מאפלה לאור גדול (א)

בפרקנו ובפרק הבא מתוארות עלייתו של סנחריב מלך אשור על ירושלים וגם נפילתו. אך יתר על כן מכילים שני הפרקים מספר נאומים גדולים של דמגוגיה וכפירה מזה ושל עידוד ואמונה מזה. הפרקים כתובים בסגנון פרוזאי-סיפורי, ומקבילים לתיאורים שבמלכים(ב יח ג-לז, ב יט לז) ודברי הימים(ב לב א-כג).

מהשוואת המקורות עולה התמונה הבאה: מלך אשור עלה פעמיים על יהודה. לראשונה בשנת ארבע עשרה לחזקיהו (שנת 714 לפסה"נ), עליה שבסופה נעתר לשוחד הכבד שנשלח אליו ולא כבש את ירושלים, כמסופר בספר מלכים:

וּבְאַרְבַּע֩ עֶשְׂרֵ֨ה שָׁנָ֜ה לַמֶּ֣לֶךְ חִזְקִיָּ֗ה עָלָ֞ה סַנְחֵרִ֤יב מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֙ עַ֣ל כָּל־עָרֵ֧י יְהוּדָ֛ה הַבְּצֻר֖וֹת וַֽיִּתְפְּשֵֽׂם׃
וַיִּשְׁלַ֣ח חִזְקִיָּ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֣ה אֶל־מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֩ ׀ לָכִ֨ישָׁה ׀ לֵאמֹ֤ר ׀ חָטָ֙אתִי֙ שׁ֣וּב מֵֽעָלַ֔י אֵ֛ת אֲשֶׁר־תִּתֵּ֥ן עָלַ֖י אֶשָּׂ֑א וַיָּ֨שֶׂם מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֜וּר עַל־חִזְקִיָּ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֗ה שְׁלֹ֤שׁ מֵאוֹת֙ כִּכַּר־כֶּ֔סֶף וּשְׁלֹשִׁ֖ים כִּכַּ֥ר זָהָֽב׃
וַיִּתֵּן֙ חִזְקִיָּ֔ה אֶת־כָּל־הַכֶּ֖סֶף הַנִּמְצָ֣א בֵית־יְהוָ֑ה וּבְאֹצְר֖וֹת בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃
בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא קִצַּ֨ץ חִזְקִיָּ֜ה אֶת־דַּלְת֨וֹת הֵיכַ֤ל יְהוָה֙ וְאֶת־הָאֹ֣מְנ֔וֹת אֲשֶׁ֣ר צִפָּ֔ה חִזְקִיָּ֖ה מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וַֽיִּתְּנֵ֖ם לְמֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר׃
(מלכים ב יח יג-טז)

מעניין שסיפור השוחד מוזכר רק במלכים, וגם שם לא כתוב שמלך אשור ביטל עקב כך את תכניותיו לכיבוש ירושלים. ואולי יש לראות בזה רמז להסתייגות של חכמי הדור ההוא מקיצוץ דלתות המקדש:

תנו רבנן: ששה דברים עשה חזקיהו המלך, על שלושה הודו לו ועל שלושה לא הודו לו ...ועל שלושה לא הודו לו – (א) סתם מי גיחון ולא הודו לו (ב) קצץ דלתות היכל ושיגרם למלך אשור ולא הודו לו (ג) עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו.
(ברכות י:)

המלך חזקיה זכה אפוא ל"פסק זמן" אותו ניצל לביצורה של ירושלים, ואולי גם לחציבת הניקבה הידועה, ניקבת השילוח.

בדברי הימים מסופר גם על נאום חיזוק ועידוד שלו באוזני לוחמיו, ויש לשים לב לשורש ח.ז.ק, ששמו של המלך מיוסד עליו, אשר משולש בכתובים אלה:

וַיַּרְא֙ יְחִזְקִיָּ֔הוּ כִּי־בָ֖א סַנְחֵרִ֑יב וּפָנָ֕יו לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־יְרוּשָׁלִָֽם׃
וַיִּוָּעַ֗ץ עִם־שָׂרָיו֙ וְגִבֹּרָ֔יו לִסְתּוֹם֙ אֶת־מֵימֵ֣י הָעֲיָנ֔וֹת אֲשֶׁ֖ר מִח֣וּץ לָעִ֑יר וַֽיַּעְזְרֽוּהוּ׃
וַיִּקָּבְצ֣וּ עַם־רָ֔ב וַֽיִּסְתְּמוּ֙ אֶת־כָּל־הַמַּעְיָנ֔וֹת וְאֶת־הַנַּ֛חַל הַשּׁוֹטֵ֥ף בְּתוֹךְ־הָאָ֖רֶץ לֵאמֹ֑ר לָ֤מָּה יָב֙וֹאוּ֙ מַלְכֵ֣י אַשּׁ֔וּר וּמָצְא֖וּ מַ֥יִם רַבִּֽים׃
וַיִּתְחַזַּ֡ק וַיִּבֶן֩ אֶת־כָּל־הַחוֹמָ֨ה הַפְּרוּצָ֜ה וַיַּ֣עַל עַל־הַמִּגְדָּל֗וֹת וְלַח֙וּצָה֙ הַחוֹמָ֣ה אַחֶ֔רֶת וַיְחַזֵּ֥ק אֶת־הַמִּלּ֖וֹא עִ֣יר דָּוִ֑יד וַיַּ֥עַשׂ שֶׁ֛לַח לָרֹ֖ב וּמָגִנִּֽים׃
וַיִּתֵּ֛ן שָׂרֵ֥י מִלְחָמ֖וֹת עַל־הָעָ֑ם וַיִּקְבְּצֵ֣ם אֵלָ֗יו אֶל־רְחוֹב֙ שַׁ֣עַר הָעִ֔יר וַיְדַבֵּ֥ר עַל־לְבָבָ֖ם לֵאמֹֽר׃
חִזְק֣וּ וְאִמְצ֔וּ אַל־תִּֽירְא֣וּ וְאַל־תֵּחַ֗תּוּ מִפְּנֵי֙ מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר וּמִלִּפְנֵ֖י כָּל־הֶהָמ֣וֹן אֲשֶׁר־עִמּ֑וֹ כִּֽי־עִמָּ֥נוּ רַ֖ב מֵעִמּֽוֹ׃
עִמּוֹ֙ זְר֣וֹעַ בָּשָׂ֔ר וְעִמָּ֜נוּ יְהוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ לְעָזְרֵ֔נוּ וּלְהִלָּחֵ֖ם מִלְחֲמֹתֵ֑נוּ וַיִּסָּמְכ֣וּ הָעָ֔ם עַל־דִּבְרֵ֖י יְחִזְקִיָּ֥הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָֽה׃
(דברי הימים ב לב ב-ח)

במקביל לפעולותיו הרבות בקרב ממלכתו ועירו, כרת בריתות עם העמים השכנים ובראשם עם מצרים, מתוך כוונה למרוד במלך אשור (יחסו של הנביא ישעיהו לדבר המרידה באשור יתבאר לקמן).

והנה עלה מלך אשור בשנית ככל הנראה בשנת 701 לפסה"נ, היא השנה העשרים ושבע למלכות חזקיהו.

וכך נאמר בפרקנו:

וַיְהִ֡י בְּאַרְבַּע֩ עֶשְׂרֵ֨ה שָׁנָ֜ה לַמֶּ֣לֶךְ חִזְקִיָּ֗הוּ עָלָ֞ה סַנְחֵרִ֤יב מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֙ עַ֣ל כָּל־עָרֵ֧י יְהוּדָ֛ה הַבְּצֻר֖וֹת וַֽיִּתְפְּשֵֽׂם׃
וַיִּשְׁלַ֣ח מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֣וּר ׀ אֶת־רַב־שָׁקֵ֨ה מִלָּכִ֧ישׁ יְרוּשָׁלְַ֛מָה אֶל־הַמֶּ֥לֶךְ חִזְקִיָּ֖הוּ בְּחֵ֣יל כָּבֵ֑ד וַֽיַּעֲמֹ֗ד בִּתְעָלַת֙ הַבְּרֵכָ֣ה הָעֶלְיוֹנָ֔ה בִּמְסִלַּ֖ת שְׂדֵ֥ה כוֹבֵֽס׃
(ישעיה לו א-ב)

אם כן, חוצצות כשלוש עשרה שנים בין המסופר בפסוק א' לבין המסופר בפסוק ב'.

רבשקה, שר המשקים של מלך אשור, נשלח "בְּחֵ֣יל כָּבֵ֑ד" אל ירושלים מלכיש שבשפלת יהודה, שם חנה עיקר הכוח הצבאי האשורי. בפרקנו השתמרו שניים מנאומיו של רבשקה:

הנאום הראשון

הנאום הראשון של רבשקה כוון אל המלך חזקיהו באמצעות שלוש מראשי הפקידות שלו: אליקים, שבנא ויואח. מילת המפתח בנאום זה היא ב.ט.ח (שבעה מופעים).

ראשית לועג רבשקה לחזקיהו על שכרת ברית עם "משענת הקנה הרצוץ", מצרים.

לאחר מכן שולל רבשקה את האפשרות שחזקיהו בוטח בה', שכן אינו ראוי להגנת הא-ל לאחר שהסיר את הבמות שבהן הקריבו לה' וציווה להקריב אך על המזבח שבמקדש, זאת לפי תפישתו האלילית של רבשקה שנחשב הדבר לפגיעה ולמיעוט כבוד שמים.

בהמשך לטענה הראשונה (ההישענות על מצרים) מרחיב רבשקה:

וְעַתָּה֙ הִתְעָ֣רֶב נָ֔א אֶת־אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֣לֶךְ אַשּׁ֑וּר וְאֶתְּנָ֤ה לְךָ֙ אַלְפַּ֣יִם סוּסִ֔ים אִם־תּוּכַ֕ל לָ֥תֶת לְךָ֖ רֹכְבִ֥ים עֲלֵיהֶֽם׃
וְאֵ֣יךְ תָּשִׁ֗יב אֵ֠ת פְּנֵ֨י פַחַ֥ת אַחַ֛ד עַבְדֵ֥י אֲדֹנִ֖י הַקְטַנִּ֑ים וַתִּבְטַ֤ח לְךָ֙ עַל־מִצְרַ֔יִם לְרֶ֖כֶב וּלְפָרָשִֽׁים׃
(ישעיה לו ח-ט)

כלומר, אין בכל צבאו של חזקיהו רוכבים מיומנים שיוכלו לעשות שימוש במרכבות ובסוסים שמצרים תספק אם בכלל.

בהמשך לטענה השניה (הבטחון בה') מציין רבשקה:

וְעַתָּה֙ הֲמִבַּלְעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה עָלִ֛יתִי עַל־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְהַשְׁחִיתָ֑הּ יְהוָה֙ אָמַ֣ר אֵלַ֔י עֲלֵ֛ה אֶל־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את וְהַשְׁחִיתָֽהּ׃
(ישעיה לו י)

למשמע דבריו הבוטים של רבשקה, מבקשים ממנו שרי חזקיהו לדבר עמם ארמית (אנגלית של תקופת המקרא) ולא "יהודית", כדי לא להפיל את לב הנצורים בעיר. ברם, רבשקה מסרב ומפנה דבריו דווקא אל "הָאֲנָשִׁ֗ים הַיֹּֽשְׁבִים֙ עַל־הַ֣חוֹמָ֔ה לֶאֱכֹ֣ל אֶת־צוֹאָתָ֗ם וְלִשְׁתּ֛וֹת אֶת־מֵימֵ֥י רַגְלֵיהֶ֖ם".

הנאום השני

הנאום השני כוון אל ההמון הנצור בירושלים. מילת המפתח בנאום זה היא משורש נ.צ.ל (שמונה מופעים). כאן מנסה רבשקה ליצור חיץ בין המון העם למלכו, אותו הוא מזכיר בשמו "חזקיהו" ללא התואר "מלך", בניגוד ל"הַמֶּ֥לֶךְ הַגָּד֖וֹל מֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר" אשר את שמו אין לבטא מחמת גודלו.

מבחינה ריאלית מציע רבשקה להיכנע, מפני שלדעתו לא יעלה ביד חזקיהו להציל את העיר, וגם להבטחות של חזקיהו שה' יגונן על ירושלים אין כיסוי.

רבשקה מרכך את כאב הכניעה ב"מכבסת מילים" מתוחכמת: "עֲשֽׂוּ־אִתִּ֤י בְרָכָה֙ וּצְא֣וּ אֵלַ֔י...עַד־בֹּאִ֕י וְלָקַחְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ כְּאַרְצְכֶ֑ם". אין בדבריו זכר לגלות והכרתה, כי אם יציאה מסודרת למקום מבורך. מילותיו: "אֶל־אֶ֣רֶץ כְּאַרְצְכֶ֑ם אֶ֤רֶץ דָּגָן֙ וְתִיר֔וֹשׁ אֶ֥רֶץ לֶ֖חֶם וּכְרָמִֽים׃" מזכירות להבדיל את דברי משה רבנו בשעתו: "וָאֹמַ֗ר אַעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֮ מֵעֳנִ֣י מִצְרַ֒יִם֒ אֶל־אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃".

רבשקה - פיקח או טיפש?

חז"ל עמדו על יעילות אמצעי דמגוגי זה של רבשקה:

"עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם". רב ושמואל, חד(=אחד) אמר מלך פיקח היה וחד(=ואחד) אמר מלך טיפש היה. למאן דאמר(=למי שאמר) מלך פיקח היה, אי אמינא להו עדיפא מארעייכו אמרו קא משקרת(אם היה אומר להם שייקח אותם לארץ יותר טובה מארצם היו אומרים שהוא שקרן), ומאן דאמר(ולפי מי שאומר) מלך טיפש היה, אם כן מאי רבותיה(אז איזו סיבה יש להם ללכת איתו).
(סנהדרין צד.)

ובפיו של התנא הא-לוהי ר' שמעון בר יוחאי, אוהבה של ארץ ישראל:

ר' שמעון בן יוחי אומר: שוטה היה זה שלא היה יודע לפתות. משל לאדם שלך לישא אשה. אמר לה: אביך מלך ואני מלך, אביך עשיר ואני עשיר, אביך מאכילך בשר [ו]דגים ומשקך יין ישן ואני מאכילך בשר ודגים ומשקך יין ישן. אין זה פיתוי!
כיצד פיתוי? אומר לה: אביך הדיוט ואני מלך, אביך עני ואני עשיר, אביך מאכילך ירק וקטנית ואני מאכילך בשר ודגים, אביך מוליכך למרחץ ברגל ואני מוליכך בגלגוטיקא.
ומה אם מי שבא לומר שבחה של ארצו לא אמר גנותה של ארץ ישראל, קל וחומר למי שבא לומר שבחה של ארץ ישראל.
(ספרי דברים פיסקא לז)

טיעון אחרון לפרק זה

בסוף הפרק מוסיף רבשקה טיעון דתי:

מִ֗י בְּכָל־אֱלֹהֵ֤י הָֽאֲרָצוֹת֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר־הִצִּ֥ילוּ אֶת־אַרְצָ֖ם מִיָּדִ֑י כִּֽי־יַצִּ֧יל יְהוָ֛ה אֶת־יְרוּשָׁלִַ֖ם מִיָּדִֽי׃
(ישעיה לו כ)

למשמע דברי החירוף האלה הגיבו העם בשתיקה רועמת בפקודה:

וַֽיַּחֲרִ֔ישׁוּ וְלֹֽא־עָנ֥וּ אֹת֖וֹ דָּבָ֑ר כִּֽי־מִצְוַ֨ת הַמֶּ֥לֶךְ הִ֛יא לֵאמֹ֖ר לֹ֥א תַעֲנֻֽהוּ׃
(ישעיה לו כא)

המשך בפרק הבא.