תנ"ך על הפרק - בראשית מ - רבינו בחיי

תנ"ך על הפרק

בראשית מ

40 / 929
היום

הפרק

יוסף, שר האופים ושר הטבחים

וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה חָֽטְא֛וּ מַשְׁקֵ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֖יִם וְהָאֹפֶ֑ה לַאֲדֹנֵיהֶ֖ם לְמֶ֥לֶךְ מִצְרָֽיִם׃וַיִּקְצֹ֣ף פַּרְעֹ֔ה עַ֖ל שְׁנֵ֣י סָרִיסָ֑יו עַ֚ל שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֔ים וְעַ֖ל שַׂ֥ר הָאוֹפִֽים׃וַיִּתֵּ֨ן אֹתָ֜ם בְּמִשְׁמַ֗ר בֵּ֛ית שַׂ֥ר הַטַבָּחִ֖ים אֶל־בֵּ֣ית הַסֹּ֑הַר מְק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יוֹסֵ֖ף אָס֥וּר שָֽׁם׃וַ֠יִּפְקֹד שַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֧ים אֶת־יוֹסֵ֛ף אִתָּ֖ם וַיְשָׁ֣רֶת אֹתָ֑ם וַיִּהְי֥וּ יָמִ֖ים בְּמִשְׁמָֽר׃וַיַּֽחַלְמוּ֩ חֲל֨וֹם שְׁנֵיהֶ֜ם אִ֤ישׁ חֲלֹמוֹ֙ בְּלַ֣יְלָה אֶחָ֔ד אִ֖ישׁ כְּפִתְר֣וֹן חֲלֹמ֑וֹ הַמַּשְׁקֶ֣ה וְהָאֹפֶ֗ה אֲשֶׁר֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר אֲסוּרִ֖ים בְּבֵ֥ית הַסֹּֽהַר׃וַיָּבֹ֧א אֲלֵיהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף בַּבֹּ֑קֶר וַיַּ֣רְא אֹתָ֔ם וְהִנָּ֖ם זֹעֲפִֽים׃וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־סְרִיסֵ֣י פַרְעֹ֗ה אֲשֶׁ֨ר אִתּ֧וֹ בְמִשְׁמַ֛ר בֵּ֥ית אֲדֹנָ֖יו לֵאמֹ֑ר מַדּ֛וּעַ פְּנֵיכֶ֥ם רָעִ֖ים הַיּֽוֹם׃וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו חֲל֣וֹם חָלַ֔מְנוּ וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא לֵֽאלֹהִים֙ פִּתְרֹנִ֔ים סַפְּרוּ־נָ֖א לִֽי׃וַיְסַפֵּ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־חֲלֹמ֖וֹ לְיוֹסֵ֑ף וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ בַּחֲלוֹמִ֕י וְהִנֵּה־גֶ֖פֶן לְפָנָֽי׃וּבַגֶּ֖פֶן שְׁלֹשָׁ֣ה שָׂרִיגִ֑ם וְהִ֤יא כְפֹרַ֙חַת֙ עָלְתָ֣ה נִצָּ֔הּ הִבְשִׁ֥ילוּ אַשְׁכְּלֹתֶ֖יהָ עֲנָבִֽים׃וְכ֥וֹס פַּרְעֹ֖ה בְּיָדִ֑י וָאֶקַּ֣ח אֶת־הָֽעֲנָבִ֗ים וָֽאֶשְׂחַ֤ט אֹתָם֙ אֶל־כּ֣וֹס פַּרְעֹ֔ה וָאֶתֵּ֥ן אֶת־הַכּ֖וֹס עַל־כַּ֥ף פַּרְעֹֽה׃וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יוֹסֵ֔ף זֶ֖ה פִּתְרֹנ֑וֹ שְׁלֹ֙שֶׁת֙ הַשָּׂ֣רִגִ֔ים שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִ֖ים הֵֽם׃בְּע֣וֹד ׀ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים יִשָּׂ֤א פַרְעֹה֙ אֶת־רֹאשֶׁ֔ךָ וַהֲשִֽׁיבְךָ֖ עַל־כַּנֶּ֑ךָ וְנָתַתָּ֤ כוֹס־פַּרְעֹה֙ בְּיָד֔וֹ כַּמִּשְׁפָּט֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיִ֖יתָ מַשְׁקֵֽהוּ׃כִּ֧י אִם־זְכַרְתַּ֣נִי אִתְּךָ֗ כַּאֲשֶׁר֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְעָשִֽׂיתָ־נָּ֥א עִמָּדִ֖י חָ֑סֶד וְהִזְכַּרְתַּ֙נִי֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וְהוֹצֵאתַ֖נִי מִן־הַבַּ֥יִת הַזֶּֽה׃כִּֽי־גֻנֹּ֣ב גֻּנַּ֔בְתִּי מֵאֶ֖רֶץ הָעִבְרִ֑ים וְגַם־פֹּה֙ לֹא־עָשִׂ֣יתִֽי מְא֔וּמָה כִּֽי־שָׂמ֥וּ אֹתִ֖י בַּבּֽוֹר׃וַיַּ֥רְא שַׂר־הָאֹפִ֖ים כִּ֣י ט֣וֹב פָּתָ֑ר וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אַף־אֲנִי֙ בַּחֲלוֹמִ֔י וְהִנֵּ֗ה שְׁלֹשָׁ֛ה סַלֵּ֥י חֹרִ֖י עַל־רֹאשִֽׁי׃וּבַסַּ֣ל הָֽעֶלְי֔וֹן מִכֹּ֛ל מַאֲכַ֥ל פַּרְעֹ֖ה מַעֲשֵׂ֣ה אֹפֶ֑ה וְהָע֗וֹף אֹכֵ֥ל אֹתָ֛ם מִן־הַסַּ֖ל מֵעַ֥ל רֹאשִֽׁי׃וַיַּ֤עַן יוֹסֵף֙ וַיֹּ֔אמֶר זֶ֖ה פִּתְרֹנ֑וֹ שְׁלֹ֙שֶׁת֙ הַסַּלִּ֔ים שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִ֖ים הֵֽם׃בְּע֣וֹד ׀ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים יִשָּׂ֨א פַרְעֹ֤ה אֶת־רֹֽאשְׁךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְתָלָ֥ה אוֹתְךָ֖ עַל־עֵ֑ץ וְאָכַ֥ל הָע֛וֹף אֶת־בְּשָׂרְךָ֖ מֵעָלֶֽיךָ׃וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י י֚וֹם הֻלֶּ֣דֶת אֶת־פַּרְעֹ֔ה וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכָל־עֲבָדָ֑יו וַיִּשָּׂ֞א אֶת־רֹ֣אשׁ ׀ שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֗ים וְאֶת־רֹ֛אשׁ שַׂ֥ר הָאֹפִ֖ים בְּת֥וֹךְ עֲבָדָֽיו׃וַיָּ֛שֶׁב אֶת־שַׂ֥ר הַמַּשְׁקִ֖ים עַל־מַשְׁקֵ֑הוּ וַיִּתֵּ֥ן הַכּ֖וֹס עַל־כַּ֥ף פַּרְעֹֽה׃וְאֵ֛ת שַׂ֥ר הָאֹפִ֖ים תָּלָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר פָּתַ֛ר לָהֶ֖ם יוֹסֵֽף׃וְלֹֽא־זָכַ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיִּשְׁכָּחֵֽהוּ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויהי אחר הדברים האלה. אחר שהרגילה אותה הארורה לצדיק בפי כולן לדבר בו הביא להם הקב"ה סרחון של אלו הסריסים שיפנו אליהם ולא אליו, ועוד שתבא הרווחה לצדיק על ידם. חטאו משקה מלך מצרים והאופה. אין הכתוב מבאר חטאם, אבל רז"ל דרשו כי חטא המשקה היה שנמצא זבוב בכוס, וחטא האופה היה שנמצא צרור בגלוסקא שנתן לפני המלך, ולפיכך כעס על שניהם, הצרור בגלוסקא פשיעת האופה ועל כן נתלה, אבל הזבוב בכוס לא היה פשיעת המשקה, שאחרי שמזג הכוס בשעה שפשט ידו למלך נפל הזבוב לתוכו לפיכך נצול. לאדניהם למלך מצרים. היה ראוי לומר לאדניהם לפרעה מלך מצרים, ושיאמר אחרי כן סתם ויקצוף, על שני סריסיו. אבל יתכן לפרש כי בתחלת זכרונו עתה יגיד הכתוב מראשית אחרית מה שעתיד שתפרד מלכותו ממנו בסבת ישראל, ומפני זה הזכיר הכתוב המלכות בפני עצמו והשם בפני עצמו. וכן תמצא בענין אחריתו על הים שינהג הכתוב המנהג הזה, הוא שכתוב (שמות יד) ויוגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה, והיה ראוי לומר ויוגד לפרעה מלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבבו, אבל הזכיר המלכות בפני עצמו והשם בפני עצמו ללמד על אחריתו, כי קרוב יום אידו שעתיד הקב"ה להעביר מלכותו ממנו ולא ישאר לו כי אם השם לבדו, אבל בענין חוזק לבו הזכיר ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים, הזכיר מלכותו ושמו ביחד להורות כי אע"פ שפרעה הוא מלך מצרים הנה הקב"ה המלך הגדול עליו והוא המחזק את לבו, ולבו בידו פלגי מים. ויקצוף פרעה על שני סריסיו. דרשו רז"ל הקציף הקב"ה מלך על עבדיו להציל את הצדיק, ומנו יוסף, והקציף הקב"ה שני עבדים על המלך אחשורוש להציל את הצדיק, ומנו מרדכי. מקום אשר יוסף אסור שם. כל הגלגולים הללו על יוסף כדי להוריד יעקב ובניו למצרים לקיים דברו של הקב"ה שאמר (בראשית טו) כי גר יהיה זרעך. ויהיו ימים במשמר. שנה, כענין שכתוב (ויקרא כה) ימים תהיה גאולתו. וישאל את סריסי פרעה אשר אתו במשמר בית אדוניו לאמר. מה צורך לכל האריכות הזה, וכי לא היינו יודעים שהסריסים היו אתו במשמר, ומה צורך להזכיר סריסי פרעה ויספיק שיאמר הכתוב וישאל אותם לאמר מדוע. ויתכן לפרש כי מפני שהזכיר למעלה ויפקד שר הטבחים את יוסף אתם וישרת אותם, לבאר כי האדון הפקיד את עבדו ביד הסריסים שישרת אותם ותלה האדון הכבוד בהם באומרו את יוסף אתם, הוצרך הכתוב לבאר כי לא היה יוסף אתם אבל הסריסים שהיו סריסי, פרעה גדולי המלכות היו אתו, ותלה הכבוד ביוסף, ועל כן אמר את סריסי פרעה אשר אתו. ועוד הגיד הכתוב במוסרו של יוסף כי מצד שהיו אתו בחבורה אחת במשמר אחד ובית אחד חקר על ענינם ושאל בשלומם, וזהו שהזכיר סריסי פרעה כלומר אע"פ שהיו רשעים עבדי מלך בליעל לא נמנע מלשאול בהם מדרך המוסר. הלא לאלהים פתרונים. המקרים העתידים לבא בחלומות לאלהים הם, כי הוא לבדו המחלים והמודיע העתיד והוא עושה שלום ובורא רע, ואין בדבורי לכם תועלת והפסד, ועל כן ספרו נא לי אולי ירצה ה' לגלותו אלי. בחלומי והנה גפן לפני. ראוי לאדם שיזהר בתחלת דבורו בספור חלומות, כי שר המשקים זה היה תחילת דבורו בחלומי, שהוא לשון חלימות ובריאות, שהוא מלשון (ישעיה לח) ותחלימני והחייני, ונצול ונדון לחיים וחזר למעלתו. אבל שר האופים התחיל באף, שאמר אף אני בחלומי, ונדון למיתה. ודרשו רז"ל ארבעה פתחו באף ונאבדו מן העולם. ואלו הן. נחש, ושר האופים, ועדת קרח, והמן. וכבר נזכר זה בספר בראשית בפסוק (בראשית ג) אף כי אמר אלהים. ובגפן שלשה שריגים. זמורות, מלשון (יואל א) הלבינו שריגיה. והיא כפורחת. כלומר כאשר פרחה מיד עלתה נצה. מיד כשהתחילה לפרוח עלתה נצה ויצא הנץ מן הגפן, והוא הסמדר, כלשון (שיר ז) אם פרחה הגפן, ואח"כ פתח הסמדר, ומיד עלתה נצה שהוא הסמדר, ומיד ראה שהבשילו אשכלותיה ענבים. והנה החלום הזה מורה כי ממהר האלהים לעשות הענין, כי מיד שפרחה הגפן מיד באה הנצה וגמר הפרי, וסחט הענבים והוציא היין ונתן על כף פרעה, ומפני שראה פריחת הגפן ופתוח הסמדר ובשול הענבים שהיו ענינים תכופים זה אחר זה מורים על הנחוץ ועל מהירות הענין, על כן ראה יוסף בחכמתו לפתור בשלשת שריגים שלשת ימים לקרב הזמן, ולא פתר ג' חדשים או שנים. ומלת שריגים הוא מלשון רז"ל שרגא, והוא לשון אורה, והוא הדין בשלשה סלי חורי שפתר בו ג"כ שלשת ימים, ואף ע"פ שפשוטו לשון חררה, ועוד הוא כולל האור והלבון מלשון חיור, וכן דרשו רז"ל (שמות לג) וראית את אחורי, מלשון אורה, וכן לשון חורים וסגנים, כי הכתוב ימשול הגדולים במעלה למעלת האורה, והקטנים שאין להם מעלה ימשילם לחושך ויקראם חשוכים הוא שכתוב (משלי כב) בל יתיצב לפני חשכים. ועוד שלשת הסלים עולה למספר שלשת ימים הם. ועוד יש לפרש כי ראה יוסף לפתור שלשת שריגים ושלשה סלי חורי בפתרון ג' ימים ולא חדשים ולא שנים, לפי שראה השריגים והסלים שוים כאחד, ואין זה כי אם בימים בלבד, שהרי החדשים לא תמצא בכל השנה שלשה חדשים שוים לגמרי, אבל משתנים ומתחלפים מזרע לקציר מקור לחום ומקיץ לחורף, ולא תמצאם שוים כי אם בימים ועל שם ההשואה הנמצאת בג' ימים משא"כ בשלש חדשים וכל שכן בשלש שנים, לכך ראה לפתור להם פתרון ימים ואמר ג' ימים הם. ובמדרש ובגפן ג' שריגים, גפן אלו ישראל שנאמר (תהלים פ ט) גפן ממצרים תסיע. ג' שריגים, אלו שלש רגלים שישראל עולים בכל שנה. והיא כפורחת, הגיע זמן של ישראל לפרות ולרבות, וכן הוא אומר (שמות א) ובני ישראל פרו וישרצו. עלתה נצה, הגיע זמן של ישראל להגאל, וכן הכתוב אומר (ישעיה סג) ויז נצחם על בגדי. הבשילו אשכלותיה ענבים, הגיע זמנן של מצרים לשתות כוס התרעלה, וכן תמצא בפרשה ד' פעמים כוס כנגד ארבעה כוסות של פסח, וכנגדם עתיד הקב"ה להשקות לרשעים ארבע כוסות של פורענות שנאמר (ירמיה כה) קח את כוס היין החמה הזאת מידי. וכתיב כוס זהב בבל ביד ה', וכתיב (תהלים עה) כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך, וכתיב (שם יא) ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם. ועוד דרשו רז"ל ובגפן שלשה שריגים. גפן זה תורה, ג' שריגים זה באר ועמוד ענן ומן, והיא כפורחת עלתה נצה, אלו בכורים, הבשילו אשכלותיה ענבים, אלו נסכים. כי אם זכרתני אתך. בקש ממנו ב' דברים, האחד שיזכירהו הוא עצמו, והשני שיזכירנו לפרעה, ומפני זה כתוב ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, כלומר שלא זכרו לעצמו, וישכחהו מלהזכירו אל פרעה, וזה טעם ולא זכר וישכחהו, זהו והזכרתני אל פרעה, וח"ו שיתלה יוסף הצדיק בטחונו בשר המשקים רק בה' לבדו, אבל היתה כוונתו שהשם יתעלה הזמין אליו שר המשקים זה כדי שיעשה לו נס על ידו, כי מן הידוע שהצלת הקב"ה את הצדיקים על ידי סבות הוא, ומה שנענש באחורו שם שתי שנים עוד כמו שדרשו רז"ל, זה היה על דבור שדבר עם שר המשקים מענין הצלתו וחלה פניו לדבר, ולפי שבקש סבה בשר המשקים שיזכירנו ויוציאנו כמו שאמר לו והזכרתני והוצאתני, ואין ראוי לצדיקים כיוצא בו לבקש סבה לכך נענש בזה, כי היה לו לבטוח בהקב"ה לבדו שהוא בעל הסבות כולן שהוא יזמין אליו הסבה מבלתי שיבקש הוא אותה, ולצדיק כמוהו נחשב לעון שהרי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה. וכן דרך הצדיקים השלמים בבטחון שלא יבקשו סבה כלל, וכן מצינו באליהו שעמד במדבר חסר המזון ובטח בהקב"ה והקב"ה הזמין לו שם עורבים וכלכלו אותו כמו שכתוב (מ"א יז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר, ולחם ובשר בערב, והנה העורבים היו סבה לפרנסתו, או בדרך הנס או משולחנו של יהושפט, והקב"ה הזמין לו אותה הסבה והוא לא בקש אותה. והעולה לנו מזה כי יוסף הצדיק לא תלה בטחונו בבשר ודם כלל, והעונש היה על שבקש סבה. יום הולדת את פרעה. באותו יום נולד בן למלך וקראו את שמו פרעה כשם אביו, ומנהגם היה לעשות משתה בכל שנה באותו יום שנולד. וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האופים בתוך עבדיו. מנה שני סריסים אלו בתוך שאר עבדיו, ולשון וישא מלשון (שמות ל) כי תשא את ראש. ומתוך שהזכירם על המשתה בתוך השאר רצה לדון אותם ולהוציא משפטם לאור, האחד יצא זכאי וחזר למעלתו, והשני נתחייב ונתלה. ויש בענין הזה התעוררות גדולה לבני אדם שכל מעשיהם נשקלים על פי העונש והשכר והם עתידים ליתן דין וחשבון לפני מי שאמר והיה העולם. וענין פרשה זו בא ללמדנו כי ראוי לאדם שיבקש רצון המלך ושיזהר מחמתו. וכן הזהיר שלמה המלך ע"ה על האדם שישתדל אחר רצון המלך ושתהיה לו הסברת פניו, הוא שאמר (משלי טז) באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש, ושיזהר שיתרחק מחמתו שלא יכעיסנו, והוא שאמר (שם) חמת מלך מלאכי מות. וכתיב (שם יט) נהם ככפיר זעף מלך וכטל על עשב רצונו, המשיל רצונו והסברת פניו לטל שהוא מפריח ומגדל הצמחים שהם מחיה לבעלי חיים, וכדי ללמדך כמה קשה כעסו המשילו לאריה שהוא משחית ומכלה לבעלי חיים האוכלים הצמחים. וכוונת שלמה בכל זה כדי שידון אדם ק"ו בעצמו, אם החוטא למלך ב"ו והמכעיס אותו כעסו של מלך רע ומר וקשה כ"כ. אף כי המכעיס למלך מלכי המלכים הקב"ה בחטאותיו על אחת כו"כ. ועל כן חייב אדם מדרך השכל שישכיל בדעתו להפיק רצונו ולירא מחמתו הוא שכתוב (תהלים ל) כי רגע באפו חיים ברצונו. לפי שרצונו וחרונו תכלית הטובה והרעה, ואם הוא צריך להשמר מכעס מלך בשר ודם שנמשל לאריה ושיפיק וידרוש רצונו הנמשל לטל, אף כי ממ"ה הקב"ה שהמשילו הכתוב לאריה, שנאמר (עמוס ג) אריה שאג מי לא יירא, והמשיל רצונו לטל, הוא שכתוב (הושע יד) אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך