מַשָּׂא צֹר

מַשָּׂ֖א צֹ֑ר הֵילִ֣ילוּ ׀ אֳנִיּ֣וֹת תַּרְשִׁ֗ישׁ כִּֽי־שֻׁדַּ֤ד מִבַּ֙יִת֙ מִבּ֔וֹא מֵאֶ֥רֶץ כִּתִּ֖ים נִגְלָה־לָֽמוֹ׃
(ישעיה כג א)

אֳנִיּ֣וֹת תַּרְשִׁ֗ישׁ היו מובילות סחורה לצור כפעם בפעם(ראה יחזקאל כז כה), וכבר מארץ כתים נגלה למו חורבן צור. אולם לא האמינו למשמע אזנם והמשיכו נסיעתם לצור, וכבואם שמה לא מצאו עוד מבוא ובית לאניות.

דֹּ֖מּוּ יֹ֣שְׁבֵי אִ֑י סֹחֵ֥ר צִיד֛וֹן עֹבֵ֥ר יָ֖ם מִלְאֽוּךְ׃
(ישעיה כג ב)

"אִ֑י" היא הסביבה של צור, שהייתה לשון ים נראית כמין אי(והשווה פרק כ', בו מכונות ארץ ישראל וארץ יהודה בשם אי, מפני שהים גבולן), ופירוש הכתוב: שבו דומם יֹ֣שְׁבֵי אִ֑י וסֹחֵ֥ר צִיד֛וֹן וגם עֹבֵ֥ר יָ֖ם סתם אפילו שלא לשם מסחר, כל אלה שעד עכשיו מִלְאֽוּךְ. שכל האניות השליכו עוגנן בחוף צור.

בּ֣וֹשִׁי צִיד֔וֹן כִּֽי־אָמַ֣ר יָ֔ם מָע֥וֹז הַיָּ֖ם לֵאמֹ֑ר לֹֽא־חַ֣לְתִּי וְלֹֽא־יָלַ֗דְתִּי וְלֹ֥א גִדַּ֛לְתִּי בַּחוּרִ֖ים רוֹמַ֥מְתִּי בְתוּלֽוֹת׃
(ישעיה כג ד)

ביחזקאל, בנבואתו על חורבן צור מסופר:

בְּמַ֤יִם רַבִּים֙ הֱבִיא֔וּךְ הַשָּׁטִ֖ים אֹתָ֑ךְ ר֚וּחַ הַקָּדִ֔ים שְׁבָרֵ֖ךְ בְּלֵ֥ב יַמִּֽים׃
הוֹנֵךְ֙ וְעִזְבוֹנַ֔יִךְ מַעֲרָבֵ֕ךְ מַלָּחַ֖יִךְ וְחֹבְלָ֑יִךְ מַחֲזִיקֵ֣י בִדְקֵ֣ך וְֽעֹרְבֵ֣י מַ֠עֲרָבֵךְ וְכָל־אַנְשֵׁ֨י מִלְחַמְתֵּ֜ךְ אֲשֶׁר־בָּ֗ךְ וּבְכָל־קְהָלֵךְ֙ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹכֵ֔ךְ יִפְּלוּ֙ בְּלֵ֣ב יַמִּ֔ים בְּי֖וֹם מַפַּלְתֵּֽךְ׃
(יחזקאל כז כו-כז)

היוצא מזה: כי באשמת הַשָּׁטִ֖ים נשברו אניות צור וקהל רב מתוכה טבע בים. ומי היו השטים הללו?

נאמר שם:

יֹשְׁבֵ֤י צִידוֹן֙ וְאַרְוַ֔ד הָי֥וּ שָׁטִ֖ים לָ֑ךְ חֲכָמַ֤יִךְ צוֹר֙ הָ֣יוּ בָ֔ךְ הֵ֖מָּה חֹבְלָֽיִךְ׃
(יחזקאל כז ח)

לכן רומז כאן הנביא ישעיה "בּ֣וֹשִׁי צִיד֔וֹן", לפי ששטיה הם שגרמו לאסון. ואת האסון עצמו הוא מתאר בתמונה כזו: כִּֽי־אָמַ֣ר יָ֔ם למָע֥וֹז הַיָּ֖ם, היא צור, על טענתה עליו שהטביע מבניה: "לֹֽא־חַ֣לְתִּי וְלֹֽא־יָלַ֗דְתִּי וְלֹ֥א גִדַּ֛לְתִּי בַּחוּרִ֖ים רוֹמַ֥מְתִּי בְתוּלֽוֹת", כלומר אינם שלי כדי שארחם עליהם לבלתי הטביעם.

כַּֽאֲשֶׁר־שֵׁ֖מַע לְמִצְרָ֑יִם יָחִ֖ילוּ כְּשֵׁ֥מַע צֹֽר׃
(ישעיה כג ה)

כמו אז שהגיע השמע למצרים מטביעת פרעה וחילו בים, כן יחילו עתה כשמוע צור מטביעת קהלה בים.

עִבְרִ֥י אַרְצֵ֖ךְ כַּיְאֹ֑ר בַּת־תַּרְשִׁ֕ישׁ אֵ֖ין מֵ֥זַח עֽוֹד׃
יָדוֹ֙ נָטָ֣ה עַל־הַיָּ֔ם הִרְגִּ֖יז מַמְלָכ֑וֹת יְהוָה֙ צִוָּ֣ה אֶל־כְּנַ֔עַן לַשְׁמִ֖ד מָעֻזְנֶֽיהָ׃
וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־תוֹסִ֥יפִי ע֖וֹד לַעְל֑וֹז הַֽמְעֻשָּׁקָ֞ה בְּתוּלַ֣ת בַּת־צִיד֗וֹן כתיים (כִּתִּים֙) ק֣וּמִי עֲבֹ֔רִי גַּם־שָׁ֖ם לֹא־יָנ֥וּחַֽ לָֽךְ׃
(ישעיה כג י-יב)

הנביא פונה עתה אל אניות תרשיש השוהות טעונות משא לפני צור החרבה, כאמור בפסוק א', ומייעץ להם: "עִבְרִ֥י אַרְצֵ֖ךְ כַּיְאֹ֑ר בַּת־תַּרְשִׁ֕ישׁ", כאילו כתוב: עִבְרִ֥י לאַרְצֵ֖ךְ כביְאֹר בַּת־תַּרְשִׁ֕ישׁ. שכן במי היאור עוברת האנייה בקו ישר לאורך הנהר, מה שאין כן בים, שהאנייה מעקמת הדרך לחופים שבצדדים. ועכשיו הנביא מייעץ להם לשוב ישר לתרשיש כי אֵ֖ין מֵ֥זַח עֽוֹד, מלשון "ולא יזח החושן מעל האפוד", שלא נשאר מקום-זיחה/חוף כדי לזוח שמה מהדרך הישרה על דעת למכור שם סחורה. כי "יָדוֹ֙ נָטָ֣ה עַל־הַיָּ֔ם הִרְגִּ֖יז מַמְלָכ֑וֹת יְהוָה֙ צִוָּ֣ה אֶל־כְּנַ֔עַן לַשְׁמִ֖ד מָעֻזְנֶֽיהָ׃", שכולן כבר חרבו ונשמדו.

והולך ומבאר בנוגע לצור וצידון:

"וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־תוֹסִ֥יפִי ע֖וֹד לַעְל֑וֹז" – חוזר(=מתייחס) אל צור, שקרא לה לעיל(פסוק ז') "עליזה", והוסיף בנוגע לצידון: "הַֽמְעֻשָּׁקָ֞ה בְּתוּלַ֣ת בַּת־צִיד֗וֹן כתיים (כִּתִּים֙) ק֣וּמִי עֲבֹ֔רִי גַּם־שָׁ֖ם לֹא־יָנ֥וּחַֽ לָֽךְ׃".

הֵ֣ן ׀ אֶ֣רֶץ כַּשְׂדִּ֗ים זֶ֤ה הָעָם֙ לֹ֣א הָיָ֔ה אַשּׁ֖וּר יְסָדָ֣הּ לְצִיִּ֑ים הֵקִ֣ימוּ בחיניו (בַחוּנָ֗יו) עֹרְרוּ֙ אַרְמְנוֹתֶ֔יהָ שָׂמָ֖הּ לְמַפֵּלָֽה׃
(ישעיה כג יג)

פסוק זה דבוק למעלה, ומסביר מדוע לא ינוח לצידון בארץ הכִּתִּים֙, כי "הֵ֣ן ׀ אֶ֣רֶץ כַּשְׂדִּ֗ים", כלומר הלא בעצם ארץ הכִּתִּים֙ היא ארץ שיש לכַּשְׂדִּ֗ים, בתור יורשי אשור, זכות וטענה עליה, כי "זֶ֤ה הָעָם֙ לֹ֣א הָיָ֔ה", זֶ֤ה הָעָם֙ הנמצא בה עכשיו לֹ֣א הָיָ֔ה שם מעולם, אלא אַשּׁ֖וּר יְסָדָ֣הּ לְצִיִּ֑ים והֵקִ֣ימוּ שם בַחוּנָ֗יו.

ואמר "בַחוּנָ֗יו" ולא אמר 'בחוניה', לפי שהבחונים היו בשביל אשור להושיב שם אנשי חילו – ובכן לא יימנע שהכשדים יתבעו זכותם בחיל וכוח, וסופם להחריב ולעורר ארמנותיה ולשומה למפלה.

וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְנִשְׁכַּ֤חַת צֹר֙ שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה כִּימֵ֖י מֶ֣לֶךְ אֶחָ֑ד מִקֵּ֞ץ שִׁבְעִ֤ים שָׁנָה֙ יִהְיֶ֣ה לְצֹ֔ר כְּשִׁירַ֖ת הַזּוֹנָֽה׃
(ישעיה כג טו)

"כִּימֵ֖י מֶ֣לֶךְ אֶחָ֑ד" חסר ב' השימוש, כאילו כתוב 'כבימי מֶ֣לֶךְ אֶחָ֑ד', כלומר, גדלותה בעבר תהיה בחינת אגדה שרגילה להתחיל בלשון "ויהי בימי מלך אחד"(= הָיֹה הָיָה פַּעַם), ואין איש יודע מתי חי המלך.

קְחִ֥י כִנּ֛וֹר סֹ֥בִּי עִ֖יר זוֹנָ֣ה נִשְׁכָּחָ֑ה הֵיטִ֤יבִי נַגֵּן֙ הַרְבִּי־שִׁ֔יר לְמַ֖עַן תִּזָּכֵֽרִי׃ 
(ישעיה כג טז)

הנביא מרמז אל מנהג צור להרבות שיר ולנגן ברחובות קריה, וכמו שעולה מדברי יחזקאל: "והשבתי המון שיריך וקול כנוריך לא ישמע עוד"(יחזקאל כו יג).

וְהָיָ֨ה סַחְרָ֜הּ וְאֶתְנַנָּ֗הּ קֹ֚דֶשׁ לַֽי-הוָ֔ה לֹ֥א יֵֽאָצֵ֖ר וְלֹ֣א יֵֽחָסֵ֑ן כִּ֣י לַיֹּשְׁבִ֞ים לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ יִֽהְיֶ֣ה סַחְרָ֔הּ לֶאֱכֹ֥ל לְשָׂבְעָ֖ה וְלִמְכַסֶּ֥ה עָתִֽיק׃
(ישעיה כג יח)

הכוונה: ששבי הגולה יקנו מהצורים צרכיהם, כאמור בספר עזרא: "והצורים ישבו בה מביאים דג וכל מכר"(עזרא נ יג טז). אולם מפני שבנוהג שבלשון "קֹ֚דֶשׁ לַֽי-הוָ֔ה" נקרא מה שניתן לאוצר בית ה', לזאת הוסיף: "לֹ֥א יֵֽאָצֵ֖ר וְלֹ֣א יֵֽחָסֵ֑ן כִּ֣י לַיֹּשְׁבִ֞ים לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ יִֽהְיֶ֣ה סַחְרָ֔הּ לֶאֱכֹ֥ל לְשָׂבְעָ֖ה וְלִמְכַסֶּ֥ה עָתִֽיק׃" – שימציאו הצורים מיני מאכל ומיני מלבוש לעובדי ה' היושבים בארצו ובעירו, ובאופן זה יהיה סַחְרָ֜הּ וְאֶתְנַנָּ֗הּ קֹ֚דֶשׁ לַֽי-הוָ֔ה.