כי יגעת בי ישראל
מיד אחרי הפסוק המרומם "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", עובר ישעיהו לביקורת קשה על העם "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל". וכך כתב הרד"ק: "ועתה החל בפרשה אחרת להוכיח את ישראל שבאותו הדור".
הרישא של הפסוק "ולא אותי קראת יעקב" – מובנת, אולם הסיפא קשה: "כי יגעת בי ישראל" - מי הנושא של היגד זה? ישראל היגעים בעבודת ה' או ה' היגע מחטאיהם של ישראל? נשים לב שהשורש י.ג.ע מופיע גם בשני הפסוקים הבאים: בפסוק "ולא הוגעתיך בלבונה"(ישעיה מג כג) הנושא הוא ה' והוא לא הטריחם בעבודה קשה. ובפסוק "הוגעתני בעוונותיך"(ישעיה מג כד) הנושא הוא ישראל המייגעים את ה' בחטאיהם.
מי "יגע" בפסוקנו? רוב המפרשים בחרו בדרך הראשונה, שהנושא של הפועל "יגעת" הוא ישראל. ומסבירים את הסיפא של הפסוק כניגוד של הרישא. רש"י:
"ולא אותי קראת" - ואתה לא אותי קראת בפנותך אחרי עכו"ם
"כי יגעת בי" - נלאתם מהר בעבודתי.
(רש"י ישעיה מג כב)
ומהר"י קרא: "כל היום תענה ותעשה כל מלאכתך ואי אתה מתייגע, ולערב בזמן שאומר לך בא להתפלל - אתה משיב - עייף אנוכי". וגם רד"ק: "אפילו לא קראת לי בעת צרה, כל שכן שלא יגעת בי ישראל".
אולם ישנם מפרשים הבוחרים בדרך השנייה, שה' הוא נושא הפועל "יגעת". מהר"י קרא: "לפי פשוטו, כי יגעת בי - הוגעתני בעוונותיך, שכבר נלאיתי נשוא", וכן רד"ק בפירוש שני: "לא די שלא קראתני, אלא שהוגעתני בעבודת עכו"ם שהוא עלי לטורח". לפי פירוש זה הרישא היא ההסבר לסיפא: כיוון שלא אותי קראת אלא את העכו"ם, הוגעתני בעוונותיך ונלאיתי נשוא.
המלבי"ם מציע פירוש שלישי, הבנוי ביסודו על השיטה הראשונה, שישראל הם הם היגעים בעבודת ה'. החידוש בפירושו הוא שאין מדובר ביגיעה פיזית ועייפות גשמית, אלא בהרגשה שעבודת ה' היא עול וטורח: "לא לבד שלא קראת אותי, כי גם יגעת בי - כאילו הייתה עבודתי ומצוותי עליך לטורח". ובהדגשה קיצונית יותר: ישנם אנשים שאף כשהם ממלאים בפועל את מצוות ה' ועבודתו, עושים זאת כמי שכפאם שד, ומתוך הרגשת מחנק וכפייה; וכנגדם יוצא הנביא בביטוי "כי יגעת בי ישראל".
הד לדרישה זו מצאנו במשנה: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס"(אבות א ג). בעל תוספות יום טוב מסביר מיהו העובד מאהבה: "הוא שבעיניו מקצר תמיד בעבודה וחושב בנפשו שלא עבד לו לרוב אהבתו בו יתברך". וכן שנינו במשנה לגבי התפילה: "וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום"(אבות ב יג), ופירש הרע"ב: "קבע - כאדם שיש עליו חובה דבר קבוע ואומר אימתי אפרוק מעלי חוב זה".
בשם בעל העקידה, תירצו על פי פירוש זה שאלה מפורסמת בהגדה של פסח. הרשע שואל "מה העבודה הזאת לכם", ומשיבים לו: "לכם ולא לו, לפי שהוציא עצמו מהכלל כפר בעיקר". לכאורה, גם בשאלת החכם ישנו טיעון זה, שהרי גם הוא שואל "מה העדות החוקים והמשפטים אשר ציוה ה' א-להינו אתכם", ומדוע לא נגיב גם כאן 'אתכם ולא אותו'? בנוסף לתירוצים הרבים שניתנו לשאלה זו(ראה כמעט כל הגדה עם פירושים), יש לומר, שהרשע שואל על "העבודה", הוא חש בעול כבד עד כדי התמוטטות; לעומתו שואל החכם בכבוד על עדות, חוקים ומשפטים(ועיין הגדת הגיוני הלכה לרב מירסקי עמ' מ-מא).
כך הסביר המגיד מדובנא את פסוקנו: "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" - אם עבודת ה' אצלך היא יגיעה, עמל ועול, אין זו עבודת ה' שלי. כי עבודת ה' האמיתית אמורה להיות מתוך שמחה ותענוג. "ומאשר יגעת בי ישראל הוא לאות כי לא אותי קראת יעקב"(כוכב מיעקב ויקרא).
כהרגלו מתבל המגיד את דבריו במשל. סוחר יהלומים מגיע לעיר בערב שבת הוא ממהר לביתו ושולח את נערו להביא את מזוודתו. הלה מגיע נושם, נושף ומזיע, ומודיע שמילא את שליחותו. אוי, אומר הסוחר, אם המזוודה כל כך כבדה - אין היא שלי, שלי מלאה יהלומים והיא קלה ונעימה למשא.
"ולא אותי קראת יעקב - כי יגעת בי ישראל", כי דרכיה של תורת אמת דרכי נועם, ופקודי ה' ישרים משמחי לב.