מקץ כתרגומו מסוף וכל לשון קץ סוף היא. אמר כתרגומו מסוף לפרש המלה ואף על פי שנכתבה קודם זה בכמה מקומות קץ כל בשר מקץ ימים מקץ עשר שנים אין קושי מזה כי כמוהו רבים ואמר כל לשון קץ סוף הוא להורות שאין לשון קץ מלשון קצה כי מלת קצה מתפרשת על פנים רבים פעם סוף כמו מקצה שלש שנים פעם קצה כמו כרוב אחד מקצה מזה פעם קצת כמו מקצה אחיו לקח ואלו לשון קץ לעולם סוף הוא והיינו דמסיים וכל לשון קץ סוף הוא כלומר ואם כן אי אפשר לומר שהוא מלשון קצה. וליכא לאקשויי מקרא דמקץ שבע שנים תעשה שמטה שפירושו מתחלת השנה השביעית כדכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה משום דקרא דמקץ שבע שנים תעשה שמטה בהשמטת כספים קמיירי והשמטת כספים אינה משמטת אלא בסופה כדתניא בספרי דבי רב והא דתניא בגיטין פרק השולח רבי אומר וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמטות הכתוב מדבר אתת שמטת קרקעות ואתת שמטת כספים אינה אלא להקישא בעלמא לומר לך בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בזמן שאין אתה משמיט קרקע אין אתה משמיט כספים דאי לאו הקשא ה"א כיון דהשמטת כספים חובת הגוף היא נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ קמ"ל הקשא ללמד דלא נהגה אלא בזמן שמטת קרקעות כדאיתא התם. אבל החכם רבי אברהם ן' עזרא אמר וטעם מקץ שבע שנים תעשה שמטה בתחלת השנה והעד הקהל את העם. ויש לתמוה ממנו שאם פירוש מקץ שבע שנים מתחלת שבע תהיה אם כן השמטה בשנה הראשונה מהשבע שהיא קצה כל השבע לא בתחלת השנה השביעית ואם ישיב ששמיטת כספים היא בתחלת שבע שאחר שבעה שני השמטה הקודמים מה יאמר בפרשת הקהל שכתוב בו במועד שנת השמטה. ומה שאמרו בספרי מקץ שבע שנים יכול מתחלת השנה הרי אתה דן נאמר כאן קץ ונאמר להלן קץ מה קץ האמור להלן בסופה אף קץ האמור כאן בסופה אינו רוצה לומר יכול פירוש מקץ שבע מתחלת שבע מפני שאם תאמר תחלת השנה הראשונה שאחר הז' הראשונות היינו מה להלן בסופה אף כאן בסופה שפרושו בסוף הז' שנים הראשונים שהיא תחלת הז' שאחר הז' ומאי יכול דקאמר ואם תאמר מתחלת הז' הראשונות זה לא יעלה על הדעת ועוד שאם נסתפקו בפירו' מקץ אם פירושו מתחלה או מסוף מה קץ האמור להלן סוף אף קץ האמור כאן סוף מיבעי ליה אלא עכ"ל לעולם מקץ סוף הוא רק שנפל הספק אם סוף השבע הוא סוף כל השבע ותהיה שמטת כספים בסוף השנה השביעית או סוף השבע היא השנה השביעית ותהיה שמיטת כספים מתחלת השנה השביעית. ויתכן לפרש גם כן דברי החכם ן' עזרא שיהי' פירוש מקץ ז' מסוף ז' רק שיהי' פירושו השנה השביעית ותהיה שמטת קרקעות ושמטת כספים מתחלת השנה השביעית על פי הפשט שלא כדעת רבותינו ז"ל ושיהיה פרשת הקהל גם כן בתחלת השנה הז' על פי הפשט שלא כדעת רבותינו ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל פירש דברי החכם שיהיה פירש מקץ מתחלה כי יש מקץ תחלה ויש מקץ סוף לדעת המפרשים וטען מה שטען. והא דכתיב בירמיה מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך דמיירי בתחלת השנה השביעית מדכתיב בתריה ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך שלא יתכן לפרשו מסוף ז' והיא השנה השביעית שכבר באה הג"ש ולמדתנו שסוף השבע הוא סוף השנה השביעית ואם כן עכ"ל שפירושו מתחלת ז' דאם לא כן איך אפשר שישלחו העבד בסוף ז' והרי הכתוב אומר ובשביעית יצא לחפשי חנם. כבר תרצו בזה בשילהי מסכת ערכין אמר רב נחמן בר יצחק שש לנמכר ושבע לנרצע ופרש"י שש לנמכר כדכתיב שש שנים יעבוד ושבע לנרצע שהנרצע אינו יוצא עד היובל ואם נרצע ופגע בו יובל בשנת שמינית למכירתו יוצא ביובל שהוא סוף שבע:
כל שאר נהרות אינם קרויים יאורים חוץ מנילוס. אבל נהר חדקל שכתוב בו אחד הנה לשפת היאור ואחד הנה לשפת היאור אין זה אלא דברי מחזה שנדמה לו כדמות יאור ולכן לא נקרא כן בשום מקום וה"א היאור שב אל הנהר הנזכר וקראהו יאור לפי המחזה גם יתכן שהיה שם יאור ידוע להם סמוך לנהר חדקל והי' המלאכים עומדים שם לא על נהר חדקל שהי' עומד הוא. אבל הרמב"ן ז"ל חשב כי הרב ז"ל לא זכר אותו וישכחהו. ומה שטען עוד מדברי המתרגם שתרגם יאור נהרא וחשב שהוא פירוש מלה אינה טענה כי המתרגם שומר הטעמים לא המלות כי כן כתב הוא עצמו בפרשת קרח ואנקלוס שתרגם ויקח ואתפליג פתר הענין לא הלשון כמנהגו במקומות רבים וכן תרגם על דבר קרח על פלוגתא דקרח ותרגם בדבר בלע' בעצת בלעם כי הוא מזכיר העניין כתרגומו והתימה ממנו כי הוא עצמו אמ' ששם הנהר אינו מורה רק על הטבעי ושם היאור כולל הטבעי והבלתי טבעי העשוי בידי אדם כמו שכתב והנה לדעתו כלם יקראו יאורים הגדולים נקראים נהרות ויאורים ואלו העשויים חפירות ארוכות בידי אדם גם הם יקראו יאורים ואם כן אין פי' יאור נהרא אחר ששם הנהר אינו נאמר רק על הטבעי ושם היאור נאמר על הטבעי והבלתי טבעי ולא פי' יאוריהם אריתיהון אחר ששם הארית אינו נאמר על הנהר הגדול כלל ושם היאור נאמר על הנהר הטבעי ועל הבלתי טבעי העשוי בידי אדם רק שניהם יחד הם פתרון ענין לא פי' מלה ואף אם יאמר ששם הארית גם כן הוא שם כולל כשם היאור עדיין יהיה תרגום יאור נהרא פתרון עניין לא פירו' מלה כאשר נראה מדבריו ז"ל ועוד מאחר שהוא מחויב שיודה שאין התרגום של יאור בשניהם יחד פי' מלה אחר שפעם מתרגם היאור נהרא ופעם מתרגם היאור ארית מי הגיד לו שתרגם יאור נהרא הוא פי' מלה ותרגום יאוריהם אריתיהון הוא פתרון ענין ולא ההפך אדרבה איפכא מסתבר' שאז יהיה לנהר וליאור שם בלשון ארמי שם הנהר נהרא ושם היאור ארית אבל אם יהיה ההפך לא יהיה שם בלשון ארמי ליאור כלל כי תרגום יאור נהרא הוא החלק הא' משני חלקי היאור הנכללים בו שהם הטבעי והבלתי טבעי לא הכולל הטבעי והבלתי טבעי כשם היאור:
יפות מראה סימן הוא לימי השבע. לא בא הרב לפתור חלומות רק מפני שפתרון יוסף אינו מובן רק פתרון הבריאות והדלות לא על טוב המראה ועל רוע המרא' לפיכך הוצרך לומר שבכלל פתרון הבריאות והדלות נכלל גם זה כי כמו שהבריאות והשומן הוא סימן על השבע מצד היותו נמצא תמיד בזמן השבע לרבוי המאכל שבזמן ההוא והדלות והכחישות הוא סימן על הרעב מצד היותו נמצא תמיד בזמן הרעב למיעוט המאכל שבזמן ההוא כי טוב המראה הוא סימן על השבע מצד היות פני כל בריה יפה בחברת' בזמן השבע שאז כל אדם מקבל המבקש ממנו מחסורו בסבר פנים יפות ונותן לו די מחסורו אשר יחסר לו וההפך בזמן הרעב:
באחו באגם כמו ישגא אחו בלי מים. ופי' אגם הוא המקום שגדלים בו קנים כמו שפי' בפרשת בשלח וראייתו שאם תאמר שהוא מורה על הקנה הגדל באגם יהי' בי"ת באחו נוסף ולכן יהי' פי' ישגא אחו בלי מים יתהוה אגם בלי מים כי כמו שלא יתכן שיתהוה הגומא הגדל בו רק עם הביצה כן לא יתכן שיתהוה המקום שגדלים בו קנים רק עם המים ובהעדר המים יכרתו שניהם יחד ע"כ קנה וסוף קמלו ונקרא הויית המקום שגדלים בו קנים בשם רבוי כמו שנקרא הויית הגומא בלשון גדול באמרו היגאה גומא בלא ביצה כי לא יתכן לפרשם כמשמעם מלשון רבוי וגדול מפני שיחוייב מזה שגדול הגומא ורבוי האגם א"א בלי מים אבל הוייתם אפשר בלי מים ואין הדבר כן הלכך עכ"ל שפי' ישגא ויגאה אינו אלא על צד הכנוי שכנ' הוייתם בשם גדול ורבוי ומהתימה על הרמב"ן ז"ל שטען ואמר ואיננו נכון כי אחו שם העשב הגדל כמו היגאה גומא בלא ביצה ישגה אחו בלי מים עודנו באבו לא יקטף והנה איננו האגם כי לא יחוייב שיהי' האחו שם העשב כמו הגומא וכפל הענין במלות שונות כי יתכן שיהי' זה להשואה כי כמו שאי אפשר הויית הגומא בלא ביצה כן א"א הויית האגם בלי מים ואם בעבור עודנו באבו לא יקטף הבא אחר ישגא אתו בלי מים המורה על העשב יתכן שיהיה שב אל הגומא שבראש המקרא כמו שפירשו הרד"ק בשרש אבב והנה החכם ר' אברהם ן' עזרא שהוא ראש הפשטנים פי' באחו עמק שבו צמחים וכן פי' אותו הרד"ק ז"ל בשרש אחה ואמר או יהי' מקום הצמח נקרא על שמו והבי"ת משמשת:
ודקות בשר טינבא"ש בלעז לשון דק. פי' כמו שטינבא"ש בלעז הוא מלשון דק והן אומרים אותו על הבשר הכחוש אע"פ שאין לשון דק נופל בו כך נאמר ודקות בשר בלשוננו ואין לתמוה מזה:
מכאן שהאדם אסור לשמש מטתו בשני רעבון. בפ"ק דתעניות וליכא לאקשויי מיצחק דכתיב ביה והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו ופרש"י ראהו משמש מטתו משום דבאותו מקו' שהיה עומד בו לא היה רעב ומותר לשמש דטעמא מאי אסרו לשמש מטתו בימי הרעב כדי שלא יהא כל העולם שרוי בצער והוא במנוחה הכא כלהו במנוחה הוו ומשו' הכי התיר אבימלך לבניו לישא נשים במקו' שהלך שם מפני שלא היה בו רעב אבל יוסף באותו מקו' עצמו היה בו רעב כדכתיב ותלה ארץ מצרים וארץ כנען מפני הרעב ולא נשאר להם כי אם גויתם ואדמתם ופירוש ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם שהיה נמצא באוצרות יוסף משא"כ בשאר הארצות שלא היה נמצא בשום אוצר אך קשה ממה שדרז"ל בפסוק אשר ילדה אותה ללוי במצרים לידתה במצרים ואין הורתה במצרים איך שמש לוי את מטתו בשני הרעב והלא כשירדו למצרים כבר עברו שנתי' משני הרעב שנ' כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ. ושמא י"ל כיון שא"א לבטל מפריה ורביה אלא א"כ יש לו נקבה בכלל בניו אליבא דכ"ע כדתנן ביבמות בפ' הבא על יבמתו ובפ"ק דתעניו' שנינו חשוכי בני' מותר כדי שלא יבטל מפריה ורביה הותר לו ללוי לשמש מטתו אף בשני רעבון מאחר שעדיין לא נולדה לו בת:
ותאכלנה הוא סימן שתהא כל שמחת השבע נשכח' בימי הרעב. כי האכילה ואם היא מורה על הפוך המזון לעצם הנזון שהוא הויית הניזון הוא מורה גם כן על השחתת המזון שהוא השחתה והעלמה והרב ז"ל סובר שמה שהראו לו בחלומו שאכלו הפרו' הרעות את הטובו' איננו בבחינת הויית הנזון רק בבחינת השחתת המזון והעלמתו וראיתו מחלום השבלים שהראו לו שבלעו השבלי' הדקו' את השבלים הטובו' שאין מזה תועל' לבולע רק שהבלוע נשחת ונעלם מעיני כל חי ולכן גבי ונשכח כל השבע פי' הוא פתרון הבליע' ולא פתרון האכילה מפני שמשם לקח הראיה על ותאכלנה שמורה על השחתת המזון ולא על הויית הניזון ואלו גבי ולא יודע השבע פי' שהוא פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה הכתוב בפרות ולכן צדקו בזה דברי הרב ז"ל ולא כמו שפי' הרמב"ן ז"ל שותאכלנה מורה על הויית הניזון והוא סימן שיאכלו שנות הרעב את שנות השבע ודחה את דברי הרב שאמר ונשכח כל השבע הוא פתרון הבליעה:
בקנה אחד טודי"ל בלעז. פי' כמו שיאמר בלשון לעז שם טודי"ל שפירושו קנה על הגבעול מפני דמיון מה כן יאמר בלשוננו ואין לתמוה:
בריאות שיינא"ש בלעז. פי' כמו שאומר בלשון לעז על השבלים שם שיינא"ש המורה על הבריאות אע"פ שאינו נופל רק על הבעלי חיים כן יאמר גם כן בלשוננו ואין לתמוה:
שדופות הליד"ש בלעז. פי' כמו ששם הליד"ש המורה על השדפון נאמר גם על הצמחים אע"פ שאינו נופל רק על הבעלי חיים כן יאמר ג"כ בלשוננו ואין לתמוה:
שקיפן קדום חבוטות. הוצרך לפרש פה דברי המתרגם להודיע שהוא סובר שאין פי' שדופות מלשון שדפון כפי הפי' הראשון עד שיצטרך לומר שנקראו הצמחים כן כמו הליד"ש בלע"ז רק הוא מענין הכאה:
קדים רוח מזרחית שקורין ביש"א. הוצרך לזה מפני שכל פאה מד' פאות העולם יש בה שלשה מיני רוחות ואין מכל אותן הג' רוחות של הפאה המזרחית משדפת הצמחים רק האח' מהן הנקראת ביש"א:
והנה חלום והנה נשלם החלום והוצרך לפותרים. לא כמו ביקיצה הראשונה שעדיין הי' משתדל לישן אולי ישלים חלומו כי עכשיו ביקיצה השנית שהיתה סמוך לבקר ונתיאש כבר מהשינה שפט שכבר נשלם החלום והוצרך לפותרים ויהי' פי' והנה חלום חלום שלם אבל אין לפרש והנה חלום ולא כמו שהי' חושב טרם היקיצה שהי' כל זה בהקיץ כמו ויהי בבקר והנה היא לאה שקודם זה הי' חושב שהיא רחל מפני שכן הוא דרך כל החולמים ומה צורך לכתוב זה פה:
ומטרפא רוחיה מקשקשת בתוכו כפעמון. מטרפא מלשון ביצים טרופות וזהו אמרו אחר זה מקשקשת בתוכו כפעמון והוא פתרון ענין לא פירוש מלה כי ותפעם נגזר מפעמון וזהו שכתב אחר זה מקשקשת בתוכו כפעמון. אך קשה כי הקשקוש אינו נופל רק על הענבל שבתוך הגוף העגול ושם הפעמון מורה על הענבל והגוף העגול יחד דגבי ופעמוני זהב בתוכם פרש"י זגין עם ענבלין שבתוכן שפירושו הגוף העגול עם הענבל שבתוכו הוא הפעמון וכך שנינו בנזיר פרק ג' מינין החרצנים הם החצוניי' והזגין הם הפנימיים דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל וא"כ זגין עם ענבלין שבתוכן הם הגופים החצוניי' עם הענבלין שבתוכן. ושמא י"ל שרוחו מפני שהיתה מקשקשת בתוכו כמו שמקשקש הענבל בתוך הגוף העגול והענבל הוא החלק הא' משני חלקי הפעמון נקרא הענבל לבדו פעמון כי חלק הפעמון פעמון ואף על פי שהפעמון הוא מהדברים המתחלפין החלקים שאין החלק נקרא בשם הכל מ"מ מאחר שאין חלוף הענבל מהגוף החיצון אלא בתמונה בלבד אבל חומרם וצורתם אחת הרי הוא כמו המתדמי החלקים:
לפי שהיו שם שתי פעמיות שכחת החלום והעלמת פתרונו. ב"ר וה"פ מדשני קרא בלישניה וכתב ותתפעם בשתי תוי"ן ולא בתי"ו א' כדהכא ש"מ שהוא לדרשה ולא מפני שהוא מבנין התפעל ומפני שמנהג רז"ל לחבר עם כל אחד מן האותיות הנוספות המלה בכללה כמו שדרשו במגילה מדה"ל למכתב בזמן וכתב בזמניהם בתוספת ה"א מ"ם הרי הוא כאילו כתוב בזמן בזמנם בזמניהם ובכתובות פרק אלו נערות מדהוה ליה למכתב כמוהר בתולות וכתב הבתולות קרי ביה בתולות הבתולו' ומדהוה לי' למכתב נערה וכתב הנערה קרי ביה נערה הנער' ובת"כ מדה"ל למכתב מדבר לו וכתב מדבר אליו קרי ביה קול לו קול אליו אף כאן קרי ביה ותפעם ותפעם שתי פעמיות:
הנחרים בטימי מתים. פי' מלת חרטומי מורכבת מן חר וטימי חר מורה על הנחרים וטימי על העצמות ופי' נחרים שמעתי שהוא מלשון נחירים שמשימים עצמות המתים בנחיריהם ומדברים עתידות גם יתכן שיהי' פי' הנחרים נגזר מן והעצמות יחרו עצמותי כמוקד יחרו שהם מלשון חמום שמתחממים עם עצמות המתים ועי"ז הם מדברים עתידות כמו שאמרו באוב זה המעלה מבין הפרקים ומבין אצילי ידיו:
שבע בנות אתה מוליד ושבע בנות אתה קובר. ב"ר וגבי שבלים אמרו ז' איפרכיות אתה כובש וז' איפרכיות מורדות בך ולא שמעתי מהיכן למדו זה ועוד מ"ל לומר שבעד הז' פרות היו פותרים ז' בנות ובעד הז' שבלים היו פותרים ז' איפרכיות ולא ההפך ואולי קבלה היתה בידם ורש"י ז"ל השמיט האיפרכיות מפני שהם לא אמרו זה אלא לפי הפותרים ההם שהיו חושבים שהם שתי חלומות אבל עכשו שנודע כבר ששניהם חלום אחד לא הזכיר רק הפתרון שהיו פותרין לו בפרות כי גם זה לא הי' צריך להזכירו אלא כדי לפרש יתורא דלפרעה:
שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שיראים. בראשית רבה אע"ג דעבד איצטריך ליה לגופיה להודיע לפרעה שהוא עבד לשר הטבחים כדי לשלח להביאו שלולא זה לא היה יודע מי הוא אע"פ כן דרשו דמדנער ועברי אתו לדרשא הא נמי לדרשא דומיא דבן בקר רך וטוב דמציעא פר' השוכר:
לפי החלום וקרוב לעניינו. שלא היה פתרונו בלתי מסכים לחלום עד שיחשב שיצא האמת במקרה:
מן הבור מן בית הסוהר שהוא עשוי גומא כו'. אבל גבי כי שמו אותו בבור לא הוצרך לפרש זה משום דהתם מצינן לפרושי ששמוהו בבור קוד' ששמוהו בבית הסוהר עמהם והכתוב קצר ולא הזכירו וכמוהו רבים אבל הכא דכתיב ויריצוהו מן הבור דמשמע שקורא בור את בית הסוהר שהיה שר המשקים ושר האופים בו הוצרך לפרש:
מפני כבוד המלכות. ב"ר ולא כמנהג היוצאים מבית האסורים כי עדיין לא ידע אם יצא לחלוטין או אם יחזרוהו שם כבתחלה:
אין החכמה משלי. ותהיה בלעדי מלה מורכבת מן בל ומן עדי שפירושו אינה עדי החכמה הזאת אשר אתה מתאר כי באמרך שמעתי עליך לאמ' תשמע חלום לפתור אותו ופי' עדי משלי ולא בי כפי' עדי בכל מקום מפני שאילו היה פי' בי לא הי' מסכי' אחר זה לפתור מאחר שהכחיש ואמר שאין אני פותר:
אלא אלהים. הוצרך להוסיף מלת אלא קודם מלת אלהים מפני שאחר מאמר שאין החכמה משלי צ"ל אלא מפלוני או אלא פלוני הוא הנותן אותה בי אבל א"א לפרש בלעדי האמור פה כמו בלעדי רק אשר אכלו הנערי' שהיא מלה פשוטה בלתי מורכבת שפירושה בלתי אף כאן בלתי האלהים הוא שיענה ולא יצטרך להוסיף מלת אלא קודם מלת אלהים כי אם יהיה פי' בלעדי האמור פה בלתי יחוי' שיהיה פירושו חוץ מאלהים הוא שיענה את שלום פרעה דומיא דבלעדי אשר אכלו שפירושו חוץ ממה שאכלו:
יענה יתן ענייה בפי לשלום פרעה. לא שהשם יהיה העונה דא"כ לא היה לו ליוסף לפתור אחר שכבר אמר לו לפרעה שאין בו חכמה רק האלהים יענה וגו' ונקרא המצוה הענייה עונה כמו ועשית שלחן ועשית מנורת זהב בצווי אף כאן יצוה את פי שיענה את שלום פרעה אף כי מלת יענה לא נמצא' יוצאת בשום מקום ואמ' לשלום פרעה במקום את שלום פרעה מפני שכבר פי' מלת יענה יתן ענייה ושוב לא תבא אחריו מלת את רק אות למ"ד להורות שהענייה תהיה בעבור שלום פרעה אבל הכתוב מפני שנשתמש לקרוא הנותן הענייה עונה כתב את שלום פרעה במקום לשלום פרעה:
דלות כחושות כמו מדוע אתה ככה דל דאמנון. לא מלשון עוני כפי' כל דלות שבמקרא:
ורקות בשר כל רקות שבמקר' חסרים בשר. פי' כל רקו' בלתי יו"ד בין הרי"ש וקו"ף דפעלי הכפל והם מלשון חסרון בשר ולא מלשון ריקות כי הריקו' מעלומי העי"ן ולא מפעלי הכפל ואמר חסרון בשר ולא סתם חסרון מפני שלא נמצאת זאת המל' רק על חסרון הבשר:
אין בהם אלא הנץ לפי שנתרוקנו מן הזרע. פי' אין בחללו' שבם גרגירי החטה אלא הנץ שממנו הויית הגרגיר לקוי ויבש וזהו שתרגם אנקלוס נצן לקיין שלקה הנץ שלהן ולא גדל בהן גרגיר וזהו ונתרוקנו מן הזרע שהם הגרגרים. אבל הרמב"ן ז"ל חשב שפי' ונתרוקנו מן הזרע הוא שאח' שגדלו הגרגרי' שהוא הזרע נפלו ולא נשאר שם אלא הנץ ולכן טען ואמר שהשבלים בעת שנתרוקנו מן הזרע אין בהן נץ. ומה שטען עוד וכן פרעה לא ראה אותן בעת הנצן כי מלאות וטובות ודקו' ושדופות ראה אותן אינה טענה כי פי' מאמר הרב שאין בהן אלא הנץ הוא שכשראה אותן בחלומו בעת שדרך השבלים להיותן מלאות וטובות ראה את אלו שלא היה בחללו' שבו הגרגיר רק הנץ לקוי ויבש שלקה מאד שהנץ נתיבש ונתרוקן מלעשות גרגיר ונשאר הנץ יבש בתוך החללו' במקו' הגרגיר גם מה שטען עוד על מה שפרש"י צנומו' מענין צונמא בלשון ארמי סלע ואמר ואינו נכון כי השבלים הרקות אינן קשות כסלע אינה טענה כי הרב ז"ל פי' דבריו ואמר הרי הן כעץ בלי לחלוח ויבשו' כסלע לא קשות כסלע:
כלן אינן אלא שבע. ופי' ושבע השבלים הטובות שבע שנים הנה שבע השנים הראשונות הנה וזהו אמרו חלום אחד הוא:
נכון מזומן. כמו היו נכונים וזהו שתרגם אונקלוס תקין לא מכוון כמו והנה אמת נכון הדבר שתרגומו אנקלוס כוון:
וחמש כתרגומו ויזרזון. לא שיקח החומש כדברי רבי אברהם ן' עזרא והרד"ק כי לא נזכר בספור המעשה רק ויקבצו את כל אוכל שבע שנים אשר היו בארץ מצרים ויתן אוכל בערים אוכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה שהיא הזירוז:
האוכל הצבור. לא כל האוכל שא"כ ימוחו ברעב תוך שני השובע:
כשאר פקדון הננוז. פי' גם זה נגוז כמוהו לא לפקדון ממש דא"כ הוה לי' למימר והיה האוכל לפקדון ביד פקידי פרעה לשבע שני הרעב כי הפקדון הוא ממאמר המצטרף שהפקדון לבעל הפקדון ואחר שהזכיר האחד משני המצטרפים מן המחוייב בהכרח שיזכיר גם האחר. ולכן יש לתמוה על הרמב"ן ז"ל שפירש אותו פקדון ממש. ושמא י"ל שהרמב"ן ז"ל ג"כ מסכים לפירוש רש"י ז"ל שאין זה פקדון ממש אלא גנוז כפקדון ומה שכתב שיהיה האוכל פקדון ביד פקידי פרעה הוא כדי לתקן המקרא שכתוב בו לפקדון לארץ במקום לפקדון ביד פקידי פרעה ואמר שפירושו הוא כאילו אמר והיה האוכל לפקדון ביד פקידי פרעה לצורך הארץ כמו שכתב רש"י ז"ל לארץ לקיום הארץ שפירושו לצורך קיום אנשי הארץ והרי זה מקרא קצר שלא פירש הכתוב ביד מי יהיה:
הנמצא כזה הנשכח כדין אם נלך ונבקשנו הנמצא כמותו. הורה לנו בזה שנו"ן הנמצא הוא נו"ן האיתן שאילו היה נו"ן הנפעל עבר היה התרגום שלו האישתכח כדין ואילו היה נו"ן הנפעל בינוני היה התרגום שלו המשתכח כדין ואשר הכריחו לתרגם הנו"ן הזה נו"ן האיתן ולא נו"ן הנפעל הוא מפני שאילו היה נו"ן הנפעל עבר או בינוני היה פירושו היתכן שנמצא בשום זמן כמוהו או היתכן שהיה נמצא בזה הזמן כמוהו וזה לא יתכן מפני שה"א התמיהה לא תבא רק על העבר כמו החייתם כל נקבה או על העתיד כמו הייטב בעיני ה' לא על הבינוני ואם כן א"א שתתפרש מלת הנמצא כזה המשתכח כדין להיותו בינוני ולא האישתכח כדין שהוא פועל עבר מפני שמה לו לפרעה לחקור אם נמצא בשום זמן כזה וכ"ש שהוא נמנע שלא נמצא בשום זמן כמוהו ויחוייב שיהיה פי' הנשכח כדין שהוא מורה על העתיד שאם נבקש בזה הזמן למצוא חכם כמוהו היתכן שנמצאהו ומה שהוצרך להוסיף אחר הנשכח כדין אם נלך ונבקשנו הנמצא כמותו ולא הספיק לו עם הנשכח כדין הוא מפני שבזולת התוס' הזאת לא יתכן לומר הנמצא אנחנו כזה כי זה לא יהי' אלא אחר הבקשה אבל אם היה הנו"ן של הנמצא נו"ן הנפעל עבר לא היה צריך לזה התוספת מפני שאין הכונ' בזה שישתדל במציאותו רק שהיה שואל אם נמצא איש כזה בשום זמן לפיכך אחר שהביא לשון המתרגם להורות על הנו"ן הזה שהוא נו"ן האיתן ולא נו"ן הנפעל הוצרך לומר שצריך להוסיף לפי הפי' הזה אם נלך ונבקשנו מפני שלא יתכן שנמצא אותו רק אחר הבקוש: אין נבון וחכם כמוך לבקש איש נבון וחכם שאמרת לא נמצא כמוך. פי' זאת היא תשובה על מאמר יוסף ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים לא שהיה זה דבור בפני עצמו לשבחו ולפארו על רוב חכמתו בפתרון חלומו דאם כן למה לא אמר לו זה אחר פתרונו מיד אבל המתין אותו עד אחר שנתייעץ עם עבדיו ואמ' הנמצא כזה וגו' ועוד שאין דרך המלכים לשבח את האדם בפניו ולא היה ראוי לומר אלא אתה תהיה על ביתי וגו' ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים:
ישק יתזן. מענין מזון ופרנסה כמו ובן משק ביתי שתרגומו ובר פרנסא ומפני שאין הפרנסה והמזון כאן מענין מזונו' ממש אלא מענין ההנהגה והתקון הוצרך לפרש שכל צרכי עמי יהיו נעשים על ידך וכן פירשו הרד"ק בשרש נשק:
רק הכסא שיהו קורין לי מלך. כי הכסא הוא אשר ישבו עליו בעלי הגדולה והעוצם כמלכים ולהיותו כלי מושב המלך לקח הכסא תמור' יושבו כאילו אמר רק במלכות אגדל ממך שיהו קורי' לי מלך לא הכסא עצמו שא"כ היה הכסא פעול ומלת אגדל יוצא ואין מלת גדל מן הקל יוצא בשום מקום כי פי' מנעורי גדלני גדל עמי אבל ר' אברהם ן' עזרא אמר ודרך אגדל כמו נובלת עליה ותאבדו דרך:
נתתי אותך על כל ארץ מצרים מניתי יתך. לשון מנוי ושררה ולא לשון נתינה כמשמעה דאם כן מאי על כל ארץ מצרים בארץ מצרים מבעי ליה ועוד מאי הנה נתתי אותך דקאמר ליה ליוסף הרי במצרים היה מתחלה ומה שאמר ואעפ"כ לשון נתינה הוא פי' אע"פ שאינה נתינה כמשמעה מ"מ לשון נתינה נופל על מינוי ושררה:
בגדי שש דבר חשיבות הוא למצרים. אע"פ שאין כן בשאר המקומות:
במרכבת המשנה השנייה למרכבתו. ובא שם המשנה במקו' השנייה שהוא שם התואר כמו את משנה התורה הזאת שפירושו את התור' השנית הזאת ששנים היו לו אחד כשאר כל העם ואחד להיותו מלך:
אני פרעה שיש יכולת בידי. דאם לא כן מאי אני דקאמר ליה:
ואני גוזר שלא ירים איש ידו. הוצרך להוסיף ואני גוזר למאמר ובלעדיך לא ירים מפני שאין שום קשר למאמ' אני פרעה עם מאמר ובלעדיך לא ירים אלא כשנוסיף על מאמר ובלעדיך לא ירים ואני גוזר שפירושו אחר שאני פרעה שיש יכולת בידי לגזור גזרות אני גוזר בלעדיך לא ירים והוי"ו של ובלעדיך הוא הוי"ו של ואני גוזר:
בלעדיך שלא ברשותך. לא חוץ ממך כמו בלעדי רק אשר אכלו הנערים שפירושו חוץ ממה שאכלו דא"כ יהיה פירושו שלא ירים איש את ידו חוץ ממך שתוכל להרים:
פוטיפרע הוא פוטיפר ונקרא פוטיפרע על שנסתרס מאליו. בסוטה סוף פ"ק אמר רב ויקנהו פוטיפר שקנהו לעצמו ופרש"י כו' מתוך יופיו ובא מיכאל ופרעו ופרש"י פרעו היינו סירוס יתירה דפרע מלשון פריעה ומפני שהסירוס אינו מובן אלא מלשון פרע שבתוך השם של פוטיפרע לפיכך לא דרשו הסירוס אלא משם פוטיפרע ולא משם פוטיפר ופי' כהן שר כמו ובני דוד כהנים היו ששר הטבחים הי' ואון שם עירו ויהי' כהן און כמו כהן מדין ומה שאמרו שהי' יתרו מפטם עגלים לעבודת כוכבים ממלת פוטיאל דרשו זה ולא ממלת כהן ומה שאמרו גבי כי אם הלחם אשר הוא אוכל היא אשתו אלא שדבר בלשון נקיה וגבי כדברים האלה עשה לי עבדך בשעת תשמיש אמרה לו כן כדאיתא בב"ר כבר פירשתי זה בפסוק כי אם הלחם אשר הוא אוכל ע"ש:
ואין הלשון נעקר מלשון עשייה. כי פי' ותעש הארץ שעשתה אוצרות חטה ופי' הארץ אנשי הארץ כמו ארץ כי תחטא והמתרגם שתרגם המלה מלשון כניסה אינו אלא פתרון ענין וכן גבי נתתי אותך על כל ארץ מצרים פרש"י כתרגומו מניתי יתך וכתב אח"כ ואעפ"כ לשון נתינה הוא ופירושו שאין הלשון נעקר מלשון נתינה רק פירושו נתתי אותך עליהם ומפני שנתינתו עליהם הוא המנוי והשררה תרגמה המתרגם בלשון מנוי ושררה כמנהגו לפתור הענין ולא המלה:
לקמצים קומץ על קומץ יד על יד היו אוצרין. נ"ל שהרב רוצה לפרש מלת לקמצים כמשמעו מלשון מלא קומצו כאלו אמר לצבורין וזהו מה שרמז באומרו היו אוצרין וזהו שתרגם אונקלס לאוצרין פתר הענין ולא הלשון וכנה הצבורין בשם קמצים מפני שהקומץ צבור ביד וזהו אומרו קומץ על קומץ יד על יד להודיע שפי' לקמצים הוא מן מלא קומצו שהוא ביד ומה שפי' לקמצים קומץ על קומץ ולא לקמצים רבים כמשפט היו"ד מ"ם בכ"מ שהוא מורה על רבים הוא מפני שפי' לקמצים כשהוא לשון רבים מורה שעשתה קמצים רבים בשנה אחת משבע שני השבע ואין הדבר כן אלא שבכל א' משבע שני השבע היתה הארץ עושה קמצים וזהו אומרו קומץ על קומץ כלומר בזה אח"ז כי בשנה הראשונה עשתה צבור א' ובשנה השנית צבור אחר וכן בשלישית וכן ברביעית וכן בכל שנה ושנה משבע שני השבע ופי' קומץ על קומץ קומץ נוסף על הקומץ העובר כלומר קומץ אחר קומץ שפי' בכל שנה ושנה ואמר אח"ז יד על יד להודיע שפי' קמצי' הוא ממלא קומצו שהוא מלא ידו ופי' קומץ על קומץ הוא יד על יד אבל הרמב"ן ז"ל פירש שהמתרגם שתרגם לקמצים לאוצרין הוא פי' מלה ואמר שהחפירות העשויות בארץ לאוצרות או לדברים אחרים וקראן קמצי' כי בא' הפחתים תרגמו יונתן בחדא מן קומצייא גם הוא נגזר מן חופר גומץ כי הגימ"ל תשמש בכאן במקום קו"ף כאשר תשמש במקום כ"ף בפסוק וכנה אשר נטעה ימינך שהיא כמי גנה וכן ויסכרו כמו ויסגרו:
אוכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה. ב"ר דאל"כ למה לא הביאו כל האוכל במקום אשר יוסף עומד שם אחר שהיה הוא המשביר לכלם כדכתיב ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ אבל היו צריכים להוציאו מהמקום שהיה צבור להביאו ליוסף:
עד כי חדל עד אשר חדל. כי מלת כי תשמש בלשון אשר וכבר פירשתי זה גבי כי אם זכרתני ורש"י עצמו פירש זה גבי כי יאמר הורידו את אחיכם:
ותרעב כל ארץ מצרים שהרקיבה תבואתם שאצרו חוץ משל יוסף. ב"ר דאל"כ למה לא אצרו בבתיהם תבואה של ג' וד' שנים והלא כבר הכריז להם ששני הרעב באים כדלקמן:
אשר יאמר לכם תעשו לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו. ב"ר דאל"כ מאי כל אשר יאמר לכם תעשו דקאמר להו הא לא שייך הכא לא אמירה ולא עשייה אלא קנייה בלבד ומה שפירשו דאמירה הזאת לעניין מילה הוא מדר' שמואל בר נחמן דאמר חייתנו אין כתיב כאן אלא החייתנו נתת לנו חיים בע"ה וחיים בע"הב והמילה נקראת חיים כמו שדרז"ל גבי בדמיך חיי:
על כל פני הארץ מי הם פני הארץ אלו העשירים. בב"ר אמרו לא היה צ"ל אלא על הארץ מת"ל על פני א"ר שמואל בר נחמני לא התחילה הרעב תחלה אלא בעשירי' שאין פנים האמורים כאן אלא עשירי' בזמן שאדם עשיר יש לו פנים שמחים לראות חברו וכשהוא עני מתבייש ואין לו פנים לראות חברו:
את כל אשר בהם כתרגומו. שהוא חסר בר כאלו אמר את כל אשר בהם בר:
נז
לשבור אל יוסף אל יוסף לשבור. פי' אין מלת אל יוסף דבקה עם מלת לשבור הסמוך לה דא"כ מיוסף מיבעי ליה מכיון דפי' לשבור דהכא הוא לקנות וזהו אומרו ואם תדרשהו כסדרו היה צריך לכתוב מן יוסף רק היא דבקה עם מלת באו וכאלו אמר באו מצרימה אל יוסף לשבור:
