת הדין אותו לבדו יהיה לי עבד וגו' ולא היה די בתוספת אבל לבדו על מאמר אשר ימצא אתו מפני שאם הדין הוא כדבריהם מהו זה שאמר אבל אשר ימצא אתו לבדו יהיה לי עבד לפיכך הוצרך לומר אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין להודיע שלפנים משורת הדין עושה אותו והרמב"ן ז"ל טען ואמר שאם כדברי הרב שאף דבריהם הם מן הדין איך אמר יוסף חלילה לי מעשות זאת שיורה שאין המשפט שיהו כלם נתפשים בגניבה ולכן אמר כי חלילה לי כי שופט כל הארץ אני וחלילה לי מעשות לכם חמס כי אין חיוב העשר' בהמצא גניבה ביד האחד בלתי אם נועדו בו בהוסדם יחד ללכת לגנוב ולקח אחד מהם את הגניבה לדע' כלם אז יתחייבו. ואין מזה טענה כלל כי אין פי' חלילה לי מעשות זאת מעשות לכם חמס שתהיו לי כלכם עבדים כאשר חשב הרמב"ן ז"ל רק פי' חלילה מלחשוד אתכם בדבר הזה עד שתהיו כלכם עבדים מן הדין וכך אמרו בב"ר אמר להם יוסף ח"ו שאני חושד אתכם בדבר זה שאתם צדיקים גמורים ולא אמרו ח"ו שאני לוקח אתכם לעבדים ולכן אין צורך לתקון שתקן את דברי הרב ואולי לא היה כתוב הלשון הזה בב"ר שבידו כי מצאתי נוסחא שלא היה כתיב בו: ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני יכנסו דברי באזניך. ב"ר לא שבקש לדבר באזניו ממש כי אין מנהג ההדיוט לדבר עם המלך או עם העומד במקומו ופיו באזניו: ואל יחר אפך מכאן אתה למד שדבר אליו קשות. דאם לא כן למה יכעס אבל ממאמר כי כמוך כפרעה אין ללמוד שדבר אליו קשות אלא על פי מדרשו ודילמא אינו אלא כפשוטו שהוא למעלה וחשיבות גם לא ממאמר היש לכם אב או אח שאמרו מתחלה בעלילה באת עלינו בתך היינו מבקשי' או אחותנו היית מבקש שזה אינו אלא על פי מדרשו אבל לפי פשוטו יתכן לפרשו על דרך החמלה כדפירש הרמב"ן ז"ל אלא שהרב ז"ל לא פירשו אלא לפי מדרשו מפני שאף לפי פשוטו המדרש יובן ממנו על דרך הרמז וכיון שהתרעומת אינו מובן ממנו אלא ברמז אין בו מקום לכעס: חשוב אתה בעיני כמלך. אף על פי שמלת כמוך מורה שפרעה כמוהו לא הוא כפרעה מכל מקום הכ"ף שבמלת כפרעה מורה גם הוא כפרעה ואף על פי שהמחוייב מהשני כפי"ן זה אחר זה הוא להשואת שניה' הרב ז"ל לא הזכיר רק שיוסף הוא כפרעה מפני שהמכוון פה אינו רק להשוות את יוסף לפרעה במעלת המלכות ומזה הטעם עצמו לא אמר חשוב אתה בעיני כפרעה כלשון הכתוב אלא כמלך ופי' כי נתינת טעם למאמר בי אדוני ופירושו מה שהוצרכתי לחלות פניך לומר בי אדוני שמעני בלשון בקשה ותחנונים הוא מפני שאתה חשוב בעיני כמלך לא נתינת טעם למאמר אל יחר הסמוך לו משום דאדרבה היא הנותנת שכיון שהוא חשוב בעיניו כמלך לא היה לו לדבר אליו קשות כי אין מנהג העבד לדבר קשות לרבו: סופך ללקות עליו בצרעת כמו שלקה פרעה. ב"ר ולפי זה לא תהיה מלת כי נתינת טעם אלא פירושו של ידבר נא עבדך דבר כאילו אמר ומהו אותו דבר כי כמוך כפרעה וכמוהו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך שפירושו מהו אותו שתדע כי גר יהיה זרעך: מה פרעה גוזר ואינו מקיים. בב"ר אמרו כתוב בשיקטירון של פרעה שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שיראים ולא קיים שהרי המליך אותך שהיית עבד שכבר היה מפורסם לכל שהיה עבדו של פוטיפרע שר הטבחים: מבטיח ואינו עושה. פי' ומכ"ש שאינו עומד בהבטחתו ומשום אף אתה כן איצטריכא ליה לומר שגם אתה כן שהבטחתנו ואשימה עיני עליו ולא קיימת ומפני שלא מצינו לפרעה שמבטיח ולא קיים נקט גוזר ואינו מקיים כדי להוציא ממנו במכל שכן שהבטיח ואינו עושה ואז יפול לומר אף אתה כן שהבטחת ולא קיימת שזהו הצריך להם והמבקשים למצא שניהם לפרעה וליוסף טועים הם: אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדניך. ב"ר ופי' כי נתינת טעם למאמר אל יחר ופירושו מה שהוצרכתי לבקש ממך אל יחר אפך בעבדך הוא מפני שאם יחר אפך אהרוג אותך ואת אדניך: מתחלה בעלילה באת עלינו. ב"ר דאם לא כן לא היה לו לומר אלא אדוני גזר על עבדיו הורידו את אחיכם הקטן אתכם ואשימה עיני עליו מאחר שכל המכוון פה לא הי' אלא לומר לו שאתה היית הגורם להביאו וראוי להעביר פשעו או שלא תדקדק עמו: בתך היינו מבקשים או אחותינו היית מבקש. ב"ר מה שחייבו רז"ל מזה ענין החיתון ואמר בתך היינו מבקשי' כו' הוא מפני שאין דרך לשאול על הבנים והבנות והאבות והאמהות אלא בחתון והא דנקט בתך ואחותנו ולא בתך ובתנו או אחותך ואחותנו הוא כדי לתת הכבוד תמיד ליוסף כי כשיקחו הם את בתו יהיו הם חתניו המשועבדי' לו וכשיקח הוא את אחותם יהיו הם אחי אשתו המשועבדים לו: ואף על פי כן ונאמר אל אדוני לא כחדנו. ב"ר דאם לא כן מאי ונאמר יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן דמשמע שזהו מה שהיה ראוי לעשות והלא לא היה להם להגיד זה מכיון שכבר הרגישו בו שהוא מכוין להעליל אלא עכ"ל דהכי קאמרי אף על פי שהרגשנו מתוך שאלותיך שלהעליל היית מכווין ולא היה לנו להגיד שיש לנו אב ואח אף על פי כן ונאמר שלא כחדנו ממך דבר אלא הגדנו הכל: ואחיו מת מפני היראה הוציא דבר שקר מפיו. ב"ר והוא תמוה מאד כי יותר יראה היא לומר לו ונאמר אל אדוני ואחיו מת שהוא הפך מה שאמרו לו בתחלה שלפיכך נכנסו בעשרה שערי העיר כדי לבקשו כדפרש"י לעיל גבי שנים עשר עבדיך וכתב שם שזהו לפי פשוטו של מקרא ממה שיאמרו לו כמו שאמרו לו בתתלה והאחד איננו וליכא למימר שאחר שבאו במצרים ובקשו אותו ולא מצאוהו אמרו לו שכבר מת ולא הזכירו הכתוב כמו שלא הזכיר שאמ' להם הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו שהרי לא אמרו לו עכשו שמת אלא מפני יראתו של בנימין כדאיתא בב"ר גבי ואחיו מת אדם כיהודה יאמר דבר שאינו ברור לו אלא כך אמר יהודה אם אני אומר לו קיים הוא יאמר הביאהו אצלי כדרך שאמר לי על בנימין לפיכך אמר ואחיו מת וכיון שלא אמר לו שמת אלא מפני יראתו של בנימין ויראתו של בנימין שאמר להם אם תצאו מזה כי אם בבא אחיכם הקטן אתכם לא היתה אלא בנסעם ללכת אל בתיהם ומאז לא באו לפני יוסף כי אם בפעם הזאת ומתי אמרו לו שמת. ושמא י"ל שבבואם לפניו עם המנחה וישאל להם לשלום ויאמר השלום לאביכם הזקן אז שאל גם בעד אחיהם שהיו מבקשים אותו בתחלה מה נהיה ממנו ואמרו לו מפני היראה של בנימין שכבר שמענו שמת. אך קשה אם כן מאי מפני היראה היה מוציא שקר מפיו והרי כבר אמרו לו כן ומאמר יהודה ונאמר אל אדוני ואחיו מת הוא אמת אבל השקר לא היה אלא בתחלה כשאמרו לו זה. וי"ל דהאי מפני היראה הוציא שקר מפיו אינו אלא בעד מה שאמרו לו בתחלה לא בעד מה שאמרו לו עתה אלא שפירשו רש"י כאן מפני שלא הזכירו הכתוב במקומו ומה שאמרו בב"ר אלא כך אמר יהודה אם אני אומר לו שהוא קיים כו' אינו אלא בעד מה שאמר בבואם לפניו עם המנחה שגם בפעם ההיא יהודה לבדו הוא שאמר זה ומשום הכי תלו השקר ליהודה לבדו ומה שאמר יהודה ונאמר לשון רבי' אף על פי שלא אמרו אלא הוא לבדו הוא מפני שרצה לתלות כל דבריו אל כל האחין שלא יראה שהם דברי עצמו: מאותה האם אין לו עוד אח. אמר מאותה האם ולא לאותה האם כמאמר הכתוב ויותר הוא לבדו לאמו מפני שלא יתכן לומר שנשאר הוא לאמו אלא בהיות אמו קיימת אבל אחר מיתתה צריך לומר שנשאר הוא מאמו והוצרך להאריך לומר אין לו עוד אח מפני שלא יתכן לומר שנשאר הוא לבדו מאמו אלא מכל בני אמו שפי' מאותה האם אין עוד אח אלא הוא לבדו: אם יעזוב את אביו דואגים אנו שמא ימות בדרך שהרי אמו בדרך מתה. הוסיף מלת אם על מלת ועזב כאלו אמר ואם יעזוב את אביו ומת מפני שמאמר ועזב את אביו ומת הוא נתינת הסבה למאמר לא יוכל לעזוב את אביו כאילו אמר ולמה לא יוכל לעזוב את אביו מפני שאם יעזבנו ימות ובזולת תוספת מלת אם על מלת ועזב יהי' פירושו ויעזבנו וימות גם פירש מלת ומת שמא ימות מפני שממלת ומת נראה שבודאי ימות ואין זה אמת שהרי עזבו ולא מת גם הוסיף דואגים אנו מפני שלא יתכן לומר אם יעזוב את אביו שמא ימות כי המלה התנאיית לעולם יבא אחריה דבר מה מחוייב ממנו בהכרח כאמרך אם השמש עולה יחוייב שיהי' היום נמצא ואם הככבי' נראי' יחויי' שיהי' הלילה נמצא אף כאן אם יעזוב את אביו יחוייב שיהיה כך לא שמא יהי' כך לפיכך הוסיף דואגי' אנו שהוא הדבר המחויי' ממנו בהכרח שאם יעזוב את אביו יחויי' בהכרח שנהיה דואגים שמא ימות גם הוסיף לומר בדרך שהרי אמו בדרך מתה מפני שאין עזיבתו את אחיו גורמת את מיתתו שזה אינו אלא בקטן הצריך לאמו לא לזה שהיה בן ל"א שנה ויותר רק מפני שטבע המשפחה הזאת מאמו אינו סובל טורח הדרך שהרי אמו בדרך מתה לפיכך אם יעזוב את אביו ללכת עמנו בדרך דואגים אנו שמא ימות מצד טורח הדרך: וקרהו אסון שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. בב"ר אמרו וקרהו אסון ובבית לא הדא אמרי אין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה אבל גבי ועזב את אביו ומת לא אמרו זה מפני שמיירי במית' מצד טורח הדרך שהיא מיתה טבעית מדכתיב ומת המורה על הטבעית ואין לומר בו שהשטן מקטרג בשעת הסכנה אבל הכא שכתוב וקרהו אסון המורה על המיתה המקרית אמרו שהשטן מקטרג בשעת הסכנה: והורדתם את שיבתי וגו' עכשיו כשהוא אצלי אני מתנחם בו על אמו ועל אחיו ואם ימות דומה עלי ששלשתן מתו ביום אחד. ב"ר לא ידעתי מהיכן למדו לומר כן בשלמא אילו אמרו דומה עלי ששניהם מתו ביום א' יובן זה ממה שאמר ויצא הא' מאתי הרי יוסף וכתיב ולקחת' גם את זה מעם פני הרי כאן שנים ועלייהו כתיב וקרהו אסון והורדתם את שיבתי ברעה שאולה דמשמע שלולא מיתתו של זה לא היתה יורדת שיבתו ברע' שאולה ולא יתכן זה שהרי גם בזולת מיתתו של זה כבר אמר על מיתתו של יוסף כי ארד אל בני אבל שאולה אלא עכ"ל דה"ק שאעפ"כ הייתי מתנחם קצת על ידי בנימין אחיו ואם ימות זה תסור נחמתי ואשאר כבראשונה וכאילו מת באותו יום שימות בנימין ונמצא שדומה עלי כאילו שניהם מתו ביום אחד אלא ששלשתן מתו ביום אחד שכולל גם את רחל עמהם מהיכן למדו לומר כן. ויש אומרים שמפני שהזכיר אשתי בזה הספור שלא היה לו לומר אלא אתם ידעתם כי שנים ילדו לי מאם אחת ויצא האחד גו' מאי אשתי החביבה לי שהייתי מתאבל עליה ועל ידי יוסף הייתי מתנחם וכשמת יוסף נשאר בנימין והייתי מתנחם על ידו על אחיו ועל אמו אם ימות זה דומה עלי ששלשתן מתו ביום אחד: ומת אביו מצרתו. לא הנער דאם כן יהי' פי' ומת ויחשוב שמת ואין לשון ומת נופל על זה: ואם תאמר למה אני נכנס לתגר כו'. הוצרך להוסיף זה קודם מאמר כי עבדך ערב את הנער מפני מלת כי שאין לה קשר עם הכתוב למעלה ועם התוספת הזה יהי' פירושו כאילו אמר ואני מחוייב להכנס לתגר יותר משאר אחי כי עבדך ערב את הנער מעם אבי: להיות מנודה בשני עולמות. אבל בב"ר אמרו א"ל יהודה מפני מה אתה דברן והלא יש באחיך גדולים ממך א"ל כולם חוץ לזיקה הם עומדים אבל אני מעי המו עלי באבל מפני שהייתי ערב עליו א"ל אם כסף אני נותן לך אם זהב אני נותן לך א"ל לא בכסף ולא בזהב אלא אמרתי אהא בנדוי בעוה"ב שכלו ימים ולא ידעתי מהיכן הוציא הרב זה שאמר שקבל עליו להיות מנודה בשני עולמות שהרי מכל הימים לא משתמע אלא העולם הבא כדאיתא בב"ר ועוד הרי הרב עצמו פירש בפסוק וחטאתי לך כל הימים בעולם הבא ואיך כתב פה בשני עולמות. ושמא יש לומר שמה שכתב פה בשני עולמות הוא מפשטיה דכל הימים דמשמע בין בימי עולם הזה בין בימי העולם הבא והיינו בשני עולמות ומה שכתב גבי אנכי אערבנו וחטאתי לך כל הימים בעולם הבא הוא על פי האגדה של ב"ר שדרשו כל הימים העולם שכלו ימים והוא העולם הבא: לכל דבר אני מעולה ממנו. ב"ר דאל"כ מאי ישב נא עבדך תחת הנער אין דרך לתת הטוב וליקח הפחות ממנו ואפי' השוה לו:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך