פסוק א:בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ, ומחלתו הייתה כה קשה, שנראה היה שהוא קרוב לָמוּת. וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ הַנָּבִיא כדי לבקרו במחלתו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה־אָמַר ה': צַו, הכן צוואה לְבֵיתֶךָ, למשפחתך, כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה. מוטב שתכין את עצמך למות באופן מסודר.
פסוק ב:חזקיהו חיכה שישעיהו יצא וילך לביתו, ורק אז – וַיַּסֵּב אֶת־פָּנָיו אֶל־הַקִּיר, וַיִּתְפַּלֵּל אֶל־ה' בתחינה אישית קצרה, לֵאמֹר׃
פסוק ג:אָנָּה, בבקשה ה', זְכָר־נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי. כל ימי היו מוקדשים לעבודתך. וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל. ייתכן שטרם נולד לו אז בנו, יורש העצר, ובכייתו נבעה לא רק ממותו הקרב בטרם עת, אלא גם מכך שלא זכה להמשך.
פסוק ד:וַיְהִי יְשַׁעְיָהוּ עדיין לֹא יָצָא לחָצֵר הַתִּיכֹנָה, האמצעית, וּדְבַר־ה' הָיָה אֵלָיו בדרכו לֵאמֹר׃
פסוק ה:שׁוּב לחזקיהו וְאָמַרְתָּ אֶל־חִזְקִיָּהוּ, נְגִיד, מושל עַמִּי. כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ: שָׁמַעְתִּי אֶת־תְּפִלָּתֶךָ, רָאִיתִי אֶת־דִּמְעָתֶךָ. הִנְנִי רֹפֵא לָךְ, ארפא אותך. אף שעכשיו אתה חולה מסוכן, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי מהיום תהיה בריא דייך עד שתַּעֲלֶה בֵּית ה'.
פסוק ו:וְהֹסַפְתִּי עַל־יָמֶיךָ מעכשיו עוד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וּמִכַּף מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אַצִּילְךָ, וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת אציל. וְגַנּוֹתִי, אגונן עַל־הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי. בבשורת הנחמה האישית – שחזקיהו יאריך ימים ובבשורה לשלומה של ירושלים הודיע ה' כי כל דאגותיו של חזקיהו ייפתרו.
פסוק ז:וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ: קְחוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים, גוש תאנים מיובשות. וַיִּקְחוּ וַיָּשִׂימוּ עַל־הַשְּׁחִין, הנגע שבעורו או הדלקת החיצונית והפנימית שסבל ממנה – וַיֶּחִי, והוא התרפא. זהו נס, משום שדבלה אינה תרופה, ובאופן טבעי היא אף עלולה להזיק לפצע.
פסוק ח:וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל־יְשַׁעְיָהוּ: מָה אוֹת כִּי־יִרְפָּא ה' לִי, וְעָלִיתִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בֵּית ה'? תן לי מופת לכך.
פסוק ט:וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ: זֶה־לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת ה' כִּי יַעֲשֶׂה ה' אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֵּר – אם הָלַךְ, ילך הַצֵּל של שעון השמש העשוי מדרגות, כך שמקום הצל על המדרגות מסמן את השעה, עֶשֶׂר מַעֲלוֹת, אִם, או יָשׁוּב עֶשֶׂר מַעֲלוֹת, מדרגות? האם היית רוצה שהצל ילך עשר מעלות מהר יותר או שיתעכב עשר מעלות?
פסוק י:וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ, חזקיהו: נָקֵל, קל לַצֵּל לִנְטוֹת קדימה עֶשֶׂר מַעֲלוֹת, שכן בדרך הטבע הצל יורד עשר מעלות, ולכן גם אם הדבר יקרה מהר יותר, יהיה זה סימן מובהק פחות. לֹא כִי, מוטב שיָשׁוּב הַצֵּל אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת.
פסוק יא:וַיִּקְרָא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל־ה', וַיָּשֶׁב ה' אֶת־הַצֵּל בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר כבר יָרְדָה בְּמַעֲלוֹת אָחָז, שעון השמש שבנה אחז אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת.
פסוק יב:מופת הצל לא היה תופעה מקומית אלא ביטא שינוי במהלך העולם. צירופו של נס זה עם מפלתו הדרמטית של סנחריב – החל בנסיגתו הפתאומית מירושלים וכלה בהריגתו בארצו – פרסם את חזקיהו מלך יהודה בעולם. על כן בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן־בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ־בָּבֶל סְפָרִים, מכתב וּמִנְחָה, מתנה אֶל־חִזְקִיָּהוּ, כִּי שָׁמַע כִּי חָלָה חִזְקִיָּהוּ. המלך המרוחק רצה להביע בכך את רחשי הקִּרבה שלו למלך המנצח והמהולל.
פסוק יג:וַיִּשְׁמַע עֲלֵיהֶם, אליהם, עשה את רצונם חִזְקִיָּהוּ. המחווה שעשה כלפיו מלכה של בבל הרחוקה הרשימה אותו מאוד. הוא קיבל את השליחים בסבר פנים יפות, ולא הסתפק במחוות תודה או במשלוח תשורה נגדית אלא – וַיַּרְאֵם, הראה לשליחי ברֹאדך בלאדן אֶת־כָּל־בֵּית נְכֹתֹה, הבית שבו הניח את אוצרותיו – אֶת־הַכֶּסֶף וְאֶת־הַזָּהָב וְאֶת־הַבְּשָׂמִים וְאֵת השֶׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאוֹצְרֹתָיו. לֹא־הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא־הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכָל־מֶמְשַׁלְתּוֹ.
פסוק יד:וַיָּבֹא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל־הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מָה־אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ? ישעיהו ידע מי הם האורחים, אך השתמש בשאלה זו כדי לשמוע את הדבר מפיו של חזקיהו. וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ: מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ, מִבָּבֶל.
פסוק טו:וַיֹּאמֶר ישעיהו: מָה רָאוּ בְּבֵיתֶךָ? וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ: אֵת כָּל־אֲשֶׁר בְּבֵיתִי רָאוּ. לֹא־הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא־הִרְאִיתִם בְּאֹצְרֹתָי.
פסוק טז:וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אֶל־חִזְקִיָּהוּ: שְׁמַע דְּבַר־ה'.
פסוק יז:הִנֵּה יָמִים בָּאִים בעתיד, וְנִשָּׂא, יילקח כָּל־אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד־הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶלָה, לבבל, לֹא־יִוָּתֵר דָּבָר, אָמַר ה'. הבבלים יהפכו מעצמה, והם יקחו את כל מה שהראית להם.
פסוק יח:יתרה מזו, וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחֻו, וְהָיוּ סָרִיסִים, שרים, פקידים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל.
פסוק יט:חזקיהו האמין בנבואה ובוודאי התיירא ממנה מאוד, אך היה אדם חזק, ועל כן – וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל־יְשַׁעְיָהוּ: טוֹב דְּבַר־ה' אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. והוא מסביר מדוע – וַיֹּאמֶר: מה שניבאת מתייחס לעוד כמה דורות, הֲלוֹא אִם־שָׁלוֹם וֶאֱמֶת יִהְיֶה בְיָמָי. בזמן הקרוב אינני צריך לחשוש. עתידם של צאצאי צריך להטריד אותם. אני מודה לה' על השלום והאמת שיהיו בימי.
פסוק כ:וְיֶתֶר דִּבְרֵי חִזְקִיָּהוּ וְכָל־גְּבוּרָתוֹ במלחמות וַאֲשֶׁר עָשָׂה אֶת־הַבְּרֵכָה וְאֶת־הַתְּעָלָה וַיָּבֵא אֶת־הַמַּיִם הָעִירָה באמצעות כריית נקבת השילוח, שאת בנייתה השלים במפעל הנדסי מרשים וקשה לביצוע שנועד להגנה על ירושלים בעת מצור – מעשיו של חזקיהו, הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה.
פסוק כא:ובבוא העת – וַיִּשְׁכַּב חִזְקִיָּהוּ עִם־אֲבֹתָיו. וַיִּמְלֹךְ מְנַשֶּׁה בְנוֹ תַּחְתָּיו.
